יום שבת, 2 ביולי 2011

קפקא ביציע הקרקס, או הפרשית שלגיה

בשבוע הספר האחרון קניתי סופסוף – באיחור - את ספרו המצוין של גלילי שחר "הפצע של קפקא", והיום סיימתי לקוראו. זוהי פרשנות מעמיקה, מקורית ורחבת-אפקים של מוטיבים מרכזיים ביצירת קפקא, שיכולה להעשיר מאד את הקריאה ואת הבנת יצירתו. במיוחד יפה רב הגווניות של הפרשנות שאיננה מחפשת הסבר יחידני או חד-ממדי אלא פורשת קשת של פרשנויות שאינן מוציאות זו את זו. הביקורת היחידה שיש לי על הספר היא, שאיננו מתחשב מספיק באותם קוראים עבריים שאינם קוראים גרמנית, וכל ההערות בו מתייחסות למקור הגרמני מבלי להזכיר, בהערות או בביבליוגרפיה, את התרגומים העבריים ליצירות קפקא, איזכורים שבהחלט יכלו להועיל, ואת הספרות העברית העוסקת בקפקא, לבד מחיבור אחד של גרשום שולם הניצב ביחידות גמורה בתוך הביבליוגרפיה הגרמנית המאד מעודכנת. והרי רבים הם החיבורים העבריים העוסקים ביצירת קפקא שנגישים לקוראי העברית ויש בהם ערך.
פרק מיוחד מקדיש גלילי שחר ללוליינים ביצירת קפקא, וזה היה הפרק שבו פתחתי את קריאת הספר, מאחר שהנושא קרוב ללבי במיוחד. אחד מסיפוריו הקצרים של קפקא, אני מרשה לעצמי לומר שאפילו המלה סיפור מוטלת כאן בספק – זהו בעצם מעין הירהור פיוטי, שכתוב בתנופה גדולה ומבלי לנשום: "בַּיָּצִיעַ", זכה לתשומת לב מיוחדת בפרק זה ובספר בכלל, ואולי לא בלי צדק, כי הוא אכן מיוחד בסגנונו, ואני נהנית לתרגם אותו כאן:
בַּיָּצִיעַ
לו האיץ מנהל חסר-רחמים, בהנפת שוט, בזירה, במעגל, סביב סביב במשך חודשים, ללא הפסקה, פרשית אמנותית שברירית, חולת ריאות, על סוס מתנודד, לפני קהל שאיננו מתעייף, שורקת על הסוס, מפזרת נשיקות, קדה במתניים, ואם מופע זה היה נמשך בשאון הבלתי נפסק של התזמורת והמאווררים אל עתיד מעורר חלחלה המתחיל מחדש ללא הרף, מלווה במחיאות כפיים חולפות ושוב גואות, שהינן בעצם פטישי אויר – אולי אז חש היה יושב יציע צעיר במורד גרם המדרגות הארוך דרך כל המפלסים, קורס בזירה וזועק: עצור! דרך תרועות התזמורת שתמיד מתאימה את עצמה.
אבל אין זה כך: גברת יפה, צחה ואדומה, שטה פנימה דרך הפרגודים, שפותחים בפניה לובשי המדים הגאים, המנהל מחפש את עיניה בהכנעה, מתנשף לקראתה כחיה, מרים אותה בזהירות אל הסוס הצחור-אדמומי כתפוח, כאילו היתה נכדתו האהובה מכל, שיוצאת לנסיעה מסוכנת, אינו מסוגל להחליט, להניף את שוטו כסימן, לבסוף מתגבר על עצמו ומצליף, רץ לצד הסוס בפה פעור, מלווה את קפיצות הפרשית במבטים חמורים, מתקשה לקלוט את מיומנותה, מנסה להזהירה בקריאות באנגלית, מדרבן בזעף את עוזריה האוחזים בחישוקים לתשומת לב קפדנית, לפני קפיצת המות הגדולה משביע את התזמורת בידיים מורמות להשתתק, לבסוף מרים את הקטנה מעל הסוס הרועד, נושק על שתי לחייה, ואיננו חושב תשואות כלשהן של הקהל למספיקות, בעוד היא עצמה, נתמכת על ידיו, גבוה על בהונות רגליה, האבק מרחף סביבה, בזרועות פשוטות וראש מוטה אחורה, רוצה לחלוק את אושרה עם כל הקרקס – מכיוון שכך הדבר, מניח יושב היציע את פניו על המעקה, ושקוע במצעד הסיום כמו בחלום רע, הוא בוכה, מבלי לדעת זאת.
סוף

גלילי שחר מציין שחלקו הראשון של הסיפור כתוב כחלום והאחר לכאורה מספר את ה"עובדות" - רק לכאורה, שהרי האירוניה בחלקו השני של הסיפור מודגשת, אך בשני החלקים נשמר אותו הקצב, והוא מציע לראות את הסיפור כמופע של זהויות מנוגדות שהדמות נעה ביניהן, בין הזיה למציאות ובין הכרח לחירות.   
ואני חושבת לעצמי כמה גדולה חמקמקותו של קפקא. מהי הזיה, ומהי מציאות? ההזיה היא המציאות, כי מה שנראה כחלום או ליתר דיוק כסיוט הוא המציאות כפי שהיא נתפסת בעיניו של קפקא: הוא הלוליינית חולת הריאות – הדמויות חולות הריאות תמיד מייצגות את קפקא עצמו, כמו גרגור סמסא החרק בעל הריאות החלשות, והתחושה היא זו שיחוש אדם חולה במקום הומה אדם ורועש: תחושת סחרחורת, מועקה וסיוט בלתי נגמר, כאילו אבדה מתחת רגליו הקרקע.
ואילו החלק השני שמתאר אולי את האופן שבו מנסה הקרקס להיראות בעיני הצופים הוא אגדה: הרוכבת היא יפה, צחה ואדומה כמו שלגיה, שהיא מצדה צחה ואדומה כמו הדוד בשיר השירים, שהיפה מתרפקת עליו תחת התפוח, והיא רוכבת על Apfelschimmel, סוס צחור שמנוקד בכתמים אפורים או מפוספס בטבעות אפורות, וקרוי משום מה בגרמנית סוס צח-תַּפּוּחַ, אולי הזכיר מראה הסוס למישהו קליפת תפוח. אכן התחכמתי מעט כשתירגמתי סוס צחור-אדמומי כתפוח. בעצם זה סוס צחור-אפרורי כתפוח, אבל כשקראתי גברת יפה, צחה ואדומה שרוכבת על סוס צח-תפוח חשבתי על שלגיה וצחקתי, ואבק הזירה דמה בעיניי לאבק פיות מן האגדות. האם חשב גם קפקא על שלגיה, האם רצה לומר בכך משהו על האגדות שמוכרים לנו במחיר בריאותם ושלמותם של לוליינים מעונים הנדחפים לדהור בזירה עד אין קץ, ללא מוצא? ומאחר שאבק הפיות זרוע עליהם ועל צופיהם, אפילו אין מי שיתנפל אל הזירה ויצעק: עצור! לא נותר לצופה שהוא גם הפרשית, שהרי קפקא תמיד משחק בשני התפקידים, האמן והצופה באמן, והפרשית היא רוכבת אמנותית שהמנהל מתקשה להבין את גודל אמנותה, ihre Kunstfertigkeit, ואין צורך לדאוג לה כל כך, שהרי אמנותה מגינה עליה – כביכול - וקפקא בתפקיד הצופה לא נותר לו אלא לטמון את פרצופו במעקה היציע ולבכות, בכי של יאוש.