תלינו על עצמכם

 

לא באמת הייתי צריכה לראות את ביתה המושחת של מנהלת מוזיאון ברוקלין – והתגובות באתר הארץ, שלמרות שהן כתובות בעברית, חלקן אפילו בעברית תקנית, ברור לי מניסיוני ברשת שמדובר בגורמים עוינים מאד לישראל שמתחזים ליהודים – רציתי לכתוב הרבה קודם, גם כשקראתי איך נועה לימונה, כתבת שאני דווקא מעריכה, וגם כתבים אחרים, חוזרים על דבריו של איש פת"ח סופיאן אבו-זיידה שישראל "יכלה לקבל חזרה את כל הנשים והילדים כבר ביומיים הראשונים אחרי השביעי באוקטובר". מה שאני זוכרת מהיומיים הראשונים, שבהם נחשף לנו אט אט גודל האסון ועומק הטבח, אלה ניסיונות חדירה נוספים של מחבלים כדי להמשיך את הטבח והחטיפות, שלמרבה המזל סוכלו. אם חמאס כל כך רצה להחזיר את הנשים והילדים, מה הפריע לו לעשות זאת במהלך העסקה שהתקיימה בנובמבר? מדוע משפחת ביבס לא הוחזרה בפעימה הראשונה ולא בפעימות אחרות? מדוע נועה ארגמני לא הוחזרה כבר בעסקה? כל העולם ידע שלנועה ארגמני יש אמא סינית שגוססת מסרטן. מה חשבו בחמאס? שהם יסחטו יותר תמורת שחרורה? שישמרו אותה בתור "נכס", כפי שהם מתייחסים לחטופים, בלי ביקורי צלב אדום ותוך הפרת כל מוסכמה של חוק בינלאומי ואנושיות בסיסית? עכשיו באים לבכות לנו שהרגו הרבה אנשים כדי לשחרר אותה? חמאס יכלו לשחרר אותה בעסקה תמורת אסירים פלשתינים רבים ולאפשר לאמה הגוססת חסד אחרון לבלות עם בתה מאז נובמבר, כשעוד יכלה להינות מעט. חמאס יכול היה להמשיך לשחרר אנשים נוספים תמורת הארכת ההפוגה ושחרור אסירים פלשתינים רבים, ובישראל היו מאושרים. חוץ מאיתמר בן-גביר ומפלגתו הנתעבת כולם הסכימו לעסקה, אפילו סמוטריץ'. אבל חמאס אף פעם לא העביר את רשימת המשוחררים בזמן, תמיד עיכב, תמיד הפר הסכמות, תמיד התעלל, ניסה להפריד אמהות מילדיהן ולבסוף העביר פחות משוחררים מהמוסכם והחל בלילה לירות והמלחמה התחדשה, לדאבון לבם של רוב הישראלים. זו חוצפה שאין דוגמתה לבוא להלין על כך שלא איפשרו לחמאס להמשיך להתעלל בנועה ובמשפחתה, ובשלושת המחולצים האחרים, שכפי שמתברר גם הם עונו בשבי, ואם עזתים נהרגו במהלך השחרור, אין להם להלין אלא על עצמם בלבד. גם על שחרורם של פרננדו מרמן ולואיס הר הגיב סופיאן אבו-זיידה, כאמור איש פת"ח, בתלונה על כך שהרגו במהלך החילוץ עזתים רבים. איפה החמלה? הוא לא התבייש לשאול את שלומי אלדר. כי לפלשתינים לדעתו מותר לרצוח באכזריות מפלצתית משפחות שלמות בחדר השינה שלהן, לטבוח באנשים שרקדו במסיבה, לרצוח פעוטות עם הוריהם וסביהם, לגרור קשישה על חמור לעזה תוך הכאתה מכות רצח, אבל כשעזתים נהרגים במבצעי חילוץ של חטופים, שהם אפילו לא חיילים שנשבו בקרב, אלא אזרחים לא חמושים מטף ועד זקן שנחטפו מבתיהם או ממסיבת טבע, הדבר הכי מוצדק והכי טוב שישראל עושה, והדבר החשוב ביותר שמצדיק להפעיל את צה"ל ולסכן חיי לוחמים עבורו – הצלת החטופים, מתלוננים על הרג עזתים, שחלקם בכלל אנשי חמאס שהחזיקו בחטופים והתעללו בהם שמונה חודשים. הרוע שנוטף מהתגובות והתלונות האלה חושף את מניעיהן האמיתיים: צער על המכה התדמיתית שהחמאס חוה ועל כך שלא יוכל להמשיך להתעלל במחולצים.

לפלשתינים יש בהחלט בעיית תדמית אחרי הטבח, וזאת בעיה שלהם, ובדיוק כמו הגרמנים שתמיד ניסו לטהר את עצמם בטענה שישראל עושה לפלשתינים מה שהנאצים עשו ליהודים ולכן אין לה זכות להאשים אותם על השואה – גם כעת זיהיתי גורמים גרמנים שמתנכלים לי במשך שנים רבות מגיבים באתר הארץ בעברית עילגת וחוזרים במיוחד על הטענה שישראל מבצעת בעזה רצח עם, טענה שהם מנסים כבר שמונים שנה לשכנע בה את העולם – זה לא נעים אבל לא ממש עוזר למחוק את זכר השואה האמיתית, אולי להיפך – גם הפלשתינים לא יצליחו למחוק את זוועות הטבח, ולא את זוועות ההתעללות בחטופים שהולכות ונחשפות עם כל חטוף שמשתחרר. הסיבה לטענה שישראל מבצעת רצח עם בעזה היא העובדה שהעם היהודי חווה רצח עם שרבים רוצים למחוק מהזיכרון, ושחמאס חולם לבצע רצח עם ביהודים שהטבח נועד להגשים, ולאו דוקא המלחמה בעזה, שכבר חודשים אני כותבת שצריך לסיים אותה, מפני שהמשך המלחמה גורם למוות מיותר של חיילים שנזקו עולה על כל תועלת שאפשר להפיק מהמשך המלחמה, וכמובן לנזקים כלכליים, חברתיים ונפשיים קשים מאד, והסיבה להמשך המלחמה היא תועלתה לשרידות הקואליציה ולא מטרות ראויות. ולמרות התנגדותי להמשך המלחמה הכוללת, אין בעיניי דבר מוצדק יותר מהפעלת צה"ל להצלת חיי חטופים, ואם כל כך מפריע לאנשים שעזתים נהרגים במבצעי החילוץ, כדאי שיציעו לחמאס לשחרר מיד את כל החטופים, ולייתר את הצורך בחילוצם, ובהרג העזתים הנלווה לכך.