יום חמישי, 11 באוגוסט 2011

אין שלטון ביום המות

אין שלטון ביום המות
זה הפסוק האהוב עליי בספר קהלת, שיש בו הרבה פסוקים אהובים. זה דומה לציווי הרומי העתיק לזכור את המות, כדי להצניע לכת, לזכור שכל הבשר חציר. אין שלטון ביום המות. הכל יודעים שימותו, נהגו לכתוב בצוואות ישנות, אך אין יודע את שעת המות. אין יודעים וגם לא צריך. יש דברים שצריך להשאיר בידי האלהים.
עכשיו אני חושבת על הכלב שלי ששכב בבית החולים הוטרינרי במיטה גדולה הרבה מכפי מידתו מכוסה בשמיכות ומחובר למכשירים. הוא כבר התקשה לנשום. החזיקו אותו בחיים רק בשבילי, שאוכל לבוא להיפרד, ואני נישקתי אותו הרבה, ואני חושבת על כך הרבה. חשבתי שזה יהיה נורא להיפרד ממנו, אבל זה דוקא זיכרון שאני שמחה עליו, בשבילי ובשבילו, זיכרון שיש בו עדנה גדולה. גם כלב צריך למות בין אוהביו ואהוביו, ובוודאי שאנשים צריכים למות כשהם מוקפים באהוביהם. פרידה היא דבר חשוב, להולך ולנשארים. אבל עדי טלמור, איש יפה וחביב, מת בניכר בין זרים.
לא היכרתי את עדי טלמור אישית, רק את פניו היפות בטלויזיה. כשמכירים את פניו של אדם נדמה לפעמים שמכירים אותו אישית, וכאשר הוא מת, נדמה שמת מישהו שמכירים, ומרגישים מין תחושה מוזרה, קצת הלם וקצת צער, תחושה מסוימת של אובדן אבל יותר תחושה של פחד מות, במיוחד כשמדובר באדם קרוב אלינו בגיל. ככה הרגשתי בהתחלה, אבל אחר כך כשנודעו הפרטים הרגשתי אימה גוברת ובחילה, וכשראיינו בטלויזיה את ראש אירגון דיגניטאס שמארגן את ההתאבדויות לחולים סופניים כבר הרגשתי חלחלה של ממש, כמו כשרואים סרטי אימה מאד אפלים. המות הוא כמובן דבר מאד מפחיד לכולנו, למרות שלכל אדם יש רגעים שבהם נדמה לו לפחות שהוא היה רוצה למות בו ברגע, אבל לרוב איננו רוצים למות, בוודאי לא בטרם נהיה מאד זקנים.
אירגון דיגניטאס עוזר לאנשים למות, אבל לא בחינם, אלא תמורת הרבה מאד כסף, כלומר זה אירגון מסחרי שמעודד את תיירות המות לשוייץ שהוא יוצא נשכר ממנה. נחמד שחברים רוצים לערוך מחוות זיכרון לעדי טלמור. תכנית שירים שהוא עצמו בחר מראש זו מחוה מקסימה. אם היה מדובר רק בזה זה היה מכובד וראוי. אבל מיום ליום הכל מתחיל להיראות יותר ויותר כמו מסע פירסום לאירגון דיגניטאס, שהוא, ביסודו של דבר, אירגון מסחרי, שגובה מחולים סופניים הון תועפות כדי להרוג אותם סופית, כמובן על פי רצונם, אבל עדיין זה אירגון שמתפרנס ומתפרנס היטב מהוצאה להורג של חולים סופניים, ויכול אדם לחשוב כמובן שהדבר ראוי בתכלית להוציא להורג חולים סופניים על פי בקשתם, אני אישית אינני חושבת שהדבר ראוי, בעיניי הוא מחריד, אבל גם אם חושבים, ויש בוודאי טעמים לכאן ולכאן, שהדבר ראוי, האם צריך על גבו של עדי טלמור לאפשר את מסע היחצ"נות הזה, שכעת הצטרף אליו גם העיתון "ידיעות אחרונות" בפירסום יומניו מימיו האחרונים, שקדימונים לפירסום היומנים כבר שודרו ועוד ישובו וישודרו בתכניות האקטואליה בטלויזיה, כך שגם אירגון דיגניטאס וגם ידיעות אחרונות יזכו ביחסי ציבור נדיבים, כביכול כמחוה לזיכרו של האיש היפה והחביב עדי טלמור, ובעצם כדי למכור, למכור עיתונים ולמכור חבילות התאבדות בשוויץ לחולים הסופניים הבאים, שכעת איש מהם לא יוכל להחמיץ את הידיעה על קיומו של אירגון דיגניטאס שמזמין אתכם להתאבד בשוויץ ולפזר את אפרכם באגם ציריך אם בזה אתם בוחרים. וכל זה בכלל לא נראה כמו כבוד לאדם וכבוד למת, זה נראה לגמרי ציני ולגמרי לגמרי מגעיל. ונכון שמה שמפריע לי באמת זו ההתאבדות בע"מ המאורגנת הזאת. מעניין אם נותנים גם קבלה וחשבונית: כוס תרעלה אחת, מות אחד בטוח. כשאדם שם קץ לחייו, תהיינה אשר תהיינה הנסיבות, זה נורא דיו, אבל כמעשה נואש של אדם פרטי אפשר להבין ולרחם. אי אפשר לשאת את המחשבה על אירגון שמתפרנס מזה, על אנשים שגובים מחולה סופני הון תועפות כדי להרוג אותו, ואפילו אם מדובר במות מנומס ונעים – לעזאזל עם הנימוס והנעימות כשמדובר במות. כן, כמו אלבר קאמי גם אני חושבת, הלואי שמה שיותר אנשים יקיאו את מרירתם, אני חושבת, שיצעקו, שיתקוממו – הרי הורגים בן-אדם, ואחר כך עושים מזה יחסי ציבור ופירסומת, ואחר כך יעשו מזה עוד כסף ועוד כסף. ויגידו שיש שלטון ביום המות, כי אנשים אוהבים ליטול לעצמם את כוחו של אלהים. אבל אין שלטון ביום המות. אסור שיהיה שלטון ביום המות, אחרת אנה אנו באים.