רק לא מלחמה בבקשה

רק שלא יעשו לנו מלחמה. אני עצובה ומפוחדת. עוד לא ברור מה בדיוק קרה, וכבר האולפנים נמלאו בקציני צבא בדימוס, ושר הביטחון וגם רוני דניאל הודיעו שהמחבלים באו מעזה. האם הם באמת יודעים זאת בוודאות כל כך מהר, או שכבר מכינים תירוץ להתקפה? בבת אחת התמלא האויר רוחות מלחמה, ואני התמלאתי צער ופחד. כל הזמן רחשה בלב ההרגשה שהממשלה האיומה הזו רק חיכתה לאיזו הזדמנות כזאת, לחזור ולהשליט את שיח התוקפנות החביב עליה, ולהסות בו כל קול מחאה. שוב חוזר זמן הגברים, זמן הגנרלים. כאן זה לא שוודיה ולא שוויץ. כאן יורים. במלחמת לבנון השנייה המיותרת שהביאה רק סבל והרס בוזבז עודף תקציבי אדיר שיכול היה לשמש למטרות אחרות, אבל כדי להקציב כסף נכון לא צריך יותר כסף, אלא צריך סדר עדיפויות שונה, שכעת לא יתנו לו סיכוי. אף אחד לא יאמר שאסור לבזבז כסף על הפצצות בעזה שיביאו ירי טילים מסיבי על ישובי הדרום שיגרור עוד הפצצות אכזריות בעזה וכל זה ייגמר ללא שום שיפור במצב, רק בעוד סבל והרג והרג וסבל ועוד הגדלה של תקציב הביטחון על חשבון מה שלדעת הממשלה הינו מותרות – דאגה לאזרחי המדינה. בריאות, חינוך, רווחה, הן לדעת נתניהו, ברק וליברמן מותרות, מין ביזבוז מיותר שלגביו שואלים מאין יבוא הכסף. לעולם אין שואלים מאין יבוא הכסף למלחמה מיותרת. לעולם אין אומרים שאי אפשר לבזבז משאבים מיותרים על מלחמה, גם כאשר המלחמה היא מלחמת רשות, כזו שאין שום הכרח וגם שום טעם להילחם אותה. אבל תאוות המלחמה היא באויר, כבר זמן רב יש תחושה שבממשלה רק מחכים ומצפים לה, לסיבת או לתואנת מלחמה, והנה זו באה לידיהם, והם מזנקים עליה בסערה. שוב חוזר זמן הגברים, זמן הגנרלים. את הנשים עם סדרי העדיפויות האזרחיים שלהן יטאטאו החוצה. זהו זמן הלוחמים, זה איננו זמן להקשבה. את הסטודנטים יגייסו למילואים, שילכו לעזה, את התקוה ישלחו הביתה, התקוה היא אשה, אין לה פיתחון פה בימים שכאלה. החלומות יתכסו באבק הטילים, בחורבות ובדם, וחזון המדינה שטוב יותר לחיות בה יתפורר וישקע.

גץ אלי מגלה את הסיבה לשואה

ההיסטוריון הגרמני גץ אלי, בספר חדש שממשיך את עבודותיו הקודמות, מגלה את הסיבה האמיתית לרצח ששה מיליון יהודים בידי הגרמנים: קנאה. לדידו של אלי הגרמנים, שהיו נחשלים ועניים, מאד קינאו ביהודים, שהיו מצליחים ועשירים, וזה ההסבר להשמדת היהודים. את המאמר שפירסם אלי באחד באוגוסט האחרון ב"דר שפיגל" (גיליון 31) לרגל פירסום ספרו, ושבו פרש את עיקרי משנתו, הוא חותם באנקדוטה שסיפרה לו אמו. הסיפור הזה חושף את דרך החשיבה של אלי, וגם מסביר את הפופולריות העצומה שלו בגרמניה, למרות הביקורת החוזרת ונשנית של היסטוריונים על דרכי עבודתו ומסקנותיו:

"...סבי פרידריך ממינכן, איש טוב לב, שלא היתה בו תועלת כחייל בשום מלחמה. כאשר בשנת 1931 אמי בת השמונה חמקה שוב ושוב לבית המסחר היהודי אוּהלפֶלדֶר ששכן בקרבת מקום, כדי לנסוע במדרגות הנעות הראשונות בעיר, הוא אמר לה בעדינות, אבל במפורש: "לשם אנחנו לא נכנסים!"

ותנחשו במי תמך הסבא פרידריך שנתיים אחר כך. מובן, לא? האם אינכם קולטים מיד את הקשר הישיר בין בית המסחר היהודי המפואר אוהלפלדר והמדרגות הנעות הראשונות בעיר לבין באבי יאר ואושוויץ? מה עוד צריך להסביר? הגרמני הוא טוב לב, היהודי הוא עשיר. כבר בבשורת יוחנן, פרק י"ב, פסוקים ג-ו, מובא סיפור שאדון בו בהרחבה ברשימה אחרת:

"ותיקח מרים מרקחת נרד זך ויקר מאד, ליטרא אחת משקלה, ותמשח בה את רגלי ישוע ותנגב את רגליו בשערותיה והבית יימלא ריח המרקחת: ויאמר אחד מתלמידיו הוא יהודה בן-שמעון איש קריות העתיד למוסרו: מדוע לא נמכרה המרקחת בשלוש מאות דינר וניתן לעניים? והוא לא דיבר את זאת מחמלתו על העניים כי אם גנב היה וכיס הכסף איתו, וישא את כל אשר ישימו בו:"

כיס הכסף בתרגומו לעברית של דליטש, או פשוט הארנק בלשון ימינו, הוא בן לוויתו הקבוע של יהודה איש קריות, המצויר תמיד כששקיק כסף צמוד למתניו. לפעמים כתוב על שקיק הכסף "30 שקלי כסף", שאותם קיבל יהודה איש-קריות כידוע תמורת הסגרתו של ישו לידי הרומאים, כאמור בבשורת מתי, י"ד-ט"ז:

"וילך אחד משנים-העשר הנקרא יהודה איש-קריות אל ראשי הכהנים: ויאמר מה תיתנו לי ואמסרנו בידכם, וישקלו לו שלושים שקל כסף: ומן העת ההיא ביקש תואנה למוסרו:"

יהודים וכסף הולכים איפוא יחדיו, משחר ימיה חיברה הנצרות בין היהודי והכסף, בין היהודי ורדיפת הבצע, בין היהודי והבגידה באלהים והאשמה ברצח האלהים. כל מה שדרוש כדי להצדיק את השואה הוא לחבר בין הדימוי הנוצרי העתיק הזה לבין היהודים הממשיים שנרצחו בשואה. כך אפשר לא רק להסביר את השואה. כך אפשר גם להצדיק אותה בקלות, שהרי דימוי היהודי העשיר קשור בקשר בל-יינתק בהאשמת היהודים ברצח האלהים. כמובן שגץ אלי הוא אדם חילוני, ואין בחיבוריו כל איזכור מפורש לאנטישמיות הנוצרית הקלאסית. הוא רק מסביר שהיהודים בגרמניה היו הרבה יותר עשירים מהגרמנים ועוררו בגרמנים קנאה נוראה בעושרם המופלג. את החיבור בין יהודי גרמניה העשירים ליהודה איש קריות הגנב רוצח האלהים עושים הקוראים הגרמנים בעצמם. הרי זו התרבות והמסורת שכולם חולקים, ואלה הטקסטים שנלמדים בשיעורי הדת בבתי הספר, שהופכים כל "חינוך לסובלנות" בגרמניה לבדיחה עצובה. גם אם תיעדר האנטישמיות מכל השיעורים האחרים – והיא כלל איננה נעדרת מהם, למרבה הצער – עדיין תילמד בשיעורי הדת, בהצגות החג בגנים ובבתי הספר, בסיפורים לילדים ובטקסים הכנסייתיים, ותיצור בכל דור ודור את התשתית להיסטוריוגרפיה אנטישמית של השואה כפי שמבטא אותה גץ אלי בעבודתו המתמשכת, וכל העת ביתר שאת, כאשר הוא מסביר פשעים אנטישמיים על ידי אותם סטריאוטיפים אנטישמיים שהניחו את התשתית לאותם פשעים.

לאורך כל מאמרו דוחה אלי את הטענה שהסיבה לשואה היא אנטישמיות. לא רק דוחה טענה זו, אלא מלגלג עליה. חשוב לו מאד להסביר שהגרמנים שרצחו ששה מיליון יהודים, בין אם השתתפו ברצח עצמו ובין אם רק תמכו בו, היו אנשים לגמרי רגילים, ולכן לדעתו צריך לייחס להם מניעים אחרים מאנטישמיות. מדבריו עולה כי אנטישמיות איננה תופעה נורמלית, כי האנטישמיות הנאצית שאנו מכירים היטב מגיליונות "דר שטירמר", או מביטאון האס-אס ה"שוורצע קורפס", או מעיתונות, ספרות, קולנוע וביטויים אחרים שאופייניים לימי המשטר הנאצי, לא היתה נחלת החברה הגרמנית כולה, אלא נחלתם של מטורפים. למען האמת אינני זוכרת בכתביו של גץ אלי, לפחות באלה שקראתי, שום איזכור של התעמולה הנאצית שהיתה כה דומיננטית במרחב הציבורי הגרמני. עיסוק בנוכחות הרחבה של האנטישמיות הנאצית במרחב הגרמני עלול היה לקלקל מעט את הטענה המקוממת שבה הוא פותח את מאמרו:

"השאלה איך יכלו להגיע לשואה, מעסיקה היסטוריונים ומחנכים עד עצם היום הזה. במקום לתת תשובות ברורות, הם מספקים בליל מלים: הם מדברים על "אנטישמיות גואלת", על "אנטישמיות עניינית" קרה כקרח, או על "תמונת עולם פרנואידית של האנטישמיות הגזעית". אין לי מושג מה זה אומר – בכל מקרה אינני מכיר איש בגרמניה, שהיה במשפחתו אב או סב כה מטורף."

לרגע אפשר לחשוד שגץ אלי מדבר באירוניה על הגרמנים שמכחישים את הקסם שהילך הנאציזם על אבותיהם. אבל מתברר שהוא עצמו מזדהה איתם: גם אביו וסביו היו אנשים רגילים לגמרי – ונאצים לגמרי. האנטישמיות הגרמנית איננה מסבירה לדעתו את רצח היהודים. הוא מוצא סיבות יותר עמוקות, שנעוצות במאה שלושים השנים שקדמו לעליית הנאצים לשלטון, ומוצא אסמכתא כנדרש אצל יהודי: "כבר בשנת 1831 חשב הפובליציסט היהודי גבריאל ריסר, שקנאה פשוטה עומדת במרכזה של שנאת היהודים".

ומדוע לדעת אלי קינאו הגרמנים ביהודים? כי היהודים היו משכילים יותר. הוא מציין למשל שבפרוסיה בשנות השמונים היו עשרה אחוז מהיהודים בוגרי אוניברסיטאות, למרות שחלקם באוכלוסיה היה רק אחוז אחד.

"ראיות" מסוג זה אופייניות מאד לדרך עבודתו של אלי. פרוסיה היתה מדינה חקלאית בעיקרה, בעוד שהיהודים היושבים בה השתייכו כולם לאוכלוסיה העירונית, ואת שיעור המשכילים באוכלוסיה היהודית יש להשוות לשיעורם הדומה באוכלוסיה העירונית הלא יהודית, ולא לשיעורם בקרב כלל האוכלוסיה של פרוסיה, שרובה איכרים.

אלי מציין אמנם שהיהודים המופלים, בניגוד לנוצרים, לא היו רשאים לשרת בשירות המדינה, אבל לפי תפיסתו אפליה זו עמדה לזכותם של היהודים, שעשו הון רב בעסקים פרטיים, ואף שילמו מסים גבוהים פי כמה מאלה ששילמו הנוצרים. כה שטחית היא עבודתו של אלי, שאין הוא מודע לכך שמהיהודים נגבו שיעורי מס גבוהים במיוחד, וזוהי עדות נוספת לאפליית היהודים בחברה הגרמנית ולא לעושרם המופלג. את הנתונים על תשלום המסים הגבוה של היהודים נוטל אלי ממחקריה של שולמית וולקוב, אך כדרכו הוא קורא אותם באופן סלקטיבי. בספרה "המעגל המכושף" (הוצאת עם עובד, 2002), עמ' 166, כותבת וולקוב:

"ובכל זאת, מילה של הסתייגות חשובה כאן מאד. הדגש שאנו רגילים לשים על קבוצה קטנה של יהודים עשירים מאד ומפורסמים מאד מסלף את התמונה. דגש מסוג זה אופייני לכתבי שיטנה אנטישמיים מחד גיסא ולכתבים המבקשים לפאר את הצלחת היהודים בגרמניה, בעיקר נוכח החורבן שהתרחש בהמשך, מאידך גיסא. אך התבוננות מפוכחת יותר מאפשרת לשרטט תמונה מאוזנת יותר וקרובה יותר למציאות. זוהי גם תמונה מעניינת ומגוונת יותר. תהליך התברגנותם של היהודים בגרמניה היה אמנם מהיר ומקיף מאד, אך הקצב שלו לא היה אחיד. הוא היה, למשל, מהיר מאד עד סוף המאה ה-19, אך איטי יותר בהמשך. זאת ועוד: למרות קצב השינוי המרשים היתה עדיין הכנסתם של יהודים רבים בסוף המאה – כרבע מכלל מספרם בשורה של ערים מרכזיות – מתחת למינימום הנדרש לתשלום מסים בכלל, וכשני שליש מהם בכל מקום היו בדרך כלל סוחרים קטנים שלא היה להם דבר עם אותה עילית כלכלית מפוארת שבשכנותם. לאורכה ולרוחבה של גרמניה נהנו היהודים בדרך-כלל מהכנסה צנועה למדי, מתחת ל-3,000 מרק בשנה."

הסתייגויות כאלה לא תמצאו אצל גץ אלי. תמיד המדרגות הנעות בכלבו היהודי הסמוך ידרסו כל זכר למבט אמיתי באוכלוסיה היהודית, וישאירו מקום רק לשיווט כזה או אחר של יהודה איש-קריות, שעליו יודבק פרצופו של הברון רוטשילד או איל הון יהודי אחר.

בסופו של דבר אלי איננו נמלט מן הצורך להתייחס להלכי הרוח האנטישמיים ולהשפעתם, לוילהלם מאר ולאנטישמיות הגזענית, לאדולף שטקר, אך הוא מציג אותם כמי שכל שאיפתם היא לאפשר לגרמנים המסכנים והנחשלים להשתוות ליהודים העשירים והמצליחים, ואף מתאר את "הסוף הטוב", כיצד האנטישמיות שפגעה ביהודים איפשרה לגרמנים המסכנים, שהיהודים המצליחים דחקו אחורה, להתקדם סופסוף, לאחר שהאנטישמיות סילקה את התחרות היהודית. בוודאי שהסבריו של אלי, בניגוד לדיון באנטישמיות הגרמנית שמעורר אצל הגרמנים אשמה ודחייה, מושכים מאד את לב הגרמנים: זה לא שהשתלטה עליהם אנטישמיות מחרידה ומטורפת, בסך הכל הם קינאו ביהודים שכל כך הצליחו, כי היהודים היו כל כך עשירים, כמו שכולם יודעים על היהודים משיעורי הקתכיזם בבית הספר. קנאה זה באמת לא כל כך יפה, אבל זה אנושי. זה הרבה יותר סימפטי מאנטישמיות נוסח דר שטירמר, וכך הם יכולים גם להרגיש את עצמם כמסכנים, וגם להאשים קצת את היהודים שנרצחו כביכול רק משום שעושרם המופלג עורר בגרמנים קנאה. האנטישמיות מסבירה את האנטישמיות, וכך האנטישמיות מנציחה את עצמה.

ספרו החדש של גץ אלי "מדוע הגרמנים? מדוע היהודים? שוויון, קנאה ושנאה גזעית." הוצאת ס.פישר, 352 עמ'.
Goetz Aly, Warum die Deutschen? Warum die Juden? - Gleichheit, Neid und Rassenhass". S, Fischer

וראו גם רשימתי "לקשקש ולטשטש את השואה":
http://anatperi.blogspot.com/2011/05/blog-post.html

אין שלטון ביום המות

אין שלטון ביום המות

זה הפסוק האהוב עליי בספר קהלת, שיש בו הרבה פסוקים אהובים. זה דומה לציווי הרומי העתיק לזכור את המות, כדי להצניע לכת, לזכור שכל הבשר חציר. אין שלטון ביום המות. הכל יודעים שימותו, נהגו לכתוב בצוואות ישנות, אך אין יודע את שעת המות. אין יודעים וגם לא צריך. יש דברים שצריך להשאיר בידי האלהים.

עכשיו אני חושבת על הכלב שלי ששכב בבית החולים הוטרינרי במיטה גדולה הרבה מכפי מידתו מכוסה בשמיכות ומחובר למכשירים. הוא כבר התקשה לנשום. החזיקו אותו בחיים רק בשבילי, שאוכל לבוא להיפרד, ואני נישקתי אותו הרבה, ואני חושבת על כך הרבה. חשבתי שזה יהיה נורא להיפרד ממנו, אבל זה דוקא זיכרון שאני שמחה עליו, בשבילי ובשבילו, זיכרון שיש בו עדנה גדולה. גם כלב צריך למות בין אוהביו ואהוביו, ובוודאי שאנשים צריכים למות כשהם מוקפים באהוביהם. פרידה היא דבר חשוב, להולך ולנשארים. אבל עדי טלמור, איש יפה וחביב, מת בניכר בין זרים.

לא היכרתי את עדי טלמור אישית, רק את פניו היפות בטלויזיה. כשמכירים את פניו של אדם נדמה לפעמים שמכירים אותו אישית, וכאשר הוא מת, נדמה שמת מישהו שמכירים, ומרגישים מין תחושה מוזרה, קצת הלם וקצת צער, תחושה מסוימת של אובדן אבל יותר תחושה של פחד מות, במיוחד כשמדובר באדם קרוב אלינו בגיל. ככה הרגשתי בהתחלה, אבל אחר כך כשנודעו הפרטים הרגשתי אימה גוברת ובחילה, וכשראיינו בטלויזיה את ראש אירגון דיגניטאס שמארגן את ההתאבדויות לחולים סופניים כבר הרגשתי חלחלה של ממש, כמו כשרואים סרטי אימה מאד אפלים. המות הוא כמובן דבר מאד מפחיד לכולנו, למרות שלכל אדם יש רגעים שבהם נדמה לו לפחות שהוא היה רוצה למות בו ברגע, אבל לרוב איננו רוצים למות, בוודאי לא בטרם נהיה מאד זקנים.

אירגון דיגניטאס עוזר לאנשים למות, אבל לא בחינם, אלא תמורת הרבה מאד כסף, כלומר זה אירגון מסחרי שמעודד את תיירות המות לשוייץ שהוא יוצא נשכר ממנה. נחמד שחברים רוצים לערוך מחוות זיכרון לעדי טלמור. תכנית שירים שהוא עצמו בחר מראש זו מחוה מקסימה. אם היה מדובר רק בזה זה היה מכובד וראוי. אבל מיום ליום הכל מתחיל להיראות יותר ויותר כמו מסע פירסום לאירגון דיגניטאס, שהוא, ביסודו של דבר, אירגון מסחרי, שגובה מחולים סופניים הון תועפות כדי להרוג אותם סופית, כמובן על פי רצונם, אבל עדיין זה אירגון שמתפרנס ומתפרנס היטב מהוצאה להורג של חולים סופניים, ויכול אדם לחשוב כמובן שהדבר ראוי בתכלית להוציא להורג חולים סופניים על פי בקשתם, אני אישית אינני חושבת שהדבר ראוי, בעיניי הוא מחריד, אבל גם אם חושבים, ויש בוודאי טעמים לכאן ולכאן, שהדבר ראוי, האם צריך על גבו של עדי טלמור לאפשר את מסע היחצ"נות הזה, שכעת הצטרף אליו גם העיתון "ידיעות אחרונות" בפירסום יומניו מימיו האחרונים, שקדימונים לפירסום היומנים כבר שודרו ועוד ישובו וישודרו בתכניות האקטואליה בטלויזיה, כך שגם אירגון דיגניטאס וגם ידיעות אחרונות יזכו ביחסי ציבור נדיבים, כביכול כמחוה לזיכרו של האיש היפה והחביב עדי טלמור, ובעצם כדי למכור, למכור עיתונים ולמכור חבילות התאבדות בשוויץ לחולים הסופניים הבאים, שכעת איש מהם לא יוכל להחמיץ את הידיעה על קיומו של אירגון דיגניטאס שמזמין אתכם להתאבד בשוויץ ולפזר את אפרכם באגם ציריך אם בזה אתם בוחרים. וכל זה בכלל לא נראה כמו כבוד לאדם וכבוד למת, זה נראה לגמרי ציני ולגמרי לגמרי מגעיל. ונכון שמה שמפריע לי באמת זו ההתאבדות בע"מ המאורגנת הזאת. מעניין אם נותנים גם קבלה וחשבונית: כוס תרעלה אחת, מות אחד בטוח. כשאדם שם קץ לחייו, תהיינה אשר תהיינה הנסיבות, זה נורא דיו, אבל כמעשה נואש של אדם פרטי אפשר להבין ולרחם. אי אפשר לשאת את המחשבה על אירגון שמתפרנס מזה, על אנשים שגובים מחולה סופני הון תועפות כדי להרוג אותו, ואפילו אם מדובר במות מנומס ונעים – לעזאזל עם הנימוס והנעימות כשמדובר במות. כן, כמו אלבר קאמי גם אני חושבת, הלואי שמה שיותר אנשים יקיאו את מרירתם, אני חושבת, שיצעקו, שיתקוממו – הרי הורגים בן-אדם, ואחר כך עושים מזה יחסי ציבור ופירסומת, ואחר כך יעשו מזה עוד כסף ועוד כסף. ויגידו שיש שלטון ביום המות, כי אנשים אוהבים ליטול לעצמם את כוחו של אלהים. אבל אין שלטון ביום המות. אסור שיהיה שלטון ביום המות, אחרת אנה אנו באים.

באמצע הקיץ

באמצע הקיץ הריח של הים מטריף אותי. הירושלמים מלידה אינם מזהים אותו נישא ברוח המערבית, אבל אני שגדלתי לחוף ימים, אני מריחה את ריח הים הנישא ברוח, ריח אצות ומלח, והוא מעיר בי געגועים בטירוף. אינני נוסעת לים כמובן. בכלל כמעט ואינני יוצאת מן הבית. אני רק חולמת את עצמי שוכבת על חופי זהב, טובלת בים כחול, שוחה. כשהזרועות עוד היו צעירות וחזקות היטבתי לשחות. אפילו המלח בעיניים לא הפריע לי, גם לא חום השמש. עכשיו אני בעיקר חולמת. נדמה לי שלחלום הוא הדבר שאני מצטיינת בו ביותר, נדמה לי שהחלומות הם הרגעים היפים בחיי. אני תולה כביסה וחולמת. הבגדים הרטובים שמחליקים מידיי מזכירים לי בגד-ים. בגד הים שקניתי לפני שנים ולבשתי כה מעט ארוז יפה בארון. אני מדמיינת שאקח אותו איתי כשאסע לוינה, ארחץ איתו בדנובה, במפרץ הזעיר הסודי שלי לחוף הדנובה הישנה, במקום שרק עניי העיר באים אליו, כי הוא קרוב לרכבת התחתית, ולעתים משוטטים בו בלילה שיכורים, והמשטרה אוספת אותם ממקום רבצם על הדשא ולוקחת אותם אל מעונות העירייה, שמשם הם נמלטים, כי שם אוסרים עליהם להתנחם באלכוהול. בפעם האחרונה ששחיתי שם החל פתאם לרדת גשם. על הקיץ האירופי קשה לסמוך. אבל פעם כשטיילנו באמצע אוגוסט במערות הכרמל החל לרדת גשם שוטף והסתתרנו באחת המערות. נדמה לי שהייתי בת ארבע עשרה, ואני זוכרת כיצד חולצת הטריקו ארוכת השרוולים עטפה אותי רטובה, ושערי היה ספוג במים. בחוף הסודי שלי בוינה נמלטתי אל הקונדיטוריה שבתחנת הרכבת התחתית הסמוכה, ואכלתי עוגות וינאיות עד אובדן חושים. כשאבוא שוב לוינה אקח אתי את בגד הים ואלך לשם שוב, אבל קרוב לוודאי שלא, קרוב לוודאי שאשב בספרייה עד שירד החושך ועיניי יהיו מלאות דמעות מרוב מאמץ לקרוא בכתבי היד ובספרים, ואז אוכל במסעדה זולה ואלך למלון, כמה אני שונאת מלונות, ואשכב ואביט לתוך החושך, אולי אביט מהחלון אל אחת מכיכרות העיר, ששם יושבים אנשים שמחים ושותים ואוכלים ומדברים, ואולי גם ירד גשם. נלך לים של הדנובה אמרה בתי הקטנה שגדלה בירושלים, וכל מקוי המים נראו לה דומים, ואני תמיד התגעגעתי לחוף הכרמל שאני חולמת את מימיו כשאני תולה כביסה בירושלים, מרחק ת"ק פרסה ויובל שנים. לעולם לא אלך עוד לחוף הים. כבר אינני יכולה לשאת את המחשבה שיביטו בי גברים. אפילו להביט בעצמי מהלכת על החוף בבגד ים אינני מסוגלת. ולהלך על החוף בחצאית ארוכה באמצע הקיץ זה מגוחך בתכלית, למרות שמראה אשה לבושה למשעי על חוף הים הוא בהחלט מראה רומנטי. אפשר להשלים את המראה בתוספת שמשיה ומניפה, אבל אינני נוטה לתוספות אביזרים דרמטיות, בסגנון סרטי תקופה. קרוב לוודאי שאראה את הים רק במבט מהרכבת, או בחלומותיי, ששם אני תמיד לבדי בחוף שמעולם לא הייתי בו לבדי בחיים, אבל בחלומות אני לבדי בחוף הים ואינני מפחדת כלל, ואני מביטה בגלים שגואים וגואים, אבל בהתקרבם לחוף נשברים לגלים קטנים, ואני הולכת בחול הרטוב שנחשף בחלוף הגאות, דורכת מדי פעם על קונכיה קטנה או צדף מחורר, שאשחיל על חוט ואתלה על צוארי, שידעו שאני האשה מן הים ובאתי מן הים, וכעת אני תולה כביסה בירושלים, וידיי רטובות מן הכבסים.

המוחים תפקידם רק למחות

הדרישה ממנהיגי המחאה הצעירים להגיש לממשלה רשימת דרישות מדויקת, ולא זו בלבד, אלא אף מקורות מימון, היא חוצפה. דומה הדבר לטבח כושל שמבקש מלקוחותיו הממורמרים להציע לו מה לבשל וכיצד, או לרופא השואל את החולה המתלונן איזה טיפול הוא מציע. אין זה תפקידם של מנהיגי המחאה לתרגם את רצון העם לעשייה. זה תפקידה של הממשלה. למנהיגי המחאה יש רק תפקיד אחד שלקחו על עצמם, וביצעו להפליא: להביא לידיעת הממשלה את המסר שתושבי מדינת ישראל בהמוניהם אינם יכולים וגם אינם רוצים להשלים עם מציאות שבה שכר–הדירה עבור דירת שלושה חדרים ממוצעת שוה למשכורת ממוצעת, ושכר לימוד לשני פעוטות במעון ובגן ילדים שוה אף הוא למשכורת ממוצעת, ולא נותר לשני הורים צעירים שמקבלים משכורות ממוצעות ממה לחיות, ובנוסף לכך גם מחירי המזון, המים, הדלק והחשמל עולים כל העת בקצב בלתי נתפס ובלתי סביר, ומכים מכה אנושה הן בצעירים והן בזקנים, וזאת במידה רבה בהסכמת הממשלה ואף ביוזמתה. תפקידם של מנהיגי המחאה להביא לידיעת הממשלה את המסר שתושבי מדינת ישראל לא ישלימו עם ההרס השיטתי של מדינת הרווחה שהוא גם חורבנן של זכויות האדם, כי לכל אדם יש זכות למזון ולקורת גג, לחינוך ולבריאות, ואלה אינם בזבוז או מותרות, אלא חובת המדינה לאזרחיה, והדרך היחידה שבה יוכלו האזרחים והאזרחיות לתרום לא רק לעצמם אלא גם למדינה. תפקידם של מנהיגי המחאה להביא לידיעת הממשלה שהחברה בישראל איננה מעוניינת במדינה שאיננה נותנת לאזרחיה דבר ובתמורה מרשה להם לעשות הכל, לעשוק את עובדיהם ולגזול כספי ציבור וכספי יחיד בלי גבול. לא זו החברה שהעם בישראל מעוניין בה. העם איננו מעוניין בחברה שבה מורים ותיקים מושפלים ונזרקים מן העבודה שנה לפני צאתם לגימלאות, כדי לגזול מהם את הגימלה המגיעה להם, ובמקום עובדי ממשלה מאוגדים ובעלי זכויות מעסיקה הממשלה, יותר מכל מעסיק פרטי, עובדי קבלן חסרי עתיד וחסרי זכויות. לא רק את מדינת הרווחה הרסו ממשלות ישראל, אלא גם את מרקם היחסים האנושיים במדינה. במדינה שבה שרת חינוך רומסת ומשפילה את המורים, וילדים אינם מקבלים חיסונים כדי לחסוך בשכר האחיות, ומעונות לנשים מוכות נסגרים כדי לאפשר לגורמים פרטיים להפוך את הסבל למקור רווח, במדינה כזו אדם לאדם זאב, ולחלש אין עוזרים אלא צוחקים בפניו, ואת החלש והגר מנצלים ורומסים עד דכא, כי מעשי הממשלה קובעים את הטון: חברת מצליחנים, כלומר מתעשרים מעושק וקשרי הון ושלטון. כל האחרים נדרשים להשלים עם אובדן זכויותיהם הבסיסיות כאילו היתה זו גזירת גורל.

מנהיגי המחאה עשו דבר גדול ונפלא: הם החזירו את הדרישה לצדק חברתי, זו שממשלות ישראל, לא רק זו הנוכחית, השליכו מעל שולחנם, והם החזירו אותה בגדול. לתרגם את המחאה לעשייה צריכה הממשלה ולא המוחים. לא מנהיגי המחאה צריכים להגיש רשימת דרישות, אלא הממשלה צריכה להגיש לעם רשימת תכניות לתיקון העוול החברתי שנגרם מזה שנים בטיעונים שונים ומשונים. אם מצבה של ישראל לדעת השרים כל כך טוב, מדוע הם מקפיאים שנה אחר שנה בחוק ההסדרים את חוק חינוך החובה לגילאי שלוש-ארבע שנחקק לפני שנים רבות אבל לא הוצא לפועל מעולם? איזו בושה זו להעמיס את עול החינוך היקר ביותר דוקא על ההורים הצעירים ועל הגילאים הרכים ביותר? מדוע אין בישראל מעונות יום וגני פעוטות בחינם? היש הוצאה חשובה מזו, צודקת מזו? בכך צריכה הממשלה להתחיל, גם אם זה מאד מאד יקר. המלחמות יקרות יותר ומועילות פחות, אבל מיליארדים למלחמות מיותרות בלבנון ובעזה נמצאים תמיד. רק לבניית עתיד המדינה, ולהקמת חברה צודקת שדואגת לאזרחיה, האמצעים תמיד חסרים. לא זו המדינה שאנו רוצים לחיות בה, קרא הציבור לממשלה בקול גדול שהולך מקצה המדינה ועד קצה, ובכך הסתיים תפקידו של העם. הממשלה היא זו שצריכה להזיע כעת ולתת לבוחריה תשובה. אין לה שום זכות לגלגל את השאלה חזרה אליהם בשאלה המתחכמת "מה אתם רוצים"? העם רוצה צדק חברתי. זו איננה דרישה מופשטת. זו דרישה לחינוך, בריאות ודיור לכולם, זו פקיחת עיניים של הממשלה לעושק של הציבור הרחב בידי מעטים, מאד מקורבים לשלטון, זו דרישה ברורה לא רק להפנות תקציבים אינסופיים לביטחון, אלא להעמיד את השירותים לאזרח במקום ראוי בסדר העדיפויות. כיצד בדיוק לבצע זאת צריכה הממשלה לשבור את ראשה, ולא לגלגל את תפקידה שלה, שלא ביצעה כהלכה, על העם, או על המוחים שהיו לו לפה, והוא היה להם לאלהים.

אגון פליג בעקבות ארנסט נולטה – במסלול הכחשת השואה

במאמר שפירסם בראשית יוני ההיסטוריון יוליוס שפס ב"יידישע אלגמיינה" לרגל מלאת עשרים וחמש שנה ל"ויכוח ההיסטוריונים" בקיץ 1986, שהחל בתביעתו של ההיסטוריון הגרמני ארנסט נולטה לראות בהשמדת היהודים חיקוי, ויותר מאוחר גם תגובה הגיונית, להשמדת המעמד הבורגני הרוסי בידי סטלין – טענה שמהדהדת בה התעמולה הנאצית כנגד "היודו-בולשביקים" שרצו כביכול להשמיד את העם הגרמני, טען יוליוס שפס בצער שנולטה זכה בדיעבד לניצחון, וכיום האנטישמיות כה נפוצה ולגיטימית בגרמניה שאין כבר צורך בארנסט נולטה.

מאמרו של יוליוס שפס:

http://www.juedische-allgemeine.de/article/view/id/10476

באשר להזדקקות האנטישמית למשנתו של ארנסט נולטה כנראה ששפס טעה: ב-13 ביולי השנה, פירסם היסטוריון העת העתיקה אגון פליג Egon Flaig ב"פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג", שבו פירסם בזמנו גם נולטה את מאמריו, מאמר תמיכה נלהב בנולטה, ובו התקפה חריפה על הפילוסוף יירגן הברמאס, שיצא בזמנו כנגד נולטה והיסטוריונים נוספים ופתח בכך את "ויכוח ההיסטוריונים" על ההיסטוריוגרפיה הגרמנית של השואה.

מאמרו של אגון פליג:

http://www.faz.net/artikel/C31315/historikerstreit-die-habermas-methode-30462111.html

לדברי פליג נקט הברמאס בביקורת שלו על נולטה סילופי ציטטות ותחבולות עיתונאיות זולות, כאשר האשים אותו בניסיון לבטל את ייחודה של השואה. לדעת פליג להברמאס לא היה מושג לגבי הנחות היסוד התיאורטיות שעל פיהן פעל נולטה. פליג שללא ספק פועל על סמך הנחות יסוד תיאורטיות דומות לאלה של נולטה, מסביר לנו את מה שהברמאס לא הבין לדעתו, כאשר האשים את נולטה בשלילת הייחודיות של השמדת היהודים:

"כי על אומה – או על קהילה פוליטית בכלל – מוטלת חובת זיכרון רבה ומגוונת. האזהרה של ההיסטוריונים שהברמאס גינה היתה מאד פשוטה: כלומר שעברם של הגרמנים איננו כולל שתים עשרה שנים, אלא אלף שנים, ושעברם של הגרמנים – כך נאמר מעת לעת אצל ההיסטוריונים מיכאל שטירמר וארנסט נולטה –  הינו חלק מן התרבות האירופית לפחות מאז יוון הקלאסית, כי משם נובע חלקם הגדול בדיוק של אותם הישגים, שמהן ניזונה התרבות המערבית זמן כה רב. אם הישגים אלה הינם בעלי משמעות עבורנו, הרי זו הפרה גסה של הסדר הטוב, שזיכרון פשעי המשטר הנאצי יהוה את גרעין תרבות הזיכרון שלנו. כי הזיכרון התרבותי של כל קהילה פוליטית חייב בהכרח לכלול לא רק דוגמאות רעות, אלא גם דוגמאות חיוביות."

את המשפט הזה: "אם הישגים אלה הינם בעלי משמעות עבורנו, הרי זו הפרה גסה של הסדר הטוב, שזיכרון פשעי המשטר הנאצי יהוה את גרעין תרבות הזיכרון שלנו", אני חוזרת וקוראת בתדהמה. אני מתקשה להאמין למראה עיניי. אולי יש ל-grober Unfug עוד משמעות? אני בודקת במילון ואהריך שלי: "Unfug – התנהגות שגורמת מטרד ציבורי, שמעיקה על הכלל, הפרעה מודעת של הסדר הציבורי". Grober Unfug – הפרעה גסה של הסדר הציבורי. זה מה שיש לקלאסיקן לומר על העמדת זכר השואה במרכז הזיכרון הגרמני. ככל הקלאסיקנים יש לו כבוד גדול למתמטיקה, והוא איננו מבין מדוע למה לעשות עניין משתים עשרה שנים מתוך אלף. הלאומן הצרפתי האנטישמי ז'אן מארי לה-פן כבר אמר פעם משהו דומה: "תאי הגזים הם רק פרט בהיסטוריה".  

ופרופסור אגון פליג הוא יליד שנת 1949. לא נאצי קשיש, לא חניך נוער היטלר, מישהו שנולד אחרי המלחמה, אבל הזדהותו עם ארנסט נולטה מוחלטת.

ואגון פליג איננו מאחר לתאר לנו, איזה עוול גורמת ההפרעה הגסה של הסדר הציבורי מחמת ההתמקדות בזיכרון השואה לחייו של העם הגרמני:

"במה מדובר כאן באופן מעשי, תיאר כריסטיאן מאייר [היסטוריון קלאסי יליד 1929] בבהירות: עם אחריות כזאת, כפי שנושאים הגרמנים, אפשר לחיות רק כשהעמים האחרים "אינם מקשים זאת עלינו". בכך כבר נאמר הכל: אפשר לחיות עם זה רק בקושי. כי מה משמעות הדבר בחיים הפוליטיים המעשיים, ש"אחריות" כזאת הינה צודקת? פשוט לגמרי: שאינך יכול לעשות, מה שאחרים עושים, שאתה חייב לעשות, מה שאחרים אינם עושים."

איזה אי צדק, וכל זה רק בגלל רצח של ששה מיליון יהודים.

ופליג ממשיך:

"להתקיים לאורך זמן – גם במסגרת אירופאית – יכול העם הגרמני כמובן רק כעם נורמלי, לא כעם מוכתם. כי תוצאותיה של הכתמה כזו דומות תמיד, ללא קשר מה עילותיה. נורמליות זו הינה זכות היסוד של כל דור עלי אדמות. כי מבחינה מוסרית מתחיל עבור כל אדם העולם מחדש, גם אם אנחנו תמיד נשארים שבויים בהיסטוריה. נורמליות – על פי הברמאס ומרעיו – אסור שתהיה: לא עבור הגרמנים. סירוב לנורמליות הוא אילוץ לאי נורמליות. הגרמנים צריכים איפוא להיות עם לא נורמלי."

סליחה, פרופסור פליג, אבל לא הברמאס הפך את הגרמנים לעם לא נורמלי, אלא היטלר.

ועוד אפולוגיה של פליג לנולטה:

"איש מן ההיסטוריונים שהברמאס הכפיש לא חלק על ייחודיות זו [של השואה]. אבל נולטה הניח כמובן מאליו  שהייחודי ניתן להשוואה, כן, שההשוואה ההיסטורית נחוצה. כל אדם אינטליגנטי וכל היסטוריון, שמכיר את היסודות התיאורטיים של מלאכתו, יודע זאת. הרבה היסטוריונים האמינו אז, שאיכות הייחודיות נמצאת אובייקטיבית בדברים עצמם. אבל דבר ייחודי נראה ייחודי רק משום שמבליטים תכונה ספציפית כמיוחדת, כלומר מייחסים לה משמעות מיוחדת. אבל זה אפשרי רק כאשר אנשים נמצאים בתור מהות התרבות במצב, לבחור מתוך אירועי העולם אירוע בודד, שהם חושבים למשמעותי. דבר זה מעניק משמעות למושא כוונתם והכרתם. כל ייחודיות היא לפיכך תופעה לגמרי סמאנטית."

במלים אחרות: על פי פליג לא היקפו ואופיו חסר התקדים של רצח היהודים העניק לו את ייחודו, אלא החלטה שרירותית של אנשים להעניק לו משמעות גרמה לכך שהוא ייחודי. אין לשואה ייחוד לכשעצמה, אלא רק משום שנבחרה להיחשב מיוחדת. פליג טוען שהוא מכיר בייחודיות השואה, אבל בעצם שולל את הייחודיות כתכונה אימננטית של השואה, ומציג אותה כתכונה שמיוחסת לה על פי בחירה חיצונית ובלתי מחויבת המציאות. ייחודיותה של השואה לדידו איננה אלא עניין סמאנטי, מסמן חיצוני, כמו משמעות המוענקת למלה בשפה מסוימת, שהיא משמעות שמעניקים לה אנשים, שהרי צירוף צלילים לכשעצמו אין לו משמעות משלו אלא בתודעת האנשים. אם אדם כלשהו, למשל פליג עצמו, יחליט שלרצח ששה מיליון יהודים אין שום משמעות, המשמעות לדידו תיעלם מעצמה:

"לכל אדם זכות לתת לדבר משמעות. אין בית משפט סמאנטי, שיכול לאסור על הענקת משמעות לאירוע, ושיכול להורות ליטול משמעות מאירוע אחר. וכאשר אני טוען, שהדמוקרטיה האתונאית הינה ייחודית כמו השואה, אני יכול לציין סיבה טובה לכך: עבורי היא רבת משמעות יותר מן השואה. ומי יכול לאסור עליי, להעניק לה משמעות זו? איסור מחשבה כזה הוא אמנם אפשרי, אבל בעולם החופשי עדיין איננו מצווה במפורש."

זהו אכן ההיגיון הרלטיביסטי, שלמרות מומחיותו הקלאסית של הפרופסור פליג הוא מנוגד בתכלית לערכיה של יוון הקלאסית שלדבריו הוא כל כך מוקיר: עבור אפלטון האידיאה נמצאת מחוץ לאדם, והאדם צריך לשאוף להשיג אותה. משמעותם של הדברים בתפיסה היוונית הקלאסית היא תכונה אימננטית של הדברים, ולא תכונה שאדם כזה או אחר מעניק להם. האמת עבור אפלטון היא אמת משום שזה טבעה, והעובדה שאדם כזה או אחר, למשל פרופסור גרמני אנטישמי מסוים, חושב שהיא איננה אמת, או מסרב להכיר בה כאמת, איננה מעלה מבחינת אפלטון ואיננה מורידה. במשל המערה המפורסם שלו טען אפלטון שאנשים רואים צללים וחושבים שהינם הדבר עצמו. לדידו של אפלטון אם אדם רואה צל וחושב שהוא הדבר עצמו, אין הדבר מעיד אלא על מוגבלותו של הרואה, לא על טיבם של הצל ושל הדבר האמיתי המטיל אותו. צלה של השואה על גרמניה אכן גדול וכבד מנשוא, אבל אין זה אלא צל על קיר האומה הגרמנית. את הצל מטיל הדבר עצמו, רצח ששה מיליון יהודים, והוא קיים לעצמו, גם אם גרמני כזה או אחר, ואפילו האומה הגרמנית כולה, יסרבו להכיר במשמעותו.

עוד על התיזות של ארנסט נולטה ראו ברשימתי: שימוש בטבח הארמנים להכחשת השואה

http://anatperi.blogspot.com/2011/05/blog-post_18.html

  

קאטפיש

הלכנו לסרט קאטפיש שפירוש שמו דג שפמנון. זה סרט שמאד כדאי לראות אותו. אפשר להסתכל על הסרט הזה מכל מיני זויות. אני הייתי מגדירה אותו כסרט על הקשר העצוב בין האמת והשקר. זהו סרט על שקרים ומקומם בחיינו, השקרים שמספרים לנו והשקרים שאנחנו שומעים ורוצים להאמין בהם, וזה סרט על החיים שהם עצובים וקשים ולא דומים בכלל למה שאנחנו רוצים ומדמיינים לעצמנו. זה כאילו סרט על משהו טכנולוגי ומודרני, אבל זאת רק האריזה. בעצם זה סרט על השקרים שאנחנו שומעים וגם מספרים לעצמנו, ואלה דברים מאד מאד עתיקים.

פעם ראיתי סרט שכבר אינני זוכרת את שמו על נערה אנלפביתית שעורך-דין אחד הכניס להריון. הנערה ביקשה מבעלת הבית המשכילה שבביתה עבדה לכתוב לאהובה בשמה, כדי שלא יידע שהיא אנלפביתית, אבל בסופו של דבר האמת התגלתה, ועורך הדין אמר לבעלת הבית שהתכתבה איתו התכתבות ארוכה: אנחנו נאהבים, גבירתי, אנחנו נאהבים, והיא רק שתקה. נזכרתי בזה אחרי הסרט, וגם בספר "אהבה בימי כולרה" שהוא האהוב עליי ביותר מכל ספריו של גבריאל מרקס, ויש בו כותב מכתבים מקצועי שכותב מכתבים עבור זוגות נאהבים שאינם יודעים קרוא וכתוב, ולפיכך הרבה פעמים מתכתב עם עצמו, ואי אפשר לא לחשוב כמה שקרים יש באהבה, והרבה מהם שקרים רצויים לשני הצדדים, כי האהבה זקוקה לשקרים, למרות שאפשר לחשוב שאם משקרים האהבה מזויפת, אבל האם באמת יש הבדל כל כך גדול בין השקרים המכוונים לשקרים הלא מודעים, אלה שנאהבים מספרים לעצמם ולבני זוגם ושבהם הם רוצים כל כך להאמין? האם אנשים רוצים בכלל לדעת את האמת על אהוביהם ועל אהבתם?

אפילו בשקרים זדוניים יש צד פאתטי. תמיד מי שמשקר מנסה לומר שהוא שוה יותר ממה שחושבים, שהוא הרבה יותר מכובד, מוערך, מצליח ממה שחושבים. באינטרנט יש הרבה אנשים שמתארים את עצמם בתור אינטלקטואלים, והם לא. הם רק מתחזים, דוקא לאינטלקטואלים הם מנסים להתחזות, והם בטוחים שהם יכולים לחקות דיבור של אינטלקטואל כפי שדיבור של אינטלקטואל נשמע באזניהם. בעצם גם בחיים אנשים הרבה פעמים מנסים להישמע כאילו הם בעצמם המציאו דברים שהם בעצם שמעו מאחרים. זה מעניין בשבילי, הקנאה הזאת באנשים שיכולים לומר דברים חכמים או מקוריים. פעם במאמר גדול שפרנק ריץ' כתב בניו יורק טיימס הוא כתב שאנשים שונאים אינטלקטואלים יותר מעשירים. נדמה לי שזה היה פרנק ריץ'. זה מעניין, שהדבר הכי מרגיז זה לא שמישהו יפה יותר או עשיר יותר, אלא שמישהו יותר חכם ויותר מוכשר ממך, וזה הדבר שאנשים הכי רוצים לעצמם. גם מהחיים אפשר לדעת בקלות שאנשים הרבה יותר שונאים מישהו שיותר חכם מהם מאשר מישהו שיותר יפה. בחכמים הרבה יותר מקנאים. זה לא קשור ישירות לסרט, רק בעקיפין. אנשים רוצים להיות מוצלחים, שזה בשביל רוב האנשים להיות מוערכים בזכות משהו שהם יודעים לעשות, וזה הרבה יותר חשוב לאנשים מאשר להיות יפים או עשירים, וזה אומר שהשקרים מראים בעצם מה הכי חשוב בחיים.

אפילו בשקרים זדוניים יש משהו מאד פאתטי. שמתי לב שגם השופטים מרחמים על השקרנים הגדולים, אלה שמספרים על עצמם את הדברים שהם נורא רוצים שיהיו אמיתיים. השופטים משתפים פעולה עם השקר, בשביל לא לחשוף את השקרן בקלונו, כי זה עלול להיות מאד אכזרי להטיח בפניו את האמת. אבא שלי שהיה שופט ארבעים שנה סיפר לי את זה בעצמו, שאנשים שיקרו בפניו והוא לא אמר להם שהם משקרים מתוך רחמים. יש משהו כל כך פאתטי בשקרנים, במיוחד אלה שמתפארים בכישרונותיהם ומדווחים על כל מיני הצלחות בחיים.

שקרים זה דבר מרגיז אבל אחד הדברים שיפים בסרט קאטפיש זה שלא יצא מהשקרים שום דבר רע. זה מעורר מחשבה איך צריך להתייחס לשקרים. הרי שקרים הם פרוידיאנים אפילו יותר מבדיחות. אולי צריך להתייחס לשקר כמו לסוג של משאלה. אולי השקרן הוא רק חולם. אולי שקרים הם רק חלומות שאינם קוראים לעצמם חלומות, כי הם יותר מדי מפחדים שאין להם שום סיכוי להתגשם בחיים האמיתיים.