כשם שלא האמנתי למלה אחת של משה קצב, מקורביו ועורכי-דינו אודות המתלוננות, כך אינני מאמינה למלה אחת של דומיניק שטראוס-קאהן, מקורביו ופרקליטיו על המתלוננת נגדו. אני בטוחה שהתקליט המבושל והמכתב המתומרן שהציג קצב, ושעליהם כתבתי כאן:
הינם כאין וכאפס לעומת מעשי השיפלות שעשו פרקליטיו של שטראוס-קאהן כדי לשחררו, והדימיון לעיסקת הטיעון של קצב אכן מדהים – דוקא שיתוף הפעולה הנלהב והמפתיע של התובעים, שכמו היועץ המשפטי מזוז מיהרו להתבטא בתקשורת על מה שהיה עליהם לומר אך ורק בבית המשפט, ופתאם שינו את טעמם ופנו כנגד המתלוננת, מעלה את אותו ריח רע שהעלתה עיסקת הטיעון עם קצב, אותו שיתוף פעולה מחפיר של היועץ המשפטי עם עורכי הדין של קצב בהכפשת המתלוננות ועירעור אמינותן, ומצביע על אותו ניסיון להכריע את המשפט מחוץ לאולם המשפט, למנוע את הבאת הראיות לפני בית המשפט, כיון שבדיקת הראיות יכולה להיעשות כהלכה אך ורק בבית המשפט, בעיקר באמצעות החקירה הנגדית, שהיא הכלי היחיד שמחייב את הצדדים להציג את מה שנדרש מהם ולענות על מה שהם נשאלים, ובלעדיה אין לנו אלא מסכת שקרים שטווים עורכי-דין ונאשמים כדי לכסות על קלונם, במידה כזו או אחרת של להיטות וכישרון, ובגיבוים של כוח, כסף וקשרים, שכן רק בבית המשפט יש שיוויון בין הנאשם רב הכוח למתלוננת: מחוץ לאולם המשפט מכריע תמיד כוחו העדיף של האנס.
וכפי שהעלילה על א' מבית הנשיא שהינה נערת ליווי קיבעה את בטחוני שקצב אכן אנס אותה, כך כשנשמעות כעת ההאשמות שהמתלוננת בכלל עסקה במלון סופיטל – מלון יוקרה מן השורה הראשונה – בזנות, נתקבע בטחוני המוחלט שדומיניק שטראוס-קאהן אכן אנס אותה. האשמת המתלוננת בזנות כבר מבליעה בתוכה כאחת גם הודאה באונס וגם ניסיון להצדיקו: היא זונה משום שאנסתי אותה, וזה בסדר שאנסתי אותה, כי היא זונה. בעצם העובדה שאנסתי אותה הפכתי אותה להפקר, וכעת היא אשה מופקרת ואני זכאי. האשמת הנאנסת בזנות היא בלב הפסיכולוגיה של האנס.
אנסים, ומסיבה כלשהי גם עורכי-דינם, הם אנשים שאינם יודעים לשים לעצמם גבולות. הם לא יסתפקו בהאשמת המתלוננת בשקר, הם חייבים להאשים אותה גם בזנות, והם חייבים להשליך אותה אל הרחוב כפי שאמנון השליך את תמר ולגולל אותה בעפר. העדר הגבולות הזה הוא מה שמכשיל את האנסים, וגם את עורכי-דינם. אין בכך כדי להגן על הנאנסות שחייהן נהרסים מפני רוע לבם ורוע פגיעתם של האנסים ופרקליטיהם, אבל יש בכך לפעמים כדי להביא למשפט צדק. למרות הכל אנחנו מוכרחות לקוות ולהאמין.
וראו גם:
