יום שבת, 23 בנובמבר 2013

המקטורן של מילנה



בשנים האחרונות עוסקות חוקרות בחוויה הנשית בשואה כעניין לעצמו. מחקר מגדרי תמיד מעורר בי תחושה מטרידה: האם התופעות שמתוארות כחוויה נשית הן אכן כאלה, או שמדובר במהותנות, בהגדרת חוויות מסוימות כנשיות בהתבסס על דימויים סטריאוטיפיים של נשיות. אבל לפעמים הדברים מתפרצים מן הדף, ואי אפשר להתכחש להם.
רות בונדי, בספרה האוטוביוגרפי היפה "שברים שלמים", כותבת דבר שלא שמעתי קודם לכן, שבאושוויץ הפריע לה הלכלוך הרבה יותר מהרעב. המחראות המזוהמות היקשו עליה יותר מן ההרעבה הקיצונית. חשבתי שזו חוויה נשית, לסבול מלכלוך יותר מאשר מרעב. הדברים שלה לא היו בשבילי רק תיאור סובייקטיבי. הם סיפרו לי משהו על אושוויץ שלא קראתי אצל ניצולים אחרים.   
אולי צריך לשאול את הניצולות שעוד חיות על כך: עד כמה הפריעה לך הזוהמה באושוויץ? נדמה לי שאין כזו שאלת מחקר. אבל אם כבר חוקרים חוויה נשית ככזו, אולי צריך גם לשאול שאלות אחרות.
ולפעמים מתוך הדפים מתפרצת הוויה נשית עוצמתית כזו, שעל רקע מחנה הריכוז וזוועותיו הבלתי פוסקות מצטיירת כמו פרץ של צבע העולה מתוך עשן. כפי שסיפרתי בפוסט הקודם אני קוראת עכשיו את ספרה של מרגרטה בובר-נוימן על מילנה יסנסקה [התפרסם גם בעברית בהוצאת עם עובד], שהתידדה איתה במחנה הריכוז רוונסבריק, ופתאם, אחרי התיאור המזעזע של הנשים הצועניות ברוונסבריק שמקבלות הודעות על "פטירת" יקיריהן הגברים שנרצחו בהמוניהם בידי הנאצים, פתאם הקטע הבא:
"בחג המולד 1941 הפתיעה הנהלת המחנה במחוה אנושית. קרובי המשפחה הורשו לראשונה לשלוח חבילה שאת משקלה ותוכנה הכתיב האס-אס בדקדקנות. אבל המדהים ביותר: כל אסיר הורשה לקבל מקטורן צמר.
רצתי למילנה עם החבילה שלי – פתחתי אותה והיה בה מקטורן זהוב סרוג – יוצאת מכליי מרוב שמחה, ולא יכולתי בשום אופן להבין מדוע התמהמהה להראות לי את מתנתה. היא התביישה בחוסר הטעם של אביה [אמה של מילנה מתה בילדותה, ע.פ.], שצירף לחבילה מקטורן של תלבושת טֶגֶרְנְזֶה (תלבושת עממית בווארית מפורסמת). ניחמתי אותה וביקשתי לדעת, אלו בגדים נהגה ללבוש כשהיתה חופשיה. אבל גם זאת היתה נקודה כאובה: מכיוון שלאחר מחלה קשה היא השמינה, אבד לה החשק להתלבש יפה. אבל כעת, כששוב הפכה חטובה כמו בנעוריה, זה יכול היה להיות לגמרי אחרת. מילנה שכחה את המקטורן הטפשי, והתענגנו על דימיונות האלגנטיוּת העתידית שלנו: מילנה כבר ראתה את עצמה בחליפת ספורט, שתמיד הלמה אותה כל כך."  
כעת הפכה מילנה חטובה כמו בנעוריה – בתנאי הרעב, הכפור והסבל הנורא של מחנה הריכוז רוונסבריק, אמנם לא מחנה המות של הנשים היהודיות שתנאיו היו גרועים פי כמה ומחוות אנושיות של חבילות לאסירים לא עלו בו על הדעת, ובכל זאת גיהנום עלי אדמות. והנה מילנה מתענגת על גזרתה הצרה שנגרמה בעטיו של הרעב, ומתביישת במקטורן הצמר המשובח ששלח לה אביה, שסופסוף יכול לחמם מעט את עצמותיה הקפואות שלא הצליחה לחממן במדי האסירות העלובים ובשמיכה הדקה שניתנה לנשים במחנה, והיא מתנחמת במחשבה על עצמה בחליפת ספורט שמחמיאה לה, שכבר לעולם לא תזכה ללבוש, כמו מוכרת הגפרורים הקטנה שחולמת חלומות קצרים ונואשים כבעירת גפרור וסופה ידוע מראש.
ואני רואה אותן לנגד עיניי, את מרגרטה במקטורן הזהוב שכנראה סרגה לה אמה, ואת מילנה במקטורן צמר של תלבושת טגרנזה מעל תלבושת האסירות העגמומית שלהן. באיזה גוון היה מקטורן הצמר הזה? האם היה מעוטר ברקמות? אולי בכפתורי זהב או כסף? יש לי בארוני מקטורן צמר אדום ארגמני שכזה, רקום קיפודים ורכוס בכפתורי כסף גדולים. זה כנראה פריט הלבוש היקר ביותר בארוני. קניתי אותו ברחוב קרטנר המהודר בוינה העתיקה בפרץ של תשוקה שלא ידעתי להסביר, כי הוא פקד אותי רק לעתים נדירות בחיי, והייתי רוצה ללבוש אותו תמיד, אבל יש לי מעט הזדמנויות מתאימות לכך. אולי עלי לקבל את תחושותיה של מילנה כביקורת קטלנית על מקטורן טגרנזה שלי שדוקא כעת מתחשק לי מאד ללבוש אותו ולהלך איתו ברחוב ולחשוב על מילנה שלא זכתה לצאת בחיים מן המחנה, מילנה היפה שפרנץ קפקא כל כך אהב ובמותה היתה מבוגרת רק בשבע שנים מכפי שהיה קפקא במותו, והיתה כל הזמן אשה.

יום רביעי, 20 בנובמבר 2013

פגישה עם יהודית בובר-אגסי



אתמול נפגשתי עם בני הזוג יוסף אגסי ויהודית בובר-אגסי כדי לדבר איתם על איגוד הקומוניסטים העבריים שהיו חברים פעילים בו יחד עם אבי, ולאחר קום המדינה, כשאיבדו את אמונם בקומוניזם, ביקשו לפרקו, דבר שלדברי יוסף אגסי הכעיס מאד את אבי, יוסף מרגלית, שקרא לו בוגד, כי לדעת אבי פירוק האיגוד שכבר היה באותה עת מפלגה היה בגידה במעמד הפועלים. מאז ועד יום מותו סירב אבי לדבר איתו. אבי עדיין האמין בלהט בברית-המועצות ובקומוניזם. מי יודע עד מתי. אחי אמר לי שבבוידעם של הוריי ספונה אנציקלופדיה רוסית משנות החמישים, ושהם קראו בסתר את "קול העם" ושרפו אותו לאחר מכן, סיפורים שלא היכרתי כלל, אבל זכרתי שלאחר התמוטטות ברית-המועצות והמשטרים הקומוניסטים עברה מחשבה בראשי שאבי מתקשה לעכל זאת, כך התרשמתי מהשיחות איתו אז. אני זוכרת שדיברתי עם אחי על כך והוא אמר לי אז בוודאי, הוא לא האמין שזה יתמוטט בקלות כזו. האם אבי המשיך להאמין בקומוניזם, ובדיקטטורה של הפרולטריון, שבאמצע שנות החמישים כבר אי אפשר היה להתעלם עוד מפשעיה הנוראים? האם האמין בלב שלם, או בלב חצוי, שיש עוד סיכוי לדמוקרטיה קומוניסטית? לאיזשהו משטר קומוניסטי?
אני מדברת עם יהודית על מילנה יסנסקה, ידידתו ואהובתו של פרנץ קפקא, שבמחנה הריכוז הנורא רוונסבריק פגשה את אמה של יהודית, מרגרטה בובר-נוימן, והשתיים היו לידידות נפש. על ידידותה עם מילנה, שמתה במחנה, כתבה מרגרטה תחילה בקצרה, ואחר כך הקדישה לה ספר שלם "מילנה", שיהודית השאילה לי ואני קוראת בו כעת והוא מאד מחיה בעיני את דמותן של מילנה ושל מרגרטה ואת חייהן במחנה הריכוז רוונסבריק, וגם קפקא מוזכר בספר, אבל דמותו כאילו מעומעמת שם, כי סיפור הידידות במחנה הריכוז חזק מכל. מרגרטה בובר-נוימן, קומוניסטית גרמניה שנישאה תחילה לרפאל בובר, בנו של מרטין בובר, וילדה את שתי בנותיהם ברברה ויהודית, נישאה בשנית לאחר גירושיה מרפאל בובר לקומוניסט היהודי-גרמני היינץ נוימן, והגיעה איתו למוסקבה, שם עבדו שניהם עבור המפלגה הקומוניסטית, אבל חינו של נוימן, שהתנגד לשיתוף הפעולה הסובייטי עם הנאצים, סר בעיני סטלין, והוא נאסר ונרצח בכלא הסובייטי, ואילו מרגרטה נאסרה ונמסרה באוגוסט 1940 לידי מי שהיו באותה עת בני ברית של ברית-המועצות – גרמניה הנאצית. היא נמסרה לידי הגסטאפו שלאחר תקופת מאסר וחקירה העביר אותה למחנה הריכוז רוונסבריק, שם חיה חמש שנים עד תום המלחמה. על הקורות אותה כתבה מרגרטה בובר-נוימן את ספרה "אסירה אצל סטלין והיטלר" שהיכה גלים ותורגם לשפות רבות.
מסוף שנת 1937 ועד אחרי מלחמת-העולם לא ראתה יהודית את אמה. לאחר המלחמה נסעה לאירופה עם סבה וסבתה מרטין בובר ורעייתו, שלאחר גירושי הוריה קיבלו משמורת על נכדותיהם ועלו איתן לארץ, ורק אז פגשה את אמה ושמעה את סיפורה. האם סיפורה של אמך השפיע על החלטתך לפרק את המפלגה? אני שואלת. יהודית אומרת שכבר בטרם פגישתה עם אמה היו לה ספקות, ושגם אחרי הפגישה עם אמה לקח לה עוד כמה חודשים להגיע להחלטה. כיצד התייחס מרטין בובר לפעילותה הקומוניסטית? הוא נתן לה לקרוא ספרים על פשעי הקומוניסטים, אבל באותה עת לא היתה לכך השפעה עליה, לדעתה בגלל היותה בגיל הנעורים. לי נדמה שהמפגש עם אמה וידיעת קורותיה הן ששברו את אמונתה הקומוניסטית של יהודית יותר מכל דבר אחר.
יהודית איננה זוכרת היטב את אבי. אני שוכחת לשאול אם סיפרה לחברים באיגוד את סיפורה של אמה, האם אבי שמע זאת? אבל אפשר לשמוע ולא להאמין.
זה היה גורלה של מרגרטה במחנה רוונסבריק. הקומוניסטיות הגרמניות שהיו כלואות שם יחד איתה וידעו על סיפורו של בעלה הדיסידנט נוימן ועל סיפורה שלה, טענו שהיא מפיצה שקרים ודיבה על ברית-המועצות והחרימו אותה. גם על מילנה איימו שתפסיק להתראות איתה, אבל מילנה, שהיתה בעצמה קומוניסטית במשך תקופה מסוימת והתפכחה במהרה, האמינה לסיפוריה של מרגרטה והעדיפה את ידידותן. אבל האם שנאת הקומוניסטיות למרגרטה נבעה רק מאמונה לוהטת בקומוניזם, או משנאה למי שנישאה לשני בעלים יהודיים והתנגדה לשיתוף הפעולה בין ברית-המועצות לנאצים? לצד מי היו הקומוניסטים הגרמנים? האם בסתר לבם הזדהו עם הנאציזם ויחסו ליהודים? בעקבות טקס זיכרון לאסירות המחנה שאליו הוזמנה, ושהאסירות היהודיות לא הוזכרו בו כלל. החליטה יהודית לערוך מחקר על האסירות היהודיות ברוונסבריק, שעד אז לא התעניין איש בגורלן. המחקר הניב את ספרה: "האסירות היהודיות של רוונסבריק" בהוצאת מאגנס, 2011. כשמצאתי את הספר במקרה בשבוע הספר, לא שמעתי עליו קודם לכן, חשבתי קודם כל על מילנה יסנסקה ועל אמה של יהודית, שעל פגישתן ברוונסבריק כבר ידעתי ממאמר שפירסמה מרגרטה בכתב-העת הוינאי פורום שערך הסופר פרידריך תורברג בוינה משנת 1954 ואילך וכתבו בו רבים מאלה שגלו מגרמניה, כמו תיאודור אדורנו וחנה ארנדט ומכס ברוד שתיווך בעניין פירסום מאמרה של מרגרטה בכתב-העת. אבל מספרה של יהודית בובר על האסירות היהודיות ברוונסבריק אני יודעת כעת שהנאצים הפרידו הפרדה גמורה בין האסירות היהודיות במחנה לבין האסירות הלא יהודיות. מילנה ומרגרטה היו אסירות פוליטיות במחנה של הלא יהודיות, שהיו בו גם זונות וצועניות, שהנאצים הגדירו כ"א-סוציאליות".
מה ידע אבי על שיתוף-הפעולה בין סטלין להיטלר, מתי ידע, ומה חשב על כך? אני יכולה רק לתהות. אולי חשב שזו רק תעמולה עוינת. הרי גם ברית-המועצות טענה ללא הרף אחרי המלחמה שאין הבדל בין מעצמות המערב לבין הנאצים. אחי חוזר ומזכיר לי, ששיתוף-הפעולה בין ברית המועצות למעצמות המערב היה קצר-יומין. לא עבר זמן רב מאז סיום מלחמת-העולם ועד שהמתיחות בין ברית-המועצות למעצמות המערב הידרדרה למלחמה הקרה. ואולי המקקארתיזם בארצות-הברית והוצאתם להורג של בני הזוג רוזנברג הפכה את המשך האמונה בקומוניזם לקלה יותר עבור אבי. בני הזוג אגסי כבר היו במקום אחר, אבל אבי עוד דבק באמונתו בקומוניזם, אני משערת כך. אינני יכולה אלא לשער.
   

יום ראשון, 17 בנובמבר 2013

מפלגת הייקים המקופחים



ביקשתי מהמתנדב החביב בארכיון "ההגנה", הפלמ"חניק שרגא פלד (שטאל), לחפש שמא נמצאים בארכיון מסמכים הנוגעים למכס ברוד. המסמך ששרגא מצא עבורי הוא דו"ח סודי של הבולשת הבריטית מתאריך ה-19 במאי 1942 (תיק 47/127), שמדווח על "התנגדות מאורגנת להנהגת היישוב", ובו מופיעים הדברים הבאים שאני מתרגמת כאן מהמקור האנגלי (הדפוס במסמך מטושטש מעט ואני מקוה שלא נפלו עקב כך טעויות בתרגומי):

... ממשיכה לגאות התחושה, במיוחד בקרב מהגרים יהודים-גרמנים, שהמדיניות היהודית בפלשתינה כפי שמכתיבה אותה ההנהגה הנוכחית זקוקה לשינוי. שמותיהם של רוברט ולטש, ד"ר ארנסט סימון, ארנולד צוויג, מכס ברוד וגיאורג לנדוור, האחרון פקיד בסוכנות היהודית עצמה, נמסרו כמי שעומדים ישירות מאחורי התנועה. מקור יודע-דבר מציין כמה פגישות שהתקיימו בתל-אביב ובירושלים במשך החודשיים האחרונים והגיעו כעת לשיאן בהקמת ארגון למעשה "עלייה חדשה, ושמקווים לזכות בתמיכת רוב מתוך 200,000 יהודי גרמניה, אוסטריה וצ'כיה היושבים כעת בארץ לתכניתה הפוליטית של הקבוצה, שעיקרן כדלקמן: 

1.    מאמץ גדול יותר לתמוך בבריטניה . זאת כולל גיוס מספר גדול יותר של הנוער הדובר גרמנית (מתוך כאחד-עשר אלף יהודים המגויסים כעת לכוחות הבריטיים 725 בסך הכל הינם יהודים גרמנים, אוסטרים וצ'כים).
2.    שיתוף פעולה הדוק במדיניות הפנים והחוץ עם בריטניה והדמוקרטיות.
3.    הקמת ועדה יהודית בינלאומית של ציונים ולא-ציונים כדי לנסח הצעות מוסכמות לפיתרון הבעיה היהודית ולהגיש הצעות אלה לועידת השלום.
4.    לזנוח מטרות ציוניות אלה שהידרדרו לשוביניזם וייסוד שיתוף-פעולה רב יותר בין יהודים, נוצרים ומוסלמים בפלשתינה בתחום הפוליטי והכלכלי.
5.    ייצוג הוגן בגופי הנהלת היישוב, כלומר הועד הלאומי, הסוכנות היהודית, הערים והמועצות המקומיות.
6.    ייסוד גוף מפקח במחלקת הכספים של הסוכנות היהודית והעיריות כדי להבטיח פירסום מאזנים המראים את ההכנסות וההוצאות של קרנות ציבוריות כמו הקרן הקיימת, קרן היסוד, כופר היישוב ודו"חות פוליטיים אחרים.
7.    מניעת שחיתות באירגונים היהודיים השונים.
8.    ייסוד מערכת חינוך דמוקרטית  יחידה ללא הטייה מפלגתית.
9.    פיקוח הדוק על חינוכן של קבוצות הנוער השונות בפלשתינה והסתלקותן לחלוטין מהפוליטיקה.
זוהי תכנית שאפתנית להכניע את העוצמה המרוכזת מזה זמן רב בידי "גווארדיה ותיקה" של יהודים פולנים ורוסים מסוימים. עוינות בין יהדות רוסיה ופולין לבין מהגרים ממרכז אירופה (גרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה) הינה ארוכת יומין ואפשר לייחס אותה, לפי מספר מקורות, , להבדלים התרבותיים ביניהם, במיוחד בשימוש בלשון העברית. החינוך התקני בבתי הספר של ארצות מוצאם הותיר את המהגרים המבוגרים יותר ממרכז-אירופה ללא ידע פעיל בעברית וכתוצאה מכך במצב של נחיתות לעומת ה"גווארדיה הותיקה" הרוסית והפולנית, שעבורה תחיית השפה העברית היא אחד מעיקרי הציונות ותנאי מוקדם לשירות במוסדות הלאומיים. גורם זה, שחסם למעשה בפני מהגרים מרכז אירופים בולטים עמדות בגופי היישוב הרשמיים, היה בעל כוח דומה בשלילת השתתפותם בניהול הפוליטיקה המפלגתית. ביקורת על ה"גווארדיה הותיקה" ועל המגמה האולטר-לאומנית בענייני היישוב איננה חדשה, אך עד כה חסרה אירגון וכיוון. יהיה מעניין לראות את התקדמותה של "עלייה חדשה" כנגד יריביה רבי-העוצמה.

עד כאן דברי הדו"ח הסודי של הבולשת הבריטית. הבריטים גילו עניין מיוחד במפלגה החדשה עקב תמיכתה בבריטניה ובהתגייסות אנשי הישוב היהודי בארץ-ישראל לצבא הבריטי – בראשית הדו"ח מספר עורכו על ניסיונות גיוס כושלים בקרב אנשי הישוב, דבר שאיננו מפתיע לאור הזעם בישוב על מדיניות הספר הלבן הבריטית, שמנעה מיהודי אירופה הנרדפים על חייהם להגיע לארץ-ישראל.
לצערי לא מצאתי בינתיים במכתבי מכס ברוד הידועים לי התייחסות כלשהי לפעילותו בכינון מפלגת "עלייה חדשה", שלמעט מסמך זה לא ידעתי עליה כלל. עם זאת המסמך נראה לי מאד אמין, וידוע לי שהאישים הנזכרים במסמך כעומדים מאחורי ההתארגנות היו מאד מקורבים למכס ברוד. כדי לשפוך אור על פעילותו הפוליטית של מכס ברוד בישראל נזדקק ליומניו, אך למרבה הצער יומני מכס ברוד עדיין מוסתרים בכספות שחלקן טרם נתגלו – מקום היומנים משנות יצירתו של פרנץ קפקא 1913-1924, שהם המבוקשים ביותר לצורך המחקר, הוסתר מבית המשפט בישראל וידוע רק לצאצאיה של אסתר הופה ולארכיון הספרות הגרמני במרבאך, והסתרת המידע המצוי ברשימה שערך הבלשן השויצרי ברנרד אכטה עבור אהובת ברוד אסתר הופה ומצויה בידי בנותיה ובידי הארכיון הגרמני מעלה חשדות כבדים לכוונה להעביר יומנים אלה לידי הארכיון הגרמני שלא כחוק ובניגוד להחלטת בית המשפט בישראל לכבד את צוואת מכס ברוד ולהעבירם לספרייה הלאומית בירושלים.

בארכיון עיתון "דבר" מצאתי כתבה מתאריך ה-10 בנובמבר 1942בכותרת "עליה חדשה" – מהי ומה דרכה. הכתבה מדווחת על מסיבת עיתונאים עם הד"ר פליכס רוזנבליט, לימים פנחס רוזן, שר משפטים בממשלות ישראל, שאמר בין השאר:
"עליה חדשה" היא פורמאציה לבחירות ופורמאציה להשתתפות בחיי הישוב והארץ. בראש ענייני הישוב עומדים אנשים מהעליה הראשונה והשניהעם תוספת מצומצמת של אנשי העליה השלישית. העליה הרביעית לא עירערה על המצב הזה. אך בעליה החמישית יש כוחות התובעים שישותפו בהנהגת ענייני הישוב. הם אומרים זאת תוך יחס הערצה לאלה שקדמו להם ותוך הכרת זכותם של הראשונים למנהיגות, אך גם תוך הכרה שאף הם, העולים החדשים, יוכלו לתת חלק בהנהגת ענייני הישוב והם ראויים ורשאים לכך.
בתשובה לשאלות אמר ד"ר רוזנבליט: אם יהיה צביון "לנדסמנשאפטי" (אופי של אירגון על בסיס ארץ מוצא משותפת) ל"עליה החדשה" – יהיה זה על אף רצוננו. אדרבה, יצטרפו לאירגון הפוליטי העל-מפלגתי החדש אנשים מחוגי עליה אחרים ויטלו ממנו את הצביון הזה.

 נדמה לי שלמרות הדברים האלה אפשר לומר שהמפלגה העדתית הראשונה בישראל שהוקמה בטענת קיפוח בייצוג היתה מפלגת "עלייה חדשה".
  

יום רביעי, 13 בנובמבר 2013

גילוי מוקדם זה ורוד



על הדברים האלה בא לי בעצם לכתוב בכל יום, כי הם כל הזמן מסביבנו וכל הזמן טוחנים לנו אותם, שלא לומר שוטפים לנו את המוח. אתמול למשל הראו איך שדרית טלויזיה הלכה לממוגרפיה בשידור חי כדי לעודד גילוי מוקדם של סרטן ולהפתעתה גילו שיש לה סרטן וכרתו לה את השדיים וככה הצילו את חייה וגם הראו את זה בכל העולם. איזו פרסומת נפלאה לתעשיית הגילוי המוקדם, שהיא תעשייה ככל התעשיות שמגלגלת הרבה מאד כסף, וכמו כל התעשיות היא עושה לעצמה פרסומת וגם מוכרת. בגלל שמדובר בשדיים ובגלל שהמחלה תוקפת בעיקר נשים – גם גברים, אבל תעשיית הגילוי המוקדם של סרטן השד עושה את הכסף הגדול מנשים, הצבע של הפרסומת הוא ורוד, וזה מצוין, כי אפשר למחזר את הסחורה מיום וולנטיין ולמכור עוגיות וצעצועים בצורת לבבות ורודים ואז לא רק תעשיית התרופות והטיפולים אלא גם תעשיות נוספות יכולות להרוויח מסרטן השד וגם לקבל מחמאות על התרומה לאנושות. הבעיה שלמרות שתעשיית הרפואה כולה בסיוע התקשורת מאורגנת לשנע נשים לבדיקות ממוגרפיה ולכריתת שדיים בריאים, ואם אפשר גם כריתת רחם, גם כשאין שום סיבה רפואית לניתוחים הדרסטיים המזעזעים האלה או כשיש דרכים הרבה פחות ברוטאליות לטפל בהצלחה בגידולים גם כשהם סרטניים, הבעיה היא שבספרות הרפואית מופיעים יותר ויותר מאמרים ששואלים האם אין מדובר בשקר אחד גדול, ובעצם הגידולים הסרטניים שמתגלים בגילוי מוקדם ממילא לא היו מתפתחים ולא היו מסכנים חיים, והגילוי המוקדם רק גורם לטיפולים מיותרים שבעצמם פוגעים קשה בבריאות המטופלים, במיוחד כשמדובר בטיפולים דרסטיים כמו כריתת שדיים או כריתת רחם, הסיבה העיקרית לכך שהשאלה התעוררה היא שמומחים לסרטן שמו לב שהגילוי המוקדם איננו מפחית כלל את כמות מקרי הסרטן הקטלניים, שלכאורה הגילוי המוקדם היה אמור להפחית אותם ולמנוע את התפתחותם. המחקרים הספקניים האלה מתפרסמים מזמן לזמן, אפילו בעיתונים מאד נקראים, אבל הם נבלעים בשטף התעמולה הורודה עם הלבבות הורודים והבלונים הורודים דמויי השדיים. ברברה ארנרייך בספרה Smile or Die הביעה היטב את זעמה על התעמולה הורודה שלדעתה באה לחפות על אחריותה של תעשיית הרפואה למקרי סרטן רבים, כולל אצלה עצמה, עקב הורמונים שניתנו לנשים בגיל הבלות, ושהפחתת השימוש בהם בשנים האחרונות אכן הביאה לירידה בשיעורי סרטן השד. אבל גם אם נתעלם מאחריות הרופאים עצמם להתפתחות סרטן שד אצל נשים ונניח שהכל משמיים, עדיין התעמולה הורודה זולה ומקוממת, והקידום המסיבי גם של בדיקות ממוגרפיה וגם של טיפולים ברוטאליים כביכול למניעת סרטן הם בעיני תופעה מקוממת, כי כולה ממוקדת בהגדלת רווחי תעשיית הרפואה. אם את אשה בגיל חמישים ומעלה ולא הלכת בצייתנות לבדיקות ממוגרפיה תקופתיות, תקבלי כל הזמן טלפונים ומכתבים מקופת החולים לבוא לבדיקת ממוגרפיה ואם תזדמני לרופא המשפחה שלך בעניין כלשהו הוא מיד יפנה אותך לבדיקת ממוגרפיה. אף אחד לא יציק לך שתלכי למשל לאולטרא-סאונד רחם, גם אם מצבך הבריאותי מחייב זאת, כי אולטרא-סאונד רחם היא בדיקה יקרה שבניגוד לבדיקת ממוגרפיה קופות החולים לא מרוויחות עליה ואולי אפילו מפסידות ממנה, וכל הרעיון, למרות שכל הזמן טוחנים לך כמה דואגים לבריאותך, כל הרעיון הוא כסף כסף ועוד כסף, והיה צריך לצבוע את קידום תעשיית הגילוי המוקדם בצבע כסף ולא בצבע ורוד, רק שיותר קל לסחוט כסף מצבע ורוד מאשר מצבע כסף. גם לשיקוף ריאות לא ימהרו לשלוח אותך, גם אם את מעשנת כבדה ובסיכון חמור למחלות ריאה וסרטן ריאה, שלא לדבר על כך שאם תיפלי במדרגות ותזדקקי לבדיקת MRI של עמוד השידרה או חלילה לבדיקת סי-טי, יעשו הכל כדי להימנע מלשלוח אותך לבדיקה, כי אלה בדיקות יקרות במיוחד וגם מי שזקוק להן בדחיפות מתקשה מאד לקבל אותן. בקיצור, תעשיית הבריאות לא דואגת לבריאות שלך אלא לכסף שלה, וכל שימוש בטענת הבריאות כדי לגרום לך לבצע בדיקות שתעשיית הבריאות תרוויח מהן כסף הוא חוצפה. היה כבר עדיף שיודיעו לי בכנות שאני לא מכניסה לקופה מספיק כסף, לפחות זה היה אמין, כמו שרופאת ילדים אהובה מאד אמרה לי פעם: גם רופא צריך להרוויח, מה שנכון וזה דוקא עורר בי אהדה.  
ומה שהכי מרגיז שאנשים היום באמת מאמינים שהצורה הכי חשובה לדאוג לבריאות שלך זה ללכת הרבה לבדיקות ואולי גם לעשות כמה ניתוחים. כשסיפרתי למישהי שמעשנת בערך מאה סיגריות ליום, אוכלת אוכל תעשייתי שמן ומתוק ולא הולכת יותר מעשרה מטר ברגל שאני אינני נוהגת ללכת לרופאים היא ממש הזדעזעה מאיך שאני מזניחה את בריאותי. אני דוקא לא מעשנת, ומשתדלת לאכול כמעט רק את האוכל שאני מבשלת לעצמי והולכת הרבה מאד ברגל. גם אין לי הרבה ברירה כי אין לי רכב והתחבורה הציבורית בירושלים על הפנים, וחוץ מזה הכלב שלי נורא אוהב לטייל. כמובן שלפעמים אני נופלת ונפצעת או נדקרת מקוצים או מצטננת, פעם מזמן אפילו שברתי רגל. ואתמול כשטיילתי עם הכלב בחורשת הירח עקצה אותי דבורה או צרעה בכף הרגל וזה אדום וכואב. כמעט חשבתי ללכת לרופא שבוודאי היה שולח אותי בהזדמנות זו לממוגרפיה ולקולונוסקופיה, אבל לא התחשק לי ואמרתי לעצמי שזה יעבור ושאולי זה אפילו יועיל לדלקת הפרקים שלי כי יש שמועה כזאת שארס דבורים מועיל לדלקת פרקים וגם אם לא, לא ממש אכפת לי. לא בא לי ללכת לרופאים ולבדיקות, אני מעדיפה ללכת במקום לטיול, ואם אני אמות פתאם מסרטן יוכלו להביא אותי בתור דוגמה למישהי שמתה כי לא הלכה לבדיקות גילוי מוקדם ולעשות מזה עוד כסף. אני בטוחה שאני אמות בסופו של דבר במוקדם או במאוחר, אין לי שום ספק בזה, והשדיים שלי כבר מזמן נפולים ולא נראים מי יודע מה ואולי הם בכלל מפתחים סרטן חמור שיגרום למותי, אני באמת לא יודעת, אבל בינתיים כשאני עדיין חיה ועומדת על הרגליים, אני מעדיפה לטייל עם הכלב.