שימוש בטבח הארמנים להכחשת השואה

השימוש בטבח הארמנים בידי התורכים במלחמת העולם הראשונה לצורך הכחשת השואה או לפחות רלטיביזציה שלה, כלומר הצגתה כתופעה שכיחה, שהיתה רק מעט חמורה יותר מפשעים דומים רבים ונטולת כל ייחוד אידיאולוגי או מעשי, הוא הצורה המתוחכמת ביותר, הזדונית ביותר והמצליחה ביותר של תופעת הכחשת השואה, שבניגוד למה שחושבים יהודים רבים, איננה תופעה שולית, אלא מגמה מרכזית בתרבות הבינלאומית אחר השואה, שמטרתה למחוק את דימוי היהודים כקורבנות השואה ואת דימוי העמים הנוצרים כרוצחי היהודים, ולחזור לתפיסה הנוצרית המסורתית של היהודים כרוצחי האלוהים ורוצחי הנוצרים, ושל הנוצרים והאנושות בכלל כקורבנותיהם של היהודים.

במסוה של דרישה להכרה בטבח השיטתי שערכו התורכים בארמנים, שמספר קורבנותיו מוערך במיליון ואפילו מיליון וחצי קורבנות, ושתורכיה הרישמית מסרבת להכיר בעצם קיומו, מנסים מכחישי השואה, ובראשם גורמי ימין קיצוני ורוויזיוניסטי בגרמניה, אוסטריה, צרפת ואיטליה, להציג את רצח הארמנים כבעל מאפיינים זהים לרצח היהודים, ויתרה מכך: כמקור לפשעים הנאצים, שהיטלר כביכול רק חיקה אותו. טבח הארמנים מוצג כשואה האמיתית והראשונה, שהיהודים מכחישים ומשכיחים כביכול כדי להעלים את העובדה שאין שום דבר ייחודי בהשמדת היהודים בידי הנאצים, וכדי לייחס לעצמם ולסבלם ייחוד שאין לו. טענה זו מבטלת את הייחודיות והעדר התקדים של האידיאולוגיה הנאצית, שביקשה למחוק את העם היהודי מעל פני האדמה, מפני שהיהודי לשיטתה אינו אדם, אלא סוג של טפיל רצחני, שמאיים להשמיד את האנושות אם לא יושמד קודם לכן. הדה-הומניזציה של היהודי והצגתו כסוג של טפיל – מין פשפש שיש להדביר, שילוח היהודים מבתיהם, הפשטת היהודים מבגדיהם והשמדתם במתכונת תעשייתית ב"בתי חרושת למוות", כולל רציחתם בגז בדומה להשמדת חרקים, כל המאפיינים הייחודיים של השואה שהיוו חלק בלתי נפרד ממנה, נמחקים באופן כזה, ויחד עמם נמחקת ההכרה בייחודיותם וחומרתם של פשעי הגרמנים.

לכאורה לא היה צורך להרחיק לטבח הארמנים דוקא. מי שרוצה לגזול מן היהודים את "בלעדיותם" כקורבנות הנאצים, צריך אך ורק להזכיר את העובדה שגם העמים הסלאבים נטבחו מתוך אותה השקפת עולם של הגזענות הנאצית שראתה גם בהם גזעים נחותים, אם כי לא טפילים מסוכנים ונטולי כל מימד אנושי כפי שתיארה את היהודים. מספרי הנרצחים הסלאבים אף הם עצומים ובלתי נתפסים: 27 מיליון אזרחי ברית-המועצות – לא ברור אם הנספים היהודים נכללים בתוכם או שיש להפחיתם ממספר זה, כמיליון וחצי סרבים, כמיליון וחצי פולנים, מאות אלפי צ'כים. אלא שהרוויזיוניסטים הגרמנים והאחרים אינם מעוניינים רק בשלילת מעמדם של היהודים כקורבנות הנאצים, אלא גם בהמעטת פשעי הגרמנים ושותפיהם בכלל, ולכן הם נוטים לשכוח ולהמעיט גם את פשעי הגרמנים כלפי העמים הסלאבים, כשם שהם נוטים לשכוח ולהמעיט את פשעי הגרמנים כלפי היהודים.

ארנסט נולטה, דמות בולטת במיוחד בין הרוויזיוניסטים הגרמנים, ניסה כבר באמצע שנות השמונים לקדם רלטיביזציה של השואה באופן דומה, כאשר טען כי בהשמדת היהודים היטלר לא ביצע שום פשע חדש, אלא רק חיקה באופן גרוע את השמדת המעמד הבורגני בידי סטלין:

"אושויץ לא נבעה בראש וראשונה מן האנטישמיות המסורתית ולא היתה במהותה רק "רצח עם", אלא יותר מכל מדובר כאן בתגובה שנולדה מתוך פחד לתקדימי ההשמדה של המהפכה הרוסית... מה שמכונה השמדת היהודים של הרייך השלישי היתה תגובה או העתק מעוות ולא מעשה ראשוני או מקור."

מתוך מאמרו של נולטה "בין אגדה היסטורית לרוויזיוניזם?" בקובץ "ויכוח ההיסטוריונים" של הוצאת פיפר שיצא ב1987, ותרגומו לאנגלית פורסם בYad Vashem Studies כרך 19.

המאמר התבסס על הרצאה שנולטה נשא כבר ב-1980, והתפרסמה ב24 ביולי אותה שנה ב"פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג" ללא תגובות מיוחדות. רק התרגום לאנגלית שהתפרסם בלונדון ב-1985 עורר את הסערה הבינלאומית שהתפתחה ל"ויכוח ההיסטוריונים".

בטענה זו של נולטה, שאושויץ הינה תגובה להשמדת הבורגנות ברוסיה, הידהדה בבירור התעמולה הנאצית שייחסה את פשעי סטלין ל"יודו-בולשביקים", וביקשה להצדיק באופן שכזה את השואה. טענותיו אלה של נולטה עוררו את "ויכוח ההיסטוריונים", שבמהלכו גילו היסטוריונים יהודים להוותם כי תהום עמוקה פעורה בינם לבין היסטוריונים גרמנים, ביניהם נולטה עצמו, שנחשבו עד אז להיסטוריונים מכובדים, אך למעשה פעלו במטרה להמעיט את פשעי הנאצים ולהשליך אותם על קורבנותיהם היהודים. היסטוריונים גרמנים רבים, במיוחד מן השמאל, תקפו את נולטה ותומכיו, אך בדיעבד לא ברור האם עשו זאת עקב התנגדות לאנטישמיות של נולטה ולקרבתו הרעיונית לתעמולה הנאצית, או משום שנפגעו מכך שתיאר את הסוציאליזם הסובייטי כמופת לנאציזם. אחד התוקפים הבולטים של נולטה הן בויכוח ההיסטוריונים והן לאחריו, ההיסטוריון המקורב לשמאל היינריך אוגוסט וינקלר, מצא לנכון לטעון, באחד המאמרים היותר אנטישמים שפורסמו בהקשר של המלחמה בעיראק, כי הפילוסוף היהודי ליאו שטראוס, שנמלט מן הנאצים לארצות-הברית והקים לו שם תלמידים רבים, ייבא לארצות-הברית את הנאציזם, ותלמידיו היהודים בשורות המימשל האמריקני מיישמים אותו כיום ובהקשר זה יזמו את המלחמה בעיראק. מתברר איפוא כי הטענה שהיהודים הם הנאצים האמיתיים מופיעה בכל המחנות הפוליטיים בגרמניה, והמחלוקת היחידה בין שמאל לימין מתמצית בשאלה האם הנאצים האמיתיים הם יהודי ברית-המועצות, כפי שטוען הימין הגרמני, או יהודי ארצות-הברית, כפי שטוען השמאל הגרמני. ואילו השוואת ישראל לנאצים רווחת בכל המחנות הפוליטיים בגרמניה.

בניגוד לטענתו של נולטה שהיטלר רק חיקה את סטלין, שעוררה מיד ביקורת בשמאל הגרמני, למרות שמטרתה האמיתית היתה להאשים את היהודים בפשעי סטלין וכך להצדיק את השואה, שלימים טען נולטה שהיה לה "גרעין הגיוני", כי עקב סכנתו של הבולשביזם היהודים לגרמניה נאלץ היטלר להשמיד את היהודים מתוך הגנה עצמית, נחלו נולטה וחסידיו הצלחה עצומה עם הטענה שהיטלר רק חיקה את טבח הארמנים, טענה שבעצם מעתיקה את טענתו הקודמת אודות היטלר כחקיין ולא כמחולל פשע ייחודי וחסר-תקדים. לציבור הרחב, גם בישראל, קשה להבחין בין הטענה שצריך להכיר ולהזכיר את טבח הארמנים בידי התורכים, לבין הטענה שרצח הארמנים הוא השואה המקורית, שהיטלר רק חיקה אותה כביכול, שזו טענתם של הרוויזיוניסטים הגרמנים. הטשטוש המכוון בין עצם ההכרה בקיומו של טבח הארמנים, לבין הדרישה להכיר בו כשואה הראשונה שהיטלר רק חיקה אותה כביכול, תוך ייחוס ציטוטים שונים בעניין להיטלר שמעולם לא נאמרו וגם לא יכלו להיאמר מפיו, סייעה מאד לרוויזיוניסטים להפיץ את גישתם, שהפכה לגישה נורמטיבית בשיח הגרמני. הטענה שלולא רצח הארמנים לא היה רצח היהודים בא לעולם, וכי היטלר רק חיקה את התורכים, הפכה כה מקובלת בגרמניה, שאיש אינו מערער עליה עוד. התפשטותה של טענה זו בציבור הגרמני מקבילה להתפשטות הטענה כי בעלות הברית ניהלו בהשראת היהודים מלחמת השמדה נגד העם הגרמני – ולא מלחמת חורמה נגד התוקפנות הנאצית - וכי הגרמנים סבלו במלחמה בדיוק כמו היהודים בשואה. שתי הטענות משרתות באופן דומה את הצרכים האפולוגטיים של הגרמנים, ושתיהן משמשות כצורות פופולריות להכחשת אופיים האמיתי של פשעי הנאצים ושלילת ייחודם, יחד עם מתן לגיטימציה מחודשת לאנטישמיות הנאצית.        

סיוע נוסף להפצת הטענה שרצח הארמנים הוא השואה המקורית ורצח היהודים חיקוי שלו בלבד, מצאו הרוויזיוניסטים בכך שטבח הארמנים נודע בעולם בעיקר בזכות פעילותם של יהודים, ובראש כולם ספרו של פרנץ ורפל "ארבעים הימים של מוסה דאג", שבילדותי נמצא תרגומו העברי כמעט בכל בית בישראל. אין דבר אהוב יותר על אנטישמים מאשר לסמוך את טענותיהם על דברי היהודים עצמם. הזדוניות המיוחדת של הטענות הרוויזיוניסטיות שהפכו לטענות נורמטיביות בקרב הגרמנים ושותפיהם לרצח היהודים, היא בכך שהם משתמשים דוקא בעובדה שיהודים הפיצו את תודעת רצח הארמנים בעולם, כדי להאשים דוקא את היהודים בהכחשת השואה הארמנית, כאשר מטרתם האמיתית היא להכשיר את הכחשת השואה ואת ההתנכרות לפשעי הנאצים כלפי היהודים. הגדילה לעשות צרפת שקבעה את "הכחשת השואה הארמנית" כפשע והרשיעה בעברה זו את המלומד היהודי-אמריקני ברנרד לואיס, במטרה להתנקם ביהודים על הרשעתם של פוריסון ומקורביו בהכחשת השואה, וכמובן כדי לגמד את פשעיה של צרפת עצמה במעורבות בהשמדת היהודים.

להלן אני מבקשת להביא ולפרש קטעים ממאמרו המרכזי של ארנסט נולטה בספרו

Der Kausale Nexus

שם שפירושו "הקשר הסיבתי", ורומז להצדקה שהיתה כביכול להשמדת היהודים בידי היטלר.

ספרו של נולטה התפרסם בשנת 2002 בהוצאת Herbig שמוציאה לא מעט ספרים רוויזיוניסטים וספרי ימין קיצוני, ואחד מבעליה, הרברט פלייסנר, היה מבעלי עיתון הימין הקיצוני Die Junge Freiheit, והיה בין מייסדי ובעלי העיתון האוסטרי Zur Zeit, עיתון נאצי לכל דבר, שעורכו הוא אנדריאס מלצר, האידיאולוג שעמד מאחורי מנהיג הימין הקיצוני יירג היידר. פלייסנר אולץ לפרוש מהבעלות על Zur Zeit בעקבות פרסומים בגרמניה על אופיו הנאצי של העיתון, שזכה לתמיכה כספית גם מממשלת אוסטריה. עיתון זה טען בעקביות כי המוסד הפיל את מגדלי התאומים וכי ישראל יזמה את המלחמה בעיראק כדי לגרש לשם את הפלשתינים ולבצע שם פיתרון סופי של העם הפלשתיני, ובה בעת כדי להשתלט על מקורות הנפט ובעקבות כך על העולם כולו. אוסטריה משמשת כחצר האחורית הנוחה של גרמניה, שבה מוצא גם הנאציזם הגרמני, ממומן בכספם של בעלי הון כסופי שיער – בניגוד לדימוי הנפוץ לא כל הנאצים הפעילים הם גלוחי-ראש רעשנים - סביבת פעילות נוחה וכמעט בלתי מופרעת. בחממה שהקימו יירג היידר ואנדריאס מלצר בקרינתיה מצא הימין הקיצוני מכל רחבי אירופה בית חם: פים דה-וינטר מן הימין הקיצוני הפלמי, ברונו מגרה מצרפת ואיוון צ'ורקה מהונגריה – כולם היו רצויים שם, וגם מחמוד אחמדינג'אד, שהתוודע לסצינה הנאצית האוסטרית בשנות השמונים, כששהה באוסטריה בשליחות המודיעין האיראני, רכש שם את מושגיו על דמוקרטיה וחופש דיבור שפירושו הכחשת השואה או הלעגתה. מאוסטריה הגיעה המשלחת הגדולה ביותר לכנס הכחשת השואה של אחמדינג'אד, בתוכה הרברט שאלר, סניגורו של מכחיש השואה דייויד אירווינג ופעיל ימין קיצוני בזכות עצמו.  

הציטוטים של נולטה מדברי חוקרים יהודים ואחרים נועדו לשרת את מטרותיו הרוויזיוניסטיות ואינם נאמנים בהכרח לכוונותיהם ולהקשר המקורי של דבריהם. החוקרים שנולטה מגנה בתוקף – דן דינר ואברהרד יקל, על התנגדותם לרלטיביזציה של השואה, הם כמובן מחשובי החוקרים של התקופה הנאצית. כל המרכאות המופיעות בטקסט נמצאות אצל נולטה במקור.

  

ארנסט נולטה

"שואה לפני השואה" או "רצח עם רגיל"?

"זוועת הארמנים" בתורכיה

פרק ראשון במאמר:

ייחודה, חד-פעמיותה או חוסר היכולת להשוות את ה"שואה", כלומר את "השמדת היהודים" הנציונל-סוציאליסטית, נחשבת בגרמניה למובנת מאליה, שאפילו הרהור בקשר לכך מעורר חוסר אמון, כי במסגרת זו אפשר למצוא גם שיקולים שיכולים להיראות כהעמדה בספק או הקלת ערך [של השואה]. לעתים קרובות נקשר עקב כך מושג הייחודיות במושג אי היכולת לתפוס, כפי שעושה דן דינר במידת מה, כאשר הוא מכנה את השואה "שטח הפקר של ההבנה", או "קופסה שחורה", כך שכל ניסיון להבנה, להשוואה ול"היסטוריזציה" נכשל מראש. אברהרד יקל רואה את הייחודיות בכך, שמעולם לפני כן לא הביעה מדינה את רצונה בפומבי, מפי הרשות העליונה שלה, להשמיד את כל בניו של עם, כולל הנשים והילדים. כאן יש בבירור הנחה מוקדמת, שלהחלטה כזו אין ולו במידת מה בסיס שאפשר להבינו, אלא מדובר בהתפרצות של "רע מוחלט".

סטיבן ת. כץ דוחה לעומת זאת במחקר המקיף והמלומד ביותר שלו כל פרשנויות "תיאולוגיות" ורוצה בדיוק באמצעות השוואות ו"היסטוריזציה" נחרצת להראות את הייחודיות ואת חוסר היכולת להשוות עד כה. אך בסופו של דבר הוא מסכים עם יקל: "השואה היא חד פעמית מבחינה פנומנולוגית, כי מעולם קודם לכן לא נקטה מדינה כוונה עקרונית ואמצעים ממשיים להשמיד פיזית כל איש, אשה וילד של עם מסוים." כבר הכותרת של כתב-העת המלומד "לימודי שואה ורצח עם" יוצרת הבחנה, שבדרך כלל מוצאת הסכמה בקרב חוקרים רבים, למרות שמצד שני ההשוואה מתבקשת, והמוציא לאור, יהודה באואר, הדגיש דוקא את אפשרות ההבנה של השואה. אלן ל. ברגר, מחבר יחד במפורש את שני המושגים, בכך שהוא מכנה את השואה "רצח העם הקיצוני והארכיטיפי ביותר". היוזמים הנכבדים של "מחקר השוואתי של רצח עם", פרנק שלק וקורט יונסון, מוסיפים למושג הייחודיות הבט חדש, כאשר הם מצרפים לתופעה המורכבת את תודעת האשמה הגרמנית וגם את אי השתיקה של הקורבנות היהודים.

אלפרד גרוסר, בעצמו יהודי, מגיע בספרו "רצח האנושות, רצח-העם במחשבת העמים", באמצעות התבוננות בקמפוצ'ה של פול פוט – שם, על פי הגדרת האו"ם מ-1948, לא התרחש כלל רצח-עם, אלא לכל היותר "התאבדות של עם", על פי כוונת מחולל הרצח ללא ספק "רצח מעמד" – למסקנה, שאמנם רק כאן הגיע הרצון להרס הזהויות האינדיווידואליות להגשמה כה טוטליטרית, שלא היטלר ולא סטלין הציבו אותה כמטרה. על ידי כך נעשית בבירור "רלטיביזציה" של השואה, וגרוסר אף מגנה בחומרה את אחת התוצאות של "קביעת המוחלטות" שלה: דבר אינו כה מגונה כמו האמונה הגלויה או הסמויה, שמיליון אכרים אוקראינים שנרצחו פירושו פשע קטן יותר ממיליון יהודים שנרצחו. אך למרות שהוא כולל את המציאות של "רצח מעמד" במושג רצח העם, מדבר גרוסר בהדגשה נגד הניסיון "להפוך את אושוויץ לתשובה הולמת לבולשביזם", ולמרות הערותיו המאתגרות לעתים קרובות, כמו למשל, שלא היה זה מוטעה לגמרי לכנות את הגנרל הישראלי דיין "תלמידו של היטלר", הוא עדיין דבק ביסודו של דבר ביחודיותו של רצח העם הנאציונל-סוציאליסטי.

[פרשנות שלי: בקטע זה מנסה נולטה להסתמך על דברי חוקר יהודי כדי להחזיר בדלת האחורית את טענתו שעוררה את "ויכוח ההיסטוריונים" בשנות השמונים, כי סטלין, או למעשה ה"יודובולשביקים" בשירותו של סטלין, ביצעו השמדה של המעמד הבורגני בברית המועצות, והיטלר רק חיקה אותם. הטענה שרצח מיליון איכרים אוקראינים אינה פחות פשע מרצח של מיליון יהודים, רומזת לטענה מרכזית בתעמולה הנאצית, כי היודובולשביקים אחראים לרעב באוקראינה ולמותם של מיליוני אוקראינים. טענה זו משמשת את האוקראינים עד היום כהצדקה לשיתוף הפעולה האוקראיני עם הנאצים ברצח היהודים. בדברים האלה מנסה נולטה לומר: אתם היהודים עושים עניין מרצח מיליוני יהודים, אבל אתם רצחתם מיליוני איכרים באוקראינה, ולכן אתם בדיוק כמו הנאצים. השוואה מפורשת יותר בין היהודים לנאצים מופיעה בהמשך הקטע, עם הגדרתו של משה דיין כ"תלמידו של היטלר", לכאורה מפיו של יהודי.]               

המשך הטקסט של נולטה:

אבל רצח העמים בקמפוצ'ה וברואנדה התרחשו הרבה יותר מאוחר מן ה"שואה", ואם אין רוצים לכלול – שלא בצדק – את מחנות הריכוז של הגנרל הספרדי ויילר במשך המלחמות בקובה סביב 1900, או את מחנות הריכוז מאותו זמן בערך של האנגלים במלחמת הבורים, הרי רצח העם הארמני בידי תורכיה בשנת 1915 ו-1916 היה בכל מקרה מוקדם יותר, והוא מוזכר כמעט בכל מחקר שאיננו מסכים מראש שלא להשוות, כפי שעושים דינר ויקל. איב טרנון כותב בספרו "המדינה הנפשעת" כדלהלן: "מלבד רצח העם הצועני, שהתרחש באותו הקשר (כמו השואה), רצח העם הארמני הוא הפשע של המאה שלנו, שרצח העם היהודי בא בעקבותיו, ולכן ניתן להשוואה עמו במידה הרבה ביותר." גם יהודה באואר הינו בדעה, שרצח העם הארמני הציג "פרה-פיגורציה" של השואה, אך הוא סובר שטרנון אינו מעמיד בספק את ייחודיותה של השואה באמצעות השוואה זו.

שונה היא תפיסתם של מלומדים ארמנים וגם של כמה אמריקנים. גינוי חמור מהבהב, אם במכתב המחאה של מחוקק אמריקני לאלי ויזל, כמו גם הביקורת שמתח יו"ר "ועדת הנשיאים לשואה" על קביעות הדו"ח הרשמי, שהציג את "האופי הייחודי וחסר התקדים של השואה הנאצית" כעומד מעל לכל ספק, ולפיכך התעלם "מן התקדים ההיסטורי של רצח העם הארמני".

ההיסטוריון האמריקני ממוצא ארמני ואהאקן נ. דאדריאן פירסם ב

  Holocaust and Genocide Studies

 מחקר שכותרתו "היבטים דומים של מקרי רצח העם הארמני והיהודי. פירוש מחדש של מושג השואה". המשפט האחרון של המחקר המשוה נשמע כך: "בעוד שרצח עם בפני עצמו וכשלעצמו בלבד הינו התנסות יחידה במינה עבור כל קבוצת קורבנות, בכל זאת מתקבל על הדעת, לייחס לסוגים מסוימים של רצח עם ייחודיות בתוך הקטגוריה הגנרית הרחבה יותר. זוהי המשמעות הרחבה ביותר במובן של פרספקטיבת השואה, כפי שנעשה בה שימוש במסגרת מחקר זה." במלים אחרות משמעות הדבר, שמייחסים לרצח העם הארמני כמו לזה של היהודים, בתוך הקטגוריה המקיפה של "רצח עם" אופי של "שואה". אבל את התיזה המפתיעה ביותר, שמבוססת על משמעות המלה Holocaust [המשמשת כמקבילה ל"שואה", אך משמעותה המקורית "קורבן לעולה"], ניסח דאדריאן כבר זמן קצר קודם לכן: "מבחינה מסוימת ההתנסות הארמנית במלחמת העולם הראשונה קרובה למושג במשמעות חזקה יותר של המלה מאשר ההתנסות היהודית. עשרות אלפי ארמנים נשרפו חיים באיזורים שונים בתוך תורכיה. בעוד שבמקרה היהודי תאי הגזים כמעט תמיד קדמו לשריפה, הועדפו במקרה הארמני ללא רחם אורוות, מתבנים, אסמים, ובארות במקום שניהם."

[הערה שלי: בקטע זה הופך מאמרו של נולטה להכחשת השואה ממש, כאשר הוא מייחס לטבח הארמנים את הצורה שבה נרצחו יהודים כה רבים, כאשר נשרפו חיים במתבנים, אסמים, כנסיות ובתי כנסיות, ומנסה להסביר כמה שפר גורלם של היהודים שנחנקו בתאי הגזים ונשרפו בקרמטוריום על זה של הארמנים. על הזדון האנטישמי המחליא במאמר זה מיותר להוסיף מלה.]

המשך מאמרו של נולטה:

בהערה לעניין זה מוסר דאדריאן את תיאורו של בישוף ארמני-קתולי על שריפת אלף ילדים בידי מושל העיר מוש בנוכחות נכבדים תורכים, והוא מצטט בהתאם לכך את איזכור הטבח של מיליון וחצי ארמנים מפי ברנרד לואיס כ"שואה הנוראה של 1916".

... את הטלת הספק הרדיקלית ביותר, למעשה גינוי של "תיזת הייחודיות" אפשר לקרוא בקובץ שהוציא אלן ס. רוזנבאום, Is the Holocaust unique?, ודוקא מקולמוסו של ההיסטוריון האמריקני דייויד אי. סטנארד, מן האוניברסיטה של הוואי.

סטנארד עשה לו שם במחקריו על השמדת האינדיאנים, ודבריו טבועים במורת הרוח שחשים קורבנות של פשע מסוים או הדוברים בשמם, כאשר קורבנותיו של פשע גדול אחר מנסים לבזות את התנסותם או לדחוק אותה לגמרי. נקודת המוצא שלו הינה "שמאלית" באופיה, כלומר כפולמוס נגד ה"אידיאולוגיה האירו-אמריקנית של העליונות הלבנה", והוא דן בגלוי ב"רעיון האקסקלוסיווי" של האינטלקטואלים היהודים על ייחודיותה של השואה "שלהם" כחלק או כהבט של אידיאולוגיה זו. היהודים המציאו לעצמם "גאוות השמדה", "שמעניקה להם מעמד של אומה מועדפת בשולחן הכבוד המוסרי", אבל כשמתבוננים ב"כל החיפוש אחר ייחודיות של הקורבנות היהודים הינה עניין של השתקפות מטשטשת". למעשה כונו האינדיאנים של אמריקה הרבה לפני היטלר "שרצים", ואפילו באושוויץ, על פי ההיסטוריון היהודי ארנו י. מאייר מתו יותר אנשים מסיבות "טבעיות" כמו רעב ומגפות מאשר מסיבות "בלתי טבעיות" כמו תאי הגזים. ההצדקה העצמית של האמונה באמצעות תפיסת הבחירה, מכתימה מחקר רציני כ"אנטישמי", אך בעצמה מלאה בהנחות גזעניות ומתאימה בדיוק ל"מכחישנות" שמרבים להילחם בה, שמכחישה את סבלם של היהודים, אבל מכחישים בעצמם או מקלים ערך בסבלם הגרוע יותר של קורבנות אחרים של רצח עמים כמו האינדיאנים והארמנים.    

[פרשנות שלי: בקטע זה שוב גולש נולטה להכחשת השואה בסגנון שאולי כבר מוכר לציבור בישראל ממשפט הדיבה של דייויד אירווינג נגד דבורה ליפשטאדט: הטענה שבאושוויץ רוב היהודים מתו "מוות טבעי", כיוון שרובם מתו מרעב ומחלות, ולפיכך אי אפשר לומר שנרצחו בידי הגרמנים. העובדה שבאושוויץ שררו לא רעב ומגפות אלא הרעבה מכוונת, הפקרה לקור, זוהמה והזנחה עד מות מוצגת כ"תופעה טבעית", ולפיכך היהודים אינם יכולים, לדעת נולטה, כמו לדעת מכחישי שואה אחרים, להתלונן על כך שהם מתו באושוויץ מ"רעב ומחלות", וטענתם שהשמדתם היתה ייחודית הינה תוצאה של גזענות והתכחשות לסבלם של אחרים, שסבלו הרבה יותר מהם. המבקשים לחלוק על ייחודיותה של השואה מקפידים תמיד להטות את שאלת הייחודיות מן הפשע אל הסבל, ולטעון שסבלם של היהודים אינו עולה על זה של אחרים, אבל הייחודיות אינה מתייחסת לסבלם של הקורבנות, דבר שקשה למדידה, אלא לחומרתם של פשעי הנאצים והיותם חסרי תקדים, וזו בדיוק הנקודה שנולטה מעוניין לטשטש.

              

הבט נוסף של השיח האנטישמי הגרמני שמרבית הישראלים אינם מודעים לו, הוא שלא פעם מאחורי הביטוי "היהודים אינם רגישים לסבלם של אחרים" מסתתרים הגרמנים עצמם, ולא הארמנים או הפלשתינים. בעיתונות הימין הקיצוני בגרמניה ובאוסטריה מתוארים היהודים כמי שמדברים כל הזמן על השואה ובכלל לא מתייחסים לסבל הרב של הגרמנים במהלך המלחמה ולאחריה. העיתון הנאצי "צור צייט" שהזכרתי לעיל הירבה לצטט כתבות של גדעון לוי ב"הארץ", שבהן טען לוי כי היהודים מציגים את עצמם כקורבנות בעודם גורמים סבל לאחרים, אלא שבעיתון "צור צייט" הוסבו דבריו של לוי אל הנאצים עצמם, שסבלו מהפצצות וגירושים, מבלי שהיהודים חמלו עליהם. בעיתונות זו, כמו בתעמולה הנאצית, היהודים מוצגים כמי שיזמו את ההפצצות על גרמניה ואת גירוש הגרמנים ממזרח אירופה אחרי המלחמה, ואפילו את אונס הנשים הגרמניות בידי החיילים הרוסים מייחס הימין הקיצוני בגרמניה ובאוסטריה לכרוז נאצי מזויף שעל פיו קרא כביכול הסופר היהודי רוסי איליה ארנבורג לחיילי הצבא האדום לנקום בגרמנים ולאנוס נשים גרמניות.]

המשך מאמרו של נולטה:

מפליא הדבר שהמו"ל היהודי אלן ס. רוזנבאום קיבל פולמוס "אנטי יהודי" כה בוטה, ומפליא עוד יותר, שמחבר ההקדמה, ישראל ו. צ'רני, התנגד לבסוף בהצלחה בשנת 1982 ללחצים התורכיים, נגד הסימפוזיון שאירגן בתל-אביב על השוואה בין שני מעשי רצח העם או השואות, למרות שממשלת ישראל תמכה מטעמי אופורטוניזם פוליטי בדרישות התורכיות. בקובץ מובעות כמובן גם השקפות מנוגדות, כמו זו של סטיבן כץ, אך גם המונח שטבעו נציגי סינתי ורומא, הצוענים, "פוראימוס", כמקבילה ל"שואה", ממלא תפקיד במאמר אחר, ויכול להיחשב ל"רלטיביזציה", וניתן לשער, שהסינונים הפלשתיני "נכבה" לא היה נשאר בלתי מוזכר בתיאור ביקורתי של מדינת ישראל, למרות שאפשר לקבוע רצח עם רק  במובן הרחב מאד של "גירוש".

[פרשנות שלי: נולטה פותח בהסתמכות על חוקרים יהודים שכביכול "חושבים בדיוק כמוני", כדי להזכיר שגם לצוענים מונח מקביל לשואה – במקרה זה כמובן אין כל רלטיביזציה מצד הצוענים, שכן השמדת היהודים והשמדת הצוענים בוצעו שתיהן על ידי הנאצים, ולמרות ההבדלים ביניהן, בגלל מוצאם ההודו-אירופי של הצוענים, שחלק מהנאצים ייחסו לו חשיבות, הן חלק מאותו אירוע ומאותה אידיאולוגיה רצחנית כלפי בני אדם שמוכרזים כ"חיים בלתי ראויים" ונרצחים. אבל דרך עניין הצוענים עובר נולטה למה שבאמת מעניין אותו, הטענה הנפוצה באנטישמיות הגרמנית אחרי השואה ש"היהודים עושים לפלשתינים בדיוק מה שהנאצים עשו ליהודים", והוא עושה זאת בצורה מתוחכמת במיוחד: מזכיר את המונח הפלשתיני "נכבה", שנועד אכן לשמש כמקבילה למונח "שואה", ולאמץ את הטענה הגרמנית כי היהודים מבצעים רצח עם בפלשתינים – ולכן אין להם זכות להתלונן על השואה. אך כאן מבצע נולטה פניית פרסה – לכאורה הוא מודה בכך שבמלחמת השחרור מדובר בגירוש של הפלשתינים ולא ברצח עם, אך הוא מעלה כאן טענה מוזרה – שבנסיבות מסוימות גירוש יכול להיחשב לרצח עם. טענה זו עשויה להישמע בלתי מובנת למי שאינו מכיר את שיח הכחשת השואה הגרמני. בשיח זה גירוש הגרמנים ממזרח –אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה מתואר כהשמדת עם כמו השואה, והגרמנים גם טוענים, ללא ביסוס היסטורי, למיליוני מתים במהלך הגירוש, טענה שנועדה לתמוך בטענת רצח העם. תיאור גירושם של הפלשתינים מישראל כרצח עם מאפשר לגרמנים לתאר את גירושם שלהם כרצח עם ולהפוך גם את עצמם ל"קורבנות שואה", שגורשו "רק בגלל שהם גרמנים" – ולא בגלל תמיכתם בכיבוש הנאצי של ארצות מגוריהם, ומעורבותם בפשעי הנאצים. דיבור על הפלשתינים כאשר הכוונה היא בעצם לגרמנים אופייני לשיח האנטישמי הגרמני אחרי השואה, כפי שתיארתי קודם לכן לגבי השימוש בטענותיו של גדעון לוי כי היהודים אינם רגישים לסבל של אחרים, שכוונו ליחס היהודים לפלשתינים, לגבי יחסם של היהודים לסבלותיהם של הגרמנים, והדיבור על הארמנים ממלא תפקיד דומה. די לראות כיצד מתאר נולטה את העם הארמני בפתח הפרק השני במאמרו:]

הארמנים שייכים לעמים העתיקים ביותר עלי אדמות: מלומדים אחדים רואים אפילו המשכיות עד לממלכת אוררטו (אררט), שמוזכרת במקורות לערך מאז 1250 לפנה"ס. סביר יותר שעם הינדו-גרמני, כלומר הארמנים, התיישב במאה החמישית לפנה"ס במזרח אנטוליה והחזיק שם מעמד.

[הערה שלי: הארמנים הם עם הינדו-גרמני? זהו מונח של הלאומנות הגרמנית של שלהי המאה התשע-עשרה כדי לתאר עמים מ"מוצא ארי". ואיך נהגו בעלות הברית במלחמת העולם הראשונה בעם ההינדו-גרמני הנוצרי הזה? מספר לנו נולטה:]

בהסכם השלום בלוזאן, שחתמו בעלות הברית ב1923 עם תורכיה הקמאליסטית, לא דיברו יותר על הארמנים. הניצולים מן הרדיפה הכה קיצונית, העם שבמהלך המלחמה התייחסו אליו בעלות הברית בכל כך הרבה סימפטיה "נזנחו בידי אלוהים והעולם", ואין פלא שהם טענו שכל העולם המערבי נהג בהם כיהודה איש קריות, כך שנציגי העם הנוצרי העתיק ביותר פיקפקו מעומק לבם אפילו באלוהים.

[הערה שלי: נדמה כאילו בדברים אלה מצטט נולטה את הארמנים, אך בדיקת ההפניה שהוא מצרף מראה שבחירת המלים, על העולם שנהג בארמנים, עם הינדו-גרמני לדבריו, כמו יהודה איש קריות, הינה שלו עצמו, ובוודאי אינה מקרית.

לאחר שתיאר את הטבח בארמנים ואת העולם שזנח אותם עובר נולטה להשוות בין הארמנים ליהודים, כדי להשוות בין רצח הארמנים לרצח היהודים, וממשיך לגלוש מהכחשת השואה והאנטישמיות שהפגין כבר בראשית מאמרו להתבטאויות נאציות ממש ולהצדקת הנאציזם והשמדת היהודים.]

פרק רביעי במאמרו של נולטה:

כבר ב"מיין קאמפף" כתב היטלר את המשפט שמרבים לצטט בצדק, שאם היהודים "בעזרת השקפת העולם המרקסיסטית שלהם", יצליחו להשיג ניצחון על עמי העולם, יהיה כתרם זר המתים של האנושות, ולבסוף יהפוך כדור הארץ, כמו לפני מיליוני שנים, באמצעות האתר, לריק מאנשים (מהדורת 1933 של מיין קאמפף, עמ' 69). התבטאות זו נחשבת לא בלי סיבה למטורפת, ועם זאת הינה אחד הביטויים המוקדמים ביותר של פחד שכיום הוא רווח בכל מקום, שהאנושות יכולה להרוס את עצמה פיזית במו ידיה. כיום איש אינו רואה עוד ב"יהודים" את הגורם, אבל עם מעט מחשבה כולם חייבים להודות (ויכולים לקשר משמעות חיובית לקביעה זו), שיהודים אחדים מילאו וממלאים תפקיד הרבה מעבר לחלקם היחסי בפיתוח פצצות האטום והמימן וב"גלובליזציה" שמסכנת את הסביבה.

באחת מהתבטאויותיו האחרונות, בנאום פלטרהוף ביולי 1944, טען היטלר, שבטווח הארוך אותו "גרעין גזע" בעם הגרמני, "שהיה לו כישרון מסחרי ללא פעילות יצירתית", כלומר היהדות, יהפוך לכוח החזק ביותר ועקב כך יתפרק לגמרי העם הגרמני.

בכך הוא הציב את עצמו באותה מסורת, שגם עבור הסוציאליסטים המוקדמים וכמובן עבור מרקס היתה מכרעת, כלומר רעיון הקשר הסיבתי בין היהדות לבין כלכלת ממון "קפיטליסטית" מתקדמת....עם הלוחמים הגרמני, "העם האחרון של מרס [אל המלחמה הרומי] באירופה", כפי שהוא כונה, יהיה בסכנה חמורה ביותר עקב המסחור והפעילות של האינטלקטואלים שאינם לוחמים. אבל מיד אחר כך מעלה היטלר עניין שונה לגמרי, ומוכיח בכך, שאותו מניע מוקדם, האנטי בולשביקי וביסודו אנטי מרקסיסטי, היה החזק ביותר עבורו: "הבולשביזם שחט מיליוני מיליונים של האינטלקטואלים שלנו".היטלר רצה לומר בפירוש, שרק לו כוח ההחלטה למנוע את שתי ההתפתחויות ההרסניות, ודוקא באמצעות השמדת היהודים.

הערת סיכום שלי:

למרות הדיון הארוך בטבח הארמנים ובדימיון בינו לבין השמדת היהודים, אנו רואים שביסודו של דבר אין מדובר אלא בעוד מעטה מכובד לטענתו הישנה של נולטה, כי השמדת היהודים היתה דרכו של היטלר למנוע השתלטות יודובולשביקית שתהרוס את גרמניה, כפי שטען היטלר עצמו. במלים אחרות, כל העיסוק בטבח הארמנים, לא נועד אלא להכחיש את אופייה האמיתי של השמדת היהודים ואז להצדיק אותה, לכאורה שתי פעולות מנוגדות זו לזו, אך במציאות שתיהן מופיעות אצל הרוויזיוניסטים ומכחישי השואה זו לצד זו ומעידות על המניע האמיתי שניצב מאחוריהן: אי רצון לשאת באשמה על פשעי הנאצים.

  

יהודים שחשים אי נעימות מן ההאשמות המוטחות בהם תדיר כי הם רגישים רק לסבלם של יהודים ואינם מכירים בשואות של זולתם, כדאי שיקראו את כתביו של נולטה ומרעיו ויבינו מאיזו באר עכורה עולות ההאשמות האלה. שהרי מי שרוצה לזכור ולהזכיר את רצח הארמנים, שאת זעקתו הביא לאוזני העולם דוקא סופר יהודי, פרנץ ורפל, אינו זקוק לקישורים מופרכים לשואה, ומי שרגיש לסבלם של אנשים ולפשעים נגד האנושות, לא ינסה להתגולל דוקא על היהודים.

ואני מוסיפה ומזכירה את דברי מורי הפרופ' אוטו דב קולקה, שמעדיף לדבר על "השמדת היהודים", תיאור עובדתי שנועד לדייק ולמנוע את סילוף ההיסטוריה באמצעות תעלולים לשוניים. אני עצמי מסתפקת לגמרי בביטוי "רצח היהודים בידי הנאצים". המניפולציות במונח "שואה" כה רווחות, שלעתים עדיף לוותר על המונח ולהזכיר את העובדות: שהנאצים ובני בריתם רצחו כששה מיליון יהודים, בטענה שהם טפילים שמוצצים את דמו של העם הגרמני ומסכנים את קיומו. הדיון איננו דיון בלשון אלא בהתרחשות היסטורית, שיש לה אחראים, והאחראים לה צריכים לשאת באשמה לפשעיהם, ולא לגלגל אותה על אחרים.