שתי זקנות

כבר בכלל אין לי חשק לצאת מהבית. אני לא יודעת למה. נהייתי כמו הכלבה הזקנה. פעם אהבתי ללכת לתיאטרון או לקולנוע, ועכשיו פשוט לא בא. הרופא אמר שעליתי המון במשקל וגם עלה לי לחץ הדם. גם הווטרינר אמר שהכלבה יותר מדי שמנה. כשהכלב היה בחיים היינו מטיילים כל יום בעמק המצלבה. טיולים ארוכים ארוכים, בוקר, צהריים ולילה. עכשיו אנחנו בקושי יורדות לגינה. הכלבה הזקנה כבר כמעט עיוורת לגמרי וקשה לה ללכת. היא יורדת לאט לאט מדרגה מדרגה. לפעמים אני כמעט נופלת בעצמי במדרגות כשאני מנסה לרדת איתה. לפעמים היא פתאם מתיישבת ומשתינה על הרצפה. אז אני לוקחת אותה הביתה ויורדת עם דלי וסמרטוט לנקות, והשכנים כבר לא שואלים אותי למה. כבר התרגלו שהכלבה משתינה ואני מנקה אחריה את המדרגות. בכל פעם שאנחנו יורדות מדרגה מדרגה אני אומרת אלהים בבקשה, רק שנגיע למטה בשלום ובלי תאונות. אבל גם אם הכלבה מצליחה להגיע עד הרחוב בלי להשתין במדרגות, היא כבר לא רוצה להמשיך ללכת הלאה. מסתובבת ועולה מיד הביתה, כאילו בורחת ממשהו, ומיד נשכבת ליד הדלת ומתחילה לנבוח על העולים במדרגות, ופתאם כאילו יש לה המון כוח, הקול שלה חזק ותקיף, כמו של כלב צעיר וגדול. לפעמים היא אפילו נעמדת ומניפה את זנבה אל על, והיא נובחת ללא הפוגה. ואני לפעמים כבר מתפוצץ לי הראש ואני צועקת עליה שקט, שקט, אבל אחר כך כואב לי הגרון. הייתי חולה כל השבוע וקיבלתי המון תרופות. ד"ר לוי היה בחופשה אבל במקומו היה רופא מחליף שגם לו קראו ד"ר לוי והוא נראה בדיוק כמו ד"ר לוי הרגיל, אבל אמר שהם לא קרובי משפחה. הד"ר לוי שהיה במקום הד"ר לוי והיה נורא דומה לו אמר שהכל אצלי מודלק, הסינוסים והסימפונות, ואני צריכה לקחת הרבה הרבה תרופות. לא היה לי כוח לצעוק לכלבה הזקנה שקט שקט, אז היא כל הזמן נבחה ואני כל הזמן כתבתי עד שכאב לי הראש. לשכב לא היה לי נוח כי כאבו לי האזניים מאד. אחר כך הכאב בגרון עבר והתחלתי לצעוק על הכלבה שקט, שקט, אבל עדיין כאב לי הראש. הכלבה חיכתה שאצעק פעמיים או שלוש ורק אז הפסיקה לנבוח, ואז שוב כאב לי הגרון מאד. חשבתי אולי אני צריכה ללכת שוב לד"ר לוי שמחליף את הד"ר לוי ולקבל תרופות חדשות, אבל לא היה לי כוח לצאת מהבית. נשארתי לשכב במיטה וחשבתי שאפשר למות בבת אחת כמו הכלב, ואפשר למות לאט לאט כמו הכלבה הזקנה, כל יום קצת. אני לא יודעת מה יותר גרוע. נדמה לי שאני מאלה שמתים לאט לאט, לשיעורין, כמו שמחזירים חוב גדול במיוחד. כל יום קצת, כל יום קצת. אני כל כך עייפה, והכלבה השתתקה ונרדמה ליד הדלת. אם מישהו יעלה במדרגות היא תתעורר ותנבח מיד, אבל בינתיים היא ישנה, העיניים העיוורות שלה עצומות והיא נראית כל כך חמודה. אבל כשארדם היא תבוא לשכב לידי במרפסת של חדר השינה, כדי לשמור עליי מקרוב כשאני ישנה. הכלבה הזקנה כמעט עיוורת, היא צריכה לגשש את דרכה, לפעמים נחבטת ברגלי השולחן או במיטה, אבל היא עדיין באה לשמור עליי כשאני ישנה. אני כמעט חירשת והיא כמעט עיוורת. ביחד אנחנו צוות לא רע.

טריסטאן באנון בחקירה נגדית

ל'אקספרס

טריסטאן באנון: "מדוע אני מגישה תלונה נגד דומיניק שטראוס-קאהן"

הוקלט על ידי קלייר שארטיה ודלפין סובאבה, פורסם ב-4 ביולי 2011

מאז ה-14 במאי ופרשת סופיטל, את שתקת ופרקליטך הותיר ספק לגבי כוונתכם להגיש תלונה. כאשר בניו יורק נראה שתיק דומיניק שטראוס-קאהן התהפך לטובת ראש קרן המטבע הבינלאומית לשעבר, החלטת לבסוף להגיש תלונה על ניסיון אונס. מדוע?

אני לא יכולה לשמוע יותר שאומרים שאני שקרנית כי אינני מגישה תלונה. מזה שמונה שנים אני סוחבת את הסיפור הזה לבדי, שומעת את השמועות, את השקרים בעניין שלי. מאז ה-14 במאי, החליטו על מה שקוראים השתיקה שלי, פירשו כל מלה של עורך הדין שלי בלי להקשיב בכלל. לא הבינו שאני לא באה לתמוך בנאפיסאטו דיאלו מעל במת הטלויזיה. לא רצית להגיב כי אינני יודעת דבר על המקרה שלה. אם היא שיקרה בנושאים מסוימים, זה לא אומר בהכרח שהיא שיקרה לגבי האונס. אבל בשבילי, זה נהיה בלתי נסבל. ואחר כך, היום, לראות את שטראוס-קאהן חופשי, סועד במסעדת יוקרה בין חברים, עושה אותי חולה. אני יודעת היטב שחצי מהאנשים יאמינו לי, החצי השני לא. אין פיתרון טוב, אלא כזה שיגרום שאוכל סופסוף להסתכל בעצמי בראי. באופן שבו חייתי את סיפורי מזה שמונה שנים, היה זה דומיניק שטראוס-קאהן שהחזיק במושכות של חיי. היו לו בעיות בקרן המטבע הבינלאומית? בסופיטל? חוזרים לסיפור של באנון... פעם אחת ולתמיד, אני רוצה לשלוט במה שקורה לי. הייתי רוצה שישמעו, כי כי אולי יש לי סופסוף סיכוי שיקשיבו לי.

באיזה רגע קיבלת את החלטתך?

מאז ה-15 במאי עבדנו, אני ועורך הדין שלי. ההחלטה התקבלה באמצע יוני, לפני התהפוכות האחרונות.

כשהבנת את הספקות לגבי אמינותה של החדרנית, לא ניסית לסגת בך?

אף לא לרגע. מההתחלה, עורך הדין שלי אמר שאינני רוצה שגורלי יהיה קשור לזה של נאפיסאטו דיאלו. מה שדומיניק שטראוס-קאהן עשה לה או לא, זה לא משנה שום דבר לגבי מה שהוא עשה לי. אם הדברים לא קרו שם כפי שהם הוצגו לנו, יהיה לי עוד יותר צורך להוכיח שהוא פגע בי. אחרת יתייחסו אליי עוד יותר כאילו אני מעלילה. לכן אני עוד יותר נחושה. אם אני רוצה לשים יום אחד קץ לגיהנום של שמונה שנים, צריך שזה יגיע למשפט.

את מדברת היום על דבר חמור: ניסיון אונס. כיצד לא הגשת תלונה קודם, במשך שמונה שנים אלה? זה ביסודו של דבר מה שמעולם לא הבינו.

לכל אשה במקרה כזה, זה מאד קשה. צריך לספר דקה אחר דקה מה קרה, כאשר יש לך רק רצון אחד: לשכוח דקה אחרי דקה מה שקרה. וזה עוד הרבה יותר קשה כשאת יודעת מראש שזה מועד לכישלון. אני לא יכולה לסבול יותר לשמוע אנשים חוזרים עד אינסוף: אה, אילו היא הגישה תלונה, היתה לה יותר אמינות! שימו את עצמכם במקומי. זה שמונה שנים, שבכל פעם שהעליתי את הרעיון להתלונן, כולם גרמו לי להבין שזה לעולם לא יצליח. בפרשות האלה, זו מלה נגד מלה. מה שוה מלה של עיתונאית מתלמדת צעירה שכותבת את הספר הראשון שלה ושיחשדו בה שהיא עושה לעצמה פירסומת? מה שוה מלה שלי נגד מלה של שטראוס-קאהן, הבעל של אן סינקליר, גם אם הוא עדיין לא היה ראש קרן המטבע הבינלאומית? שום דבר! הוא מצדו היו לו כל הסיכויים, לי לא כלום. וכשחושבים, בכל אופן, זה לא יגרום לך להחזיר את הסרט אחורה ולמחוק הכל, זה נגמר בזה שאת אומרת לעצמך נו, טוב...

את סיפרת על האלימות שטענת שסבלת בטון משועשע בשידור של תיארי ארדיסון בשנת 2007. לאור חומרת הדברים שאת מתארת, זה נראה תמוה.

צריך לראות נכון את ההקשר. באותו יום ארדיסון תקף אותי בעניין, בניגוד למה שנאמר, זו לא אני שרציתי לדבר על זה. השמועה רצה בין הפריסאים כבר שנים... באותו יום, לכן, התברר שטמנו לי פח. השקו אותי שמפניה, הדיבור שלי השתחרר, ואמרתי לעצמי: בשידור כזה, די שמח, זה צריך להיראות כמו מישהו שהתנתק רגשית ושיקם את עצמו. כמו כן, אני לא נכנסת לפרטים הצהובים. היו שם כה עיתונאים פוליטיים, שהיתה לי מחשבה לומר להם: לכו תחקרו! נשים אחרות סיפרו על זה עם דמעות בעיניים... זה לא הסגנון שלי.

נהיה ברורות: מה שסיפרת אצל ארדיסון גורם יותר לחשוב על תקיפה מינית, שעליה חלה כיום התיישנות. מה הבסיס שיש לך לדבר על ניסיון אונס?

אם מישהו רוצה תיאור קרוב למה שקרה זה ב"טרפזיסט", רומן אוטוביוגרפי שהופיע בשנת 2006... בספר שלו על דומיניק שטראוס-קאהן, מישל טאובמן תוקף אותי בתואנה שבפרק המצונזר של ספרי הראשון, "טעויות ידועות", שמתייחס לשיחה שלי עם שטראוס-קאהן בשנת 2003, לא היה סימן לאלימות. למעשה, לא רציתי להגיש תלונה בספר הזה, כי החלטתי שלא לעשות את זה בחיים האמיתיים! זו לא היתה הכוונה. את מה שקרה צריך ללכת לחפש ברומן הזה, "טרפזיסט", שכתבתי כדי לשחרר את עצמי... פלור הצעירה שמספרת שם, בפרק 13, על המפגש שלה עם פוליטיקאי בדירה ריקה, ושכותבת: "אני נאבקת, מכה, צועקת, הוא אוהב את הצעקות, הברנש הזה הוא מחלה", זאת אני, ו"הוא" זה שטראוס-קאהן.

הכל שם?

לא. אני לא מדברת על הפרטים המכוערים, על האצבעות שלו בפה שלי, על הידיים שלו במכנסיים שלי אחרי שהוא קרע לי את הג'ינס והחזיה, מתחת לצווארון הגולף שלי... כשנכנסתי לדירה הזאת, מיד הרגשתי לא בנוח. היא היתה כאילו ריקה, לבנה, קורות חשופות, מכונת קפה, שולחן עגול, עם, מימין לחלק של הסלון, ספרייה ריקה, ובקצה חדר עם מיטה. התחלנו קצת לדבר, הוא הציע לי קפה, הוצאתי את מכשיר ההקלטה שלי, הוא רצה שנשב על הספה, אחר כך שאתן לו את היד כדי לענות, "אחרת אני לא אצליח", הוא אמר. רציתי להסתלק. הוא עצר את מכשיר ההקלטה, תפס לי את היד ואחר כך את החזיה, דרשתי ממנו לעזוב אותי, ומשם התחילה ההיאבקות. הוא משך אותי אליו, נפלנו על הרצפה ונאבקנו במשך כמה דקות... זה לגבי הפיתוי, גבר שעושה מה שהוא רוצה עם הגוף שלך, לופת אותך מאחור, מלטף לך את החזה, מתחכך בך, בזמן שאת מרגישה הכל? אני שוקלת 40 קילו והוא נראה אלים. כשהבנתי שהוא באמת רוצה לאנוס אותי, התחלתי לבעוט בו במגפיים שלי, הייתי מבועתת ואמרתי לו: "אתה לא הולך לאנוס אותי?" ואחר כך הצלחתי לחלץ את עצמי , רצתי במדרגות, מצאתי את עצמי במכונית שלי, התקשרתי לאמא שלי כי לא הייתי מסוגלת לנהוג, כל כך רעדתי.

כמה זמן נמשך המפגש הזה?

יותר מחצי שעה, בין הרגע שיצאתי מהמכונית שלי וזה שחזרתי אליה.

איך את יכולה להיות בטוחה, כאשר את אומרת שיצאת רועדת.

בגלל מד החניה. שמתי שלושים דקות והיה לי כרטיס חניה.

אבל איך לוקחים רק שלושים דקות ללכת לראיין פוליטיקאי בדרגה כזאת?

כי היה מדובר אך ורק בהשלמת מידע. בראיון הראשון שלי איתו, הוא רק דיבר כמו פוליטיקאי, אז הוא קבע לי את הראיון השני הזה בפברואר 2003. חשבתי שהוא יתייחס אותו הדבר, והייתי בת 23, לא ידעתי עדיין להעריך נכון את הדברים.

איפה זה קרה?

זה היה בין מונפרנס והאספה הלאומית, ברחוב קרוב לשדרת האינוולידים. הוא אמר לי שזו דירה של חבר. דומיניק שטראוס-קאהן, הוא, יודע איפה זה קרה והייתי רוצה שהוא יאמר איפה התקיימה השיחה השנייה שלנו אם לא בדירה הריקה הזאת.

איך זה שאת לא מדייקת לגבי המקום?

אנחנו דיברנו עם עורך-הדין שלי, המידע הזה יימסר במועד לרשויות המוסמכות.

מה היו השלכות האירוע הזה על חייך הפרטיים?

נשארתי בטראומה. יותר מעולם לא היו לי יחסים נורמליים עם גברים. קודם לא היה כלום, מאז הכל, מאז אני מפחדת כל הזמן. עבורי הכל הפך להטרדות שיכולות להרע לי. ברגע אחד, היה צורך שתהיה לי תחושה שאני זאת ששולטת, שלא נוגעים בי, עוברים מאחד לשני. שטראוס-קאהן חשב שהוא יכול היה לעשות מה שהוא רצה עם הגוף שלי, מבלי לשאול מה דעתי. ומאז, האנשים שאהבו אותי אמרו לי: "יש רושם שאת מנותקת מהגוף שלך." בעצם, זה האמצעי היחיד שמצאתי כדי לעבור בראש שלי למשהו אחר. הוא השתמש בגוף שלי, וזה לא אני.

ובמישור המקצועי?

כמה פעמים מצאתי את עצמי ברשימה השחורה, בלי להבין. אני עובדת במקום ומהיום למחר, הכל נהיה רע. לדוגמה: מאז קיץ 2009 הייתי מנהלת תצוגה בהוצאת הספרים Le ChercheMidi [הוצאת ספרים בנושאים פוליטיים]. עד היה בסדר עד חודש ספטמבר 2010, כשפתאם המנהל, פיליפ הראקלס, אמר לי שאני עובדת גרוע וכו'. לא הבנתי. ואחרי זמן קצר קראתי באינטרנט ראיון איתו שבו הוא גילה שיש לו הסכם עקרוני עם העוזרים של דומיניק שטראוס-קאהן: כשהוא יודיע על המועמדות שלו, הוצאת Le Cherche Midi תפרסם את הספר שיקדם את מערכת הבחירות שלו. אני מוצאת שזה צירוף מקרים תמוה. יש לנו פגישה בפרודהום ב-25 באוקטובר כדי לאשר את החוזה.

חושדים בך שאת רוצה לפרסם את עצמך. בהקשר הנוכחי, עוד יותר...

אבסורד! בשנת 2003, בזמן האירוע, הכל הלך לי טוב: הייתי מתלמדת בשבועון פארי מאץ', חתמתי חוזה עם מו"ל פריסאי... אחר כך הכל התפרק, הכל... אתן מבינות שבשום רגע לא היתה לי שליטה בדברים... מה קרה? בהתחלה, לא רציתי לדבר עם איש חוץ מאשר עם אמי, לשכוח. אבל מאד מהר אדם קרוב, איש טלויזיה ידוע, גרם לי להרגיש מאד רע, גרם לי להודות. במחשבה שהוא עושה נכון, הוא דיווח על זה לעיתונאים. אני רואה אותם, אבל אני לא רוצה שידעו שדיברתי. אני מאד מפחדת. כולם אומרים לי שהם יסדרו שאני אגיש תלונה בשביל המאמר שלהם, אבל בה בעת הם מניאים אותי מכך, כי מלה נגד מלה, עם מישהו כל כך ידוע...

מלכתחילה אמך, שנבחרה מטעם המפלגה הסוציאליסטית וידידה של דומיניק שטראוס-קאהן, גם כן הרתיעה אותך מהגשת תלונה. היא אומרת שכיום היא מתחרטת על כך...

היא ידעה שאני אביס את עצמי. הואיל וכך, אני חושבת בכנות שלו כולם יעצו לי להגיש תלונה ורק אמי היתה אומרת לי את ההיפך, הייתי שוקלת את זה יותר. היום, כשאמי הודתה שהיא מתחרטת ש"מנעה" ממני להגיש תלונה, במפלגה הסוציאליסטית נטשו אותה.  

מי ידע, חוץ מכן, במפלגה הסוציאליסטית?

בפמליה של לוראן פביוס הרבה היו בעניינים. פרנסואה הולנד הכיר את הסיפור. ביריד של בריב, בשנת 2008, בזמן פרשת פירושקה נאד [עובדת הונגריה בקרן המטבע הבינלאומית ששטראוס-קאהן קיים איתה יחסים ונחשד שהעניק לה הטבות בתמורה, אך זוכה מכך], הוא בא לראות אותי ואמר לי שהוא חושב עליי הרבה. הוא טילפן לי פעם, בשנת 2003, אחרי האירועים. פרנסואה הולנד אמר לי, בחרדה גדולה, שהוא דיבר על כל זה עם אמי. הוא קיוה שאני אנהג על פי העצה שהיא נתנה לי, לגבי הגשת תלונה. לאחרונה יד ימינו, מי שהיה מנהל הקבינט שלו באותו זמן, סטפאן לה-פול, אישר שפרנסואה הולנד "טילפן לטריסטאן באנון, וש"זה היה הוא שניהל את השיחה ישירות".

למרות זאת, ברשת פראנס אינטר, ב-23 במאי שעבר, פרנסואה הולנד טען שהוא איננו מכיר כלל אירועים אלה.

הוא משקר. בשבילי פרנסואה הולנד היה איש אמוני. מעולם לא ציפיתי לדבר כזה ממנו, ולשמוע אותו מכחיש היוה גורם מכריע בהחלטה שלי להגיש תלונה.

מאז סופיטל, מישהו מהמפלגה הסוציאליסטית צילצל אלייך?

לא.

ומהימין?

גם כן לא.

כיצד את חיה בימים אלה?

גרוע. אני לא יכולה להימנע מלצפות בטלויזיה. אני גם לא רוצה ללכת לקבור את עצמי בקרקעית האמזונס כדי לא לשמוע את הפרשנים בעניין שלי. מביאים למסך עורכי דין, אנשי חדשות, וכל האנשים האלה נמצאים סביב השולחן כדי לומר מה הם חושבים על המקרים של דיאלו ובאנון. ואני מסתכלת, אני סובלת, ואני לא מכירה את עצמי.

איפה את חיה?

נמלטתי מחוץ לפריס עם כלבי פלובר. אין לי ממה לחיות כי אני לא יכולה לעבוד. אני בקושי ישנה ואני כותבת את מה שאני לא יכולה לומר מאז ה-15 במאי.

בספרו מישל טאובמן ביקש את תגובת שטראוס-קאהן, שמתבטא לגבייך בפעם הראשונה ומכחיש רשמית. הוא מדבר על סצינה "דימיונית" (ראו להלן).זה שהוא אומר שהסצינה "דימיונית" לא מפתיע אותי... זו ההגנה שלו, אבל כאשר הוא אומר: "אתה רואה אותי משליך אשה על הרצפה באלימות?" כן, אני רואה אותו טוב מאד!

הוא ידע על יחסייך עם בתו קמיל?

ברור, הייתי קרובה אליה. אני בת הסנדקות של אשתו השנייה, ובאותה עת הוא היה ידיד של אמי. חוץ מזה, במשך הפגישה, ברגע שהיא התהפכה לרעה, אמרתי לו: "אני קרובה לקמיל, אני בת גילה...", הוא ענה לי: "מה קמיל קשורה לזה?"

אנשים מסוימים מתארים אותך כבחורה בלתי יציבה, פתיינית שהיו לה הרבה הרפתקאות עם גברים מפורסמים ורוצה להתנקם בגברים... מה את אומרת?

אני לא אוהבת את ההשמצות האלה, כי כמו כל ההשמצות, יש בהן גרעין של אמת ובה בעת הן שקריות. בחוגי הספרות שאני חושפת, תמצאו ללא ספק כמה אנשים שאיתם היו לי סיפורים בלי מחר, אבל מכאן ועד להפוך אותי לטורפת גברים... שרוצה להתנקם... מישל טאובמן, בספר שלו, מייחס לי כוונה כזו שביטאתי בפני היועץ של שטראוס-קאהן רמזי חירון: "אני אתנקם בדומיניק שטראוס-קאהן!" טאובמן כותב שהתקשרתי לומר לו את זה. אני מעולם לא התקשרתי לאיש הזה, אני לא מכירה את קולו, וברצינות, אתן רואות אותי מצלצלת לאיש רב השפעה, בגיל 23, כדי לאיים עליו? זה נכון שלא היתה לי ילדות מאד שמחה: אמי היתה אשת עסקים ופחות התעניינה בילדים. גידלה אותי אומנת שהיכתה אותי. לא היכרתי את אבי ואינני יודעת אם הוא עדיין חי. מצד שני, לא היתה לי שום דאגה כלכלית, קיבלתי חינוך מעולה בשכונות יוקרה. אנשים מסיקים שההקשר המשפחתי שלי הפך אותי לבלתי יציבה... כיום, אם אני מגישה תלונה, זה לא כדי להתנקם בדומיניק שטראוס-קאהן, אלא כדי להתרומם. האמצעי היחיד שלי להתקדם, לא להתמוטט לגמרי, היא שהמשפט יכיר בכך שזו אני הקרבן.  

האם נפגשת שוב עם שטראוס-קאהן?

נתקלתי בו פעמיים שלוש בבראסרי. פעם הוא עצר: "אה! מה שלומך?" זה הכל.

את חוששת מהתגובות לתלונה שלך?

ברור שאני חוששת ממעשי נקם, הפמליה של דומיניק שטראוס-קאהן שתרצה להרוג אותי כי אני אולי אהיה הקוץ הכי גדול בעקבו. אני מפחדת מאנשים שיראו בו גיבור שהולך להציל את צרפת ומאלה ששוב יאמינו לו. אני מקבלת הרבה הודעות תמיכה, אבל גם עלבונות, באלימות שקשה לדמיין.

אם דומיניק שטראוס-קאהן יזוכה בניו-יורק, איך תגיבי?

אני אסיק שבית המשפט החליט שהוא חף מפשע שם, אבל אני, אינני מייחלת אלא לדבר אחד, שהוא ישוב לצרפת עם היומרה שלו להיות חף מפשע כדי לעמוד לפני בית דין. אני יודעת היטב שבפרשות מהסוג הזה, כשזה מלה כנגד מלה, שלא לדבר על אנשים רבי עוצמה, האשמים לכאורה משתחררים לעתים קרובות. אבל אני, אני יודעת שאני אומרת את האמת.

סוף הראיון

קראתי לראיון הזה שהתפרסם אתמול בשבועון הצרפתי ל'אקספרס "חקירה נגדית", כי אין בו שום חמלה, שום ניסיון להבין, כולו ניסיון לערער את דבריה ואת גירסתה של טריסטאן באנון, וכמו שקורה לפעמים דוקא בחקירה נגדית, האמת הכואבת של הקרבן יוצאת לאור באופן כה בהיר ומזעזע: ובכן – זה לא היה הראיון הראשון, זה היה "ראיון משלים" – דומיניק שטראוס-קאהן הציע לה לפגוש אותו פעם נוספת ב"דירה של חבר", והיא לא הבינה למה הוא בעצם חותר. היא היתה בת 23, ונורא נלהבת לראיין אותו לספר שלה, בזכות העובדה שהיה מיודד עם אמה. והאם – האם לא רצתה להיות מובכת מכל הפרשה, העדיפה להשתיק, אבל מרוב רצון להשתיק סיפרה וסיפרה לבכירי המפלגה, לקרובי משפחה, לעיתונאים... טריסטאן באנון סבלה מכל העולמות – ממה שסובלות השותקות וממה שסובלות המדברות.

כמה טיפשה את מרגישה שהסכמת לבוא לפגישה שנייה שבמבט לאחור מטרתה כל כך ברורה, כמה הכל שקוף. והחדרנית המסכנה שנאנסה במלון סופיטל, תגורש מארצות-הברית, כי היא שיקרה בטופס כדי לקבל מקלט מדיני. לא, היא תגורש מפני שהיא נאנסה. להיאנס זה פשע מאד חמור, חמור במיוחד אם האנס הוא רב השפעה. לא צריך אפילו להתלונן בשביל לסבול – מספיק שהאנס יודע שהוא פגע בך, כדי שירדוף אותך כל חייך, בעזרת פמליה של מקורבים. אם נאנסת את זונה, ואם אי אפשר לתאר אותך כזונה את "לא יציבה", את רוצה להתנקם על אונס שלכאורה לא קרה (על מה יש לך להתנקם, אם האונס לא קרה?) ובסופו של דבר את אשה קטנה מאד ששוקלת 40 קילו. הכל מתחיל ונגמר בזה שאת אשה מאד מאד קטנה.

שקדיה לבנה

נכתב ב-2008

שקדיה לבנה

האם את אלמנה?

האם את אלמנה?

באור הלבנה, תטביע יגונה

עוד לא נולד זמנה

חלף עבר זמנה

הלכנו לסרט "מים" של הבמאית ההודית-קנדית דיפה מהטה, על אשראם של אלמנות בהודו לפני מלחמת העולם השנייה. האלמנות לבשו לבן בלבד, צבע האבל במזרח אסיה. צבעים היו אסורים עליהן. שערן גולח. הן הלכו יחפות. אסור היה להן להעיב בצלן על אנשים אחרים, כי צלה של אלמנה מביא מזל רע.

הגיבור הטוב של הסרט, נאראיאן, מעריץ של גנדי, אמר שהאלמנות מובאות לאשראם כדי להשיג מטרה כלכלית במסוה של מנהג דתי: פחות פה להאכיל, יותר מקום בבית. כך חשבו המרקסיסטים, הכל בגלל כסף. מרקסיסטים אינם מאמינים בכוחן של אמונות תפלות. אבל אילו רצו ההודים רק לחסוך בכסף, לא היו אוסרים על האלמנות להינשא מחדש.

לאמונות התפלות כוח גדול. מי שמפחד מצלה של אלמנה, זו שעדיין שייכת, תשתייך כל ימיה לרוח בעלה המת, שידיו המתות תמיד אוחזות בה, מפחד באמת. האלמנות הן רכושם של המתים. הן נשואות למתים. נוכחותן בעולם הזה היא סוג של אנומליה. מי שישא אלמנה לאישה יקנה לו אויב מר בעולם הרוחות.

כל הרשעות האנושית מקופלת באמונות התפלות, ואין כמו האמונות התפלות לשאת בתוכן את כל הרשעות האנושית.

בראשית פרק א:

ויאמר אלוהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרומש על הארץ:

ויברא אלוהים את האדם בצלמו: בצלם אלוהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם.

ויברך אותם אלוהים ויאמר להם אלוהים: פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה, ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ:

בפרק א אין גן עדן, רק ארץ וים ושמיים, ואלוהים בורא זכר ונקבה בצלמו כדי שיפרו וירבו וימלאו את הארץ ויכבשו את הארץ וירדו בה. זכר ונקבה שווים זה לזה, שהכל נאמר לשניהם בלשון רבים.

בפרק ב יש סיפור אחר:

אלה תולדות השמים והארץ בהיבראם: ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח, כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ, ואדם אין לעבוד את האדמה: ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה. וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח בפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה: ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר:

ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם ויישן, ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתינה: ויִבֶן ה' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויביאה אל האדם: ויאמר האדם זאת הפעם עֶצֶם מֵעֲצָמַי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אשה כי מאיש לֻקחה זאת:

אמרו חז"ל:

"ויבן ה' אלהים את הצלע" – התבונן מאין לברֹאתָה, אמר: לא אברא אותה מן הראש – שלא תהא מיקרת ראשה, ולא מן העין – שלא תהא סקרנית, ולא מן האזן – שלא תהא ציתנית, ולא מן הפה - שלא תהא פטפטנית, ולא מן הלב – שלא תהא קנאתנית, ולא מן היד- שלא תהא ממשמשנית, ולא מן הרגל – שלא תהא פרסנית, אלא מן הצלע, ממקום שהוא צנוע באדם. ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה היה אומר לה: תהי אשה צנועה! ואף על פי כן "ותפרעו כל עצתי" – שכולן יש בה.

הסיפור שבפרק ב הוא הסיפור שמספרים. את זה שבפרק א כמעט אין איש זוכר.

לעתים קרובות אני חושבת על שני הסיפורים, זה שמספרים שוב ושוב, וזה שאין מספרים, ואני יודעת: מה שחשוב איננו מה שכתוב, אלא מה שאדם בוחר לקרוא כדי להאיר את חייו, ולא כדי להחשיך את חייהם של אחרים.

כשנאנסתי הייתי צעירה מאד, ולא צעקתי, רק בכיתי כל הזמן, והבחור שהלכתי איתו לסרט ואחר כך אליו הביתה, ששם הוא זרק אותי על המיטה ואנס אותי, כל הזמן שאל מה יש לך מה יש לך, כאילו היה לו מוזר שבכיתי. אולי הוא חשב שהייתי צריכה להינות.

אחר כך הלכתי לשכנה שלא הכרתי, פשוט דפקתי בדלת, ושאלתי את השכנה אם היא יכולה להשאיל לי לכמה שעות שמלה שהיא לא צריכה. היא נתנה לי שמלה ערבית ארוכה, ואני כיבסתי את שמלת הקיץ הדקה שלי ותליתי אותה על החבל. אחר כך נכנסתי למקלחת ושפכתי על עצמי מים עד שהמים נהיו קרים לגמרי וגם אז המשכתי לשפוך על עצמי מים ולא הצלחתי לחשוב על שום דבר. הראש שלי היה ריק ממחשבות. הבחור שאנס אותי נרדם מיד, וככה היה לי הרבה זמן. לבשתי את השמלה הערבית הארוכה שנתנה לי השכנה וישבתי על הרצפה וחיכיתי שעתיים בערך עד שהשמלה שלי כמעט התיבשה. אז לבשתי אותה, קיפלתי יפה את השמלה הערבית והחזרתי אותה לשכנה. עשיתי הכל מאד בשקט ובלי לבכות, וכל הזמן הראש שלי היה ריק ממחשבות.

הבחור שאנס אותי היה בחור טוב. עשר שנים אחר כך פגשתי אותו במקרה ברחוב עם אשה ותינוק בעגלה. שמחתי שהוא לא הכיר אותי. אינני מאמינה שהוא העלה בדעתו אי פעם שמה שהוא עשה זה פשע. אני בוודאי לא העליתי בדעתי להתלונן או בכלל לספר למישהו, ורק הצטערתי שהלכתי אליו הביתה. זכרתי בעיקר את אצבעות הידיים שלו מהדקות את הזרועות שלי למיטה בכוח עצום. עד היום אני יכולה להרגיש את המגע המצמית הזה. הוא בכלל לא נראה חזק כמו שהוא היה, כמו שאני זוכרת אותו זורק אותי על המיטה ומצמיד אותי למזרון באצבעות.

אני לא יודעת אם האונס השפיע על החיים שלי ואיך. עשר שנים של נישואים אומללים בוודאי השפיעו עלי יותר. לפעמים הצלחתי לשכוח. כשכתבתי הוא חזר ונכנס לספר. פתאם לא יכולתי לברוח מהזיכרון, ורציתי מאד לברוח מהזיכרון.

רק כששמעתי את פרקליטי הנשיא הבנתי שאני בכלל לא נאנסת, כי ככה לא מתנהגת נאנסת. אם הייתי נאנסת אמיתית הייתי צריכה קודם כל לצעוק כשאנסו אותי, ואחר כך להימלט בצעקות איומות מביתו של האנס בעודי עירומה למחצה, להתפרץ אל הכביש ולהשליך את עצמי לפני האוטובוס, או משהו כזה. אני רק חשבתי שאני צריכה להתרחץ, אני צריכה לכבס את השמלה, וזה מה שעשיתי, התרחצתי וכיבסתי את השמלה וחיכיתי בשקט שהשמלה תתייבש. בהתחלה בכיתי ואחר כך הייתי מאד שקטה ועשיתי הכל יפה.

כשראיתי את פרקליטו של הנשיא ציון אמיר בטלויזיה התמלאתי פחד וחזר אליי הזיכרון. אחר כך התרגלתי להעביר ערוץ או לכבות את הטלויזיה כשהראו את הפרקליטים של הנשיא. אבל זה כבר לא עזר, כי התחלתי לחלום עליהם בלילות. בחלומות לא אנסו אותי אלא ניסו להרוג אותי. גם על בעלי תמיד הייתי חולמת שהוא מכה אותי או מענה אותי או הורג אותי. כתבתי ספר וסיפרתי קצת חלומות, אבל לא את הדברים הנוראים ביותר. אנשים אמרו לי שהספר נורא. דינה אמרה שכל הזמן היא הרגישה כאילו מרביצים לה. היו אנשים שחשבו שהמצאתי דברים בשביל הספר, אבל בעצם סיפרתי רק חלק מהאמת. הסיוטים האמיתיים היו הרבה יותר נוראים ממה שהייתי מסוגלת לתאר. גם המציאות.

כשהחברים של הנשיא אמרו על הנשים זונות וכוכבות פורנו, מיד ידעתי שהוא באמת אנס אותן. גם כשהתחילו לספר כמה הן היו מאוהבות בו וחיזרו אחריו, ידעתי שהוא באמת אנס אותן. אלה שני הסיפורים שאנסים מספרים תמיד: היא זאת שהיתה מאוהבת בי, היא יזמה הכל, היא חיזרה אחרי ללא הרף, אני רק הואלתי ברוב טובי להיענות לה, וכמובן היא בכלל זונה, היא בכלל כוכבת פורנו שמפתה גברים וגורמת להם לשכב איתה נגד רצונם, ואפילו גבר כמוני שהוא מטבעו נזיר נטול יצרים היה אנוס לשכב עם אשה כמוה, בעל כורחו.

שמואל ב, פרק י"ג:

ולאבשלום בן דָוִד אחות יפה ושמה תמר, ויאהבה אמנון בן דָוִד: ויצר לאמנון להתחלות בעבור תמר אחותו כי בתולה היא, ויפלא בעיני אמנון לעשות לה מאומה: ולאמנון רֵעַ ושמו יונדב בן-שִמְעָה אחי דָוִד, ויונדב איש חכם מאד: ויאמר לו מדוע אתה ככה דַל, בן המלך, בבוקר בבוקר? הלא תגיד לי! ויאמר לו אמנון: את תמר אחות אבשלום אחי אני אוהב. ויאמר לו יונדב: שכב על משכבך והִתחָל, ובא אביך לראותך, ואמרת אליו: תבוא נא תמר אחותי ותברני לחם, ועשתה לעיני את הַבִּרְיָה למען אשר אראה ואכלתי מידה: וישכב אמנון ויתחל, ויבוא המלך לראותו, ויאמר אמנון אל המלך: תבוא נא תמר אחותי ותלבב לעיניי שתי לביבות ואברה מידה: וישלח דָוִד אל תמר הביתה לאמר: לכי נא בית אמנון אחיך ועשי לו הַבִּרְיָה. ותלך תמר בית אמנון אחיה והוא שוכב, ותיקח את הבצק, ותלוש ותלבב לעיניו, ותבשל את הלביבות: ותיקח את המַשְרֵת ותִצֹק לפניו, וימאן לאכול ויאמר אמנון: הוציאו כל איש מעלי, ויצאו כל איש מעליו: ויאמר אמנון אל תמר: הביאי הַבִּרְיָה החדר ואברה מידך. ותיקח תמר את הלביבות אשר עשתה וַתָּבֵא לאמנון אחיה החדרה, ותִּגַש אליו לאכול וַיַחֲזֶק בה ויאמר לה: בואי שכבי עִמִי אחותי: ותאמר לו: אל אחי, אל תענני, כי לא יֵעָשֵה כן בישראל, אל תעשה את הנבלה הזאת: ואני אנה אוליך את חרפתי , ואתה תהיה כאחד הנבלים בישראל. ועתה, דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך: ולא אבה לשמוע בקולה וַיֶחֱזַק ממנה וַיְעַנֶהָ וישכב אותה: וישנאה אמנון שנאה גדולה מאד, כי גדולה השִנְאָה אשר שְנֵאָה מאַהֲבָה אשר אֲהֵבָה, ויאמר לה אמנון: קומי לכי: ותאמר לו: על אודות הרעה הגדולה הזאת מאחרת אשר עשית עמי לשלחני, ולא אבה לשמוע לה: ויקרא את נערו משרתו ויאמר: שלחו נא את זאת מעלי החוצה ונָעול הדלת אחריה: ועליה כתונת פסים כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים, ויוצא אותה משרתו החוץ ונעל הדלת אחריה: ותיקח תמר אפר על ראשה וכתונת הפסים אשר עליה קרעה ותשם ידה על ראשה ותלך הלוך וזעקה: ויאמר אליה אבשלום אחיה: האמינון אחיך היה עמך? ועתה אחותי החרישי, אחיך הוא, אל תשיתי את לבך לדבר הזה. ותשב תמר ושוממה בית אבשלום אחיה.      

ככה זה, האשה רוצה לפחות לשמור על כבודה, אבל הגבר אומר לה: עכשיו תלכי. והיא מתחננת, לפחות אל תשליך אותי לרחוב. והוא משליך אותה לרחוב, ואחר כך גם מלעיג עליה: איך התחננת לחזור. את כל זה כבר שמענו, ומה שלא שמענו כבר קראנו בתנ"ך.

נסעתי עם שרון להפגנה והצטערתי שלא באו יותר אנשים. שרון אמרה לי שכשהתפרסמה עיסקת הטיעון היתה הפתעה עצומה, ועכשיו כבר אף אחד לא התפלא במיוחד, רק אקורד סיום עצוב לסיפור מייאש. ניצן שבאה להאכיל את הכלבים אמרה שחוץ מזה יש ממש מלחמה בדרום, ונהרג סטודנט במכללת ספיר. אחר כך שמעתי שהוא היה אבא לארבעה ילדים שעכשיו הם יתומים. פחדתי שזה מה שיקרה כששמעתי בבוקר ברדיו שהרגו חמישה אנשי חמאס. אבל גם כשמפחדים מקוים כל הזמן שלא יקרה באמת משהו רע. האם מישהו חושב בכלל מה יקרה אם עושים ככה, ומה יקרה אם עושים ככה, ואם עושים ככה וככה למה לא מכניסים את האנשים למקלטים מראש כדי שלא ייהרגו וייפצעו אנשים. יש מישהו שחושב בכלל על האזרחים ומה שקורה להם? יש בכלל מישהו שמרגיש אחראי כלפי האזרחים?

כשהצטרפנו למפגינים והלכנו ברחוב שאול המלך הערצתי את הנשים שצעקו בכל הכוח. אני רק רציתי לבכות, וכשצעקו "כולנו א" באמת התחלתי לבכות. אחר כך עמדנו ואלה שהיה להם כוח המשיכו לצעוק ואני גם השתדלתי להוציא ממני קול. צעקנו הרבה דברים אבל בייחוד צעקנו "כולנו א". הסתכלתי ימינה וראיתי שעיניה של הבחורה הצעירה שמימיני מלאות דמעות. הסתכלתי שמאלה וראיתי שגם עיני האשה המבוגרת שמשמאלי מלאות דמעות.

בהפגנה ראיתי גם את כנרת בראשי וראיתי כמה שהיא קטנה ורזה והבנתי שזה משהו שלא יכולנו להבין מהטלויזיה, שכנרת וא הן שתי בחורות רזות וקטנטנות, ושכל הגברים שעומדים מולן הם גדולים ומפחידים, ואפילו גבר לא חזק במיוחד יכול לפגוע בהן די בקלות. כשהייתי צעירה גם אני הייתי רזה וקטנה מאד, והחברים בכיתה הושיבו אותי על אדן החלון ואמרו נראה אם האור עובר, כי הייתי גם דקה וגם חיוורת מאד, כאילו שקופה. גם האלמנה שניצלו בסרט "מים" היתה צעירה ודקה ובהירה, ובגלל זה ניצלו אותה יותר. בחיים צריך הרבה כוח, ולנשים יש הרבה פחות כוח מאשר לגברים, וזאת ההתחלה והסוף של כל הסיפור.

שקדיה לבנה

האם את אלמנה?

האם את אלמנה?

באור הלבנה, תטביע יגונה

עוד לא נולד זמנה

חלף עבר זמנה

אנוסה על פי הדיבור

כשם שלא האמנתי למלה אחת של משה קצב, מקורביו ועורכי-דינו אודות המתלוננות, כך אינני מאמינה למלה אחת של דומיניק שטראוס-קאהן, מקורביו ופרקליטיו על המתלוננת נגדו. אני בטוחה שהתקליט המבושל והמכתב המתומרן שהציג קצב, ושעליהם כתבתי כאן:

http://anatperi.blogspot.com/2011/06/blog-post_13.html

הינם כאין וכאפס לעומת מעשי השיפלות שעשו פרקליטיו של שטראוס-קאהן כדי לשחררו, והדימיון לעיסקת הטיעון של קצב אכן מדהים – דוקא שיתוף הפעולה הנלהב והמפתיע של התובעים, שכמו היועץ המשפטי מזוז מיהרו להתבטא בתקשורת על מה שהיה עליהם לומר אך ורק בבית המשפט, ופתאם שינו את טעמם ופנו כנגד המתלוננת, מעלה את אותו ריח רע שהעלתה עיסקת הטיעון עם קצב, אותו שיתוף פעולה מחפיר של היועץ המשפטי עם עורכי הדין של קצב בהכפשת המתלוננות ועירעור אמינותן, ומצביע על אותו ניסיון להכריע את המשפט מחוץ לאולם המשפט, למנוע את הבאת הראיות לפני בית המשפט, כיון שבדיקת הראיות יכולה להיעשות כהלכה אך ורק בבית המשפט, בעיקר באמצעות החקירה הנגדית, שהיא הכלי היחיד שמחייב את הצדדים להציג את מה שנדרש מהם ולענות על מה שהם נשאלים, ובלעדיה אין לנו אלא מסכת שקרים שטווים עורכי-דין ונאשמים כדי לכסות על קלונם, במידה כזו או אחרת של להיטות וכישרון, ובגיבוים של כוח, כסף וקשרים, שכן רק בבית המשפט יש שיוויון בין הנאשם רב הכוח למתלוננת: מחוץ לאולם המשפט מכריע תמיד כוחו העדיף של האנס.

וכפי שהעלילה על א' מבית הנשיא שהינה נערת ליווי קיבעה את בטחוני שקצב אכן אנס אותה, כך כשנשמעות כעת ההאשמות שהמתלוננת בכלל עסקה במלון סופיטל – מלון יוקרה מן השורה הראשונה – בזנות, נתקבע בטחוני המוחלט שדומיניק שטראוס-קאהן אכן אנס אותה. האשמת המתלוננת בזנות כבר מבליעה בתוכה כאחת גם הודאה באונס וגם ניסיון להצדיקו: היא זונה משום שאנסתי אותה, וזה בסדר שאנסתי אותה, כי היא זונה. בעצם העובדה שאנסתי אותה הפכתי אותה להפקר, וכעת היא אשה מופקרת ואני זכאי. האשמת הנאנסת בזנות היא בלב הפסיכולוגיה של האנס.

אנסים, ומסיבה כלשהי גם עורכי-דינם, הם אנשים שאינם יודעים לשים לעצמם גבולות. הם לא יסתפקו בהאשמת המתלוננת בשקר, הם חייבים להאשים אותה גם בזנות, והם חייבים להשליך אותה אל הרחוב כפי שאמנון השליך את תמר ולגולל אותה בעפר. העדר הגבולות הזה הוא מה שמכשיל את האנסים, וגם את עורכי-דינם. אין בכך כדי להגן על הנאנסות שחייהן נהרסים מפני רוע לבם ורוע פגיעתם של האנסים ופרקליטיהם, אבל יש בכך לפעמים כדי להביא למשפט צדק. למרות הכל אנחנו מוכרחות לקוות ולהאמין.

וראו גם:

http://anatperi.blogspot.com/2011/05/blog-post_19.html

פרנץ קפקא / אמן רעב

היום, ה-3 ביולי, הוא תאריך הולדתו של פרנץ קפקא, בשנת 1883, לפני מאה עשרים ושמונה שנים. אמנם אינני נזקקת לתאריך מיוחד כדי לעסוק בקפקא, אבל לתאריכים יש כנראה משמעות וראוי איפוא לציינם. אני רוצה לפרסם היום את תרגומי לסיפורו "אמן רעב", שהוא אחד הסיפורים שמזוהים עם קפקא במיוחד, וגם אחד הסיפורים שהוא עצמו החשיב במיוחד, כפי שכתב באחד הפתקים שהשאיר למכס ברוד:

"מכל מה שכתבתי נחשבים רק הספרים: גזר-דין, המסיק, הגלגול, מושבת העונשין, רופא כפרי והסיפור אמן רעב."

את הסיפור "אמן רעב" תרגמתי כשנשאלתי על תרגום עברי לסיפור, ולתמהוני לא הצלחתי למצוא תרגום בשם זה: כשפירסמתי את תרגומי לסיפור ברשת, נודע לי מתגובות הקוראים, שרק מתרגם אחד שתרגומו נשכח תירגם "אמן רעב". תרגומים נפוצים יותר, אולי בהשפעת התרגומים לאנגלית, תירגמו "אמן צום" או "אמן תענית". אבל אמן רעב על פי קפקא איננו צם, אלא רעב. צום הוא פעולה רצונית. רעב לא, ובכך טמון הסרקזם האכזרי בסיפורו זה של קפקא. הפועל "לצום", Fasten, קיים בשפה הגרמנית, וקפקא גם השתמש בו, למשל כשהיה מדובר בימי הצום היהודיים שאביו כעס שאיננו צם בהם (ב"מכתב לאבא"), אך כלל איננו נזכר בסיפור זה. הסיפור סובב סביב השורש רעב Hunger, והפועל hungern שפירושו לרעוב, וכל מהותו של הסיפור היא בתיאורו של מצב הרעב הכפוי כפעולה רצונית כביכול:

"מדוע דוקא כעת, אחרי ארבעים יום, לחדול? הוא יכול היה לעמוד בכך עוד זמן רב, זמן רב ללא הגבלה, מדוע לחדול דוקא כעת, כאשר טרם הגיע, ולו פעם, אל המיטב, אל מיטב רעבונו? מדוע רוצים לשדוד ממנו את תהלתו, לרעוב הלאה, להיעשות לא רק אמן הרעב הגדול בכל הזמנים, שכבר היה כנראה, אלא גם להתעלות על עצמו עד לבלתי מושג, כי הוא לא חש כל גבולות ליכולתו לרעוב."

האמרגן איננו מניח לאמן לרעוב יותר מארבעים יום, מספר לנו קפקא, כמשה על הר סיני, לא חלילה משום שאם ימשיך לרעוב ימות, אלא כביכול משום שקשה להמשיך ולעורר עניין בצופים במשך תקופה ארוכה יותר. הדיון הענייני, הנימה העסקית לכאורה, בפעולת הרעב המוצגת בסיפור תמיד כבחירה מחושבת שכל כולה פרי מקצועיותו של האמן ושיקול דעתו המדוקדק של האמרגן, הוא דיון אירוני, והחמצת האירוניה הקפקאית הזו מחמיצה את הסיפור כולו, את המראה שמציב כאן קפקא אל מול יחסה של החברה לאמניה: אמן רעב איננו אמן יחיד ומיוחד אלא הוא כל אמן: הוא מורחק מן החברה האנושית, הוא נכלא בכלוב, הוא מוצג לראוה כחיית קרקס, הוא מנוע מלאכול, בעצם הוא מנוע מלחיות – כל קיומו הוא בהיותו מוצג לראוה. האירוניה של הסיפור טמונה בהצגת האונס כבחירה מתוך כבוד, בעוד שבפועל מתוארת סיטואציה של השפלה גמורה: האמן של קפקא רעב כביכול משום שכבודו המקצועי מחייבנו לכך, לא חלילה משום שכולאים אותו בכלוב ושומרים עליו לבל יאכל משהו. לכאורה הוא גווע מרעב לא מפני שאין לו מה לאכול, אלא משום שלא מצא את הארוחה המתאימה, כמוהו כבתולה זקנה שלא נישאה מעולם רק משום שמעולם לא מצאה את הבעל המתאים. רק כאשר גווע אמן הרעב ומוחלף בפנתר בריא בשר הזוכה למזון בשפע, נחשף הסרקזם שבסיפור עד תומו, ומתוך הניגוד בין היחס לאדם הגווע ברעב לבין היחס לפנתר מביע קפקא את דעתו האמיתית על יחסה המתעלל של החברה כלפיי אמנים.

הרגע היחיד שבו מגלה אמן הרעב מידה של רצון חופשי היא כאשר הוא מטלטל את סורגי הכלוב כקוף, וזה הרגע שבו פורץ הרגש את מחסום הסרקזם והסיפור הופך למזעזע. אבל מיד חוזר קפקא וכולא את האמן באירוניה האכזרית שנכפית עליו באמצעות האמרגן, המבקש סליחה בשמו מאחר שהתנהגותו היא תוצאת הרעב, דבר שמביא את האמן שכבודו חשוב לו מכל להצהיר על יכולתו לרעוב עוד הרבה יותר מכך, כלומר עד מות, כפי שאנו אנוסים לגלות. כשרונו המיוחד של אמן, באשר הוא אמן, הוא לרעוב עד מות, והוא אנוס לרעוב עד מות, כי אמנותו היא גורלו. הוא מעדיף את השומרים שמשגיחים עליו היטב לבל יבלע פירור כדי שיוכל להפגין את אמנות הרעב שלו, שבכך הוא לועג לעג סרקסטי לאכזריותה של החברה שאונסת את האמן למות באמנותו, ובה בעת מצהיר על טיבה הממית של האמנות. אמן הרעב הוא אמן מורעב עד מות, אם ישימו לב אליו ואם יניחו לו לנפשו הוא ירעב עד מות, הוא ירעב עד מות כשישגיחו בו שלא יאכל והוא ירעב עד מות כשלא ישגיחו בו כלל, ואולי ביתר שאת.

 בימיו האחרונים הגיה קפקא את הקובץ שנקרא על שמו של סיפור זה. קראתי שבאותה עת כבר לא היה מסוגל לאכול מזון מוצק ואיבד מחצית ממשקלו, וכשהגיה את הסיפור זלגו עיניו דמעות.

אמן רעב

במאה האחרונה מאד התמעט העניין באמני רעב. בעוד שלפנים השתלם מאד לקיים מופעים גדולים מסוג זה בהפקה עצמית, כיום זה לגמרי בלתי אפשרי. היו זמנים אחרים. אז עסקה העיר כולה באמני הרעב. מיום רעב ליום רעב גדלה ההשתתפות: כולם רצו לראות את אמן הרעב לפחות פעם ביום. בימים מאוחרים יותר היו מְנוּיִים, שישבו כל היום לפני כלוב הסורגים הקטן. גם בלילה התקיימו ביקורים, לאור לפידים, כדי להגביר את הרושם. בימים יפים נשאו את הכלוב לאויר הפתוח, ואז היו אלה במיוחד הילדים שהציגו בפניהם את אמן הרעב. בעוד שעבור המבוגרים הוא היה לעתים קרובות רק שעשוע, שבו נטלו חלק על פי צו האופנה, צפו הילדים בתדהמה, בפה פעור, כשהם אוחזים לשם ביטחון זה בידו של זה, כיצד ישב חיוור, בטריקו שחור, עם צלעות בולטות מאד, כשאפילו כסא היה לו לזרא, על קש פזור, לעתים הִנהן בנימוס, ענה בחיוך מאולץ על שאלות, גם הושיט את ידו דרך הסורגים, כדי שיוכלו לחוש את רזונו, אבל אז שקע שוב לגמרי לתוך עצמו, לא נתן את דעתו על איש, אפילו לא על צלצול השעון החשוב לו כל כך, שהיה הריהוט היחיד בכלוב, אלא רק הביט  לפנים בעיניים כמעט עצומות, ופה ושם לגם מכוס מים זעירה, כדי ללחלח את שפתיו.

לבד מן הצופים המתחלפים, היו גם שומרים קבועים, שנבחרו מקרב הציבור. ראוי לציין שבדרך כלל היו אלה קצבים, תמיד שלושה יחדיו, שתפקידם היה להשגיח על אמן הרעב יום ולילה, לבל יטול לפיו בדרך סודית כלשהי שמץ מזון. אבל זו היתה כמובן רשמיות גרידא, שהתנהלה לשם הרגעת ההמונים, כי מביני דבר ידעו היטב, שבתקופת הרעב אמן הרעב לעולם, בשום תנאי, ואפילו בכפייה, לא יאכל ולו כזית. הכבוד המקצועי שלו אסר זאת. כמובן לא כל שומר יכול היה לתפוס זאת. לפעמים היו משמרות ליליות שביצעו את שמירתן מאד ברשלנות, התכנסו בכונה באיזו פינה רחוקה ושקעו שם במשחק קלפים, בכונה גלויה לְזַכּוֹת את אמן הרעב בריענון קל, שיכול היה לדעתם להשיב בו את נפשו מאיזשהם מאגרים סודיים. דבר לא עינה את אמן הרעב יותר משומרים שכאלה. הם גרמו לו לדיכאון, הם הפכו את הרעב עבורו לקשה באופן מזעזע. לעתים הוא התגבר על חולשתו וזימר במשך המשמרת הזו, כל עוד רק עמד בכך, כדי להראות לאנשים, כמה לא צודק שהם חושדים בו. אבל זה לא עזר הרבה, הם רק התפלאו אז על מיומנותו, לאכול אפילו בזמן שהוא שר. חביבים עליו בהרבה היו אותם שומרים שנצמדו לסורגים, לא הסתפקו בתאורת הלילה הקודרת של האולם, אלא האירו עליו בפנסי כיס חשמליים, שהאמרגן העמיד לרשותם. האור המסנוור לא הפריע לו כלל: לישון לא יכול היה בכלל, ולנמנם מעט יכול היה תמיד, בכל תאורה ובכל שעה, אפילו באולם מלא ורועש. עם שומרים כאלה הוא היה מוכן בחפץ רב לבלות את הלילה כולו ללא שינה: הוא היה מוכן להתלוצץ עמהם, לספר להם סיפורים מחייו המופלאים, ולשמוע מצדו את סיפוריהם שלהם, כל זאת רק כדי להותירם ערים, כדי להיות מסוגל להראות להם שוב ושוב, שאין לו בכלובו שום דבר מאכל ושהוא רעב במידה שאיש מהם לא יכול היה לרעוב מעודו. אבל הכי מאושר היה כאשר הגיע הבוקר, ועל חשבונו הוגשה להם ארוחת בוקר שופעת, שהם התנפלו עליה בתיאבון של גברים בריאים אחרי ליל שימורים מאומץ. אמנם היו גם אנשים שרצו לראות בארוחת בוקר זו השפעה בלתי ראויה על השומרים, אבל זה כבר הרחיק לכת מדי, וכאשר שאלו אותם, האם היו רוצים אולי, רק לטובת העניין, ליטול על עצמם את שמירת הלילה ללא ארוחת בוקר, הם הסתלקו, אבל בכל זאת נותרו חשדנים.

דבר זה היה שייך אמנם לחשדות שאינם ניתנים להפרדה מן הרעב: איש לא יכול היה לשהות כשומר אצל אמן הרעב כל הימים וכל הלילות ללא הפסקה, ולפיכך איש לא יכול היה לדעת ממראה עיניו שלו, האם הוא באמת רָעַב ללא הרף ומבלי למעוד. רק אמן הרעב לבדו יכול היה לדעת זאת, רק הוא איפוא, יחד עם הצופים המרוצים לגמרי מרעבונו. אבל שוב, הוא מעולם לא היה מרוצה מסיבה אחרת, אולי הוא לא רָזָה כל כך מרעב, שאחדים נאלצו לצערם להתרחק ממופעיו, כי לא יכלו לשאת את מראהו, אלא הוא רזה כך רק מאי שביעות רצון מעצמו. כלומר הוא לבדו ידע, שום מבין דבר מלבדו לא ידע זאת, כמה קל לרעוב. זה היה הדבר הכי קל בעולם. הוא גם לא שתק על כך, אבל לא האמינו לו, במקרה הטוב חשבוהו לצנוע, אבל לרוב לרודף פירסום או פשוט לרמאי, שהרעב אכן קל לו, מפני שהוא יודע איך להקל בו, ושעוד יש לו עזות המצח, להתוודות על כך. עם כל זאת הוא חייב היה להשלים, ובמרוצת השנים אף התרגל לכך, אבל בתוך תוכו תמיד כירסמה בו אי שביעות הרצון הזו, ומעולם, לאחר שום תקופת רעב -  תעודה זו חייבים היו להעניק לו – לא עזב מרצונו החופשי את הכלוב.

כתקופת הרעב המירבית קבע האמרגן ארבעים יום, יותר מכך הוא לא הניח מעולם לרעוב, גם לא בכרכי העולם, ואמנם מסיבה טובה. כארבעים יום אפשר היה על פי הניסיון, באמצעות פירסום הולך ומתגבר, לעורר שוב ושוב את התעניינותה של עיר, אולם אז הקהל איכזב, אותרה ירידה משמעותית בהיענות. התקיימו כמובן בהיבט זה הבדלים קטנים בין הערים והמדינות, אך ככלל היה תוקף לכך, שארבעים יום היא התקופה המירבית. לפיכך אז, ביום הארבעים, נפתחה דלתו של הכלוב המעוטר פרחים, קהל צופים נלהב מילא את האמפיתיאטרון, תזמורת צבאית ניגנה, שני רופאים נכנסו לכלוב, כדי לערוך לאמן הרעב את המדידות הנחוצות, ובאמצעות רמקול הודיעו את התוצאות לאולם, ולבסוף הגיעו שתי גברות צעירות, מאושרות על כך שדוקא הן זכו בהגרלה, ורצו להוביל את אמן הרעב כמה צעדים אל מחוץ לכלוב, היכן שעל שולחן קטן הוגשה סעודת-הבראה שנבחרה בקפידה. וברגע זה תמיד התגונן אמן הרעב. אמנם הוא הניח את גרמי זרועותיו מרצונו החופשי בידיים המושטות לעזרתו של הגברות שרכנו אליו, אך לקום לא איוה. מדוע דוקא כעת, אחרי ארבעים יום, לחדול? הוא יכול היה לעמוד בכך עוד זמן רב, זמן רב ללא הגבלה, מדוע לחדול דוקא כעת, כאשר טרם הגיע, ולו פעם, אל המיטב, אל מיטב רעבונו? מדוע רוצים לשדוד ממנו את תהלתו, לרעוב הלאה, להיעשות לא רק אמן הרעב הגדול בכל הזמנים, שכבר היה כנראה, אלא גם להתעלות על עצמו עד לבלתי מושג, כי הוא לא חש כל גבולות ליכולתו לרעוב. מדוע המון זה, שהתיימר להעריצו כל כך, רחש לו כה מעט סבלנות, כאשר היה בכוחו, לרעוב הלאה, מדוע לא היה זה בכוחם? הוא היה גם עיף, ישוב היטב בקש, וכעת היה עליו להתרומם וללכת אל האֹכֶל, שרק המחשבה עליו כבר עוררה בו בחילה, שרק בהתחשב בגברות הוא התאמץ לדכא את ביטוייה. והוא הביט למעלה אל עיני הגברות שנראו כה ידידותיות, ובעצם היו כה אכזריות, ונד בראשו המכביד על צוארו החלש. אבל אז קרה מה שקרה תמיד. האמרגן בא, הרים דוּמָם – המוסיקה הפכה את הדיבור לבלתי אפשרי – את זרועותיו מעל אמן הרעב, כאילו הזמין את השָמַיִּם, לצפות פעם ביציר כפיהם פה על הקש, בקדוש המעונה המעורר רחמים, שאמן הרעב אמנם היה, אלא שבמובן אחר לגמרי, תפס את אמן הרעב במתניו הדקים, ברצותו, באמצעות זהירותו המופרזת, לעורר את אמונם של הבריות, באיזה יצור שברירי אנו עוסקים כאן, ומסר אותו – לא בלי לטלטלו מעט בסתר, כך שרגליו וגופו העליון של אמן הרעב המופתע התנודדו אנה ואנה באין שליטה – לגברות שבינתיים החוירו כמת. כעת סבל אמן הרעב הכל, ראשו נח על חזהו, כאילו התגלגל למקומו ושם החזיק את עצמו ללא פשר: הגוף היה חלול, הרגליים, במאמץ לשאת את עצמן, נלחצו חזק זו לזו בברכיים, אבל גרדו את הקרקע, כאילו לא היתה ממשית, כאילו רק חיפשו את הקרקע הממשית, וכל משקל הגוף, אמנם משקל מאד קטן, נח על אחת מן הגברות, שחיפשה עזרה, כשנשמתה פורחת – לא באופן כזה היא תיארה לעצמה את משרת הכבוד שלה - מתחה תחילה את צוארה ככל האפשר, כדי להגן לפחות על פניה ממגע עם אמן הרעב, אבל אז, כאשר לא הצליחה בכך וחברתה בת המזל לא באה לעזרתה, אלא הסתפקה בלשאת לפניה את ידו של אמן הרעב, צרור עצמות קטן זה, פרצה בבכי לקול צחוקו המוקסם של האולם, ומשרת שניצב נכון זמן רב מראש נאלץ להחליפה. אז הגיע האֹכֶל, שהאמרגן האכיל במעט ממנו את אמן הרעב השרוי בשינה-למחצה-דמוית-התעלפות, תוך כדי פטפוט עליז, שאמור היה להסיט את תשומת הלב ממצבו של אמן הרעב. ואז הרימו כוסית לכבוד האמרגן, כביכול מטעם אמן הרעב, התזמורת חתמה הכל בתרועה גדולה, אנשים נפרדו, ולאיש לא היתה הזכות להיות בלתי מרוצה ממראה עיניו, לאיש, מלבד לאמן הרעב, תמיד רק הוא.

כך הוא חי שנים רבות עם תקופות נופש קצרות וסדירות, חיי זוהר למראית עין, מכובד על הבריות, אבל לרוב במצב רוח קדורני, שהלך והקדיר בהתמדה עקב כך, שאיש לא ידע להתייחס אליו ברצינות. במה אפשר היה לנחמו? למה נותר לו לייחל עוד? וכאשר נמצאה פעם נפש טובה, שהצטערה עליו ורצתה להסביר לו, שעצבונו נגרם כנראה מן הרעב, יכול היה לקרות, במיוחד בתקופת רעב מתקדמת, שאמן הרעב השיב בהתפרצות זעם ולאימת כולם החל לטלטל את הסורגים כחיה. אבל לאמרגן היה אמצעי ענישה למצבים שכאלה, שהוא השתמש בו בחפץ לב: הוא התנצל בשם אמן הרעב בפני הציבור שנאסף, והוסיף שרק מחמת הרגישות שנגרמה בעטיו של הרעב, שאנשים שבעים לא יוכלו להבינה בלי קושי, אפשר לסלוח להתנהגותו של אמן הרעב, שבעקבות הדברים האלה באה לידי ביטוי כמו כן גם טענתו המוצהרת של אמן הרעב, שיכול היה לרעוב עוד הרבה יותר, מכפי שהוא רעב, והאמרגן שיבח את השאיפה הנעלה, את הרצון הטוב, את שכחת-עצמו, שבוודאי כלולה גם בטענה הזו, אבל אז ניסה לסתור את הטענה הזו בפשטות באמצעות הצגת תצלומים, שבה בעת גם הוצעו למכירה, כי בתמונות ראו את אמן הרעב ביום הרעב הארבעים במיטה, כמעט כבוי מרוב תשישות. הצגת האמת הזו, שאמנם היתה מוכרת לו היטב, אבל תמיד עיצבנה אותו מחדש, היתה יותר מדי עבור אמן הרעב. מה שהיה תוצאת סיומו בטרם עת של הרעב, הוצג כאן כסיבה לכך! להילחם נגד אי הבנה זו, נגד עולם אי ההבנה הזה, היה בלתי אפשרי. עדיין הוא הקשיב תמיד בסקרנות ליד הסורגים לאמרגן, אך עם הופעת התצלומים הוא הניח בכל פעם לסורגים, שקע באנחה חזרה לתוך הקש, והציבור שנרגע יכול היה להיכנס שוב פנימה ולבקרו.

כאשר העדים להתרחשויות אלה נזכרו בהן כמה שנים מאוחר יותר, הן היו לעתים קרובות בלתי מובנות גם להם עצמם. כי בינתיים התרחש אותו מיפנה שהוזכר: זה קרה כמעט פתאם. ייתכן שהיו לכך סיבות עמוקות יותר, אבל למי אכפת היה למוצאן? בכל מקרה נוכח אמן הרעב הנזכר באחד הימים כי ההמון תאב התענוגות עזבו, וזרם בחפץ-לב למופעים אחרים. עוד פעם אחת יצא איתו האמרגן דרך מחצית אירופה, כדי לראות, האם לא יימצא שוב פה ושם העניין הישן, הכל לשוא: כמו בהסכמה סודית התפתחה בכל מקום בדיוק אותה סלידה כנגד רעב לראוה. כמובן שבמציאות זה לא יכול היה לקרות כל כך בפתאומיות, וכעת נזכרו לאחר מעשה בכמה סימנים מבשרים שבזמנם, בשכרון ההצלחה, לא נתנו עליהם די הצורך את הדעת, ולא דיכאו אותם די הצורך, אבל כעת היה מאוחר מדי לעשות משהו כנגדם. אמנם ברור היה, כי ביום מן הימים גם לרעב תהא עדנה, אך עבור האמן החי לא היה בכך משום נחמה. מה היה על אמן הרעב לעשות כעת? הוא, שאלפים הריעו לו, לא יכול היה להציג את עצמו אפילו בביתן תצוגה בירידים קטנים, וכדי לאחוז במשלח יד אחר, לא זו בלבד שאמן הרעב היה זקן מדי, אלא שמעל לכל היה מסור לרעב בקנאות מופרזת. הוא נפרד איפוא מן האמרגן, רעו למסלול חיים שאין דומה לו, והשכיר עצמו לקרקס גדול. כדי לחוס על רגישותו, הוא כלל לא הסתכל בתנאי החוזה. 

קרקס גדול עם אינספור אנשיו שתמיד מאזנים ומשלימים זה את זה וחיותיו ומתקניו, יכול להזדקק לכל אחד ובכל עת, גם לאמן רעב, שדרישותיו כמובן צנועות, ומלבד זאת במקרה מיוחד זה לא רק אמן הרעב עצמו נשכר, אלא גם המוניטין הישן שלו. אם יכלו לחזור ולומר על ייחודה של אמנות זו שאינה פוחתת בגיל מתקדם, שאמן זה שחלף זמנו, וכבר אינו בשיא יכולתו, רוצה להימלט אל משרת קרקס שלוה, הרי להיפך, אמן הרעב הבטיח, שלא רק שהוא, מה שבהחלט אפשר היה להאמין לו, רעב בדיוק באותה מידה כמו קודם, אלא הוא אפילו טען, שאם יניחו לו לרעוב כרצונו, ואת זה הבטיחו לו ללא קושי, בעצם רק עכשיו הוא יגרום לעולם תדהמה מוצדקת, טענה שאמנם, בהתחשב באוירת התקופה, שבלהטה שכחה בקלות את אמן הרעב, עוררה אצל אנשי המקצוע רק חיוך.

אבל ביסודו של דבר גם אמן הרעב לא איבד את תמונת הדברים האמיתית וקיבל זאת כמובן מאליו, שלא יציבו אותו עם כלובו כמספר לוהט בקרב ההמון, אלא התמקם בחוץ ובנוסף לכך במקום הומה אדם בקרבת האורוות. כתובות גדולות וצבעוניות הקיפו את הכלוב ובישרו מה יש לראות שם. כאשר הקהל בהפסקות בהופעה נדחף אל האורוות, כדי לבקר את החיות, היה זה כמעט בלתי נמנע, שיחלוף על פני אמן הרעב ויתעכב שם מעט. אולי אפילו היו נשארים על ידו יותר, לולא הנדחפים במעבר הצר, שלא הבינו את ההשתהות הזו בדרך אל האורוות הנכספות, הפכו התבוננות שלוה וארוכה יותר לבלתי אפשרית. זו היתה גם הסיבה מדוע אמן הרעב התירא מפני זמני ביקור אלה, שכמובן ייחל להם כמטרת חייו. בתקופה הראשונה בקושי ציפה להפסקות בהופעה: הוא התבונן מוקסם בהמון המתגולל, עד אשר, מהר מדי – גם האשליה קשת העורף, הכמעט מודעת, לא החזיקה מעמד בהתנסויות - השתכנע בכך, שלרוב הכוונה, שוב ושוב, ללא יוצא מן הכלל, למבקרי אורוות רעשנים. והמבט הזה מרחוק נותר תמיד היפה ביותר. כי כאשר באו עד אליו, הסעירו אותו מיד צעקות וגידופים של הפלגים שנוצרו מחדש ללא הפסקה, זה אשר – במהרה הוא הפך לאמן הרעב למביך ביותר -  רצה לצפות בו בנחת, לא מתוך הבנה, אלא מתוך שעשוע ועקשנות, והפלג השני, שנדרש בתחילה רק לאורוות. וכשההמון הגדול עבר, הגיעו הנחשלים, ודוקא אלה, שלא נמנע מהם יותר להישאר לעמוד כמה שרק התחשק להם, מיהרו בפסיעות גדולות, כמעט מבלי להביט לצדדים, לעבור, כדי להגיע בזמן אל החיות. ולא לעתים מזומנות שיחק לו המזל שאב משפחה בא עם ילדיו, הראה באצבעו על אמן הרעב, והסביר בפירוט, במה העניין כאן, וסיפר על שנים עברו, כאשר ביקר במופעים דומים, אבל גדולים לאין שיעור, ואז הילדים, עקב העדר הכנה מספקת בבית הספר ובחיים, נותרו עדיין חסרי הבנה – מה היה עבורם לרעוב? -  ובכל זאת נצנוץ עיניהם החקרניות הסגיר משהו מתקופות חסד חדשות שמגיעות. אולי, כך אמר אז לעצמו אמן הרעב לפעמים, היה הכל משתפר, לולא היה מקומו כה קרוב לאורוות, מה שעשה לאנשים את הבחירה לקלה מדי, שלא לדבר על כך שהריחות מן האורוות, המולת החיות בלילה, הבאת נתחי הבשר הנא לחיות הטרף והצרחות בזמן ההאכלה פגעו בו והעיקו עליו תמיד. אבל לפנות להנהלה הוא לא העז, הרי לכל הפחות היה חייב תודה לַחַיּוֹת על המוני המבקרים, שביניהם נמצא פה ושם גם מי שנועד בשבילו, ומי יודע לאן עלולים לדחוף אותו, אם יזכיר את קיומו, ובכך יזכיר גם שהינו, למען הדיוק, רק אבן-נגף בדרך לאורוות. אמנם אבן-נגף קטנה, אבן-נגף קטנה והולכת.

אנשים התרגלו לחריגות שבעצם הדרישה בימינו אלה להעניק תשומת לב לאמן רָעָב, ומתוך הרגל זה חרצו עליו משפט. התחשק לו לרעוב, ככל שרק יכול היה, והוא עשה זאת, אך דבר לא יכול היה עוד להצילו, חלפו על פניו. נסה להסביר למישהו את אמנות הרעב! מי שאינו חש זאת, אי אפשר לגרום לו להבין. הכתובות הנאות התלכלכו והפכו בלתי קריאות, הן נקרעו, ואיש לא חש צורך להחליפן באחרות. הטבלה עם מספרו של יום הרעב, שבתקופה הראשונה עודכנה בקפידה מדי יום, נשארה זמן רב כפי שהיתה, כי לאחר השבוע הראשון מאס הצֶוֶת עצמו במלאכה זעירה זו, וכך אמנם המשיך אמן הרעב לרעוב, כפי שחלם פעם לפנים, וזה עלה בידו ללא מאמץ בדיוק כפי שניבא לפנים, אך איש לא מנה את הימים, איש לא מנה, אפילו אמן הרעב עצמו לא ידע, כמה גדול כבר היה הישגו, ולבו היה כבד. וכאשר מדי פעם נותר עובר אורח הולך בטל לעמוד, התלוצץ על הספרה הישנה ודיבר על מירמה, היה הדבר במובן זה השקר האוילי ביותר, ששויון נפש ורוע לב מולד יכלו להמציא, כי לא אמן הרעב כיזב, הוא עמל ביושר, העולם הוא זה שהכזיבו ולא גמל לו כגמולו.

אך שוב חלפו ימים רבים, וגם לכך בא קץ. פעם משך הכלוב את תשומת לבו של אחד המפקחים, והוא שאל את המשרת, מדוע מניחים לכלוב טוב ושימושי לעמוד בטל עם הקש הרקוב בתוכו. איש לא ידע, עד שמישהו, בעזרת טבלת הספרות, נזכר באמן הרעב. חיטטו בקש במקל ומצאו את אמן הרעב בתוכו. "אתה עוד רעב?" שאל המפקח, "אז מתי כבר תפסיק?" "סילחו לי כולכם", לחש אמן הרעב. רק המפקח, שהצמיד את אוזנו לסורגים, הבין אותו. "ודאי," אמר המפקח והניח את אצבעו על מצחו, כדי לרמוז בכך לצוות על מצבו של אמן הרעב, "אנו סולחים לך." "כל הזמן רציתי, שתעריצו את רעבוני", אמר אמן הרעב. "אנחנו באמת מעריצים אותו", אמר המפקח ובא לקראתו. "אבל אינכם צריכים להעריץ אותו", אמר אמן הרעב. "ובכן, איננו מעריצים אותו," אמר המפקח, "מדוע איננו צריכים להעריץ אותו?" "כי אני מוכרח לרעוב, אינני יכול אחרת", אמר אמן הרעב. "ובכן ראה," אמר המפקח, "מדוע אינך יכול אחרת?" "כי אני", אמר אמן הרעב, הרים מעט את ראשו ודיבר בשפתיים קפוּצוֹת כאילו לנשיקה בדיוק לתוך אזנו של המפקח, כדי שדבר לא יאבד, "כי לא יכולתי למצוא את הארוחה, שתֶּעֱרַב לי. לו מצאתיה, האמן לי, לא הייתי עושה שום הצגה והייתי אוכל היטב כמוך וכמו כולם." אלה היו המלים האחרונות, אך בעיניו העייפות עוד היתה האמונה המוצקה, גם אם לא עוד גאה, שהוא ירעב הלאה.

"אבל עכשיו עשו סדר!" אמר המפקח, וקברו את אמן הרעב יחד עם הקש. לכלוב הכניסו פנתר צעיר. זו היתה הקלה מוחשית אפילו לחוש הקהה ביותר, לראות את חית הפרא הזו מתרוצצת בכלוב ששָמַם זמן כה רב. לא חסר לו דבר. את המזון שערב לו הביאו לו השומרים מבלי לחשוב הרבה, לא נראה אפילו שהחירות חסרה לו: נדמה היה שהגוף האציל, המצויד בכל מה שנחוץ כמעט עד להתפקע, נשא עמו אף את החירות, נדמה היה שהיא חבויה אי שם בשיניו, ושמחת החיים עלתה מגרונו במין להט עז, שלא קל היה לצופים לעמוד בה. אבל הם התגברו, הקיפו את הכלוב ולא רצו כלל לזוז הלאה.

ספר תרגומי קפקא שלי (אמן רעב)

וראו גם: יוזפינה הזמרת, או קפקא עונה לווגנר:

http://anatperi.blogspot.com/2011/05/blog-post_24.html

קפקא ביציע הקרקס, או הפרשית שלגיה

בשבוע הספר האחרון קניתי סופסוף – באיחור - את ספרו המצוין של גלילי שחר "הפצע של קפקא", והיום סיימתי לקוראו. זוהי פרשנות מעמיקה, מקורית ורחבת-אפקים של מוטיבים מרכזיים ביצירת קפקא, שיכולה להעשיר מאד את הקריאה ואת הבנת יצירתו. במיוחד יפה רב הגווניות של הפרשנות שאיננה מחפשת הסבר יחידני או חד-ממדי אלא פורשת קשת של פרשנויות שאינן מוציאות זו את זו. הביקורת היחידה שיש לי על הספר היא, שאיננו מתחשב מספיק באותם קוראים עבריים שאינם קוראים גרמנית, וכל ההערות בו מתייחסות למקור הגרמני מבלי להזכיר, בהערות או בביבליוגרפיה, את התרגומים העבריים ליצירות קפקא, איזכורים שבהחלט יכלו להועיל, ואת הספרות העברית העוסקת בקפקא, לבד מחיבור אחד של גרשום שולם הניצב ביחידות גמורה בתוך הביבליוגרפיה הגרמנית המאד מעודכנת. והרי רבים הם החיבורים העבריים העוסקים ביצירת קפקא שנגישים לקוראי העברית ויש בהם ערך.

פרק מיוחד מקדיש גלילי שחר ללוליינים ביצירת קפקא, וזה היה הפרק שבו פתחתי את קריאת הספר, מאחר שהנושא קרוב ללבי במיוחד. אחד מסיפוריו הקצרים של קפקא, אני מרשה לעצמי לומר שאפילו המלה סיפור מוטלת כאן בספק – זהו בעצם מעין הירהור פיוטי, שכתוב בתנופה גדולה ומבלי לנשום: "בַּיָּצִיעַ", זכה לתשומת לב מיוחדת בפרק זה ובספר בכלל, ואולי לא בלי צדק, כי הוא אכן מיוחד בסגנונו, ואני נהנית לתרגם אותו כאן:

בַּיָּצִיעַ

לו האיץ מנהל חסר-רחמים, בהנפת שוט, בזירה, במעגל, סביב סביב במשך חודשים, ללא הפסקה, פרשית אמנותית שברירית, חולת ריאות, על סוס מתנודד, לפני קהל שאיננו מתעייף, שורקת על הסוס, מפזרת נשיקות, קדה במתניים, ואם מופע זה היה נמשך בשאון הבלתי נפסק של התזמורת והמאווררים אל עתיד מעורר חלחלה המתחיל מחדש ללא הרף, מלווה במחיאות כפיים חולפות ושוב גואות, שהינן בעצם פטישי אויר – אולי אז חש היה יושב יציע צעיר במורד גרם המדרגות הארוך דרך כל המפלסים, קורס בזירה וזועק: עצור! דרך תרועות התזמורת שתמיד מתאימה את עצמה.

אבל אין זה כך: גברת יפה, צחה ואדומה, שטה פנימה דרך הפרגודים, שפותחים בפניה לובשי המדים הגאים, המנהל מחפש את עיניה בהכנעה, מתנשף לקראתה כחיה, מרים אותה בזהירות אל הסוס הצחור-אדמומי כתפוח, כאילו היתה נכדתו האהובה מכל, שיוצאת לנסיעה מסוכנת, אינו מסוגל להחליט, להניף את שוטו כסימן, לבסוף מתגבר על עצמו ומצליף, רץ לצד הסוס בפה פעור, מלווה את קפיצות הפרשית במבטים חמורים, מתקשה לקלוט את מיומנותה, מנסה להזהירה בקריאות באנגלית, מדרבן בזעף את עוזריה האוחזים בחישוקים לתשומת לב קפדנית, לפני קפיצת המות הגדולה משביע את התזמורת בידיים מורמות להשתתק, לבסוף מרים את הקטנה מעל הסוס הרועד, נושק על שתי לחייה, ואיננו חושב תשואות כלשהן של הקהל למספיקות, בעוד היא עצמה, נתמכת על ידיו, גבוה על בהונות רגליה, האבק מרחף סביבה, בזרועות פשוטות וראש מוטה אחורה, רוצה לחלוק את אושרה עם כל הקרקס – מכיוון שכך הדבר, מניח יושב היציע את פניו על המעקה, ושקוע במצעד הסיום כמו בחלום רע, הוא בוכה, מבלי לדעת זאת.

סוף

גלילי שחר מציין שחלקו הראשון של הסיפור כתוב כחלום והאחר לכאורה מספר את ה"עובדות" - רק לכאורה, שהרי האירוניה בחלקו השני של הסיפור מודגשת, אך בשני החלקים נשמר אותו הקצב, והוא מציע לראות את הסיפור כמופע של זהויות מנוגדות שהדמות נעה ביניהן, בין הזיה למציאות ובין הכרח לחירות.   

ואני חושבת לעצמי כמה גדולה חמקמקותו של קפקא. מהי הזיה, ומהי מציאות? ההזיה היא המציאות, כי מה שנראה כחלום או ליתר דיוק כסיוט הוא המציאות כפי שהיא נתפסת בעיניו של קפקא: הוא הלוליינית חולת הריאות – הדמויות חולות הריאות תמיד מייצגות את קפקא עצמו, כמו גרגור סמסא החרק בעל הריאות החלשות, והתחושה היא זו שיחוש אדם חולה במקום הומה אדם ורועש: תחושת סחרחורת, מועקה וסיוט בלתי נגמר, כאילו אבדה מתחת רגליו הקרקע.

ואילו החלק השני שמתאר אולי את האופן שבו מנסה הקרקס להיראות בעיני הצופים הוא אגדה: הרוכבת היא יפה, צחה ואדומה כמו שלגיה, שהיא מצדה צחה ואדומה כמו הדוד בשיר השירים, שהיפה מתרפקת עליו תחת התפוח, והיא רוכבת על Apfelschimmel, סוס צחור שמנוקד בכתמים אפורים או מפוספס בטבעות אפורות, וקרוי משום מה בגרמנית סוס צח-תַּפּוּחַ, אולי הזכיר מראה הסוס למישהו קליפת תפוח. אכן התחכמתי מעט כשתירגמתי סוס צחור-אדמומי כתפוח. בעצם זה סוס צחור-אפרורי כתפוח, אבל כשקראתי גברת יפה, צחה ואדומה שרוכבת על סוס צח-תפוח חשבתי על שלגיה וצחקתי, ואבק הזירה דמה בעיניי לאבק פיות מן האגדות. האם חשב גם קפקא על שלגיה, האם רצה לומר בכך משהו על האגדות שמוכרים לנו במחיר בריאותם ושלמותם של לוליינים מעונים הנדחפים לדהור בזירה עד אין קץ, ללא מוצא? ומאחר שאבק הפיות זרוע עליהם ועל צופיהם, אפילו אין מי שיתנפל אל הזירה ויצעק: עצור! לא נותר לצופה שהוא גם הפרשית, שהרי קפקא תמיד משחק בשני התפקידים, האמן והצופה באמן, והפרשית היא רוכבת אמנותית שהמנהל מתקשה להבין את גודל אמנותה, ihre Kunstfertigkeit, ואין צורך לדאוג לה כל כך, שהרי אמנותה מגינה עליה – כביכול - וקפקא בתפקיד הצופה לא נותר לו אלא לטמון את פרצופו במעקה היציע ולבכות, בכי של יאוש.

משפחה כן בוחרים

המון שנים היינו אמא ושתי ילדות. היינו משפחה קטנה ומסביב היה עולם גדול והיינו רק שלושתנו. מתי בדיוק התברר שזה רק שלושתנו קשה לומר, אבל זה היה מאד ברור לנו וגם לאנשים מסביב, שהתייחסו אלינו כאילו אין לנו איש בעולם מלבדנו, וזאת גם היתה האמת. הקשרים בינינו למשפחות שמהן יצאנו הלכו והתפוררו, לפעמים נדמה היה שלא היו מעולם. לפעמים שאלנו את עצמנו מה לנו ולאנשים האלה, שעל פי מירשם האוכלוסין היינו בשר מבשרם. היינו רחוקות גיאוגרפית אבל בעיקר היינו רחוקות נפשית, והיינו בלתי שייכות לשום דבר.

הרבה פעמים דיברו אתי אנשים שהכירו את בני משפחתי, והתרגשו מכך כשפגשו אותי, ואני הרגשתי מוזר, כי לא היה לי שום קשר עם אותם בני משפחה שאנשים התרגשו מקרבת משפחתי אליהם. הרבה פעמים עזרתי לאנשים לחפש את שורשי משפחתם, וראיתי את שמחתם כשמצאו קרובים רחוקים שמעולם לא הכירו, ואני לא היה לי דבר עם קרובי משפחתי שהיכרתי כל חיי.

לי עצמי פחות הציק המחסור במשפחה: הילדות מילאו את חיי, אבל הן עצמן כמהו למשפחה גדולה, לשולחן חג מוקף אנשים רבים, לשארי בשר להשתייך אליהם. משפחה כזו לא היתה.

בשנים האחרונות התרחבה משפחתי: נוספו בני הזוג של בנותיי. פתאם כשאמרתי הבנות, הילדים, התכוונתי לא רק לבנותיי אלא גם לבני זוגן. פתאם היו לי עוד ילדים, ולא הייתי צריכה אפילו לאמץ אותם, הם כאילו היו שם כל הזמן.

כשבתי ניצן ובעלה גיא החליטו להינשא, שאלה אותי ניצן את מי ארצה להזמין לחתונה. אבל לא רציתי להזמין איש חוץ מאשר את עצמי, את בתי הבכורה שרון ובת זוגה ואותם. לא הרגשתי שיש לי משפחה מלבדם. בסופו של דבר נישאו ניצן וגיא, בדיוק היום לפני שנה, בקפריסין, ליד הים. את כל הסידורים ערכה גברת בשם אפרודיטי. חשבתי שזה היה מאד רומנטי, וגם הרגשתי אשמה בכך שלבד ממני עצמי לא היתה לי משפחה לתת לבנותיי. הן אלה שנתנו לי משפחה.

אינני רוצה להיות מאותם אנשים שהופכים את עצבונות חייהם לאידיאולוגיה כדי לתת להם טעם. הייתי מאד רוצה משפחה כמו בספרים הישנים, עם אבא ואמא וסבים וסבתות ודודים ובני דודים. הייתי רוצה לגדל את בנותיי במשפחה כזו. הייתי רוצה שסבי וסבתי שאהבו אותי ושאהבתי אותם לא ימותו לעולם. אבל הם מתו מזמן. הייתי רוצה שהרבה דברים יהיו אחרת, למרות שאינני בטוחה בכלל שאז הייתי יותר מאושרת. בחיים לא תמיד קל לדעת מהי בחירה ומהו גורל.

אמו של גיא, עירית, שהתאלמנה כשהיה בן חמש וגידלה אותו לבדה, הצטערה מאד שהחתונה לא התקיימה בישראל, ושאיננה יכולה לעמוד לצדו של בנה מתחת לחופה. אני מודה ומתוודה שהייתי דוקא שמחה שהצורך הזה נחסך ממני. לו נישאו ניצן וגיא בישראל הייתי צריכה להתמודד עם העובדה שמלבד בנותיי ובני זוגם וקרוביהם אין לי משפחה.

אני מעלעלת הרבה בתמונות החתונה היפהפיות שלהם שצילמה אפרודיטי, בבתי בשמלת התחרה הלבנה שלה ובמחרוזת הפנינים ועגילי הפנינה, ואינני שבעה מכך. מעולם לא הייתי בקפריסין אבל תמיד חלמתי לנסוע לשם. כמו לגבי רוב חלומותיי אינני עושה דבר כדי באמת לנסוע לשם, אבל אני מתבוננת חזור ושוב בתמונות של קפריסין, שעכשיו זה בשבילי המקום של גיא וניצן, וזה מקום שתמיד זורחת בו השמש, והאהבה נולדת מתוך הים עם ילדיה הקופידונים והשמש מחממת אותם. לאהבה יש ריח של ים ואצות וצדפים ויש לה שמש נצחית.

עכשיו גם ליאור וגיא ועירית הם חלק ממשפחתי ואני מרגישה שיש לי כבר משפחה. אולי עדיין משפחה קטנה שמתאימה לחתונות קטנות, אבל בכל זאת משפחה. פעם כשבנותיי עוד היו קטנות ראה אותנו ידידי הטוב מיכאל מהלכות מחובקות ואמר "איזו משפחה יפה", ואני ידעתי שהוא אומר זאת מתוך טוב לב, כי הוא ידע וחש שאנחנו משפחה חסרה, שקשה לי לגדל את בנותיי לבדי וקשה לבנותיי לגדול ללא אב. אבל עכשיו אני מרגישה באמת שיש לי משפחה, ושהמשפחה הזאת שלמה.

היום בדיוק מלאה שנה לנישואיהם של ניצן וגיא, ואני אסתכל שוב באלבום החתונה, כדי לראות את בתי בשמלת הכלה, אבל אני יודעת שגם בחיי היומיום שלהם הם זוג רומנטי. הרומנטיקה היא חסד שמעניקה אפרודיטי לאהוביה. השמש שלהם זורחת כאשר חם והשמש שלהם זורחת כאשר קר. החיים שלהם יפים והם מייפים את חיי. הם המשפחה שקיבלתי במתנה והם גם המשפחה שבחרתי לעצמי, וזה מה שרציתי להגיד לכם, שיש הזדמנות שנייה. גם אם לא קיבלת משפחה מראש, אתה עדיין יכול לבחור לך משפחה.

ואני מנשקת אותם ביום נישואיהם, יום חתונתם.