שידוכים וטכסים

 

כבר יותר משבוע שכמעט בכל ערב אני צופה בתכנית שידוכים. כבר כמה שבועות שהתמכרתי לפחות מתוקשרת מביניהן, "אהבה חדשה" ברשת, שהעונה הראשונה שלה היתה נוראית ודי מהר הפסקתי לצפות בה, אבל העונה הנוכחית מרתקת, בעיקר בזכות ארבע הנשים שלוהקו לתכנית: מריאנה הגרושה והאם לבן שפגשה בתכנית את אהוב נעוריה סרגיי, או בעצם הוא זה שפגש את אהבת נעוריו, כמו שקורה לרוב באגדות, אבל האהבה הזו מחזירה אותו לבאר-שבע לאחר שבנה לו חיים אחרים בתל-אביב, ומריאנה חרדה שיעזבנה וישבור את לבה בשנית, דנה הישראלית שחיה במיאמי שכולה רגש ופגיעות, שני הדתל"שית שקרועה בין העולם שבו גדלה לזה שהיא חיה בו כעת והתאהבה קשות בפלסטיקאי החילוני המקועקע מיכאל, שנטש אותה כדי לחזור לטינה הבלונדינית, שאת גומיית שערה מצאה שני בספת ביתו כשלקח אותה לבקר שם, ואל העולה מצרפת שרק אביה יהודי, וסוגיית היותה בת לאם קתולית חוזרת ועולה. ארבע הבנות שחיות בזמן התכנית בבית דירות אחד ונקשרות זו לזו, מספקות לתכנית רשת מגוונת של קשרים אנושיים, שבניגוד ליחסיהן המורכבים עם הגברים בתכנית, הקשר ביניהן, שמתבסס על תחושת הפגיעות הנשית, חם ותומך, ומאזן מעט את האכזריות שהנשים חוות מצד הגברים שהן פוגשות בתכנית. לכאורה הנשים הן הבוחרות והמחליטות בתכנית, אבל קל להיווכח שהגברים הם אלה ששופטים אותן ללא רחמים ונוטשים אותן ללא צער, והנשים חסרות אונים למולם.

ובשבוע שעבר התחילה עונה חדשה של "חתונה ממבט ראשון" שמנסה לכפר על הליהוק הלא מוצלח של העונה הקודמת שהרחיק את הצופים, ולהביא גלריית דמויות פגיעות יותר שעשויות לכבוש את לב הצופים, אבל עדיין זו תכנית חילונית מאד ותל-אביבית מאד, ושיא הנועזות היא בחירת כלה במידה 44, כמובן יפהפיה, ורק הגברים מרשים לעצמם להיות פחות יפים. אם לא יהודיה או ילד מנישואים קודמים הם מחוץ לתחום. לעומת "אהבה חדשה" שהשנה פחות מהנדסת את המשתתפים ומניחה להם רוב הזמן לבחור את צורת הבילוי המועדפת עליהם, כמו אצל זוגות שנפגשים בחיים האמיתיים, מה שמאד משפר את התכנית, בנויה "חתונה ממבט ראשון" כל כולה סביב טכסי הנישואים המדומים וירחי הדבש המדומים, והפרסומות והמותגים שמקודמים באמצעותם, מה שמהר מאד מתחיל לשעמם ולעצבן. ועדיין, בעבור הדיאלוגים בין הזוגות שמפציעים בין תועפות הפרסומות והתוכן השיווקי, היא שוה צפייה. "חתונה ממבט ראשון" היא תכנית על טכסי חתונה לא פחות משהיא תכנית על זוגיות: שמלת הכלה, חליפת החתן, המלון של לפני החתונה והמלון של אחרי, ובקיצור כל מה שמיותר בטכסי חתונה אמיתיים, מככב בתכנית לא פחות מהזוגות. "חתונה ממבט ראשון" מייצרת קודם כל פנטסיה של טכס חתונה "כמו בחלומות", למרות שחתונה יהודית תעדיף שמלת כלה צנועה יותר – ולא חושפת כתפיים וגב, חליפת חתן שמרנית יותר, ומלון מפואר לפני ואחרי ממש איננו הכרחי וגם לא לפי הישג ידם של רבים. אבל לטכס הנישואים המדומיין נועד בתכנית תפקיד מאגי: הוא אמור להפוך שני זרים לזוג מאוהב, כי הרי בבסיס הפורמט עומדת האמונה שכזה הוא טכס הנישואים: שבכוחו כביכול להדביק יחדיו גבר ואשה שכלל אינם מכירים ולא בחרו זה בזה, ומכיוון שמדובר בטכס מאגי, יש להקפיד בכל פרטיו ודקדוקיו ורצוי להדר בהם כפי שהמאמינים מהדרים בטכסי האמונה, מה שאמור להעצים את כוחם המאגי של אותם טכסים.

והרי בכך מאמינים גם רבים שמשקיעים בחתונתם האמיתית אינסוף משאבים וטרחה: שככל שתהא החתונה מפוארת וראוותנית יותר, כך היא תביא אחריה נישואים מופלאים ואהבה מופלאה, למרות שבחיים האמיתיים לעתים קרובות ההיפך הוא הנכון. רבים גם החוששים שאם חלילה משהו בטכס לא יתנהל כשורה, אבוי לנישואים, למרות שנישואים רבים שרדו חתונות נטולות פאר והאריכו ימים, ולא מעטים מאלה שקדמו להם חתונות מפוארות עד אין קץ קרסו במהרה. אבל כפי ששום רווקה לא תחדל להתפלל על קברי צדיקים רק מפני שאלה לא הביאו לה בן זוג, לא יחדלו הנישאים והוריהם לכלות את כספם בחתונה "בלתי נשכחת" שהם לבדם יזכרו, ולוואי שיזכרו לטובה.

לעומת "חתונה ממבט ראשון" בולטת לטובה "אהבה חדשה" כפורמט נטול טכסים, שרק היחסים המתפתחים בין הגברים לנשים, ובין הנשים לבין עצמן מככבים בה, אבל השבוע חדר אליה טכס שהובא מבחוץ, כנראה בזכות העובדה שאמה של המשתתפת דנה עורכת טכסי הפרשת חלה, וכך זכיתי אף אני, שלמרות שגדלתי בביתם האורתודוקסי של סבי וסבתי מימי לא שמעתי מפיהם על טכס כזה ומעולם לא נכחתי בטכס שכזה, לצפות בטכס הפרשת חלה במלואו, מראשיתו ועד סופו, והתחושה הקשה שעורר בי ממשיכה להטריד אותי.

דנה שמחה כמובן מאד לפגוש את אמה, והבנות האחרות הצטרפו לטכס בשמחה, והפתיעה במיוחד אל שהתרגשה מאד והתברר שכבר השתתפה בטכסים שכאלה והיא יודעת בדיוק כיצד הם מתנהלים, ויודעת שמאחר שרק אביה יהודי ואמה איננה יהודיה, אסור לה להזכיר את שם אמה והיא נקראת בטכס "אל בת חוה", למרות שכפי שאמרה מאוחר יותר, עדיין אמה היא אמה, גם היא איננה יהודיה. מי המציא את הטכס הזה, וכיצד הפך מקיום מצוה דתית, כמו מצוות רבות אחרות המורות להפריש או להותיר לעניים את חלקם, לטכס מאגי, שקיומו מבטיח למשתתפת זיווג ופרי בטן ועוד כהנה וכהנה, שהרי קיום מצוות הוא חובה דתית שהמאמין מתחייב למלא, ואין מובטחת לו תמורה כלשהי לבד מהסיפוק שבקיום מצוות האל, ונראה שחברתנו החילונית נטשה את הדת אבל מתמסרת לטכסים מאגיים שאמורים להבטיח למקיימיהם ברכה והצלחה, כאילו קיום מצוות הוא השקעה בקרן שמניבה תשואה נאה ומשתלמת, והטכס הופך חשוב מן המצוה. וכך נוהרים אנשים לקבל את ברכתם של רבנים וצדיקים, והרי אדם איננו נזקק לתיווך כדי לבקש את ברכת האל למעשיו – כולנו רשאים להתפלל בכל עת שה' ישמע את תפילתנו ויאזין למצוקתנו ויעשה עמנו חסד, ואין צורך לשחר לפתחם של רבנים וצדיקים שהם בני תמותה כמותנו. אבל כשם שאנשים מחפשים מליץ יושר שיסייע להם בקידום ענייניהם בעיריה או במשרד הפנים או בביטוח הלאומי, כך נוהרים אנשים לרבנים שיסדרו את ענייניהם עם ריבונו של עולם ויפנו אליו בשמם, בתקוה שמה שאין בכוחם לחולל יש בכוח אחרים, והרי זו קטנות אמונה לחשוב שהאל לא ישמע לתפילתך אם לא תשלח אליו מליץ יושר מפורסם, אבל בעולם המאגי העניינים מתנהלים כמו בעולם של מטה, והקדוש ברוך הוא הוא מין שר או ראש עיריה שכזה, שצריך לשלוח אליו מקורבים כדי שיחליקו עבורך את העניינים וישיגו לך תמורה ראויה, ובמקום לקיים מצוות שנועדו לדאוג לזולת ולהבטיח ערבות הדדית בין הבריות, אנשים מקיימים טכסים שנועדו להבטיח להם בדרך נס את מבוקשם, ובערב הזה שמציינים בו שנה לאסון נורא, שוב נדחקים אנשים כדי לנשק את ציון הקבר המיוחס לשמעון בר-יוחאי, ומאמינים שהביקור בקבר יביא להם מזל וברכה, אבל מזל וברכה לפעמים יש ולפעמים אין, קיום מצוות איננו השקעה בבנק, וגם השקעות בבנק לא תמיד עולות יפה, אבל מצוות אדם מקיים מפני שקיבל עליו עול תורה ומצוות ולא מפני שמשלמים לו על כל מצוה ומצוה אלא מפני שזו מהותו וכמו שאמר קהלת סוף דבר הכל נשמע, את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם.