יום שישי, 5 באוגוסט 2011

אגון פליג בעקבות ארנסט נולטה – במסלול הכחשת השואה

במאמר שפירסם בראשית יוני ההיסטוריון יוליוס שפס ב"יידישע אלגמיינה" לרגל מלאת עשרים וחמש שנה ל"ויכוח ההיסטוריונים" בקיץ 1986, שהחל בתביעתו של ההיסטוריון הגרמני ארנסט נולטה לראות בהשמדת היהודים חיקוי, ויותר מאוחר גם תגובה הגיונית, להשמדת המעמד הבורגני הרוסי בידי סטלין – טענה שמהדהדת בה התעמולה הנאצית כנגד "היודו-בולשביקים" שרצו כביכול להשמיד את העם הגרמני, טען יוליוס שפס בצער שנולטה זכה בדיעבד לניצחון, וכיום האנטישמיות כה נפוצה ולגיטימית בגרמניה שאין כבר צורך בארנסט נולטה.
מאמרו של יוליוס שפס:
באשר להזדקקות האנטישמית למשנתו של ארנסט נולטה כנראה ששפס טעה: ב-13 ביולי השנה, פירסם היסטוריון העת העתיקה אגון פליג Egon Flaig ב"פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג", שבו פירסם בזמנו גם נולטה את מאמריו, מאמר תמיכה נלהב בנולטה, ובו התקפה חריפה על הפילוסוף יירגן הברמאס, שיצא בזמנו כנגד נולטה והיסטוריונים נוספים ופתח בכך את "ויכוח ההיסטוריונים" על ההיסטוריוגרפיה הגרמנית של השואה.
מאמרו של אגון פליג:
לדברי פליג נקט הברמאס בביקורת שלו על נולטה סילופי ציטטות ותחבולות עיתונאיות זולות, כאשר האשים אותו בניסיון לבטל את ייחודה של השואה. לדעת פליג להברמאס לא היה מושג לגבי הנחות היסוד התיאורטיות שעל פיהן פעל נולטה. פליג שללא ספק פועל על סמך הנחות יסוד תיאורטיות דומות לאלה של נולטה, מסביר לנו את מה שהברמאס לא הבין לדעתו, כאשר האשים את נולטה בשלילת הייחודיות של השמדת היהודים:
"כי על אומה – או על קהילה פוליטית בכלל – מוטלת חובת זיכרון רבה ומגוונת. האזהרה של ההיסטוריונים שהברמאס גינה היתה מאד פשוטה: כלומר שעברם של הגרמנים איננו כולל שתים עשרה שנים, אלא אלף שנים, ושעברם של הגרמנים – כך נאמר מעת לעת אצל ההיסטוריונים מיכאל שטירמר וארנסט נולטה –  הינו חלק מן התרבות האירופית לפחות מאז יוון הקלאסית, כי משם נובע חלקם הגדול בדיוק של אותם הישגים, שמהן ניזונה התרבות המערבית זמן כה רב. אם הישגים אלה הינם בעלי משמעות עבורנו, הרי זו הפרה גסה של הסדר הטוב, שזיכרון פשעי המשטר הנאצי יהוה את גרעין תרבות הזיכרון שלנו. כי הזיכרון התרבותי של כל קהילה פוליטית חייב בהכרח לכלול לא רק דוגמאות רעות, אלא גם דוגמאות חיוביות."
את המשפט הזה: "אם הישגים אלה הינם בעלי משמעות עבורנו, הרי זו הפרה גסה של הסדר הטוב, שזיכרון פשעי המשטר הנאצי יהוה את גרעין תרבות הזיכרון שלנו", אני חוזרת וקוראת בתדהמה. אני מתקשה להאמין למראה עיניי. אולי יש ל-grober Unfug עוד משמעות? אני בודקת במילון ואהריך שלי: "Unfug – התנהגות שגורמת מטרד ציבורי, שמעיקה על הכלל, הפרעה מודעת של הסדר הציבורי". Grober Unfug – הפרעה גסה של הסדר הציבורי. זה מה שיש לקלאסיקן לומר על העמדת זכר השואה במרכז הזיכרון הגרמני. ככל הקלאסיקנים יש לו כבוד גדול למתמטיקה, והוא איננו מבין מדוע למה לעשות עניין משתים עשרה שנים מתוך אלף. הלאומן הצרפתי האנטישמי ז'אן מארי לה-פן כבר אמר פעם משהו דומה: "תאי הגזים הם רק פרט בהיסטוריה".  
ופרופסור אגון פליג הוא יליד שנת 1949. לא נאצי קשיש, לא חניך נוער היטלר, מישהו שנולד אחרי המלחמה, אבל הזדהותו עם ארנסט נולטה מוחלטת.
ואגון פליג איננו מאחר לתאר לנו, איזה עוול גורמת ההפרעה הגסה של הסדר הציבורי מחמת ההתמקדות בזיכרון השואה לחייו של העם הגרמני:
"במה מדובר כאן באופן מעשי, תיאר כריסטיאן מאייר [היסטוריון קלאסי יליד 1929] בבהירות: עם אחריות כזאת, כפי שנושאים הגרמנים, אפשר לחיות רק כשהעמים האחרים "אינם מקשים זאת עלינו". בכך כבר נאמר הכל: אפשר לחיות עם זה רק בקושי. כי מה משמעות הדבר בחיים הפוליטיים המעשיים, ש"אחריות" כזאת הינה צודקת? פשוט לגמרי: שאינך יכול לעשות, מה שאחרים עושים, שאתה חייב לעשות, מה שאחרים אינם עושים."
איזה אי צדק, וכל זה רק בגלל רצח של ששה מיליון יהודים.
ופליג ממשיך:
"להתקיים לאורך זמן – גם במסגרת אירופאית – יכול העם הגרמני כמובן רק כעם נורמלי, לא כעם מוכתם. כי תוצאותיה של הכתמה כזו דומות תמיד, ללא קשר מה עילותיה. נורמליות זו הינה זכות היסוד של כל דור עלי אדמות. כי מבחינה מוסרית מתחיל עבור כל אדם העולם מחדש, גם אם אנחנו תמיד נשארים שבויים בהיסטוריה. נורמליות – על פי הברמאס ומרעיו – אסור שתהיה: לא עבור הגרמנים. סירוב לנורמליות הוא אילוץ לאי נורמליות. הגרמנים צריכים איפוא להיות עם לא נורמלי."
סליחה, פרופסור פליג, אבל לא הברמאס הפך את הגרמנים לעם לא נורמלי, אלא היטלר.
ועוד אפולוגיה של פליג לנולטה:
"איש מן ההיסטוריונים שהברמאס הכפיש לא חלק על ייחודיות זו [של השואה]. אבל נולטה הניח כמובן מאליו  שהייחודי ניתן להשוואה, כן, שההשוואה ההיסטורית נחוצה. כל אדם אינטליגנטי וכל היסטוריון, שמכיר את היסודות התיאורטיים של מלאכתו, יודע זאת. הרבה היסטוריונים האמינו אז, שאיכות הייחודיות נמצאת אובייקטיבית בדברים עצמם. אבל דבר ייחודי נראה ייחודי רק משום שמבליטים תכונה ספציפית כמיוחדת, כלומר מייחסים לה משמעות מיוחדת. אבל זה אפשרי רק כאשר אנשים נמצאים בתור מהות התרבות במצב, לבחור מתוך אירועי העולם אירוע בודד, שהם חושבים למשמעותי. דבר זה מעניק משמעות למושא כוונתם והכרתם. כל ייחודיות היא לפיכך תופעה לגמרי סמאנטית."
במלים אחרות: על פי פליג לא היקפו ואופיו חסר התקדים של רצח היהודים העניק לו את ייחודו, אלא החלטה שרירותית של אנשים להעניק לו משמעות גרמה לכך שהוא ייחודי. אין לשואה ייחוד לכשעצמה, אלא רק משום שנבחרה להיחשב מיוחדת. פליג טוען שהוא מכיר בייחודיות השואה, אבל בעצם שולל את הייחודיות כתכונה אימננטית של השואה, ומציג אותה כתכונה שמיוחסת לה על פי בחירה חיצונית ובלתי מחויבת המציאות. ייחודיותה של השואה לדידו איננה אלא עניין סמאנטי, מסמן חיצוני, כמו משמעות המוענקת למלה בשפה מסוימת, שהיא משמעות שמעניקים לה אנשים, שהרי צירוף צלילים לכשעצמו אין לו משמעות משלו אלא בתודעת האנשים. אם אדם כלשהו, למשל פליג עצמו, יחליט שלרצח ששה מיליון יהודים אין שום משמעות, המשמעות לדידו תיעלם מעצמה:
"לכל אדם זכות לתת לדבר משמעות. אין בית משפט סמאנטי, שיכול לאסור על הענקת משמעות לאירוע, ושיכול להורות ליטול משמעות מאירוע אחר. וכאשר אני טוען, שהדמוקרטיה האתונאית הינה ייחודית כמו השואה, אני יכול לציין סיבה טובה לכך: עבורי היא רבת משמעות יותר מן השואה. ומי יכול לאסור עליי, להעניק לה משמעות זו? איסור מחשבה כזה הוא אמנם אפשרי, אבל בעולם החופשי עדיין איננו מצווה במפורש."
זהו אכן ההיגיון הרלטיביסטי, שלמרות מומחיותו הקלאסית של הפרופסור פליג הוא מנוגד בתכלית לערכיה של יוון הקלאסית שלדבריו הוא כל כך מוקיר: עבור אפלטון האידיאה נמצאת מחוץ לאדם, והאדם צריך לשאוף להשיג אותה. משמעותם של הדברים בתפיסה היוונית הקלאסית היא תכונה אימננטית של הדברים, ולא תכונה שאדם כזה או אחר מעניק להם. האמת עבור אפלטון היא אמת משום שזה טבעה, והעובדה שאדם כזה או אחר, למשל פרופסור גרמני אנטישמי מסוים, חושב שהיא איננה אמת, או מסרב להכיר בה כאמת, איננה מעלה מבחינת אפלטון ואיננה מורידה. במשל המערה המפורסם שלו טען אפלטון שאנשים רואים צללים וחושבים שהינם הדבר עצמו. לדידו של אפלטון אם אדם רואה צל וחושב שהוא הדבר עצמו, אין הדבר מעיד אלא על מוגבלותו של הרואה, לא על טיבם של הצל ושל הדבר האמיתי המטיל אותו. צלה של השואה על גרמניה אכן גדול וכבד מנשוא, אבל אין זה אלא צל על קיר האומה הגרמנית. את הצל מטיל הדבר עצמו, רצח ששה מיליון יהודים, והוא קיים לעצמו, גם אם גרמני כזה או אחר, ואפילו האומה הגרמנית כולה, יסרבו להכיר במשמעותו.

עוד על התיזות של ארנסט נולטה ראו ברשימתי: שימוש בטבח הארמנים להכחשת השואה