עקרון ההפרדה

 

לרגל הענקת פרס ישראל בפילוסופיה ומדעי הדתות לפרופ' ימימה בן-מנחם, ערך איתה הסופר אבי גרפינקל, שהיה תלמידה ומעריך אותה מאד, ראיון שעסק באופיו של המדע, במושג האמת ובעוד נושאים ברומו של עולם, ולבסוף גם שאל אותה כמה שאלות ארציות יותר. למשל מה דעתה על הפרדה מגדרית באקדמיה, וכך ענתה הפרופ' בן-מנחם:

"הפרדה אינה בהכרח אפליה. ואם הרצון בהפרדה אמיתי ומקובל על שני הצדדים, אינני רואה בהפרדה פגם. במקרה כזה מניעתה היא פטרנליסטית. אפשר לחנך לוויתור עליה, אך אין למנוע אותה בכפייה. הבעיה היא שלפעמים הרצון בהפרדה אינו סימטרי וההפרדה משמשת לאפליה או להדרה ואז יש להתנגד לה. בנוסף יש למצוא את האיזון בין ערכים שונים. גם מי שמתנגד להפרדה כשלעצמה יכול להגיע למסקנה שצריך להתיר אותה בשם ערך אחר, למשל אם היא מאפשרת להרחיב את מעגל רוכשי ההשכלה. האיזון בין ערכים שונים הוא תמיד מסובך וצריך לבחון כל מקרה לגופו."

כמה נפלא עולם התיאוריה, שהדיונים בו הינם פלפול טהור, מבלי "להיתקל בקרקע המציאות" כפי שטענה הפרופ' שיקרה למי שמתעלם מתורת הקוונטים. אינני מבינה דבר בתורת הקוונטים והפיזיקה שלמדתי בתיכון היתה ניוטונית לחלוטין, אבל אני יודעת משהו על מציאות מעמדן של נשים בישראל. רעיון ההפרדה בין נשים וגברים באקדמיה נועד בראש ובראשונה למנוע מנשים ללמד גברים בטענה המחפירה ש"קול באשה ערוה". כמובן מבחינת החרדים אין כל מניעה שגברים ילמדו נשים, כיוון שהקול הגברי הוא לדידם הקול היחיד שראוי להישמע. הרבנים בחברה הדתית והחרדית הינם כמובן גברים בלבד, וגם הפוליטיקאים שמייצגים את הציבור החרדי בכנסת הם גברים בלבד, והם אוסרים על נשים להיבחר לכנסת ברשימות החרדיות. נשים חרדיות ניהלו מאבקים שונים נגד הדרתן מייצוג בכנסת, והיו אף ניסיונות של נשים חרדיות לרוץ ברשימות עצמאיות, אך הן כשלו בכך, לאחר מסע של הסתה והתנכלויות נגדן. אסתי שושן, מייסדת תנועת "נבחרות" למען ייצוג נשים בכנסת אף התגרשה מבעלה על רקע מאבקה.

איך אפשר בכלל במציאות מפלה ומדירה שכזו לדבר על "רצון בהפרדה אמיתי ומקובל על שני הצדדים" מבלי לעשות שקר בנפשך? גם אם מתעקשים להתעלם מהפסיקה המאלפת בארצות הברית בנושא הפרדת שחורים מלבנים, כי "הפרדה היא אפליה". שהרי ההפרדה תמיד מגיעה ממי שרוצים להשפיל ולהדיר. הטענה שכך ירחיבו את מעגל רוכשי ההשכלה תמיד מחזקת את המפלים והמדירים, לעולם לא את המופלים והמודרים, או ליתר דיוק המופלות והמודרות. להפרדה תהיה השפעה מדירה ומשפילה על מעמדן של כל המרצות באקדמיה. אמנם תיאורטית נאסר לממש את ההפרדה בתנאים שמדיריפ נשים, אך ברור לכל שללא אפליה בפועל איש לא היה דורש הדרה. ההדרה והאפליה הן מטרותיה של ההפרדה. מי שנשים שוות בעיניו לגברים בזכויותיהן ובמעמדן איננו דורש הפרדה.

נכלולית במיוחד היא הגדרתה של ההתנגדות להפרדה כ"פטרנליזם". כיצד אפשר להגדיר נשים שנלחמות נגד השפלתן והדרתן כבלתי ראויות ללמד גברים כ"פטרנליסטיות", בעוד שמי שנכנעים לשנאת הנשים של הממסד החרדי מדיר הנשים מוצגים כמי שנענים ל"רצון בהפרדה אמיתי ומקובל על שני הצדדים". אלו שני צדדים יש כאן, אם נשים שנלחמות על שוויון נתונות לאיומים והתנכלויות ומוצאות את עצמן מנודות ומוחרמות? הרי הנשים שתומכות בהפרדה אינן חולמות בכלל לבטא את רצונן האמיתי, הן פשוט מצייתות לרבנים ולמנהיגים שכולם גברים. אפילו עדינה בר-שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף ומי שהקימה בירושלים מכללה חרדית – שגם היא לא שרדה, לא נמצאה ראויה לכהן ברשימת ש"ס לכנסת. אריה דרעי הציע כפשרה להקים גוף מייעץ של נשים. עדינה בר-שלום ניסתה להתמודד ברשימות שאינן חרדיות אך ללא הצלחה.

גם האמירה של פרופ' בן-מנחם ש"צריך לבחון כל מקרה לגופו" היא התחכמות. הרי ברור לגמרי במה מדובר, שכן במשך שנים יש לחץ פוליטי מצד החרדים להתיר באקדמיה ולא רק בה מסגרות נפרדות לנשים ולגברים, כדי להרחיב את האפליה הרווחת במגזר החרדי גם למגזר הכללי, ולהפוך אותה ללגיטימית באקדמיה וגם בתחומים אחרים, שיהפכו את ההדרה החרדית של נשים לנורמה, וכך יובילו את החברה הישראלית בכיוון של דיכוי הנשים והגברת אי-השוויון במקום בקידומן.

מאחורי הפלפול והדיון התיאורטי שלמעשה מכשיר הפרדה ובהכרח גם מכשיר אפליה של נשים – על ידי איסור לנשים ללמוד בקורסים המוצעים לגברים שהם תמיד רבים יותר, ומניעה בפועל של מרצות מהוראה לגברים, מסתתרת כניעת של הפרופ' בן-מנחם לממסד הדתי המפלה נשים שמתוכו באה: היא בתו של יוסף גולדשמידט שהיה חבר כנסת מטעם המפד"ל, ולא פחות מכך כניעה לממסד האקדמי, גם הוא גברי ברובו, שמעוניין בהקמת מסגרות נפרדות לחרדים מטעמים כלכליים שיוסיפו לאוניברסיטאות ולמוסדות אחרים הכנסה.

כבר כתבתי כאן לא פעם על נשות אקדמיה שפוגעות בנשים כדי לרצות את הממסד, והפרופ' בן-מנחם היא אחת מהן, וכשרון הפלפול שלה איננו יכול להסוות את תמיכתה המעשית בהפרדה, ולמרות הפלפול המנסה להסוות זאת, באפליה והדרה של נשים. עמדתה זו בשאלה שהיא מעשית ובוערת מעלה גם שאלות קשות לגבי ההחלטה להעניק לה את פרס ישראל. האם היותה נוחה לממסד האקדמי והפוליטי היא סיבה להענקת הפרס, לא פחות מכישרונותיה ופעילותה האקדמית? האם מישהו יעניק פרס לד"ר יופי תירוש שנלחמת בשיניים למנוע הפרדה באקדמיה? האם עדינה בר-שלום היתה מקבלת פרס לולא נתפס הדבר כמחמאה לתנועת ש"ס מרובת הכוח הפוליטי, וגם כפיצוי על תבוסה למעשה בהשגת שיוויון לנשים בזירה החשובה ביותר, בבית המחוקקים?

הפרופ' בן-מנחם עוסקת בשאלות הגורל וההכרח. היא כתבה על אנה קרנינה האומללה שמאז התאהבה בוורונסקי נהרסו חייה ונגזר גורלה. היא נהנית להציג שאלות תיאורטיות. זה בוודאי מפתח את המחשבה, ולדברי גרפינקל תלמידיה מצאו בכך תועלת. אבל משמעות חיינו איננה בפלפולים שאנו מתפלפלים אלא בבחירות שאנו עושים, ושעל ידיהן אנו משפיעים על סביבתנו כמיטב יכולתנו. נשים שהצליחו באקדמיה יכולות לסייע לנשים אחרות לחתור לשיוויון ויכולות גם לסייע לגברים לדכא אותן. רובן בוחרות למרבה הצער בדרך השנייה.