הכנסיה הקתולית ומריון רייך

את הפוסט הזה אני כותבת בעקבות ביקורתו של האב דוד נויהאוז ביום ששי האחרון (29.1.16) במוסף "ספרים" של עיתון הארץ, על אסופת מאמרים ומסמכים על יחסי הכנסיה הקתולית והיהודים לנוכח השואה ובעקבותיה, שערכו דינה פורת, כרמה בן יוחנן ורות בראודה, ויצאה בהוצאת אוניברסיטת תל אביב. חשבתי שקצת מוזר שדוקא האב נויהאוז כותב ביקורת על חיבור אקדמי יהודי על יחסי הכנסיה הקתולית והיהודים. האב נויהאוז הוא יהודי שבצעירותו המיר את דתו לקתוליות ואחראי מטעם הכנסיה הקתולית על היהודים המומרים בישראל, או כפי שהכנסיה הקתולית מעדיפה לכנותו מטעמים מובנים: "הממונה מטעם הכנסיה הקתולית על הקתולים הדוברים עברית בישראל", למרות שכמו במקרה שאתאר להלן, אין מדובר בהכרח בדוברי עברית, אלא ביהודים שהמירו את דתם לנצרות. בנסיבות חייו וכהונתו, עמדתו של האב נויהאוז כלפי היהדות איננה עמדה נעימה ליהודים, בלשון המעטה, גם אם הליכותיו נעימות.

האב נויהאוז מצהיר כי יחס הכנסיה ליהודים השתנה בעשורים האחרונים כליל, מיחס של בוז ליחס של כבוד ליהודים, אך נימת הביקורת איננה מראה על כבוד רב: "מצער גם שהעורכות בחרו להשתמש בשם "ישו" לאיש מנצרת, שם שמהדהדת בו מסורת ארוכת שנים של עוינות יהודית לאיש, במקום להשתמש בשם "ישוע", הנוטע את שורשיו של זה בעם היהודי", כותב נויהאוז. הכינוי "ישוע" לישו מקובל בטקסטים בעלי אופי מיסיונרי, כמו תרגום הברית החדשה בידי פרנץ דליטש, ואצל יהודים שקיבלו עליהם את הנצרות. יש הרבה טעם רע בגינוי של העורכות המלומדות של האסופה, על כך שהשתמשו בכינוי המקובל אצל בני ברית, ולא בצורת השם המקובלת בפי מיסיונרים ומומרים. מטרתה של האסופה היא להשכיל את הקוראים היהודים, לא להטביל אותם.

ואכן הפער בין התפיסה היהודית לבין זו הנוצרית איננו ניתן לגישור: "הדמות המרכזית בנצרות היא יהודי, ישוע מנצרת", כותב נויהאוז לקוראים היהודים. אבל על פי התפיסה הנוצרית, הדמות המרכזית בנצרות איננה יהודי, אלא אלהים שהתגלם בבשר, עטף את מהותו האלוהית בבשר ונולד מרחמה של אשה יהודיה שנותרה בבתוליה, וטבעה היהודי מעולם לא דבק בבנה האלוהי. כך רואה את הדברים האמונה הנוצרית, ומנקודת ראותה של היהדות, שרואה את האלהים כישות נפרדת לגמרי מעולם התופעות, שאין לה גוף ואין לה דמות הגוף, התפיסה הנוצרית היא חילול שם שמים.

וההבדל הבלתי נתפס הזה בין התפיסה היהודית, הרואה בישו אדם בן תמותה, לבין התפיסה הנוצרית הרואה בו את אלהים שהתגלם בבשר, היא גם זו שאיפשרה לכנסיה הקתולית את מה שהאב נויהאוז רואה כחלק מהמהפכה, ואני רואה כתרגיל יחצני, שנועד בעיקר לפטור את הכנסיה מאשמת הפצתה של שנאת היהודים, שנקשרה כעת ללא התר ברצח ששה מיליון יהודים בשואה: הטקסט – הקצרצר - המכונה nostra aetate שהוא חלק מהחלטות ועידת הותיקן השנייה בראשית שנות הששים, שלפיו רק היהודים שחיו בימיו של ישו אחראים לצליבתו, ולא היהודים בכל הזמנים, למרות אותו משפט נורא "דמו עלינו ועל בנינו" (מתי פרק 27 פסוק 25), ששמה הברית החדשה בפי היהודים, כדי לפטור את רומא מאשמת הצליבה, ופסוק זה מופיע בבשורה של מתי בלבד ואיננו מופיע בבשורות האחרות, ולעניות דעתי נוסף לאחר שהנצרות הפכה לדת האימפריה הרומית, ונוצר צורך פוליטי לפטור את האימפריה הרומית מאשמת הצליבה ולהעבירה אל היהודים. האזנתי פעם בתדהמה לדיפלומט ישראלי נלהב, שרצה להפיץ את הnostra aetate בכל מקום, ולא הבין שההחלטה הזו איננה אומרת שהיהודים בני זמנו של ישו אחראים לצליבתו של האיש ישו, האדם בן-התמותה ישו, כפי שהינו בעיני היהודים, אלא משמעותה היא שהיהודים בני זמנו של ישו אחראים לרצח אלהים, כי ישו איננו אדם אלא אלהים שהתגלם בבשר, ושמר על כמה תכונות אנושיות, כמו היכולת לחוש כאב ויסורים, אבל נותר אלהים שקם אחרי מותו לתחייה. והדיפלומט הישראלי הנלהב רצה שממשלת ישראל תפיץ בעולם החלטה שאומרת שהיהודים בני זמנו של ישו אחראים לרצח אלהים. ואכן הקתולים החכמים הקפידו שלא להשתמש בטקסט הזה במלה אלהים ולהשאיר אותו בלתי מובן ליהודים, שקיוו לקבל אחרי אלפיים שנות רדיפות, ובפרט אחרי השואה, זיכוי מרצח אלהים. לשוא. היהודים מתוארים בברית החדשה כמי שמבקשים את נפשו של ישו על לא עוול בכפו ומוסרים אותו לנציב הרומי שיצלבנו. וישו בתפיסה הנוצרית הוא אלהים, והיהודים בתפיסה הנוצרית הם רוצחי האלהים. האשמת היהודים ברצח אלהים היא חלק בלתי נפרד מן הדוגמה הנוצרית, היא בלב כתבי הקודש הנוצריים, בלב האמונה הנוצרית, ואי אפשר לשנות אותה.

להחלטה הזו רומזת כותרת הספר "בעת הזאת", שאף היא איננה נושאת חן בעיני האב נויהאוז. nostra aetate  פירושו "בזמננו", הוא כותב, כאילו מדובר בתרגום לא מדויק. אבל מן הסתם לא נעם לו הרמז לדברי מרדכי לאסתר: "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמדו ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו", שבכך רומז השם העברי הטעון גם לתקופת השואה וגם לשתיקה, נקודה רגישה מבחינתה של הכנסיה הקתולית. בכלל רוצה האב נויהאוז שמה שהוא מכנה מהפכה ביחס הכנסיה ליהודים, יישפט בהקשר רחב יותר של העידן המודרני. אבל לדידם של היהודים השואה מספקת הקשר רחב דיו, ובכל מקרה זהו נושא הספר.

לפי נויהאוז הבעיה העיקרית היא בכלל יחס הבוז של היהודים בישראל לנוצרים, כי הכנסיה הקתולית היא כבר כל כך נהדרת ביחסה ליהודים, ורק היהודים עודם מתנהגים לנוצרים שלא כראוי. צר לי מאד על אלימות של יהודים כלפי נוצרים, על כנסיות שמחוללות לנגד עינינו ועל אנשי דת נוצריים שמותקפים בביריונות. ובכל זאת הנימה הזו, שאנחנו הקתולים השתנינו לגמרי לטובה, ואילו אתם, היהודים הרעים, צריכים להשתנות כמונו, מקוממת. מדינת ישראל ותושביה מחויבים להגן על הקהילות הנוצריות ואסור להם בשום אופן לפגוע בנוצרים ובפולחניהם, מהסיבה הפשוטה שאסור לפגוע באנשים ובאמונתם, ומי שעושה זאת איננו עובר רק על החוק אלא גם על כללי מוסר בסיסיים ביחסים בין בני אדם. אבל להשתמש בכך כדי לפאר את הכנסיה שרודפת וטובחת יהודים אלפיים שנה, שבפסחא מספרת למאמיניה בכל הגילאים כיצד מסרו היהודים את אלהים להיצלב ובחג המולד מספרת למאמיניה בכל הגילאים כיצד טבח המלך היהודי הורדוס את פעוטות בית לחם, כנסיה שכל תרבותה, אמנותה, ספרותה, המוסיקה שלה, כולן רוויות בשנאת יהודים אינסופית שאי אפשר לנקות אותה כי היא כה מושרשת ומעוגנת בתרבות, מתבקש שתהיה יותר צנועה, הן בחלוקת שבחים לעצמה, הן בהטפות המוסר שלה ליהודים.

וכל זה הזכיר לי את ההקשר שבו התוודעתי לאב נויהאוז ופניתי אליו, תחילה בטלפון ואחר כך לבקשתו בדוא"ל, וזה היה לפני זמן רב, אך כפי שציפיתי לא זכיתי לתשובה. אני אפילו מבינה מדוע. ביקשתי לעיין בעזבונה של מריון רייך המנוחה ששמור ב"נציגות יעקב הצדיק" שהוא עומד בראשה, ומריון רייך היתה אחותה של אסתר הופה, אהובתו של מכס ברוד, וכל זה התרחש עוד בעיצומו של המשפט על עזבון מכס ברוד, שעדיין, למרות הפסיקה בשתי ערכאות, לא הגיע לספרייה הלאומית, בירושלים ואינני יודעת מה קורה בנידון. אבל ענייני במריון רייך נבע מסיבות אחרות.

בעת תחקיר שערכתי עבור הספריה הלאומית לצורך תביעתה להעביר לרשותה את עזבון מכס ברוד על פי צוואתו, מצאתי בגנזך המדינה תיק של משרד החוץ שהתייחס לביקורו של מכס ברוד בפראג בחודש יוני 1964, לרגל פתיחת תערוכה מוקדשת לקפקא. משרד החוץ גילה עניין רב בביקור. וכך כתב למחלקת מזרח-אירופה יהודה נשיא, שכיהן באותה עת כציר בפראג, ביום ה-15 במרס 1964:

"בפגישה עם המנכ"ל בוינה לפני שבועיים שמעתי ממנו כי הסופר מכס ברוד עומד לבקר בפראג בעתיד הקרוב ע"פ הזמנה מאת אגודת הסופרים הצ'כיים וכנראה לרגל אירוע העומד לחול השנה לזכר פרנץ קאפקא. אולי יהיה זה לרגל יום השנה ה-40 לפטירת הסופר. המנכ"ל השמיע לי שיהיה רצוי מאד לעמוד לימינו של מר ברוד ולסייעו בעצה כשיהיה כאן וכשיתבקש מסתמא להשמיע דברים על פרנץ קאפקא ואולי גם על נושא אחר שיגלגלו לפניו מארחיו.

שמעתי בינתיים על הביקור הצפוי הזה גם משני מקורות מקומיים. מעניין לפרש אחד מהם, והוא – אחות מזכירתו של מכס ברוד. המעניין הוא, שהאחות הזאת קבלה לפני חודשים אחדים היתר יציאה מכאן לשם עליה לישראל, וזאת תוך גילוי מיוחד של רצון טוב מצד השלטונות ותוך הצעה מצדם, שאם רצונה בכך תוכל לקיים בידה את אזרחותה הצ'כית – דבר שהוא ההיפך מן הנהוג לגבי מהגרים. נמסר לי ע"י האחות, שהיתר זה ניתן לה לאחר שמכס ברוד פעל למענה אצל הממונה הצ'כי בישראל. יתכן איפוא שכאן ננקט ע"י הצ'כים צעד מיוחד המכוון לקנות את לבו של מכס ברוד, אולי לצורך נוכחותו באירוע הספרותי העתיד לבוא בפראג.

אני מניח שאקבל מכם הנחיות מפורשות בקשר לביקור בבוא העת. בוודאי ברור לכם, שאת המשאלה שהשמיעני המנכ"ל אוכל למלא רק אם מכס ברוד מצדו ירצה בכך ויקפיד לקיים מגע אתי. חזקה על מארחיו, ועל מי שעינו פקוחה עליהם, שישתדלו לטשטש את הרקע הישראלי של האורח, ולכן אפשר שלי לא תהיה הגישה אליו ואל האירוע שישתתף בו כל כך קלה.

דרך אגב, עלייתה של האחות הנ"ל עוד אינה מובטחת, ודוקא מצדנו. המקרה אינו פשוט ואנו מתכתבים עליו עם המחלקה הקונסולרית.

בברכה,

יהודה נשיא.   

מדיווח נוסף של יהודה נשיא מיום ה-24 ביוני 1964, התברר כי הביקור נחל הצלחה רבה, וברוד זכה לכבוד רב שמעט ממנו נפל גם בחלקו של הציר הישראלי. בפתיחת התערוכה נשא ברוד נאום מעניין על מקורותיו היהודיים של קפקא שהבאתי כבר את תרגומו כאן. התקשרתי ליהודה נשיא הקשיש וביקשתי לשוחח עמו על ביקורו זה של מכס ברוד, וקיויתי לשאול גם על אחותה של אסתר הופה. הוא ענה לי בקול רפה וביקש שאתקשר בשבוע הבא כי אינו בקו הבריאות. בשבוע הבא הזדעזעתי לראות מודעת אבל על מותו.

עניינו של משרד החוץ בהצלחת ביקורו של מכס ברוד ובשיפור היחסים עם צ'כיה והגוש המזרחי הניע כנראה את גלגלי הבירוקרטיה, וביום ה-26 באפריל 1964, כותב מכס ברוד לידידו המשורר ש. שלום, כי ביום ה-25 במאי תגיע לישראל מפראג אחותה של אסתר הופה "כעולה חדשה בארץ", ולדבריו "ההתרגשות תהיה רבה, כי המשפחה היתה מפורדת מזה 25 שנה. ביום זה של פגישה מחדש יידחה כל אירוע אחר."

שמה של האחות נודע לי רק שנה לאחר מכן, מצוואה מוקדמת של אסתר הופה שנמצאה באחת מכספותיה, שבה הורישה כסף לאחותה מריון רייך, אם תמות אחריה. אבל מריון רייך נפטרה שנים רבות לפניה בשנת 1977, לאחר שחיתה בירושלים שלוש-עשרה שנים, והיתה פעילה בקרב יהודים מומרים, ואף הורישה את כספה לקהילה זו, שפועלת במסגרת "נציגות יעקב הצדיק" של הכנסיה הקתולית, שקודם לכן לא ידעתי על קיומה. מריון רייך נקברה, לדברי האב נויהאוז על פי בקשת הפטריארכיה הלטינית, במנזר אחיות ציון בעין כרם. מנזר אחיות ציון הוקם אף הוא על ידי יהודי מומר, אלפונס רטיסבון, שהקים גם את מנזר רטיסבון. נציגות הכנסיה הקתולית בירושלים איננה מסתירה את חיבתה ליהודים מומרים, והמסר הזה דוקא איננו מצביע על מהפכה ביחסה ליהודים.

העניין שלי במריון רייך התעורר תחילה עקב קשריה עם מכס ברוד, שתהיתי על יחסו אליה, אך גם תולדות חייה ונסיבות התנצרותה עוררו את סקרנותי. האם התנצרה בתקופת השואה, כדי להציל את חייה, או בנסיבות אחרות? האם כמו הרבה יהודים אחרים, הסתתרה בימי המלחמה במנזר, וכך התחברה לדת הקתולית, ואם לא, איך בכלל שרדה את המלחמה בצ'כיה? אלו חיים היו לה תחת המשטר הקומוניסטי, והאם רצתה לעלות לארץ כדי להתאחד עם משפחתה, או אולי סבלה מהמשטר? מה גרם לה לבוא לארץ כנוצריה, ולחיות לא ליד אחותה בתל-אביב, אלא דוקא בקהילה קתולית בירושלים? האם בחרה בכך או נדחקה לכך, משום שהתקשתה למצוא את מקומה בחברה היהודית בישראל? אני מתקשה להאמין שיתאפשר לי לעיין בעזבונה ואולי למצוא שם תשובות לשאלות אלו, אבל אולי יתעניין מישהו מהקוראים בגורלה ואולי יצליח בכך יותר ממני.