יום שישי, 7 ביוני 2024

צוואה ישנה

 

תמיד כשקורה מוות במשפחה, פצעים ישנים נפתחים וצצים שדים מן העבר. לא חשבתי שזה יקרה כשבעלי לשעבר נהרג בתאונת צלילה במרץ האחרון. בהתחלה הייתי קצת בהלם, בגלל הפתאומיות וההפתעה, ובגלל שרק יומיים קודם נפטרה אמו של חתני ומוות נוסף במשפחה בתוך יומיים נראה כצירוף מקרים בלתי סביר, והייתי נרגשת מכך שבתי הצעירה ונכדי היו בדרכם לארץ ועמדתי לפגוש אותם בנתב"ג אחרי הנחיתה ובעצם הייתי מאד מבולבלת מכל האירועים שהתרגשו עלינו. בעיקר הצטערתי בשביל בתי הבכורה שהיתה בקשר טוב עם אביה ותמיד שמחה לבלות איתו זמן, ועכשיו הקשר הזה שגרם לה הרבה שמחה נלקח ממנה באסון שנראה מאד מיותר. חשבתי גם על נכדי הבכור, בנה של בתי הצעירה, שכמה חודשים לפני מות סבו הביע רצון לפגוש ולהכיר אותו, דבר שנמנע ממנו, למרות שמפגשים כאלה עלולים גם להנחיל אכזבה.

בהתחלה אפילו חשבתי אולי ללכת לשבעה ולנחם את בת זוגו בעשרים השנים האחרונות לחייו שתמיד התייחסה אלינו מאד יפה, אבל אז הרגשתי שעדיף שלא אלך, כי עדיין אני מאד כועסת עליו וכנראה אכעס עליו עד יומי האחרון, למרות שכבר עברו הרבה מאד שנים מאז שהוא עזב את הבית בלי לומר מלה ביום הולדתי השלושים, כשכל המשפחה התארחה אצלי לחגוג את יום ההולדת, ואחר כך כשהתייחסתי לעיתוי העזיבה שלו הוא אמר שזה לא היה בשליטתו, וזה הרגיז אותי עוד יותר, כי ברור שזה היה בשליטתו כמו כל מה שהוא בחר לעשות, אבל תמיד התנהג כאילו כופים עליו לעשות דברים וכאילו אין לו שום אחריות לסבל שהוא גרם לי ולבנות.

ללוויה לא הלכתי כי שמרתי על הנכדים, ובאמת לא רציתי לפגוש את אשתו השנייה ובכלל לא רציתי לפגוש אנשים שקשורים אליו ולענות על כל מיני שאלות ולשמוע כל מיני הערות. כשבתי הבכורה דיברה על כך שאולי כתב צוואה אמרתי לה שאני לא מאמינה, כי כשנסענו לחו"ל זמן לא רב לפני שהוא עזב את הבית, כתבתי צוואה למקרה שלא נחזור והבנות תישארנה ללא הורים, והוא לא רצה להצטרף לצוואה. בנסיעה הוא התנהג מאד מוזר ונעלם כמה פעמים, והייתי די משוכנעת שהמאהבת שלו, אחר כך אשתו השנייה, נסעה אחרינו לפריס ושכאשר שהינו שם הוא חילק את זמנו בינה לביני. ככה זה הרגיש לי, למרות שלא היתה לי ממש הוכחה. לפני העלייה למטוס הוא נעלם לזמן רב והופיע רק ממש כשעמדנו לעלות לטיסה, וגם בפריס במלון, כשנרדמתי פעם בצהריים, התעוררתי והוא לא היה וחזר רק אחרי כמה שעות ולא היה לו הסבר הגיוני איפה הוא היה.

בתי הבכורה אמרה לי שדווקא כן מצאו צוואה שלו שהוא ערך לפי חשבונה בתקופה שניהל הליכי גירושין מאשתו השנייה, וביקש שאם ימות רכושו יתחלק בין כל ילדיו ושאשתו השנייה לא תקבל דבר. בתי גם אמרה לי שמוזכרות בצוואה שתי צוואות קודמות, אבל לא ידעתי ולא חשבתי שזה קשור אליי. לא ביקשתי לקרוא את הצוואה ואיש לא הציע לי לקרוא אותה, אבל היא נשלחה לכתובתי עבור בתי הצעירה שחיה באנגליה מטעם רשם הצוואות, במעטפה שכתוב עליה מדינת ישראל, דואר רשמי, משרד המשפטים, האפוטרופוס הכללי, ממשלה, ובקיצור חשבתי שזה דואר שעוסק באיזה עניין מנהלי שצריך לסדר ולכן פתחתי אותה וראיתי שזה העתק מהצוואה וככה קראתי אותה.

לכאורה לא היה בצוואה הזו שום דבר שקשור אליי, חוץ מהתאריך של הצוואה הקודמת הראשונה, 23 באפריל 1987. הוא עזב אותנו ביוני 1986, והתגרשנו רשמית במרץ 1989, כך שהצוואה הזו נכתבה קרוב לשנה אחרי שנפרדנו, אולי כשנולד לו בן מהמאהבת, או אולי כשנולדה לו ממנה הבת השנייה, או אולי מסיבה אחרת, כשעדיין היינו נשואים, ואם הוא היה נפטר אז, מה שהיה מאד לא סביר כי הוא היה באותה עת רק בן 33 בערך, הייתי זכאית לפי חוק הירושה לקבל חצי מחלקו בדירה, כלומר עוד רבע מהדירה, ואז הייתי בעלת שלושה רבעים מהדירה ורק הרבע שנשאר היה נחלק בין ילדיו.

כמובן לא ראיתי את הצוואה הזו משנת 1987, אבל מכיוון שהיא נכתבה כשהיינו בהליכי גירושין והוא חי עם המאהבת שהפכה אחר כך לאשתו השנייה, הנחתי שהיא היתה דומה בתוכנה לצוואה האחרונה, כלומר היא הורתה שאם ימות בעודנו נשואים, אני לא אקבל דבר מרכושו והרכוש הזה, כלומר מחצית דירתנו, יתחלק בין כל ילדיו, כך ששלושת ילדיו מאשתו השנייה יקבלו שלוש חמישיות ממחצית דירת מגורינו.

חיזקו את השערתי זו דברים שאמר בדיון בבית המשפט שבו ביקשתי שהוא יעביר את מחצית הדירה שלו לשתי בנותי, והוא אמר שהוא רוצה לחלק את חלקו בין כל ילדיו. זה היה ניסיון לשמור לעצמו שליטה בחלק מדירת מגורינו שהפכה לדירת מגורי ומגורי בנותי. לו חילק את חלקו גם בין שלושת ילדיו מאשתו השנייה שהיו אז פעוטות, היה למעשה שומר לעצמו את חלקם בדירה. אני כמובן לא הסכמתי וגם השופטת אמרה לו שיש ניגודי עניינים בין בנותי לבין ילדיו מאשתו השנייה. בסופו של דבר חלקו בדירה אכן נרשם במלואו על שם בנותי, ואז קיבלתי גט והרגשתי הקלה גדולה מאד שנשארה ברשותנו דירת המגורים, כי הדבר שהכי פחדתי ממנו בהליכי הגירושין זה שיזרקו אותי לרחוב עם הבנות כדי שהוא יוכל למכור את הדירה ולקבל חצי מערכה.

הייתי די בהלם מזה שהוא דאג לכתוב צוואה שככל הנראה נועדה אך ורק למנוע ממני ומבנותי לרשת את מחצית דירתו אילו הלך לעולמו בטרם התגרשנו, ואילו מת בטרם הגירושים היתה אשתו השנייה הופכת למעשה, כאפוטרופסית של ילדיה הפעוטים, לשותפה בדירה שהורינו רכשו עבורנו כשנישאנו, ומומנה בעיקר מחסכונות של הוריי. לו התממשה הצוואה הזו היא יכלה למרר את חיי כהוגן, שזו היתה ככל הנראה משאת נפשו, או אולי משאת נפשה. ייתכן שזה היה בכלל רעיון שלה, כי היא זו שהיתה נהנית מצוואה כזו. תמיד זכרתי לה לרעה שבאחד הדיונים אמרה: "את הדירה אנחנו נותנים", כאילו גם דירת המגורים שלנו היתה חלק מרכושה. כאילו היא ויתרה על משהו, שבכלל לא היה שלה. למרבה המזל בעלי לא מת, הצוואה ההיא לא התממשה, ובהסכם הגירושין בנותי קיבלו את מחצית הדירה שהיתה שייכת לו במלואה, ויכולנו להמשיך להתגורר בדירה, עם כל מה שהשתמע מכך: להישאר באותו בית ספר, עם אותם חברים, באותה שכונה. זה היה עוגן חשוב להמשך חיינו.

אם הצוואה הזו היתה רעיון של אשתו השנייה, היא די נענשה על כך, כי אחר כך כשהיה בהליך גירושין ממנה כתב צוואה על פי אותה דוגמה נגדה. בכל מקרה הוא היה האחראי לכך, כי הוא זה שחתם על הצוואות האלה, אפילו אם בכלל עורך-הדין שלו הגה אותן ולא הוא וגם לא אשתו השנייה.

 

לכאורה כל מה שלא קרה לא היה צריך לעניין אותי וגם לא להרגיז, ועוד אחרי כל כך הרבה שנים. ובכל זאת הרגשתי כמו סכין בלב, שהיתה בכלל כוונה כזו, שאם הוא ימות, ילדיו הקטנים מאשתו השנייה, ובפועל אשתו השנייה, ייהפכו לבעלים, ולו גם חלקית, בדירתנו. גם בזמן אמיתי הרגשתי שאין לו שום יסורי מצפון ושום חמלה עלינו, רק כעס עלי שחשפתי את הרומן שניהל עם אשתו השנייה כשהיינו נשואים, כי מסר את מספר הטלפון שלה בעבודתו תחת הכותרת "הבית השני שלו", ומישהו שהיה צריך אותו בענייני עבודה, כשאמרתי לו שאיננו בבית, אמר לי: "אה, אז הוא בבית השני שלו, והקריא את המספר, ואני התקשרתי לשם והוא ענה, ומכיוון שכבר הבנתי מה קורה הסתכלתי מיד בספר הטלפונים, וראיתי שאכן זה המספר שלה. אז התקשרתי לעורך הדין שטיפל בענייננו וביקשתי שיברר מה כוונותיו, ואז הוא בא והודיע לי שהחליט להתגרש ממני, אבל עדיין טען שזה רק בגללי, ושאין שום רומן בינו לבינה. היא כבר היתה בתחילת הריון עם בנם הבכור, אבל הוא קיווה שלעולם לא אדע, למרות שאי אפשר להסתיר כאלה דברים לאורך זמן. הוא ניסה לבסס את הליך הגירושין על כל מיני טענות לגבי, כאילו לרומן שניהל אין קשר לכך, אבל למזלי איש לא האמין לו. בדרך כלל כשאנשים בוגדים ברעייתם הם מאשימים אותה שהיא אשה לא טובה, וטוענים שהכל בגללה, והשופטים והדיינים כל כך רגילים לשמוע את הסיפורים האלה על האשה שבוגדים בה רק בגלל שהיא לא אשה טובה, והיא מגדלת לבדה את הילדים בזמן שהבעל הנואף מבלה עם המאהבת, ובטוח שהוא זה שצריך לרחם עליו. לא היו לי הרבה ציפיות ממנו, אבל עדיין הדהים אותי גודל הרשעות שלו כלפי, והעדר החמלה.

ועכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים, כשכבר חשבתי שפחות כואב לי כל מה שהיה אז, שוב הרגשתי את האכזריות הזאת שיש לגברים כלפי אשה שנישאה להם וילדה להם ילדים, כשהם מכירים אשה אחרת ורוצים להרגיש חופשיים ובלי שום אחריות ובלי לשלם שום מחיר על הפגיעה באשה ובילדים שהיו צריכים לדאוג לרווחתם, וחזרה התחושה הזאת שהיתה לי אז כאילו בהסכם הנישואים שלי היה סעיף סודי שלא ידעתי עליו בזמן אמיתי, שהיתה בנישואים שלנו נוסעת סמויה שציפתה כל הזמן לקחת את מקומי, והמקום שלי באמת הלך והצטמצם כל הזמן עוד לפני שידעתי על קיומה, ובעלי בעצמו רצה לסלק אותי מהמקום הזה ולמחוק אותי כאילו לא הייתי אף פעם, למרות שהייתי אשתו הראשונה ולא לקחתי מקום של אף אחת אחרת. המחשבה הזו שכשמתחתנים עם גבר מתחתנים גם עם כל המאהבות והנשים שיהיו לו בעתיד, היא מחשבה שאף פעם לא נתנה לי מנוחה, וגם המחשבה שאי אפשר לבטוח באיש, אבל למחשבה הזו היו לי עוד סיבות רבות וטובות, לא רק בעלי ואשתו השנייה שהפכה לגרושתו השנייה. מישהי, אני לא זוכרת מי, אמרה לי: עכשיו את גם גרושה וגם אלמנה. זאת היתה אמירה מאד טפשית, ואין לי מושג למה היא אמרה לי אותה. אני גרושה ואני לא אלמנה ולא מרגישה אלמנה.

יש דבר אחד טוב: יש הסכמה בין הבנות שלי לבין האחים הצעירים שלהן, ויש תקוה שכל עניין הירושה יסתיים ללא משפטים וללא מריבה. אמרתי להן שאין לי שום טינה לשלושת הילדים האלה, שלא בחרו איך להיוולד ומן הסתם שילמו גם הם מחיר יקר על כל מה שקרה.

זה שוב גרם לי לחשוב על צוואות שאנשים כותבים לא כדי לעשות טוב, אלא כדי להתנקם, להעניש, לפגוע, ובסופו של דבר חוזרות אליהם כבומרנג, כשהם כבר לא יכולים לתקן שום דבר. חבל שאנשים לא מבינים בחייהם שהמוות הוא סופי ובלתי נמנע, ולפעמים הוא מגיע לגמרי בהפתעה, ואם אתה רוצה שיזכרו אותך לטובה, כדאי שתדאג פחות לנכסיך בעולם הזה, ויותר למה שיזכרו ממך כשתהיה בעולם הבא.