למה לי לקחת ללב

כמות המחשבות שעוברות לי בראש מאז מותו של אריק איינשטיין והאבל הציבורי הגדול והאמיתי שמאד הפתיע אותי היא בלתי נתפסת כמעט, וזה אולי מסביר גם את תחושותיהם של אנשים אחרים, ששיריו, סרטיו ומערכוניו של אריק איינשטיין ליוו את חייהם הפרטיים, ומותו גורם להם כעת להתבונן בקורות חייהם שלהם כאילו נחזו בסרט. התפלאתי שהצעיר בשנות העשרים לחייו המוכר בפיצוציה הזדעזע לשמוע מהלקוחות העצובים שחייו של איינשטיין בסכנה. זמן קצר אחר כך הודיעו על מותו, והעצב שראיתי אצל האנשים מסביבי, בני דורות וגילאים מאד שונים, היה לגמרי אמיתי וספונטני. מבחינה זו התקשורת רק הלכה בעקבות התחושה הציבורית ולא המציאה שום דבר בעצמה.

אני בעיקר רציתי לשמוע את "למה לי לקחת ללב", כי זה היה השיר והאירוע שחיבר אותי לאיינשטיין לראשונה. כבר קודם לכן הוא היה כוכב גדול שההיסטריה סביב הופעותיו בישראל הזכירה את זו שעוררו הופעות הביטלס, שלא הורשו להגיע הנה, בחו"ל. אני זוכרת את עצמי יוצאת פעם מבית הספר והולכת לאטי כשמאחורי מגיחות ארבע נערות ואחת מהן מזנקת על פוסטר ההופעה של אריק איינשטיין שנקראה כשם הלהיט הגדול והבלתי הנשכח שלו "הימים הארוכים העצובים" ומדביקה לפרצופו המצולם נשיקה לוהטת. בזמנו זה קצת הצחיק אותי. אנחנו היינו ילדים שחשבו את עצמם והערצנו בעיקר זמרים מחו"ל, קליף ריצ'רד והצלליות וכמובן הביטלס ורוד סטיוארט ומיק ג'אגר, ואריק איינשטיין מעולם לא ניסה להיות כוכב בינלאומי אפילו אצל היורדים שאז עוד נקראו "נפולת של נמושות" וכאלה דברים.  הוריי מאד אהבו את נחמה הנדל, ולקחו את זה אישית כשקראה לעצמה הלנה ועזבה לחו"ל, ואריק איינשטיין נשאר תמיד פה ולא נתן מעולם לאיש תחושה שלהצליח רק בישראל זה לא מספיק טוב. צריך להודות בכך שזו אחת הסיבות החשובות לאהבה שתמיד קיבל פה, בצדק רב. אבל אז עדיין לא התחברתי אליו למרות יופיו ושירי המשוררים הנפלאים ששר. בביתי נשמעה מוסיקה של הדור הקודם. אמי, שלמדה עבודה סוציאלית בפריס, העריצה את אדית פיאף והקומפניון דלה שאנסון ואיב מונטאן וסימון סניורה, מה שלא השתנה אצלה מעולם, ואילו אבי העדיף בכלל מוסיקה קלאסית, ואם זימר לעצמו זימר את שושנה דמארי שרה אלתרמן למוסיקה של וילנסקי או ארגוב, ואם קנה תקליטים לא קלאסיים הם היו בעיקר בעלי גוון פוליטי – פול רובסון ופיט סיגר התנגנו בביתנו תדיר, וידעתי לשיר מילדות את Guanta Namera וWe shall overcome. כל זה השתנה כשהתחילה הטלויזיה הישראלית ואחר כך כשהגיע "למה לי לקחת ללב" כמו שקראנו בהתחלה למופע של איינשטיין ושלום חנוך, שהוליד עוד הרבה שירים יפהפיים כמו אבשלום והבלדה על יואל משה סלומון, אבל אליי וגם לחבריי דיבר במיוחד "למה לי לקחת ללב", שיר שהכניס למוסיקה העממית בישראל את ההרמוניות של הביטלס, כי אריק איינשטיין הכל כך ישראלי היה אחד מאלה שהביאו למוסיקה העממית בישראל את מה שקרה בחו"ל, ושיר כמו "סע לאט" עם הקטע המוסיקלי השונה באמצעו לא היה נכתב לולא A day in the life ושירים אחרים של הביטלס, שגם מוזכרים בשיר. ובכל זאת זה היה השיר שביטא בדרך מופלאה את ההוויה הישראלית שכמו מדינת מהגרים אחרת גדולה בהרבה ממנה לא צמחה באופן אורגני ככל המדינות אלא הוקמה מתוך מצוקה וחלום, ולכן היתה נוסטלגית עוד בטרם היה לה למה להתגעגע ואריק איינשטיין נתן לכך ביטוי מופלא, ולכן עם מותו נזכרתי בדברים של המלחין אנדרה היידו שקראתי לא מזמן, שבניגוד למה שמטיפים לצעירים לא לחקות מלחינים גדולים, הוא דוקא אומר לתלמידיו כן לחקות מלחינים אהובים, כי אם יש בהם מקוריות ממילא כל מה שהם יעשו לא יהיה דומה לשום דבר אחר, ואם אין בהם מקוריות שום דבר לא יעזור. אריק איינשטיין הוא דוגמה מצוינת לדברים האלה, כי הוא ספג והטמיע לא רק את הביטלס אלא המון זמרים גדולים מחו"ל, ואז עשה עם ההשפעות האלה משהו אחר לגמרי, מצד אחד מאד ברוח העולם הגדול ומצד שני מאד מאד מקומי, ובמיפגש עם שלום חנוך, שגם ממנו, הצעיר יותר, הוא קיבל והושפע במוצהר, הוא הפך ליוצר ומוביל דרך שזה הרבה יותר מלהיות עוד זמר אהוב שהוא כבר היה מנעוריו. בשבילי ובשביל חבריי זה היה הרגע שבו באמת התחברנו אליו. אלה השירים שעדיין הכי מרטיטים אותי, למה לי לקחת ללב ואבשלום ושיר אחרי מלחמה שנכתב קצת יותר מאוחר, כשאריק החל לכתוב יותר ויותר בעצמו, ודוקא לא ניסה להיות מודרני אלא לשוות לשירים ניחוח של פעם, ואחר כך היו גם אדון שוקו וגברת עם סלים שחיברו אותו גם לבנותיי. הוא היה זמר שהביא לישראל הכי הרבה את המוסיקה מחו"ל וידע לחבר אותה לקהל בארץ וליצור מוסיקה שהיתה הכי מה שקרה בעולם אבל נתפסה כהכי ישראלית וגם נתנה לישראליות ביטוי אותנטי. בכך הוא תרם הרבה מאד לעיצוב התרבות שהישראלים חווים כתרבותם הייחודית שלהם, וזה הרבה יותר מלהיות רק זמר, ומסביר את המקום הגדול שתפס בלב הישראלים. איינשטיין עצמו טיפח מאד את תדמיתו כזמר של "ארץ ישראל הישנה והטובה" ובהחלט היה גם כזה, במיוחד בשירי ביאליק ורחל ששר להפליא, אבל את מקומו המיוחד תפס בזכות יכולתו לכתוב את ג'ון לנון ואיב מונטאן לא רק בעברית אלא גם בישראלית, וגם להתבגר עם השירים שלו ולהרטיט את לב המבוגרים יותר ב"זו אותה האהבה", שזה תהליך שגם הביטלס עברו משירי פופ קליטים לשירים הרבה יותר מורכבים ובוגרים. מיגוון הסוגות שאיינשטיין שר היה עצום ויוצא דופן, והאופן שבו התאים את עצמו לכל אחת מהסוגות היה מיוחד ויוצא דופן גם בין גדולי הזמרים של המאה העשרים, שמעטים בהם מי שהצליחו לשיר באותה טבעיות שירי אהבה שוברי-לב, רוק מתפרץ, שירי משוררים מולחנים ושירי ילדים ממכרים.

לכן האבל הלאומי הזה איננו צריך להפתיע כשחושבים על כך, והמחשבה הראשונית שעלתה בי כשהופתעתי מהאבל הכללי, שאיינשטיין היה שייך בעיקר לבני דורי פלוס מינוס, היתה רק מחשבה ראשונית שאיננה נכונה בעצם. הוא היה שייך לכולם, גם לאלה שנולדו שנים רבות אחרי שחדל להופיע. זה גם לא באמת שינה לרוב האנשים, כי בכל זאת אנו חיים בעידן השיעתוק הטכני ורוב הילדים והמבוגרים מכירים כיום זמרים ושחקנים מן הקולנוע, הרדיו והטלויזיה, וכעת גם מהאינטרנט, מהקלטות ולא מהופעות חיות, כפי שהבין כבר גלן גולד, ובכך אין הבדל בין אריק איינשטיין לבין כוכבים צעירים שחורשים את הבמות.

כשאיינשטיין חדל להופיע לא התפלאתי, כי גם הביטלס חדלו להופיע כשמאסו בהיסטריה הציבורית סביב הופעותיהם ובנערות המתעלפות בהמוניהן. תופעות דומות, גם אם לא באותו היקף, היו גם סביב אריק איינשטיין הצעיר והיפה להפליא, וזה הוציא אותו מדעתו, ומכיוון שהוא היה הכי ג'ון לנון ופול מקרתני בישראל, לא הופתעתי כשעשה כמוהם וחדל להופיע. רק עכשיו כששמעתי את סיפורי חבריו חשבתי על הדברים אחרת והרגשתי צביטה גדולה בלב, כי כל חבריו הקרובים תיארו, מבלי להבין זאת, תסמונת פוסט-טראומטית, ומישהו שמבין קצת יותר קישר זאת אכן לפוסט-טראומה מתאונת הדרכים הקשה שאיינשטיין עבר בזמנו. עכשיו כשראיתי הקלטות של ראיונות שבהם שואלים אותו שוב ושוב מדוע איננו מופיע ודוחקים אותו לפינה, נחמץ לבי, כי ידעתי מהפוסט-טראומה שלי שאינני רוצה להתייחס אליה כרגע, שכך רק מגבירים את החרדה הקשה שממנה סובל ממילא הפוסט-טראומטי לרמה בלתי נסבלת. כשאנשים מפסיקים לעשות משהו בגלל טראומה וכניסה למצב פוסט-טראומטי, אסור להציק להם, כי זה רק מגביר את החרדות המאד קשות שמהם הם סובלים ממילא, וזה מה שעשו לאריק איינשטיין, אולי מכוונה טובה, אבל גם מטמטום. עכשיו אני מבינה שהוא היה פוסט-טראומטי ברמות פתולוגיות מאד, אבל משום מה האנשים סביבו לא הבינו או לא רצו להבין זאת. אנשים שסובלים מפוסט-טראומה זקוקים תמיד לסביבה אוהדת ולא מלחיצה ומאד משתדלים אף פעם לא לעזוב אותה, והדבר השני שנפגעי פוסט-טראומה זקוקים לו הוא וודאות, לכן הם רוצים להכיר היטב את המקומות שבהם הם נמצאים ואת האנשים שנמצאים איתם ולדעת עליהם הכל. חוסר ידיעה וזרות מעוררים הרבה מאד חרדה אצל אנשים עם פוסט-טראומה. לכן אריק איינשטיין תמיד רצה לדעת הכל ואנשים לא בדיוק הבינו את זה, למה הוא חוזר ושואל פרטים על אנשים או מקומות או דברים שנראים זניחים ולא שייכים לעניין. אלו שאלות שבאמצעותם אנשים פוסט-טראומטיים מנסים להפחית את החרדה שאוכלת בהם. כנראה אף אחד לא הבין מה קורה עם איינשטיין ולכן כנראה לא טיפלו בו נכון אף פעם, מה גם שהפסיכיאטריה ממילא איננה יודעת לטפל היטב בנפגעי פוסט-טראומה, למרות שזאת אחת הפגיעות הנפשיות היותר נפוצות, כי האידיאולוגיה הפרוידיאנית שעדיין שלטת בפסיכיאטריה בישראל ואולי גם במקומות אחרים דוגלת ברודנות המטפל ובהשפלת המטופל, ודורשת מן המטופל לענות למטפל על כל שאלה אבל אוסרת עליו לשאול את המטפל שאלות כלשהן, שפעם מישהו הישווה את זה בצדק לחקירה נגדית בבית משפט, ואם המטופל שואל המטפלים מעליבים אותו בשאלה גסת-הרוח למה זה מעניין אותך והופכים בעצמם למושא הסיוטים שלו, שאותם הם מגדירים כחוויה טיפולית, בהתאם לאידיאולוגיה שהיא לא רק פרוידיאנית אלא כלל רפואית, לעולם לא לקחת אחריות על הנזק שרופאים בבורותם ובטפשותם גורמים למטופלים האומללים שלהם. יהיה אשר יהיה, אריק איינשטיין לא זכה לא להבנה ולא לטיפול שהוא היה זקוק להם כדי להתמודד עם תסמונת הפוסט-טראומה שלקה בה, והסבל שלו נמשך עד מותו. זה לא אומר שהוא היה מסכן כי הוא זכה להרבה מאד אהבה מאנשים גם בחייו והמשיך ליצור כל ימיו וגם אם לא תמיד קיבל בחייו את היחס שהגיע לו – ומי בכלל מקבל? הוא היה אדם שהחברה הישראלית נהנתה ממנו והוא נהנה ממנה. אולי יכול היה להיות שחקן גדול, אולי היה ספורטאי מוחמץ כפי שאהב לומר בעצמו, אבל לא מוכרחים תמיד להיות חמוצים וכמו שאמר אחד מאוהביו, מה רע בחלום נאיבי ונטול פגמים? כמו שחתם עמוס פונקשטיין המנוח את ספרו היפה ובעל השם המגושם מעט "תדמית ותודעה היסטורית ביהדות ובסביבתה התרבותית" במאמר החותם "בין סגוליות, נורמליות ואוטופיה בתודעה הציונית":

"קובל אני על ספרו של עמוס עוז "פה ושם בארץ- ישראל" דווקא משום שהספר קרוב כל כך ללבי, בחתימתו הוא מביא את הקורא לאשדוד, עיר "שמידתה מידת אדם", ללא חלומות מופרזים של משיחיות או "אור לגויים", ללא בתים מונומנטליים או מטען גדול מנשוא של עבר, עיר סוציאל-דמוקרטית מובהקת, והוא קורא לנו להסתפק בה, ואולי עלינו לחדש דווקא את היסוד האוטופי בציונות. הלא גם זו ממידת האדם, שהוא שואף מתוך יגע אל הכוכבים, per aspera ad astra, אלמלא הפרזנו בתקוות ובחלומות גם עיר פרזות לא היינו בונים."

אבל למרות הרצון לסיים במשהו יפה, האמת היא שאריק איינשטיין לא טיפח רק חלום מתוק אלא גם הרבה מאד אירוניה מרה. גם שם השיר שלו למה לי לקחת ללב, שהוא שיר של אדם שמנסה לנחם את עצמו, היה אירוני. יש המון סיבות לקחת ללב, וגם אם אין, ולמרות שיש לנו הרבה לאהוב מאד, כולנו לוקחים ללב כל הזמן, כמה מאיתנו, אריק איינשטיין למשל, גם מתים מזה.