יום חמישי, 5 בדצמבר 2013

פרנץ קפקא / סניגור



הייתי מאד לא בטוח אם יש לי סניגור, לא יכולתי להיוודע על כך באופן מדויק יותר, כל הפרצופים היו דוחים, רוב האנשים שבאו לעומתי, ושפגשתי שוב ושוב במסדרונות, נראו כמו נשים זקנות ושמנות, היו להן סינרים גדולים, מפוספסים כחול-כהה ולבן, שכיסו את כל גופן, הן החליקו על בטנן והסתובבו בכבדות לפה ולשם. לא יכולתי בכלל להיוודע אם אנו נמצאים בבית-משפט. היו מעט ראיות לכך, והרבה נגד. יותר מכל הפרטים הזכיר לי בית-משפט הרַחַש, שניתן היה לשמוע ללא הרף ממרחקים, אי אפשר היה לומר מאיזה כיוון הוא בא, הוא כל כך מילא את כל החללים, שאפשר היה לשער שהוא מגיע מכל מקום, או מה שנראה נכון יותר, בדיוק המקום, שבו אדם במקרה עמד, היה בדיוק מקומו של הרחש, אבל זו היתה כמובן אשליה, כי הוא בא ממרחקים. מסדרונות אלה, צרים, בעלי קמרונות פשוטים, מתפתלים באיטיות, עם דלתות גבוהות מקושטות בחסכנות, שנראה כאילו נוצרו כדי להשרות דממה עמוקה, אלה היו מסדרונות של מוזיאון או של ספרייה. אבל אם לא היה זה בית-משפט, מדוע איפה חקרתי פה על סניגור? כי חיפשתי בכל מקום סניגור, בכל מקום הוא נחוץ, בעצם צריך אותו פחות בבית-המשפט מאשר בכל מקום אחר, כי בית-המשפט פוסק את דינו על פי החוק, יש להניח. יש להניח, שלו נהגו כאן אי-צדק או קלות-דעת לא היו החיים אפשריים, חייבים לרחוש אמון לבית-המשפט, שמטפח את עליונות החוק, כי זו משימתו היחידה, אבל בחוק עצמו הכל הוא תביעה, סניגוריה וגזר-דין. התערבות עצמאית של מישהו כאן היא פשע. אבל זה אחרת עם גוף העובדות בגזר-הדין, אלה מתבססות על חקירות פה ושם, בקֶרֶב קרובי משפחה וזרים, בקֶרֶב חברים ואויבים, במשפחה ובציבור, בעיר ובכפר, בקיצור בכל מקום. כאן דחוף ביותר שיהיה לך סניגור, סניגורים בהמוניהם, טובי הסניגורים, עומדים צפופים זה לצד זה, חומה חיה, כי הסניגורים מטבעם הם כבדי-תנועה, ואילו התובעים, שועלים ערמומיים אלה, נמיות זריזות אלה, עכברים בלתי נראים אלה, מחליקים דרך החורים הקטנים ביותר, חומקים בין רגלי הסניגורים. ובכן זהירות! לכן אני פה, אני אוסף סניגורים. אבל עדיין לא מצאתי ולו אחד, רק הנשים הזקנות האלה באות והולכות, שוב ושוב, לולא הייתי בעיצומו של חיפוש, זה היה מרדים אותי. אינני במקום הנכון. לצערי אינני יכול להימנע מהרושם, שאינני במקום הנכון. הייתי צריך להימצא במקום שבו נאספים כל מיני אנשים, מכל מיני מקומות, מכל המעמדות, מכל המקצועות, בגילאים שונים, היתה צריכה להיות לי אפשרות לבחור בזהירות מתוך ההמון את המוכשרים ביותר, הידידותיים ביותר, אלה שנותנים את דעתם עליי. הכי יכול היה להתאים לכך יריד שנתי גדול. במקום זאת אני מתרוצץ במסדרונות האלה, שבהם נראות רק הנשים הזקנות האלה, וגם מהן לא רבות, וכל הזמן אותן הנשים ואפילו המעטות האלה, למרות האיטיות שבה הן נעות, אינן מניחות לי לעוצרן, הן חומקות ממני, מרחפות כמו ענני גשם, טרודות לגמרי בעיסוקים בלתי ידועים. מדוע איפה אני חש כמֻכֶּה בסנוורים לתוך בית, אינני קורא את הכתובת על השער, מיד אני במסדרונות, מתמקם כאן בכזו דבקות, שכלל אינני יכול לזכור שהייתי פעם לפני הבית, שרצתי פעם למעלה במדרגות. אבל לחזור על עקבותי אסור לי. עיכוב זמן שכזה, הודאה שכזו בטעותי, תהא עבורי בלתי נסבלת. הכיצד? בחיים הקצרים, הבהולים האלה, המלֻוִּים ברחש עצבני, לרוץ מטה במדרגות? זה בלתי אפשרי. הזמן הקצוב לך הוא כה קצר, שאם אתה מאבד שנייה, כבר הפסדת את כל חייך, כי הם אינם ארוכים יותר, אורכם רק כאורך הזמן שאתה מאבד. ובכן אם התחלת בדרך כלשהי, המשך בה בכל תנאי, אתה יכול רק להרוויח, אינך מסתכן כלל, אולי בסוף תתרסק, אבל אם כבר לאחר הצעדים הראשונים תפנה חזרה ותרד מטה במדרגות, תתרסק כבר בהתחלה, ולא אולי אלא בביטחון גמור. ובכן אם אינך מוצא כאן דבר במסדרונות, פתח את הדלתות, אם אינך מוצא דבר מאחורי הדלתות, יש עוד קומות, אם אינך מוצא דבר למעלה, אין דבר, עלה עוד מדרגות למעלה. כל עוד אינך חדל לעלות, המדרגות אינן נגמרות. תחת רגליך העולות הן צומחות מעלה.  

את הטקסט הזה, שמזכיר מאד את "המשפט" באווירת החלום-הסיוט שלו, ובתיאור בית-המשפט כזירת ההתרחשות, כתב קפקא באביב 1922, שמונה שנים לאחר כתיבת "המשפט" ושנתיים לפני מותו, בגוף ראשון ותוך המשלה מפורשת של התעייה במסדרונות לחיים, שבהם נזקק אדם לסניגור שיילמד עליו זכות יותר מאשר בבית-המשפט. גם כאן מפעמים תחושת הרדיפה, הזמן הקצוב והסוף הבלתי נמנע, גם כאן ישנה ביקורת אירונית על בית-המשפט, שיש להניח שהוא פוסק על פי החוק, אבל אין לסמוך על כך יותר מדי. גם כאן מגולם המיאוס שבחיים בדמותן של נשים זקנות, כמו ב"פרש עביט הפחם". לכאורה יש כאן סיכוי לסוף טוב, המדרגות אינן נגמרות, הן ממשיכות לעלות עם הרגליים הרצות מעלה, אבל אולי גם התקוה לכאורה הזו אינה אלא תיאור אירוני של תקוות השוא בדמות החיפוש האינסופי, הריצה האינסופית מעלה שיהא אשר יהא, סופה התרסקות. מכל מקום שמורה לקורא זכות הבחירה אם לקרוא מתוך יאוש או מתוך תקוה.   

             

יום ראשון, 1 בדצמבר 2013

על השמחה והעצב שבחיים



היום יום ההולדת של ניצן ורציתי לכתוב פוסט מיוחד בשבילה על משהו שהיא אוהבת, חתולים למשל. מצאתי את הסיפרון היפהפה "חי צומח" שמאגד שירי טבע של אגי משעול וציורים של יאן ראוכוורגר (מוסד ביאליק, 2011) ומצאתי בו שיר שנורא דומה למשהו שקרה לניצן באמת, כשהחתולה שהם אימצו או בעצם אימצה אותם, הביאה להם במתנה ציפור קטנה שהיא הרגה:

אגי משעול / ציפור כחולה
עַל הַשַּׁיּשׁ
בַּמִּטְבָּח
הֶחָתוּל עִם עֵינֵי הָעֵז
הֵבִיא צִפּוֹר
עִם נוֹצָה כְּחֻלָּה
מֵתָה כְּבָר
אֲבָל צוֹבֶטֶת חָזָק
בַּמַּקּוֹר
טָרָף שֶׁל רִמּוֹן
לְכָל אֶחָד יֵשׁ
מַשֶּׁהוּ
בַּפֶּה.

וגם השיר הזה:

אגי משעול / מתנה
רַק אֶת זְנָבוֹׁ שֶׁל הָעַכְבְּרוֹש
זָנָב אָרֹךְ וָמֵת
הִשְׁאִירוּ הַחֲתוּלִים
עַל הַ-wellcome
בַּכְּנִיסָה.

עַכְשָׁיו הֵם מִתְחַמְּמִים בַּשֶּׁמֶש
מְלַקְּקִים אֶת הַכַּפָּה
שֶׁאוֹתָה הֵם מַעֲבִירִים
עַל הַפָּנִים
גֵּאִים מְאֹד בַּמִּנְחָה
שֶׁהִנִּיחוּ לְפִתְחִי.

אֲנִי מְרִימָה אֶת הַזָּנָב
שֶׁלֹא יְכַשְׁכֵּשׁ עוֹד
עוֹטֶפֶת בִּנְּיָר
וּמוֹדָה לָהֶם מְאֹד

רַק בְּתוֹךְ הַבַּיִת
שֶׁלֹּא לְהַעֲלִיב
קוֹבֶרֶת אוֹתוֹ לְאַט
בַּפַּח.

גם ניצן לא ידעה כל כך מה לעשות בצפור הקטנה. זה קצת מצחיק, אבל אולי גם עצוב. אולי השירים של אגי משעול בעצם עצובים, כי הם עוסקים גם במות, וניצן ביקשה משהו מצחיק ליום ההולדת ולא משהו עצוב, כי אני קונה הרבה ספרים עצובים וגם כותבת סיפורים עצובים. לא תמיד זה כל כך ברור אם משהו עצוב או שמח. אם מגישים לשולחן תרנגולת צלויה –זה מצחיק או עצוב? והרי גם זו ציפור מתה, קצת גדולה ושאיננה יודעת לעוף. וגם מאד טעימה. ואנחנו חיות טורפות כמו הכלבים והחתולים שאנחנו אוהבים. זאת אומרת, חוץ מאלה שאוכלים רק עדשים ושעועית והחתולים שלהם לא מקבלים שאריות. ומה הם עושים כשהחתול מביא להם ציפור מתה במתנה?

הם לא רוצים לראות
הם לא רוצים לשמוע
זולגות להם דמעות
והם אוכלים קינואה.
כשהחתולה אוכלת את הצפור.
כי הם לא רוצים
לאכול חיה מתה
גם לא ביצים
ולא אומלטה
והחתולה אוכלת את הצפור.
איך היא יכולה?
הם מזועזעים כפליים
כשהחתולה
מלקלקת את השפתיים
אחרי שאכלה את הצפור.

כן, מאד עצוב להרוג חיות אבל תודו שגם לאכול שעועית זה די עצוב. אפילו ברוטב. ואנחנו רוצים לצחוק ולשמוח, אנחנו מאד משתדלים לראות את הצד השמח בחיים. אני למשל

נשפך לי קילו סוכר על הרצפה
ויש לי בית מאד מתוק
הנמלים והג'וקים רקדו במעגל
ושרו: יש לך בית מאד מתוק
הילדים התפרצו מן הרחוב אל הדירה
ולקלקו את הקירות והרצפה
כי יש לי בית מאד מתוק
יש לי בית מתוק.

נפל לי קילו סוכר מהיד
ויש לי בית מאד מתוק
אני מחליקה על הסוכר
והנעליים שלי חורקות
ונעל ימין שרה חריק-חרק
ונעל שמאל עונה לה חריק-ריק-רק
כי יש לי בית מאד מתוק
יש לי בית מתוק.

נשפך לי קילו סוכר על הרצפה
ויש לי בית מאד מתוק
ומי שיש לו מרה שחורה
יבוא אליי ויתחיל לצחוק
נחליקה יחד על הסוכר
ובנעליים נחרוק
כי יש לי בית מאד מתוק
יש לי בית מתוק.

אולי מישהו יחבר מנגינה שנוכל גם לרקוד ושניצן תהיה שמחה, ביום ההולדת ותמיד.


יום חמישי, 28 בנובמבר 2013

למה לי לקחת ללב



כמות המחשבות שעוברות לי בראש מאז מותו של אריק איינשטיין והאבל הציבורי הגדול והאמיתי שמאד הפתיע אותי היא בלתי נתפסת כמעט, וזה אולי מסביר גם את תחושותיהם של אנשים אחרים, ששיריו, סרטיו ומערכוניו של אריק איינשטיין ליוו את חייהם הפרטיים, ומותו גורם להם כעת להתבונן בקורות חייהם שלהם כאילו נחזו בסרט. התפלאתי שהצעיר בשנות העשרים לחייו המוכר בפיצוציה הזדעזע לשמוע מהלקוחות העצובים שחייו של איינשטיין בסכנה. זמן קצר אחר כך הודיעו על מותו, והעצב שראיתי אצל האנשים מסביבי, בני דורות וגילאים מאד שונים, היה לגמרי אמיתי וספונטני. מבחינה זו התקשורת רק הלכה בעקבות התחושה הציבורית ולא המציאה שום דבר בעצמה.
אני בעיקר רציתי לשמוע את "למה לי לקחת ללב", כי זה היה השיר והאירוע שחיבר אותי לאיינשטיין לראשונה. כבר קודם לכן הוא היה כוכב גדול שההיסטריה סביב הופעותיו בישראל הזכירה את זו שעוררו הופעות הביטלס, שלא הורשו להגיע הנה, בחו"ל. אני זוכרת את עצמי יוצאת פעם מבית הספר והולכת לאטי כשמאחורי מגיחות ארבע נערות ואחת מהן מזנקת על פוסטר ההופעה של אריק איינשטיין שנקראה כשם הלהיט הגדול והבלתי הנשכח שלו "הימים הארוכים העצובים" ומדביקה לפרצופו המצולם נשיקה לוהטת. בזמנו זה קצת הצחיק אותי. אנחנו היינו ילדים שחשבו את עצמם והערצנו בעיקר זמרים מחו"ל, קליף ריצ'רד והצלליות וכמובן הביטלס ורוד סטיוארט ומיק ג'אגר, ואריק איינשטיין מעולם לא ניסה להיות כוכב בינלאומי אפילו אצל היורדים שאז עוד נקראו "נפולת של נמושות" וכאלה דברים.  הוריי מאד אהבו את נחמה הנדל, ולקחו את זה אישית כשקראה לעצמה הלנה ועזבה לחו"ל, ואריק איינשטיין נשאר תמיד פה ולא נתן מעולם לאיש תחושה שלהצליח רק בישראל זה לא מספיק טוב. צריך להודות בכך שזו אחת הסיבות החשובות לאהבה שתמיד קיבל פה, בצדק רב. אבל אז עדיין לא התחברתי אליו למרות יופיו ושירי המשוררים הנפלאים ששר. בביתי נשמעה מוסיקה של הדור הקודם. אמי, שלמדה עבודה סוציאלית בפריס, העריצה את אדית פיאף והקומפניון דלה שאנסון ואיב מונטאן וסימון סניורה, מה שלא השתנה אצלה מעולם, ואילו אבי העדיף בכלל מוסיקה קלאסית, ואם זימר לעצמו זימר את שושנה דמארי שרה אלתרמן למוסיקה של וילנסקי או ארגוב, ואם קנה תקליטים לא קלאסיים הם היו בעיקר בעלי גוון פוליטי – פול רובסון ופיט סיגר התנגנו בביתנו תדיר, וידעתי לשיר מילדות את Guanta Namera וWe shall overcome. כל זה השתנה כשהתחילה הטלויזיה הישראלית ואחר כך כשהגיע "למה לי לקחת ללב" כמו שקראנו בהתחלה למופע של איינשטיין ושלום חנוך, שהוליד עוד הרבה שירים יפהפיים כמו אבשלום והבלדה על יואל משה סלומון, אבל אליי וגם לחבריי דיבר במיוחד "למה לי לקחת ללב", שיר שהכניס למוסיקה העממית בישראל את ההרמוניות של הביטלס, כי אריק איינשטיין הכל כך ישראלי היה אחד מאלה שהביאו למוסיקה העממית בישראל את מה שקרה בחו"ל, ושיר כמו "סע לאט" עם הקטע המוסיקלי השונה באמצעו לא היה נכתב לולא A day in the life ושירים אחרים של הביטלס, שגם מוזכרים בשיר. ובכל זאת זה היה השיר שביטא בדרך מופלאה את ההוויה הישראלית שכמו מדינת מהגרים אחרת גדולה בהרבה ממנה לא צמחה באופן אורגני ככל המדינות אלא הוקמה מתוך מצוקה וחלום, ולכן היתה נוסטלגית עוד בטרם היה לה למה להתגעגע ואריק איינשטיין נתן לכך ביטוי מופלא, ולכן עם מותו נזכרתי בדברים של המלחין אנדרה היידו שקראתי לא מזמן, שבניגוד למה שמטיפים לצעירים לא לחקות מלחינים גדולים, הוא דוקא אומר לתלמידיו כן לחקות מלחינים אהובים, כי אם יש בהם מקוריות ממילא כל מה שהם יעשו לא יהיה דומה לשום דבר אחר, ואם אין בהם מקוריות שום דבר לא יעזור. אריק איינשטיין הוא דוגמה מצוינת לדברים האלה, כי הוא ספג והטמיע לא רק את הביטלס אלא המון זמרים גדולים מחו"ל, ואז עשה עם ההשפעות האלה משהו אחר לגמרי, מצד אחד מאד ברוח העולם הגדול ומצד שני מאד מאד מקומי, ובמיפגש עם שלום חנוך, שגם ממנו, הצעיר יותר, הוא קיבל והושפע במוצהר, הוא הפך ליוצר ומוביל דרך שזה הרבה יותר מלהיות עוד זמר אהוב שהוא כבר היה מנעוריו. בשבילי ובשביל חבריי זה היה הרגע שבו באמת התחברנו אליו. אלה השירים שעדיין הכי מרטיטים אותי, למה לי לקחת ללב ואבשלום ושיר אחרי מלחמה שנכתב קצת יותר מאוחר, כשאריק החל לכתוב יותר ויותר בעצמו, ודוקא לא ניסה להיות מודרני אלא לשוות לשירים ניחוח של פעם, ואחר כך היו גם אדון שוקו וגברת עם סלים שחיברו אותו גם לבנותיי. הוא היה זמר שהביא לישראל הכי הרבה את המוסיקה מחו"ל וידע לחבר אותה לקהל בארץ וליצור מוסיקה שהיתה הכי מה שקרה בעולם אבל נתפסה כהכי ישראלית וגם נתנה לישראליות ביטוי אותנטי. בכך הוא תרם הרבה מאד לעיצוב התרבות שהישראלים חווים כתרבותם הייחודית שלהם, וזה הרבה יותר מלהיות רק זמר, ומסביר את המקום הגדול שתפס בלב הישראלים. איינשטיין עצמו טיפח מאד את תדמיתו כזמר של "ארץ ישראל הישנה והטובה" ובהחלט היה גם כזה, במיוחד בשירי ביאליק ורחל ששר להפליא, אבל את מקומו המיוחד תפס בזכות יכולתו לכתוב את ג'ון לנון ואיב מונטאן לא רק בעברית אלא גם בישראלית, וגם להתבגר עם השירים שלו ולהרטיט את לב המבוגרים יותר ב"זו אותה האהבה", שזה תהליך שגם הביטלס עברו משירי פופ קליטים לשירים הרבה יותר מורכבים ובוגרים. מיגוון הסוגות שאיינשטיין שר היה עצום ויוצא דופן, והאופן שבו התאים את עצמו לכל אחת מהסוגות היה מיוחד ויוצא דופן גם בין גדולי הזמרים של המאה העשרים, שמעטים בהם מי שהצליחו לשיר באותה טבעיות שירי אהבה שוברי-לב, רוק מתפרץ, שירי משוררים מולחנים ושירי ילדים ממכרים.
לכן האבל הלאומי הזה איננו צריך להפתיע כשחושבים על כך, והמחשבה הראשונית שעלתה בי כשהופתעתי מהאבל הכללי, שאיינשטיין היה שייך בעיקר לבני דורי פלוס מינוס, היתה רק מחשבה ראשונית שאיננה נכונה בעצם. הוא היה שייך לכולם, גם לאלה שנולדו שנים רבות אחרי שחדל להופיע. זה גם לא באמת שינה לרוב האנשים, כי בכל זאת אנו חיים בעידן השיעתוק הטכני ורוב הילדים והמבוגרים מכירים כיום זמרים ושחקנים מן הקולנוע, הרדיו והטלויזיה, וכעת גם מהאינטרנט, מהקלטות ולא מהופעות חיות, כפי שהבין כבר גלן גולד, ובכך אין הבדל בין אריק איינשטיין לבין כוכבים צעירים שחורשים את הבמות.
כשאיינשטיין חדל להופיע לא התפלאתי, כי גם הביטלס חדלו להופיע כשמאסו בהיסטריה הציבורית סביב הופעותיהם ובנערות המתעלפות בהמוניהן. תופעות דומות, גם אם לא באותו היקף, היו גם סביב אריק איינשטיין הצעיר והיפה להפליא, וזה הוציא אותו מדעתו, ומכיוון שהוא היה הכי ג'ון לנון ופול מקרתני בישראל, לא הופתעתי כשעשה כמוהם וחדל להופיע. רק עכשיו כששמעתי את סיפורי חבריו חשבתי על הדברים אחרת והרגשתי צביטה גדולה בלב, כי כל חבריו הקרובים תיארו, מבלי להבין זאת, תסמונת פוסט-טראומטית, ומישהו שמבין קצת יותר קישר זאת אכן לפוסט-טראומה מתאונת הדרכים הקשה שאיינשטיין עבר בזמנו. עכשיו כשראיתי הקלטות של ראיונות שבהם שואלים אותו שוב ושוב מדוע איננו מופיע ודוחקים אותו לפינה, נחמץ לבי, כי ידעתי מהפוסט-טראומה שלי שאינני רוצה להתייחס אליה כרגע, שכך רק מגבירים את החרדה הקשה שממנה סובל ממילא הפוסט-טראומטי לרמה בלתי נסבלת. כשאנשים מפסיקים לעשות משהו בגלל טראומה וכניסה למצב פוסט-טראומטי, אסור להציק להם, כי זה רק מגביר את החרדות המאד קשות שמהם הם סובלים ממילא, וזה מה שעשו לאריק איינשטיין, אולי מכוונה טובה, אבל גם מטמטום. עכשיו אני מבינה שהוא היה פוסט-טראומטי ברמות פתולוגיות מאד, אבל משום מה האנשים סביבו לא הבינו או לא רצו להבין זאת. אנשים שסובלים מפוסט-טראומה זקוקים תמיד לסביבה אוהדת ולא מלחיצה ומאד משתדלים אף פעם לא לעזוב אותה, והדבר השני שנפגעי פוסט-טראומה זקוקים לו הוא וודאות, לכן הם רוצים להכיר היטב את המקומות שבהם הם נמצאים ואת האנשים שנמצאים איתם ולדעת עליהם הכל. חוסר ידיעה וזרות מעוררים הרבה מאד חרדה אצל אנשים עם פוסט-טראומה. לכן אריק איינשטיין תמיד רצה לדעת הכל ואנשים לא בדיוק הבינו את זה, למה הוא חוזר ושואל פרטים על אנשים או מקומות או דברים שנראים זניחים ולא שייכים לעניין. אלו שאלות שבאמצעותם אנשים פוסט-טראומטיים מנסים להפחית את החרדה שאוכלת בהם. כנראה אף אחד לא הבין מה קורה עם איינשטיין ולכן כנראה לא טיפלו בו נכון אף פעם, מה גם שהפסיכיאטריה ממילא איננה יודעת לטפל היטב בנפגעי פוסט-טראומה, למרות שזאת אחת הפגיעות הנפשיות היותר נפוצות, כי האידיאולוגיה הפרוידיאנית שעדיין שלטת בפסיכיאטריה בישראל ואולי גם במקומות אחרים דוגלת ברודנות המטפל ובהשפלת המטופל, ודורשת מן המטופל לענות למטפל על כל שאלה אבל אוסרת עליו לשאול את המטפל שאלות כלשהן, שפעם מישהו הישווה את זה בצדק לחקירה נגדית בבית משפט, ואם המטופל שואל המטפלים מעליבים אותו בשאלה גסת-הרוח למה זה מעניין אותך והופכים בעצמם למושא הסיוטים שלו, שאותם הם מגדירים כחוויה טיפולית, בהתאם לאידיאולוגיה שהיא לא רק פרוידיאנית אלא כלל רפואית, לעולם לא לקחת אחריות על הנזק שרופאים בבורותם ובטפשותם גורמים למטופלים האומללים שלהם. יהיה אשר יהיה, אריק איינשטיין לא זכה לא להבנה ולא לטיפול שהוא היה זקוק להם כדי להתמודד עם תסמונת הפוסט-טראומה שלקה בה, והסבל שלו נמשך עד מותו. זה לא אומר שהוא היה מסכן כי הוא זכה להרבה מאד אהבה מאנשים גם בחייו והמשיך ליצור כל ימיו וגם אם לא תמיד קיבל בחייו את היחס שהגיע לו – ומי בכלל מקבל? הוא היה אדם שהחברה הישראלית נהנתה ממנו והוא נהנה ממנה. אולי יכול היה להיות שחקן גדול, אולי היה ספורטאי מוחמץ כפי שאהב לומר בעצמו, אבל לא מוכרחים תמיד להיות חמוצים וכמו שאמר אחד מאוהביו, מה רע בחלום נאיבי ונטול פגמים? כמו שחתם עמוס פונקשטיין המנוח את ספרו היפה ובעל השם המגושם מעט "תדמית ותודעה היסטורית ביהדות ובסביבתה התרבותית" במאמר החותם "בין סגוליות, נורמליות ואוטופיה בתודעה הציונית":
"קובל אני על ספרו של עמוס עוז "פה ושם בארץ- ישראל" דווקא משום שהספר קרוב כל כך ללבי, בחתימתו הוא מביא את הקורא לאשדוד, עיר "שמידתה מידת אדם", ללא חלומות מופרזים של משיחיות או "אור לגויים", ללא בתים מונומנטליים או מטען גדול מנשוא של עבר, עיר סוציאל-דמוקרטית מובהקת, והוא קורא לנו להסתפק בה, ואולי עלינו לחדש דווקא את היסוד האוטופי בציונות. הלא גם זו ממידת האדם, שהוא שואף מתוך יגע אל הכוכבים, per aspera ad astra, אלמלא הפרזנו בתקוות ובחלומות גם עיר פרזות לא היינו בונים."
אבל למרות הרצון לסיים במשהו יפה, האמת היא שאריק איינשטיין לא טיפח רק חלום מתוק אלא גם הרבה מאד אירוניה מרה. גם שם השיר שלו למה לי לקחת ללב, שהוא שיר של אדם שמנסה לנחם את עצמו, היה אירוני. יש המון סיבות לקחת ללב, וגם אם אין, ולמרות שיש לנו הרבה לאהוב מאד, כולנו לוקחים ללב כל הזמן, כמה מאיתנו, אריק איינשטיין למשל, גם מתים מזה.

יום שני, 25 בנובמבר 2013

מחשבות עצובות על תבוסת יחימוביץ'



לפני הבחירות במפלגת העבודה קיויתי מאד ששלי יחימוביץ' תנצח, אבל חשבתי שאם אכתוב על כך זה ייראה לא ראוי, כי למרות שאני תומכת במפלגת העבודה ומצביעה לה בבחירות הכלליות, מעולם לא התפקדתי למפלגה, ומי שרוצה להשפיע על בחירת מנהיגי המפלגות צריך להתפקד ולהיות חבר ומשהו שאינני יודעת להסביר תמיד עצר אותי מלהיות חברת מפלגה. אני לא חושבת שפוליטיקה זה דבר מלוכלך ושהעיסוק בפוליטיקה בהכרח כרוך בשחיתות, או דברים דומים לכך שמונעים מאנשים להתפקד למפלגות ולהיות פעילים בפוליטיקה, אבל בכל זאת קשה לי לראות את עצמי בפעילות מפלגתית, ומעולם לא הייתי מעורבת בשום פעילות כזו – אם ראיתם את שמי כתומכת כביכול של פוליטיקאי כזה או אחר מחוץ לבלוג הזה, כנראה נעשה שימוש בשמי שלא מרצוני, כמו שראיתי פעם את עצמי רשומה עם הכתובת ומספר הטלפון בדף התומכים של פוליטיקאי שמעולם לא תמכתי בו, אבל זה כבר איננו רלוונטי כעת. בכל אופן בתור מי שאיננה חברת מפלגה ומנועה מלתמוך ביחימוביץ' בבחירות הפנימיות לא חשבתי שראוי לי לשלוח אחרים להצביע בשבילה, למרות שמאד קיויתי שהיא תנצח. גם בגלל שאני מאד תומכת באידיאולוגיה הכלכלית-חברתית שלה, ואני גם מסכימה איתה שצריך להילחם על זכויות האנשים העובדים במדינת ישראל ולא להגיד כל הזמן שרק הסדר עם הפלשתינים חשוב, כי מי שאומר את זה, כמו מערכת "הארץ" למשל, רוצה בעצם לשמר את יחסי הכוחות הכלכליים בישראל, שבצורה מאד בוטה וקיצונית ביחס למדינות אחרות מיטיבים עם העשירים ומרעים עם העניים והחלשים, והסדר עם הפלשתינים לא תלוי רק בממשלת ישראל, אבל שיפור מצב העובדים במדינת ישראל הוא בהחלט דבר שממשלת ישראל מסוגלת לעשות אם היא תרצה בכך והיא איננה תלויה באף אחד אחר כדי לבצע את זה.
ויש עוד סיבה שאני מעדיפה את יחימוביץ'. אחרי שבמצעד הגאוה בירושלים בשנת 2005 נדקרו אנשים ונפצעו, הבנתי שיכול לקרות גם רצח של הומוסקסואלים, לא הייתי צריכה לחכות לרצח בבר-נוער כדי להבין שדבר כזה יכול לקרות בהתחשב בהסתה נגד הומוסקסואלים, והתקשרתי ללשכה של יצחק הרצוג שהיה אז שר וביקשתי מהמזכירה, בעצם התחננתי, שהוא יביע תמיכה בקהילה, דבר שמפלגת העבודה לא עשתה קודם מעולם. מצעד הגאוה היה הזירה של מר"ץ וחד"ש, ואף מפלגה אחרת לא הגיעה למצעדים או לאירוע כלשהו. אמרתי שאני לא נושאת בשום תפקיד, אני רק אמא מודאגת, אבל קיויתי שמישהו לפחות ידבר איתי. המזכירה היתה אדיבה אבל בעיקר ניסתה להיפטר ממני ויותר לא שמעתי ממנה או מהרצוג שום דבר. כששלי יחימוביץ' נבחרה לראשת העבודה היא פשוט באה למצעד הגאוה בירושלים, לא רק בתל-אביב, והביעה תמיכה בשיא הטבעיות ובכלל לראשונה נתנה ביטוי למחויבות של מפלגת העבודה לדאוג גם לזכויות ההומוסקסואלים שבעקבות זה הוקם גם תא גאה במפלגת העבודה, וזה דבר שאפילו הרצוג כבר לא יצליח לקלקל. שלי לא חיכתה עד שירצחו הומוסקסואלים שאז כולם באו אבל זה כבר היה מאוחר מדי.
הצטערתי מאד ששלי יחימוביץ' הפסידה את הבחירות להרצוג, למרות שאני מנסה לחשוב שהוא לא איש גרוע, ובוודאי אני אמשיך להצביע למפלגת העבודה, אבל כל מה שאני קוראת רק מדכדך אותי יותר. למשל קראתי בדה-מארקר שכשיחימוביץ' דיברה נגד הפיטורים ההמוניים המתוכננים בחברת "טבע" שקיבלה הטבות מס אדירות, ובכלל בתכנית שלה היא שאפה להעלות את גביית המסים מהחברות הגדולות שמשלמות מסים מגוחכים בזמן שמקצצים בקצבאות ילדים ופוגעים בחלשים ביותר, באותו זמן יצחק הרצוג דיבר עם בכירי הנהלת "טבע" ובכלל הוא האשים את שלי יחימוביץ' שהיא מבריחה את המגזר העסקי מהמפלגה. חשבתי על זה כשכל הזמן דיברו כמה תרומות הרצוג גייס ושאלתי את עצמי אם התרומות האלה הגיעו ממקומות כמו חברת "טבע" או חברות אחרות שרוצות להמשיך לשלם משכורות עתק למנהלים ולממן את זה מהטבות מס מופלגות ופיטורי עובדים שמקבלים שכר מינימום, שיש בחברת "טבע" לא מעט כאלה. אם המחשבה שלי נכונה, בוודאי הרבה יותר זול לחברת "טבע" לתרום לבחירתו של הרצוג ולסלק את יחימוביץ' שמפריעה להם לפטר ולהתעשר על חשבון העובדים העניים ומדינת ישראל, הרבה יותר זול ל"מגזר העסקי" לתרום לבחירתו של הרצוג ולהעיף את יחימוביץ' מאשר לשלם יותר מסים ולפטר פחות עובדים ולקצץ בשכר המנהלים המופרך שלא רק "טבע" אלא גם הרבה חברות אחרות משלמות מבלי שהרווחים שלהן מצדיקים את זה ובעצם על חשבון כולנו, וחשבתי שאולי לא חברי מפלגת העבודה מהשורה אלא "המגזר העסקי" שזה בעלי הון מאד גדולים שמשלמים מסים מאד קטנים בעצם אחראי לסילוקה של יחימוביץ' מההנהגה, כדי שאף אחד לא יפריע להם יותר במאמציהם להפוך את ישראל למדינת עולם שלישי שבה יש שכבה צרה של עשירים מאד והמוני עניים חסרי כל ומנוצלים בלי גבול. דוקא היום כשמבטלים פתאם העלאת מסים בגלל גביית הרווחים הכלואים ואפשר לראות עד כמה הכל תלוי ברצונה של הממשלה לגבות כספים מבעלי ההון במקום לעשוק את הציבור הרחב שהולך ומתרושש, וכמה כספים הממשלה יכולה לגבות אם היא רק עושה מאמץ חלקי מאד במקרה הזה, כי לא גבו את כל מה שהיה ניתן לגבות אלא רק סכומים מופחתים בהסדר מקל עם החברות הגדולות, כשאני חושבת על כל זה תבוסת יחימוביץ' לא נראית לי כמו משהו בלתי משמעותי, אלא כמו הפיכת חצר שמימן ההון הגדול כדי לעזור לעצמו, וכמו פגיעה קשה מאד בדמוקרטיה שנשלטת עד כדי כך בידי בעלי ההון שקשה לדעת עד כמה היא באמת ראויה לתואר דמוקרטיה ולא טימוקרטיה שזה שלטון העשירים, שגם הבחירה ביאיר לפיד על פני שלי יחימוביץ' סימלה במידה רבה, ודוקא לגמרי הזדהיתי עם יובל שטייניץ שאמר שלפיד חושב שהוא עשיר אז הוא גם צריך לקבל דוקטורט בלי לעשות קודם אפילו תואר ראשון כמו שפלבאים כמונו וגם יובל שטייניץ עשו. נורא קל להגיד מה לא היה בסדר בהתנהלות של שלי יחימוביץ' ובטח היו כמה דברים לא בסדר, אבל אולי הסיבה האמיתית שהיא הובסה היא שיחימוביץ' נלחמה לממש את האידיאולוגיה שלה לצדק חברתי, שזה מה שהעם דורש, ולא מה שהעשירים דורשים.