מלחמתו של נתניהו

 

ביום שבו התחייב נתניהו לתומכיו בערוץ הבית להפקיר את החטופים למוות, הוא ביקש לסדר לו ולמשפחתו אבטחה לכל החיים. ככל שנתניהו מתאמץ יותר להכשיל עסקת שחרור חטופים בהכרזות חוזרות ונשנות שלא יפסיק את המלחמה, וכפי שאמר כעת, שאולי יסכים לשחרור חלקי בלבד, שלא יציל חלילה את כולם ולא ימנע את המשך מותם בשבי, כך הוא הולך ומגביה את הגדרות סביב ביתו, מוסיף עוד ועוד מחסומים וגדרות קבע, מבצר את עצמו ומוסיף לו חיילים וחיילות, מאבטחים ומאבטחות, עד שסביבת ביתו ברחוב עזה נראית כמו שטח כינוס של חיילים לצורך יציאה למלחמה, וזו אכן מלחמה, מלחמת חורמה של צבא הביביסטים בקורבנות הטבח של חמאס, שהם גם קורבנות ההפקרה של נתניהו וקורבנות כשלונו ומחדלו, ולכן שנואי נפשו ושנואי נפשם של חסידיו. כשעומדים ברחובה של עיר עם תמונה של חטופים מגיעים הביביסטים בחמת זעם לקלל, לאיים, או ללחוש כך שיישמעו היטב: עוד לא נמאס לכם? או: חושבים שמישהו עוד חי שם? ואי אפשר להחמיץ את משאת-נפשם: שהחטופים ימותו בשביים, ולא יפריעו להם לסגוד לאלילם שערוותו נחשפה.

הם תמיד גברים - המקללים, הצועקים, המתיזים רעל. הנשים מגלות חמלה. שואלות: האם זה בנך בתמונה? האם את קרובת משפחה? שמות את עצמן במקומך. מהוססות יותר. הגברים אינם מהססים. הם באים להרוג. את החטוף, או את השליח. שנאה והסתה ללא מעצורים. זה הדבק של הביביזם, והמלט שבונה אותו – האנשים שהסגידה לאליל היא זהותם ומהותם. הם מוכנים להרוג את כל מי שמערער את תמונת עולמם. ללא הסגידה לאליל – אינם ולא כלום. הביביזם הוא תנועת גברים שאישיותם מעורערת. כמוהו הם אינם יכולים לשאת ביקורת, ולא לקבל על עצמם אחריות.

ונתניהו עצמו – לו יש תכנית. לא תכנית להצלת המדינה, תכנית להצלת עצמו. הוא מצפה לנצחונו של טראמפ בבחירות. בינתיים הוא רב עם ביידן בתקוה שישיב לעצמו את אהדתו של טראמפ, שחינו של נתניהו סר בעיניו. הוא מקוה לסייע לטראמפ לנצח, ולחזור להיות חביבו, בתקוה שטראמפ מצדו יסייע לו להישאר בשלטון. בשבעת החודשים שנותרו עד שובו של טראמפ לנשיאות ארה"ב, כפי שהוא מקוה, הוא מתכוון לשמר את מצב המלחמה, בדרום, בצפון, כדי להישאר בשלטון. הוא משוכנע שהתמשכות המלחמה תחזיר אליו את החסידים שנטשו, תאפשר לו להכניע את מתנגדיו. אלה שבעת חודשי המלחמה הנוספים שמקורבו צחי הנגבי הבטיח לנו. שבעת החודשים שבהם ימשיך ביידן לכהן כנשיא בכל מקרה. בעזרת התמשכות המלחמה הוא מקוה לשרוד אותם בשלטון.

ואם טראמפ בכל זאת יפסיד בבחירות? ואם התמשכות המלחמה, או הסלמתה והתרחבותה – מצד לבנון, מצד איראן, מצד מי יודע מה, מה אז? דשדוש נוסף, מוות מיותר של חיילים, הרי הכל יכול לקרות, הצפוי והבלתי צפוי, מה אז? לנתניהו יש תמיד תכנית אחת: מהפכה משטרית להשתלטות על בית המשפט וביטול משפטו או זיכוי, טיפוח החמאס והזנתו בכסף כדי להחליש את הרשות הפלשתינית, כי החמאס הוא נכס, והחמאס מורתע. לנתניהו יש תמיד מזימה אחת, ושמבוססת על משאלת לב גמורה, על התסריט האופטימי ביותר עבורו, שהוא תמיד הימור פרוע וזלזול מוחלט ביריב. אין תכנית חליפית למקרה שדברים ישתבשו. ממילא את מחיר הטעות והכישלון ישלמו אחרים. עד מתי?

 

 

יעקב וסרמן / דרכי כגרמני וכיהודי, פרק 13

 פרקים 2-1

פרקים 4-3

פרקים 7,6,5

פרק 8

פרק 9

פרקים 11-10

פרק 12

פרק 13

כאשר בגיל 23 כתבתי את "היהודים מצירנדורף", מצד אחד שבתי לאוצרות קדומים, לאוצרות אבותי, למיתוס ואגדה לאומיים, שהחשבתי את עצמי לצאצא שלהם, ומצד שני רציתי גם את ההיפך - לעצב את החיים המתהווים של העם הזה במובן מיתי, מאד פשטני ומאד תמציתי. קרקע מציאותית לשני הדברים העניק לי הנוף שהצמיח אותי, המולדת הפרנקונית.

כתבתי את הספר ללא עיון מדעי, כפי שמספרים חלום או כמו תחת פקודה. כאשר אמר לי מישהו: זו שטות גמורה מה שעשית שם, הזדעזעתי אולי, אבל זה בעצם לא הפתיע אותי. עקב בריחתי הוא התהווה בטירול, על ימת בודן, באייכשטט [עיירה בבווואריה] ואז שוב בסטודיו עצוב ונידח במינכן עם חתול כרֵעי היחיד. את כתב היד נשאתי תמיד בפתקאות קטנות מלאות שורות זעירות בכיס חולצתי. התנאים החיצוניים היו הקשים ביותר: למצוקתי החומרית הרגילה נוספה מצוקה נפשית: הייתי מעורב בהרפתקאות וחשוף לרדיפות שכמותן מתוארות רק ברומנים בעשר פרוטות. לקראת הסוף הבלבול גבר, הספר שכב במשך חודשים, רק קודח מחום, מייחל נואשות לסיום בכל תנאי, פלטתי מתוכי את הפרק האחרון.

 זה היה ביטוי, וידוי, שחרור מסיוט שמחץ את נעורי. לרבים שהיו מסורים לשינוי, זה היה שחרור משותף, והם חשו שקיבלו אישור. מלכתחילה לא הסוויתי את כוונותי, מה שזיכה אותי בלבם של המהססים וחסרי האומץ: אחדים פנו אליי בחמדה ובתביעה, כמהים למהפכה ומציגים את עצמם כתלמידי, אך לא יכולתי למלא אחר ציפיותיהם, כי לא נשארתי על המסילה שהם התוו לי. אחרים גידפו: נחשבתי בעיניהם לבוגד. הם לא ששו לשום הליך פומבי בעניין זה וסברו שכל מדיניות מלבד שתיקה היא מטופשת ומזיקה. העולם הגרמני הפגין שוויון-נפש או דחייה, מלבד כמה קבוצות יוצאות-דופן שגילו חיבה ליצירה בתור שכזו ולדמויות שבה. באופן כללי הסתפקו בקיטלוג הספר והניחו לו לשהות בינתיים במוזיאון הספרות. המפקחים על האמנות והטעם ראו בי תועבה.

את העובדה שהדרך הסלולה הובילה למדבר הבנתי בעצמי. השאלה כיצד תרצה לחדור אל חסרי הרגישות, לכבוש את המתנגדים, כיצד תרצה להפוך את עולמם לשלך ואת עולמך לשלהם, הפכה תחילה לשאלה של מוצא ולשאלה של צורה. אמן איננו לא כלום אם יצירתו איננה קמה לתחייה בנפשות האנשים. כדי שהדבר יקרה, חייבת להיות לה נשמה, אבל גם גוף. תחושה ומלה, תשוקה ומחשבה לבדם אינם מצמיחים גוף. נראה לי בעל חשיבות עליונה לשלב מסירות עם התלהבות, והחל מאבק ארוך-שנים, ניסיון ועוד ניסיון, שרבוט ועוד שרבוט, טיוטה ועוד טיוטה. מן החלומי הנרפה הגעתי אל הקשוח, ממבנה נטול חוקיות למבנה מתוכנן, מההתלהבות אל היובש, מהעדר קרקע אל המישור. החברים הקרובים ביותר לא הבינו אותי, גם לא יכולתי להסביר להם את עצמי, כי מעל מטרתי האמיתית שררה חשכה: תמיד ראיתי רק שהאישי הוא לגמרי שגוי. לא האמנתי לשום מחיאות-כפיים, שום הרחקה לא עצרה אותי ושום שיטה, לא הנחתי לעצמי להיקשר לשום מעשה, ופקפקתי בין התחנות להצלחה. קשה באופן בלתי רגיל לתת מושג ברור על טבעו של מאבק זה. מצד אחד זה נוגע לשחרור עצמך, לכיבוש עצמך, להבהרה והעצמה, כלומר למטרות מוסריות, מצד שני זה נוגע למידה, דמות, מרחק, כלומר למטרות של הרוח ושל האמנות. נאבקתי על נפשי ועל נפשו של העולם הגרמני. בעצמי יכולתי תמיד למצוא מקורות ומשאבים, אך העולם הגרמני לא התמסר. יכולתי רק לארוב סביבו, להשגיח סביבו, להקסים אותו, הייתי חייב לדחוף לכך, שהוא יעמוד לרשותי, מעשייה לעשייה הייתי חייב לשכנע אותו לגבי ולגבי ענייני, הייתי חייב להפנות את מאמצי השכנוע הנלהבים ביותר, את המאמץ יוצא הדופן ביותר, היכן שאחרים הורשו להסתפק ב"הביטו לכאן". הוא לא האמין לי, התגליתי לו מוקדם מדי. בודדים הניחו לעצמם, מתוך חסד, מתוך סלחנות, או משום שלא חפצו יותר להתנגד, להתייחס בחיוב, אך מיד הם איבדו את היכולת לעקוב, ועם כל אחד חדש מצאתי את עצמי בפני הצורך, כמו עם הקודם, להתחיל מסלול סיזיפי, שבכל פעם התיש את כוחי עד כלות. לאחרים היה אשראי שוטף: הם יכלו לעתים לסמוך על האשראי. אני הייתי צריך תמיד להצדיק את עצמי מחדש, תמיד לערוב בכל הוני, כמו אדם שאין מתירים לו להתיישב, ואין מתירים לו לעבד את האדמה שרכש ולאכול את פריה.

הרחוקים לא ידעו על כך דבר. הקרובים התפלאו ולא הבינו את העינוי. נראיתי להם לעתים אכול שאפתנות שאיננה יודעת שובע, אדם ששואף מעבר ליכולותיו. הם סברו שהיה עליי להיות שבע רצון ממה שהשגתי, רמזו להצלחה מסחרית, להכרה ספרותית. זה שהזכירו אותי, קראו אותי, התווכחו עלי, היה בשבילם משהו. הם לא ראו, לא שמעו, לא הרגישו. לא יכולתי לגרום להם להבין אותי, מדוע סבלתי. כל זה היה כל כך עדין, כל כך שברירי, כל כך לא מוחשי, כל כך לא יציב, ולמרות זאת בעל חשיבות שלא ניתן למדוד: כיחיד התנהלתי ויצרתי היטב, אבל בעומק תודעתי ותחושתי הייתי קשור הדוקות לקהילה שהתנתקה, ולקהילה אחרת שרציתי לכבוש, שהיה עלי לרכוש. עמדתי בין לבין: לעתים נראיתי לעצמי כטוען לכתר ללא תומכים, ללא תוקף, כג'ון בלי ארץ*, נדמה היה לי כאילו הקרקע שוקעת תחת כל צעד, הריאה מתרוקנת מאוויר, בנוסף לאנדרלמוסיה המבעבעת של עולם הדיוקנאות והתמונות הבלתי פתור בתוכי והדאגה הבלתי פוסקת לקיום.  

 

*ג'ון בלי ארץ, John Lackland, בנם הצעיר של הנרי השני ואלינור מאקוויטן, ואחיו הצעיר של ריצ'רד לב-ארי, מלך באנגליה בשנים 1199-2016. בשל האיומים על כתרו מצד אצילי אנגליה ומלך צרפת מסר את ממלכתו במאי 2013 לנציג האפיפיור, וקיבל אותה חזרה כוואסאל של האפיפיור, תמורת מס של אלף מרק לשנה. למיטב ידיעתי זהו מקורו של הכינוי "ג'ון בלי ארץ", אך יש המייחסים את הכינוי לעובדה שאיבד את נחלות הכתר הבריטי בצרפת, בראש וראשונה את נורמנדי, או לכך שלא ירש נחלות בלידתו כיוון שהיה בנו הצעיר ביותר של הנרי השני. מיסוי כבד שהטיל ג'ון הביא למרד של אצולת בריטניה נגדו. במסגרת נסיון פשרה עם האצולה חתם ג'ון ביוני 1215 על ה"מגנה כרטה", שבה הכיר בזכויות האצולה הבריטית ובמגבלות כוחו של המלך. המסמך לא יושם כיוון שג'ון מיד עירער על תוקפו לאפיפיור אינוקנט השלישי והאצולה הבריטית חידשה את המרד נגדו בתמיכת יורש העצר הצרפתי. באוקטובר 2016, בעודו נלחם ביריביו, מת ג'ון. מותו הביא לפשרה שבמסגרתה הוכתר בנו הנרי השלישי למלך אנגליה. לימים הפכה המגנה כרטה למסמך יסוד של זכויות האזרח ושלטון החוק בבריטניה.    

 

לבנה מושון / מכתב לסוהר 343ב

 

לולא היה הכותר "עלובי החיים" תפוס, הוא היה הולם את ספרה שובר הלב של לבנה מושון "מכתב לסוהר 343 ב". הספר מתאר בחיות רבה את חייהם האומללים של דיירי הבית בערוץ הנחל, שמוצף במי הגשמים מדי חורף - החיים בבוץ, כמציאות וכמטפורה. הגינה העלובה, שהאב מטפח בימים שבהם הוא חופשי מעבודתו בכלא רמלה, וגם בה מחבל השכן התימני בעל העזים, האם שבורת הגב תרתי משמע, שידיה אינן חדלות מעמל: מנקה, מבשלת, סורגת. ארבעה ילדים היא יולדת, שתי בנות ואחריהן שני בנים. בן אחד היא מאבדת בינקותו ממחלה חשוכת-מרפא. הבן השני יעזוב בבגרותו את הארץ לחיים טובים יותר בקנדה.

שנים רבות משרת האב בכלא רמלה כסוהר פשוט, שנים רבות הוא ממתין לקידום. חבריו לשירות כבר מנהלים בתי כלא, והוא עדיין סוהר פשוט, אחרי שנים יעלה בדרגה נוספת, אבל יישאר סוהר פשוט. כמו דמותו של השוטר אזולאי, הוא איננו חסר כישורים, ונאמן עד אין קץ לעבודתו, אבל משהו באישיותו מפריע, מין ניתוק מהמציאות ומהסביבה, כמו באותו יום טראומטי שבו הוא ממתין שעתיים לאוטובוס שלא יגיע, במקום להגיע לתחנה המרכזית לאסוף את בנותיו ששבו מטיול לילדי האסירים. חוויה קשה של בושה, מבוכה ונטישה לבנות הקטנות שנרטבות עד לשד עצמותיהן בגשם ונזקקות לעזרת סוהר אחר כדי להגיע הביתה.

כבר ביחסם של בני משפחתו וקהילתו מהעיר חלב ניכר מעמדו החברתי הירוד של האב. הוא עולה לבדו לארץ, ובני דודיו שנשלחים לישון יחד איתו ברפת שהוסבה למגורי עולים, גונבים את השכר שהרוויח בעמל. בליל הסדר הוא מבקש לחגוג עם שכניו מחלב, אך הם מסרבים לארח אותו. שני קיבוצניקים משפיים עוברים עם משאית ומזמינים אותו לחגוג איתם בקיבוץ. הוא מתקבל בסבר פנים יפות, אבל מזועזע מהקיבוצניקים שמערבבים בשולחן החג חמץ ומצה. האב כמה למצוא את מקומו לצד בני קהילתו החלבים, אבל הם דוחים ומנדים אותו ואף גונבים ממנו. הקיבוצניקים מקבלים אותו בברכה, אבל מנהגיהם החילוניים זרים לו. גם אשתו הנכה שמוצעת לו בשידוך מסמלת את מעמדו הנמוך, ומסכינה עם מעמדה הנמוך שלה עצמה. היא מנסה כל חייה, ללא הצלחה מרובה, להשכין שלום בין בעלה לבין ילדיו, קרוביו ושכניו, ואף נאלצת לקבל על עצמה אחריות לחטאיו: כאשר הוא מרחיב את הבית העלוב ללא רשיון בנייה והעיריה תובעת אותו, אשתו מקבלת עליה את האשמה לבנייה הבלתי חוקית, כדי שבעלה הסוהר יוכל לשמור על מקום עבודתו ללא רישום פלילי. אחוזת אימה היא עומדת למשפט כשהיא אם לשתי בנות פעוטות ופעוט גוסס בבית חולים, והרה את ילדה הרביעי. הם משלמים קנס ומכאן ואילך העירייה מניחה להם. כשהפעוט מת ממחלתו, והאם אינה מוצאת נחמה, בעלה צועק עליה. הוא אינו מוותר לעצמו ולא לאשתו, גם לא לילדים שסופגים מכות וצעקות בלי גבול, וצריכים לעמוד במבחנים שבוחן אותם האב, כשהוא מלמד אותם תורה, התחום היחיד שבו הוא חש יתרון על כל סביבתו. בגיל ארבע עשרה תודיע המספרת לאביה שיותר לא תדבר איתו. היא תעמוד במריה עשרים שנה.

בין לבין מסופרים זכרונותיו של האב מן העבודה בבית הסוהר ומעלילות הפושעים שפגש שם. כמה מן הסיפורים, כמו בריחותיו הנועזות של האסיר הסדרתי פרקש, עוד זכורים לי מילדותי. יש הרבה קסם בסיפורים המובאים כזכרונותיו של האב, גם אם חלקם מעוררי חלחלה, ומבליטים את חוסר הגמישות של האב ונוקשותו האינסופית, שמביאה לעתים לתוצאות נוראות.

את הסיפורים האמיתיים בספר העדפתי על הבדיוניים, והעלילה הבדיונית בחלק האחרון, שמשווה לסיפור כולו נופך דטרמיניסטי ומלאנכולי, פחות מצאה חן בעיני. גם מבתים רעים צומחים ילדים טובים ויצירתיים, וילדות עצובה וקשה איננה בהכרח נטולת תקוה. חשתי כאילו הסופרת איננה מתירה לעצמה שום נחמה בסיפורה העצוב, ובכך היא נוטלת את האפשרות לנחמה גם מהקוראים.  

תלינו על עצמכם

 

לא באמת הייתי צריכה לראות את ביתה המושחת של מנהלת מוזיאון ברוקלין – והתגובות באתר הארץ, שלמרות שהן כתובות בעברית, חלקן אפילו בעברית תקנית, ברור לי מניסיוני ברשת שמדובר בגורמים עוינים מאד לישראל שמתחזים ליהודים – רציתי לכתוב הרבה קודם, גם כשקראתי איך נועה לימונה, כתבת שאני דווקא מעריכה, וגם כתבים אחרים, חוזרים על דבריו של איש פת"ח סופיאן אבו-זיידה שישראל "יכלה לקבל חזרה את כל הנשים והילדים כבר ביומיים הראשונים אחרי השביעי באוקטובר". מה שאני זוכרת מהיומיים הראשונים, שבהם נחשף לנו אט אט גודל האסון ועומק הטבח, אלה ניסיונות חדירה נוספים של מחבלים כדי להמשיך את הטבח והחטיפות, שלמרבה המזל סוכלו. אם חמאס כל כך רצה להחזיר את הנשים והילדים, מה הפריע לו לעשות זאת במהלך העסקה שהתקיימה בנובמבר? מדוע משפחת ביבס לא הוחזרה בפעימה הראשונה ולא בפעימות אחרות? מדוע נועה ארגמני לא הוחזרה כבר בעסקה? כל העולם ידע שלנועה ארגמני יש אמא סינית שגוססת מסרטן. מה חשבו בחמאס? שהם יסחטו יותר תמורת שחרורה? שישמרו אותה בתור "נכס", כפי שהם מתייחסים לחטופים, בלי ביקורי צלב אדום ותוך הפרת כל מוסכמה של חוק בינלאומי ואנושיות בסיסית? עכשיו באים לבכות לנו שהרגו הרבה אנשים כדי לשחרר אותה? חמאס יכלו לשחרר אותה בעסקה תמורת אסירים פלשתינים רבים ולאפשר לאמה הגוססת חסד אחרון לבלות עם בתה מאז נובמבר, כשעוד יכלה להינות מעט. חמאס יכול היה להמשיך לשחרר אנשים נוספים תמורת הארכת ההפוגה ושחרור אסירים פלשתינים רבים, ובישראל היו מאושרים. חוץ מאיתמר בן-גביר ומפלגתו הנתעבת כולם הסכימו לעסקה, אפילו סמוטריץ'. אבל חמאס אף פעם לא העביר את רשימת המשוחררים בזמן, תמיד עיכב, תמיד הפר הסכמות, תמיד התעלל, ניסה להפריד אמהות מילדיהן ולבסוף העביר פחות משוחררים מהמוסכם והחל בלילה לירות והמלחמה התחדשה, לדאבון לבם של רוב הישראלים. זו חוצפה שאין דוגמתה לבוא להלין על כך שלא איפשרו לחמאס להמשיך להתעלל בנועה ובמשפחתה, ובשלושת המחולצים האחרים, שכפי שמתברר גם הם עונו בשבי, ואם עזתים נהרגו במהלך השחרור, אין להם להלין אלא על עצמם בלבד. גם על שחרורם של פרננדו מרמן ולואיס הר הגיב סופיאן אבו-זיידה, כאמור איש פת"ח, בתלונה על כך שהרגו במהלך החילוץ עזתים רבים. איפה החמלה? הוא לא התבייש לשאול את שלומי אלדר. כי לפלשתינים לדעתו מותר לרצוח באכזריות מפלצתית משפחות שלמות בחדר השינה שלהן, לטבוח באנשים שרקדו במסיבה, לרצוח פעוטות עם הוריהם וסביהם, לגרור קשישה על חמור לעזה תוך הכאתה מכות רצח, אבל כשעזתים נהרגים במבצעי חילוץ של חטופים, שהם אפילו לא חיילים שנשבו בקרב, אלא אזרחים לא חמושים מטף ועד זקן שנחטפו מבתיהם או ממסיבת טבע, הדבר הכי מוצדק והכי טוב שישראל עושה, והדבר החשוב ביותר שמצדיק להפעיל את צה"ל ולסכן חיי לוחמים עבורו – הצלת החטופים, מתלוננים על הרג עזתים, שחלקם בכלל אנשי חמאס שהחזיקו בחטופים והתעללו בהם שמונה חודשים. הרוע שנוטף מהתגובות והתלונות האלה חושף את מניעיהן האמיתיים: צער על המכה התדמיתית שהחמאס חוה ועל כך שלא יוכל להמשיך להתעלל במחולצים.

לפלשתינים יש בהחלט בעיית תדמית אחרי הטבח, וזאת בעיה שלהם, ובדיוק כמו הגרמנים שתמיד ניסו לטהר את עצמם בטענה שישראל עושה לפלשתינים מה שהנאצים עשו ליהודים ולכן אין לה זכות להאשים אותם על השואה – גם כעת זיהיתי גורמים גרמנים שמתנכלים לי במשך שנים רבות מגיבים באתר הארץ בעברית עילגת וחוזרים במיוחד על הטענה שישראל מבצעת בעזה רצח עם, טענה שהם מנסים כבר שמונים שנה לשכנע בה את העולם – זה לא נעים אבל לא ממש עוזר למחוק את זכר השואה האמיתית, אולי להיפך – גם הפלשתינים לא יצליחו למחוק את זוועות הטבח, ולא את זוועות ההתעללות בחטופים שהולכות ונחשפות עם כל חטוף שמשתחרר. הסיבה לטענה שישראל מבצעת רצח עם בעזה היא העובדה שהעם היהודי חווה רצח עם שרבים רוצים למחוק מהזיכרון, ושחמאס חולם לבצע רצח עם ביהודים שהטבח נועד להגשים, ולאו דוקא המלחמה בעזה, שכבר חודשים אני כותבת שצריך לסיים אותה, מפני שהמשך המלחמה גורם למוות מיותר של חיילים שנזקו עולה על כל תועלת שאפשר להפיק מהמשך המלחמה, וכמובן לנזקים כלכליים, חברתיים ונפשיים קשים מאד, והסיבה להמשך המלחמה היא תועלתה לשרידות הקואליציה ולא מטרות ראויות. ולמרות התנגדותי להמשך המלחמה הכוללת, אין בעיניי דבר מוצדק יותר מהפעלת צה"ל להצלת חיי חטופים, ואם כל כך מפריע לאנשים שעזתים נהרגים במבצעי החילוץ, כדאי שיציעו לחמאס לשחרר מיד את כל החטופים, ולייתר את הצורך בחילוצם, ובהרג העזתים הנלווה לכך.    

צוואה ישנה

 

תמיד כשקורה מוות במשפחה, פצעים ישנים נפתחים וצצים שדים מן העבר. לא חשבתי שזה יקרה כשבעלי לשעבר נהרג בתאונת צלילה במרץ האחרון. בהתחלה הייתי קצת בהלם, בגלל הפתאומיות וההפתעה, ובגלל שרק יומיים קודם נפטרה אמו של חתני ומוות נוסף במשפחה בתוך יומיים נראה כצירוף מקרים בלתי סביר, והייתי נרגשת מכך שבתי הצעירה ונכדי היו בדרכם לארץ ועמדתי לפגוש אותם בנתב"ג אחרי הנחיתה ובעצם הייתי מאד מבולבלת מכל האירועים שהתרגשו עלינו. בעיקר הצטערתי בשביל בתי הבכורה שהיתה בקשר טוב עם אביה ותמיד שמחה לבלות איתו זמן, ועכשיו הקשר הזה שגרם לה הרבה שמחה נלקח ממנה באסון שנראה מאד מיותר. חשבתי גם על נכדי הבכור, בנה של בתי הצעירה, שכמה חודשים לפני מות סבו הביע רצון לפגוש ולהכיר אותו, דבר שנמנע ממנו, למרות שמפגשים כאלה עלולים גם להנחיל אכזבה.

בהתחלה אפילו חשבתי אולי ללכת לשבעה ולנחם את בת זוגו בעשרים השנים האחרונות לחייו שתמיד התייחסה אלינו מאד יפה, אבל אז הרגשתי שעדיף שלא אלך, כי עדיין אני מאד כועסת עליו וכנראה אכעס עליו עד יומי האחרון, למרות שכבר עברו הרבה מאד שנים מאז שהוא עזב את הבית בלי לומר מלה ביום הולדתי השלושים, כשכל המשפחה התארחה אצלי לחגוג את יום ההולדת, ואחר כך כשהתייחסתי לעיתוי העזיבה שלו הוא אמר שזה לא היה בשליטתו, וזה הרגיז אותי עוד יותר, כי ברור שזה היה בשליטתו כמו כל מה שהוא בחר לעשות, אבל תמיד התנהג כאילו כופים עליו לעשות דברים וכאילו אין לו שום אחריות לסבל שהוא גרם לי ולבנות.

ללוויה לא הלכתי כי שמרתי על הנכדים, ובאמת לא רציתי לפגוש את אשתו השנייה ובכלל לא רציתי לפגוש אנשים שקשורים אליו ולענות על כל מיני שאלות ולשמוע כל מיני הערות. כשבתי הבכורה דיברה על כך שאולי כתב צוואה אמרתי לה שאני לא מאמינה, כי כשנסענו לחו"ל זמן לא רב לפני שהוא עזב את הבית, כתבתי צוואה למקרה שלא נחזור והבנות תישארנה ללא הורים, והוא לא רצה להצטרף לצוואה. בנסיעה הוא התנהג מאד מוזר ונעלם כמה פעמים, והייתי די משוכנעת שהמאהבת שלו, אחר כך אשתו השנייה, נסעה אחרינו לפריס ושכאשר שהינו שם הוא חילק את זמנו בינה לביני. ככה זה הרגיש לי, למרות שלא היתה לי ממש הוכחה. לפני העלייה למטוס הוא נעלם לזמן רב והופיע רק ממש כשעמדנו לעלות לטיסה, וגם בפריס במלון, כשנרדמתי פעם בצהריים, התעוררתי והוא לא היה וחזר רק אחרי כמה שעות ולא היה לו הסבר הגיוני איפה הוא היה.

בתי הבכורה אמרה לי שדווקא כן מצאו צוואה שלו שהוא ערך לפי חשבונה בתקופה שניהל הליכי גירושין מאשתו השנייה, וביקש שאם ימות רכושו יתחלק בין כל ילדיו ושאשתו השנייה לא תקבל דבר. בתי גם אמרה לי שמוזכרות בצוואה שתי צוואות קודמות, אבל לא ידעתי ולא חשבתי שזה קשור אליי. לא ביקשתי לקרוא את הצוואה ואיש לא הציע לי לקרוא אותה, אבל היא נשלחה לכתובתי עבור בתי הצעירה שחיה באנגליה מטעם רשם הצוואות, במעטפה שכתוב עליה מדינת ישראל, דואר רשמי, משרד המשפטים, האפוטרופוס הכללי, ממשלה, ובקיצור חשבתי שזה דואר שעוסק באיזה עניין מנהלי שצריך לסדר ולכן פתחתי אותה וראיתי שזה העתק מהצוואה וככה קראתי אותה.

לכאורה לא היה בצוואה הזו שום דבר שקשור אליי, חוץ מהתאריך של הצוואה הקודמת הראשונה, 23 באפריל 1987. הוא עזב אותנו ביוני 1986, והתגרשנו רשמית במרץ 1989, כך שהצוואה הזו נכתבה קרוב לשנה אחרי שנפרדנו, אולי כשנולד לו בן מהמאהבת, או אולי כשנולדה לו ממנה הבת השנייה, או אולי מסיבה אחרת, כשעדיין היינו נשואים, ואם הוא היה נפטר אז, מה שהיה מאד לא סביר כי הוא היה באותה עת רק בן 33 בערך, הייתי זכאית לפי חוק הירושה לקבל חצי מחלקו בדירה, כלומר עוד רבע מהדירה, ואז הייתי בעלת שלושה רבעים מהדירה ורק הרבע שנשאר היה נחלק בין ילדיו.

כמובן לא ראיתי את הצוואה הזו משנת 1987, אבל מכיוון שהיא נכתבה כשהיינו בהליכי גירושין והוא חי עם המאהבת שהפכה אחר כך לאשתו השנייה, הנחתי שהיא היתה דומה בתוכנה לצוואה האחרונה, כלומר היא הורתה שאם ימות בעודנו נשואים, אני לא אקבל דבר מרכושו והרכוש הזה, כלומר מחצית דירתנו, יתחלק בין כל ילדיו, כך ששלושת ילדיו מאשתו השנייה יקבלו שלוש חמישיות ממחצית דירת מגורינו.

חיזקו את השערתי זו דברים שאמר בדיון בבית המשפט שבו ביקשתי שהוא יעביר את מחצית הדירה שלו לשתי בנותי, והוא אמר שהוא רוצה לחלק את חלקו בין כל ילדיו. זה היה ניסיון לשמור לעצמו שליטה בחלק מדירת מגורינו שהפכה לדירת מגורי ומגורי בנותי. לו חילק את חלקו גם בין שלושת ילדיו מאשתו השנייה שהיו אז פעוטות, היה למעשה שומר לעצמו את חלקם בדירה. אני כמובן לא הסכמתי וגם השופטת אמרה לו שיש ניגודי עניינים בין בנותי לבין ילדיו מאשתו השנייה. בסופו של דבר חלקו בדירה אכן נרשם במלואו על שם בנותי, ואז קיבלתי גט והרגשתי הקלה גדולה מאד שנשארה ברשותנו דירת המגורים, כי הדבר שהכי פחדתי ממנו בהליכי הגירושין זה שיזרקו אותי לרחוב עם הבנות כדי שהוא יוכל למכור את הדירה ולקבל חצי מערכה.

הייתי די בהלם מזה שהוא דאג לכתוב צוואה שככל הנראה נועדה אך ורק למנוע ממני ומבנותי לרשת את מחצית דירתו אילו הלך לעולמו בטרם התגרשנו, ואילו מת בטרם הגירושים היתה אשתו השנייה הופכת למעשה, כאפוטרופסית של ילדיה הפעוטים, לשותפה בדירה שהורינו רכשו עבורנו כשנישאנו, ומומנה בעיקר מחסכונות של הוריי. לו התממשה הצוואה הזו היא יכלה למרר את חיי כהוגן, שזו היתה ככל הנראה משאת נפשו, או אולי משאת נפשה. ייתכן שזה היה בכלל רעיון שלה, כי היא זו שהיתה נהנית מצוואה כזו. תמיד זכרתי לה לרעה שבאחד הדיונים אמרה: "את הדירה אנחנו נותנים", כאילו גם דירת המגורים שלנו היתה חלק מרכושה. כאילו היא ויתרה על משהו, שבכלל לא היה שלה. למרבה המזל בעלי לא מת, הצוואה ההיא לא התממשה, ובהסכם הגירושין בנותי קיבלו את מחצית הדירה שהיתה שייכת לו במלואה, ויכולנו להמשיך להתגורר בדירה, עם כל מה שהשתמע מכך: להישאר באותו בית ספר, עם אותם חברים, באותה שכונה. זה היה עוגן חשוב להמשך חיינו.

אם הצוואה הזו היתה רעיון של אשתו השנייה, היא די נענשה על כך, כי אחר כך כשהיה בהליך גירושין ממנה כתב צוואה על פי אותה דוגמה נגדה. בכל מקרה הוא היה האחראי לכך, כי הוא זה שחתם על הצוואות האלה, אפילו אם בכלל עורך-הדין שלו הגה אותן ולא הוא וגם לא אשתו השנייה.

 

לכאורה כל מה שלא קרה לא היה צריך לעניין אותי וגם לא להרגיז, ועוד אחרי כל כך הרבה שנים. ובכל זאת הרגשתי כמו סכין בלב, שהיתה בכלל כוונה כזו, שאם הוא ימות, ילדיו הקטנים מאשתו השנייה, ובפועל אשתו השנייה, ייהפכו לבעלים, ולו גם חלקית, בדירתנו. גם בזמן אמיתי הרגשתי שאין לו שום יסורי מצפון ושום חמלה עלינו, רק כעס עלי שחשפתי את הרומן שניהל עם אשתו השנייה כשהיינו נשואים, כי מסר את מספר הטלפון שלה בעבודתו תחת הכותרת "הבית השני שלו", ומישהו שהיה צריך אותו בענייני עבודה, כשאמרתי לו שאיננו בבית, אמר לי: "אה, אז הוא בבית השני שלו, והקריא את המספר, ואני התקשרתי לשם והוא ענה, ומכיוון שכבר הבנתי מה קורה הסתכלתי מיד בספר הטלפונים, וראיתי שאכן זה המספר שלה. אז התקשרתי לעורך הדין שטיפל בענייננו וביקשתי שיברר מה כוונותיו, ואז הוא בא והודיע לי שהחליט להתגרש ממני, אבל עדיין טען שזה רק בגללי, ושאין שום רומן בינו לבינה. היא כבר היתה בתחילת הריון עם בנם הבכור, אבל הוא קיווה שלעולם לא אדע, למרות שאי אפשר להסתיר כאלה דברים לאורך זמן. הוא ניסה לבסס את הליך הגירושין על כל מיני טענות לגבי, כאילו לרומן שניהל אין קשר לכך, אבל למזלי איש לא האמין לו. בדרך כלל כשאנשים בוגדים ברעייתם הם מאשימים אותה שהיא אשה לא טובה, וטוענים שהכל בגללה, והשופטים והדיינים כל כך רגילים לשמוע את הסיפורים האלה על האשה שבוגדים בה רק בגלל שהיא לא אשה טובה, והיא מגדלת לבדה את הילדים בזמן שהבעל הנואף מבלה עם המאהבת, ובטוח שהוא זה שצריך לרחם עליו. לא היו לי הרבה ציפיות ממנו, אבל עדיין הדהים אותי גודל הרשעות שלו כלפי, והעדר החמלה.

ועכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים, כשכבר חשבתי שפחות כואב לי כל מה שהיה אז, שוב הרגשתי את האכזריות הזאת שיש לגברים כלפי אשה שנישאה להם וילדה להם ילדים, כשהם מכירים אשה אחרת ורוצים להרגיש חופשיים ובלי שום אחריות ובלי לשלם שום מחיר על הפגיעה באשה ובילדים שהיו צריכים לדאוג לרווחתם, וחזרה התחושה הזאת שהיתה לי אז כאילו בהסכם הנישואים שלי היה סעיף סודי שלא ידעתי עליו בזמן אמיתי, שהיתה בנישואים שלנו נוסעת סמויה שציפתה כל הזמן לקחת את מקומי, והמקום שלי באמת הלך והצטמצם כל הזמן עוד לפני שידעתי על קיומה, ובעלי בעצמו רצה לסלק אותי מהמקום הזה ולמחוק אותי כאילו לא הייתי אף פעם, למרות שהייתי אשתו הראשונה ולא לקחתי מקום של אף אחת אחרת. המחשבה הזו שכשמתחתנים עם גבר מתחתנים גם עם כל המאהבות והנשים שיהיו לו בעתיד, היא מחשבה שאף פעם לא נתנה לי מנוחה, וגם המחשבה שאי אפשר לבטוח באיש, אבל למחשבה הזו היו לי עוד סיבות רבות וטובות, לא רק בעלי ואשתו השנייה שהפכה לגרושתו השנייה. מישהי, אני לא זוכרת מי, אמרה לי: עכשיו את גם גרושה וגם אלמנה. זאת היתה אמירה מאד טפשית, ואין לי מושג למה היא אמרה לי אותה. אני גרושה ואני לא אלמנה ולא מרגישה אלמנה.

יש דבר אחד טוב: יש הסכמה בין הבנות שלי לבין האחים הצעירים שלהן, ויש תקוה שכל עניין הירושה יסתיים ללא משפטים וללא מריבה. אמרתי להן שאין לי שום טינה לשלושת הילדים האלה, שלא בחרו איך להיוולד ומן הסתם שילמו גם הם מחיר יקר על כל מה שקרה.

זה שוב גרם לי לחשוב על צוואות שאנשים כותבים לא כדי לעשות טוב, אלא כדי להתנקם, להעניש, לפגוע, ובסופו של דבר חוזרות אליהם כבומרנג, כשהם כבר לא יכולים לתקן שום דבר. חבל שאנשים לא מבינים בחייהם שהמוות הוא סופי ובלתי נמנע, ולפעמים הוא מגיע לגמרי בהפתעה, ואם אתה רוצה שיזכרו אותך לטובה, כדאי שתדאג פחות לנכסיך בעולם הזה, ויותר למה שיזכרו ממך כשתהיה בעולם הבא.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

דין בן שבע

 

דין, הנכד הבכור שלי, בן שבע היום. ככה יצא, שאנחנו חוגגים יום הולדת יום אחר יום, שזה די כיף. אבל אני לא יכולה לחגוג ממש יחד עם דין, כי הוא גר באנגליה, ואנגליה מאד רחוקה. כשדין היה תינוק, הייתי נוסעת הרבה לבקר אותו, אבל יום לפני שמלאו לדין שנתיים נולד בן הדודה שלו אביב, ואמא של אביב כבר לא יכלה לשמור על הכלב שלי אושר, ולכן אני כבר לא יכולה לבקר את הנכד שלי דין באנגליה, וכל הזמן אני מתגעגעת אליו ומבקשת שהוא יבוא לבקר אותי בישראל. דין שאל אותי למה אני לא באה לבקר אותו באנגליה, וכשהסברתי לו הוא אמר בצער: "אף אחד לא רוצה לטפל באושר". ככה זה, אושר כלב מאד גדול ולא פשוט לטפל בו. בכל זאת אני מדמיינת כל הזמן שאני באה לבקר את דין באנגליה ואנחנו עושים כל מיני דברים ביחד. כשדין ביקר אותי בישראל הלכנו לבריכה, וכשהוא יבוא בקיץ נלך הרבה לבריכה ואולי גם לים. ואם אני אבוא לאנגליה בקיץ נוכל גם כן ללכת לים, כי העיר שדין גר בה לא רחוקה מהים, וגם לא מאד רחוקה מהאוקיינוס. בגלל זה יש בעיר שלו המון שחפים לבנים וגדולים, שלמרות שהם לבנים ולא שחורים, הם מזכירים לי את העורבים שלנו, כי הם מאד צרחנים.

דין מאד אוהב לבנות בלגו. במיוחד הוא אוהב לבנות רובוטים, או ספינות חלל. הוא מאד אוהב לדמיין שהוא אסטרונאוט בחללית ושהוא גר על כוכב אחר. לפעמים הוא כותב סיפורים איך הוא מטייל בחלל עם החבר שלו טליס או עם חברים אחרים. פעם טליס למד עם דין בכיתה והם יכלו לשחק ביחד כל יום, אבל ההורים של טליס עברו למקום אחר ועכשיו דין יכול לפגוש אותו רק לפעמים. ככה זה – אנשים לפעמים גרים רחוק זה מזה ומתגעגעים מאד, אבל יכולים להיפגש רק לפעמים.

לדין יש חברים אמיתיים ויש לו גם חברים דימיוניים, שהוא משחק איתם בדימיון וכותב עליהם סיפורים. מה שטוב בחברים דימיוניים זה שתמיד אפשר להיפגש איתם ולשחק איתם, ולנסוע איתם בחללית לכוכב אחר ולראות את כדור הארץ מהחלל, שאז הוא נראה עגול ויפה בצבעים ירוקים וכחולים וכתומים. כשמסתכלים על כדור הארץ מהחלל לא רואים מלחמות ולא שום דבר רע, רק דברים יפים, וכשנוסעים עם חברים דימיוניים בחללית אפשר להינות, ואפשר להגיע ממקום למקום במהירות האור ולהספיק לחזור הביתה לארוחת הערב, ולאכול חביתה עם נקניק ושעועית ברוטב עגבניות, כמו שדין אוהב לאכול. דין מאד אוהב גם לאכול סושי, וסבתא אומרת: כשאני הייתי ילדה, בכלל לא ידעתי שיש דבר כזה בעולם סושי, אבל דין יודע הכל. כשדין בא לבקר את סבתא בישראל, סבתא מכינה לו מיץ תפוזים שזה מה שדין אוהב לשתות, מיץ תפוזים וגם קולה. סבתא מחכה שדין יבוא לבקר אותה בקיץ ואז היא תאפה לו עוגת מישמיש ועוגיות קוקוס, והם ישבו בסלון ויאכלו, ודין ישחק בסופר מריו, כי הוא מאד אוהב את המשחק של סופר מריו ופיץ', וגם את סוניק הוא אוהב. ככה גם סבתא למדה להכיר את סופר מריו ופיץ' וסוניק ומטוסי על וכל מיני דברים שכשסבתא היתה ילדה אי אפשר היה אפילו לחלום עליהם, אבל עכשיו כל הילדים מכירים אותם, ורק המרחקים בין ארץ לארץ עדיין מאד גדולים, למרות שיש לנו רכבות ומטוסים ורובוטים ואפילו חלליות ואסטרונאוטים שגרים בתחנת חלל כמה חודשים ומסתכלים על כדור הארץ מלמעלה – או מלמטה – כי בחלל הכיוונים לא כל כך ברורים – עדיין צריך לנסוע יום שלם מסבתא לדין או מדין לסבתא, אז סבתא שולחת לדין ברכת יום הולדת שמח מרחוק, והברכה נוסעת את כל הדרך לאנגליה עם המטוסים והאניות והציפורים.

אביב בן חמש

 

היום נכדי אביב בן חמש. אני מתקשה להאמין שכבר עברו חמש שנים מאז שנולד. אביב אומר: אחרי שאני אהיה בן חמש אני אהיה בן שש, בן שבע, בן שמונה, בן תשע, בן עשר. אני רוצה להיות בן חמש עשרה. אביב אומר: כשאני אהיה בן שתים עשרה, אני אנהג במכונית. לא, אומרת אמא. שתים עשרה זה גיל צעיר מדי לנהוג במכונית. צריך להיות לפחות בן שבע-עשרה. שבע-עשרה? שואל אביב. גיל שבע-עשרה נראה לו מאד רחוק. הוא אומר שהוא כבר יודע לנהוג, והוא מאד רוצה לנהוג במכונית של אמא. אבל אמא לא מרשה לו לנהוג, וזה מאד מעציב אותו.

בכל אופן אביב מאד שמח שכבר קנו לו כרטיס לתחבורה הציבורית, כי הוא כבר לא יכול לנסוע בחינם, והוא מאד גאה שכבר יש לו כרטיס, והוא יוכל לתקף אותו במכשירי התיקוף באוטובוסים וגם ברכבת, כמו שעושים הגדולים. סבתא קנתה לו ארנק עם תא שקוף לשים את הכרטיס, אבל אמא אמרה שעדיף שהכרטיס יהיה אצלה, כי אחרת הוא כנראה יילך לאיבוד.

לפעמים אביב שוכח דברים. לפעמים הוא לוקח כדור לגינת המשחקים, ובהתחלה הוא משחק בכדור, ולפעמים באים עוד ילדים ומשחקים איתו בכדור. אבל אז אביב הולך לגלוש במגלשה ושוכח מהכדור. הכדור נשאר בין השיחים בגינה, ואביב שוכח מהכדור, ואז באמצע הדרך הביתה סבתא אומרת: אוי, שכחנו את הכדור בגינה, וסבתא חוזרת לגינה ומוצאת את הכדור שוכב בין השיחים. מזל שלא לקח אותו ילד אחר. סבתא מביאה את הכדור לאביב והוא שמח: הנה הכדור! למצוא משהו שכמעט הלך לאיבוד זה כמעט כמו לקבל מתנה חדשה.

יש לאביב שלוש בובות שישנות אצלו במיטה: אחת בובת אננס צהובה, אחת כחולה ואחת ורודה. לפעמים הבובות עומדות ליד הכרית של אביב ומסתכלות עליו. לפעמים הן ישנות, ולפעמים אביב ישן ושוכב על הבובות בטעות, אבל לבובות לא אכפת. הן אוהבות לשכב מתחת לגב של אביב, ולפעמים הן מתגנבות לו מתחת לחולצה ומתחבאות שם ומדגדגות אותו. אלה בובות מאד שובבות.

ועכשיו יש לאביב גם דובי קטן שהוא מצא אצל סבתא בארון. סבתא לא מצליחה להיזכר: מאין הגיע הדובון הקטן הזה? הוא דובון קטן שאביב יכול להחזיק ביד או אפילו להכניס לכיס המכנסיים. אביב לוקח את הדובון לגינת המשחקים ומתגלש איתו במגלשה. זה דובון אמיץ. הוא מסכים לגלוש במגלשה לבדו. הדובון גולש במגלשה ויוצא מצד שני. סבתא אומרת. שלום דובון. אולי ראית את הנכד שלי אביב? הוא לובש חולצה צהובה ומכנסיים עם פסים, ויש לו היום יום הולדת. היום הוא בן חמש. הדובון מסתכל על סבתא ולא אומר כלום, כי הוא לא מבין מה סבתא רוצה והוא גם לא יודע בכלל לדבר.

איפה הנכד שלי אביב? חושבת סבתא. אני לא רואה אותו בשום מקום. אביב! צועקת סבתא. אביב! איפה אתה? אני לא רואה אותך. הקול של סבתא מהדהד בגינה: איפה אתה אביב? איפה אתה?

הנה אני! צועק אביב ויוצא מהמגלשה. הוא צוחק וסבתא צוחקת. למצוא ילד שכמעט הלך לאיבוד זה כמעט כמו לקבל ילד במתנה.