יום השואה לאחר הטבח

 

יום השואה. מזג האוויר קודר. שלושה לוחמים צעירים נהרגו אתמול במלחמה חסרת התוחלת שהיום מתרחבת לרפיח ותמשיך את מסע המוות. גשם שוטף. בראשי מתרוצצות השורות של עמיחי: גשם יורד על פני רעי החיים אשר מכסים ראשיהם בשמיכה ועל פני רעי המתים שאינם מכסים עוד. ברחוב הרטוב מגשם פרושים מחסומים וגדרות. שוב חסמו את רחוב עזה סביב ביתו של נתניהו. גם ביום השואה נתניהו מסתגר מפני אזרחיו. בשבוע שעבר הסתננו שמועות על עסקת חטופים והוא מיהר להכריז שבכל מקרה ניכנס לרפיח ולא נפסיק את המלחמה, ומאחר שחשש שלא יהיה די בכך כדי לסכל את העסקה, דאג גם לסגור את משרדי רשת אל-ג'זירה הקטארית, בתקוה שקטאר תפרוש מהתיווך לעסקה. כעת הוא חושש מפני משפחות החטופים שבהן הוא מתעלל מאז הטבח. מיד סימן את משפחות החטופים כאויב שמסכן את שרידותו בשלטון. לא רק בגלל הצורך לסיים את המלחמה כדי להשיב את החטופים, אלא קודם כל מפני שהם מנכיחים את המחדל, את הכישלון, את ההפקרה הבלתי נתפסת. הם מראה פני עליבותו של הדיקטטור המגלומן, ולכן אין גבול לרשעות כלפיהם. חמאס מצדו דאג לירות פצצות מרגמה שהרגו את שלושת החיילים הצעירים ופצעו עוד רבים. יותר ויותר מצטיירים נתניהו וסינוואר כשותפים, שדואגים בצוותא לשפוך את דם עמיהם כדי לשרוד בשלטון בכל מחיר. גם אלימות המשטרה גוברת מיום ליום, מיום ליום מתעצמת הדיקטטורה. כשהחליטו שהמחסומים אינם חוסמים די הצורך הגביהו את הגדרות וקיבעו אותן. החיים בין מחסומים וגדרות משפיעים על הנפש במידה שקשה לתאר. לפעמים קשה לנשום. מה חשים השבויים בעזה. כמה מהם עוד חיים. כמה מהם מעונים, מורעבים, אינם רואים אור שמש. איילת נחמיאס-ורבין מזכירה את משפחת ביבס מסלוניקי. האם משפחת ביבס החטופה עוד בחיים והאם יזכו עוד לשוב ולהתאחד. האם נחזור להיות מי שהיינו לפני הטבח. כל מי שמדבר על השואה מדבר על הטבח וכל מי שמדבר על הטבח מדבר על השואה. האנשים מעוטף עזה שמרגישים שעברה עליהם שואה מדברים מלבם. מה יכול היסטוריון לומר לאנשים שמדברים מלבם, שמרגישים שעברו שואה. אחת מהם אפילו אמרה שהטבח כואב לה יותר כי זה קרה במדינת ישראל, ובמדינת ישראל אסור שיהודים יופקרו בצורה כזו. ניצול שואה אחר שניצל גם מן הטבח אמר שבשואה שעבר בצרפת לא נכנסו אליו הביתה כמו בטבח. כמובן שהנאצים בשואה פרצו להרבה בתים וירו באנשים מיד או לקחו אותם להשמדה. השופט אהרון ברק סיפר אתמול איך אנשי הגסטאפו פרצו לבתים בקובנה וחטפו את הילדים להשמדה, והוא ניצל בנס, ובנס הוברח אל מחוץ לגטו, לבתי אכרים צדיקים שהסתירו את משפחתו והצילו את חייהם. מאז מציקה לו השאלה אם במצב דומה היה מסכן את חיי משפחתו כדי להציל אנשים אחרים. האם הייתי מסכנת את חיי משפחתי כדי להציל אנשים אחרים? האם אני אמיצה די הצורך? האם יש בכלל ערך למה שאדם חושב על עצמו בזמנים כתיקונם? כשמחבלים חדרו לביתה של סמדר הרן ולקחו עמהם את בעלה ובתה ורצחו אותם היא התחבאה עם בתה הקטנה בבוידם וחנקה אותה למוות. הוריה היו ניצולי שואה והיא אמרה שהיא הרגישה בשואה כמו הוריה. אני שפטתי אותה לחומרה, אבל היו אנשים שהצדיקו אותה. בשואה היו מקרים של אנשים שחנקו את ילדיהם כדי שבכיים של הילדים לא יסגיר אותם לידי הנאצים. אני מקוה שלא היו הרבה מקרים כאלה, אבל אני יודעת שהיו. בעוטף עזה אנשים לא חנקו את הילדים שלהם, רק הרגיעו אותם. אולי היום האנשים טובים יותר משהיו, ההורים מסורים יותר לילדיהם מכפי שהיו פעם. אבל היו משפחות שנשרפו ונחנקו למוות בממ"ד. האם אפשר להטיף להם שלא להשוות לשואה? אם הקרבנות מרגישים שיש דימיון, מי יכול לערער על תחושותיהם? והרי החמאס ככל הפונדמנטליזם האיסלמי מעריץ את הנאצים וקורא בהתלהבות את הספרות הנאצית. את היסודות הנוצריים בנאציזם אין המוסלמים יכולים לחקות, אבל דווקא את האכזריות חסרת המעצורים כלפי יהודים, ואת הדמוניזציה של היהודים, את התאווה להשמדת יהודים הם מאמצים בקלות. האם אפשר להבחין בבירור בין האכזריות הנאצית לבין האכזריות החמאסית? אהרון ברק ביקש שלא נשווה את הטבח לשואה, שלא נאמר שכל טבח באנשים הוא שואה, כדי שלא נגמד את רצח המיליונים. אבל לא בטוח שאפשר. אולי עוד צריך לחכות, לקבל פרספקטיבה. קשה לשפוט את ההיסטוריה בזמן אמת. את השואה אנחנו לומדים ולומדים ועדיין מתקשים להכיל, גם אחרי שמונים שנה. את החריצים שחרץ בנו הטבח עדיין איננו מבינים. האם אני מסוגלת להפריד בין המועקות שאני חשה, בין השבר מהמחדל וההפקרה, בין הזעזוע מיחס הממשלה ותומכי נתניהו לחטופים ולמשפחותיהם, בין המצוקה והמועקה שגורמים לי המגורים מול ביתו של נתניהו, בין הגדרות, המחסומים, השוטרים, מכוניות השרד האימתניות, הנוכחות המבעיתה של בני הזוג מול המקום שהוא ביתי כבר ארבעים שנה, שהם משתלטים עליו ונוהגים בו כצבא כובש, בוודאי לא כמו שלטון דמוקרטי. והאכזבה והבעתה גם מהשלטון וגם מהאנשים שאינם יוצאים לרחובות, שאינם נלחמים בכל כוחם בדיקטטורה המתהדקת, שאפילו מגינים עליה ותומכים בה, ואובדן האמונה במין האנושי, באחוות אדם, בשותפות. האם רק הכלב הוא ידידו של האדם, ומלבדו אין איש ואין דבר?