אברהם ושרה ומלך - המקרא כאסופת סיפורים

הסיפור הראשון מספר כך:

"ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם, כי כבד הרעב בארץ. ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה, ויאמר אל שרי אשתו: הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת, והרגו אותי ואותך יְחַיּוּ: אמרי נא אחותי את, למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך: ויהי כבוא אברם מצרימה, ויראו המצרים את האשה כי יפה היא מאד: ויראו אותה שרי פרעה ויהללו אותה אל פרעה, ותוקח האשה בית פרעה: ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר וחמורים ועבדים ושפחות ואתונות וגמלים: וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו על דבר שרי אשת אברם: ויקרא פרעה לאברם ויאמר: מה זאת עשית לי? למה לא הגדת לי כי אשתך היא? למה אמרת אחותי היא? ואקח אותה לי לאשה, ועתה הנה אשתך קח ולך: ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו: ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו ולוֹט עמו הנגבה: ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב."

(בראשית פרק י"ב, פסוקים י'-כ', פרק י"ג, פסוקים א'-ב')

הסיפור השני מספר כך:

"ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קָדֵשׁ ובין שׁוּר ויגר בגְּרָר. ויאמר אברהם אל שרה אשתו אחותי היא, וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה: ויבוא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה ויאמר לו: הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל: ואבימלך לא קרב אליה, ויאמר אדונַי, הגוי גם צדיק תהרוג? הלא הוא אמר לי אחותי היא, והיא, גם היא אמרה: אחי הוא, בתום לבבי ובניקיון כפי עשיתי זאת: ויאמר אליו האלהים בחלום: גם אנכי ידעתי כי בתום לבבך עשית זאת ואחסוך גם אנכי אותך מחטוא לי, על כן לא נתתיך לנגוע אליה: ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה, ואם אינך משיב דע כי מות תמות, אתה וכל אשר לך: וישכם אבימלך בבוקר ויקרא לכל עבדיו וידבר את כל הדברים האלה באזניהם וייראו האנשים מאד: ויקרא אבימלך לאברהם ויאמר לו מה עשית לנו ומה חטאתי לך כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה, מעשים אשר לא ייעשו עשית עמדי: ויאמר אבימלך אל אברהם מה ראית כי עשית את הדבר הזה : ויאמר אברהם: כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי, וגם אמנה אחותי בת אבי היא, אך לא בת אמי, ותהי לי לאשה. ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי וָאֹמַר לה: זה חסדך אשר תעשי עמדי, אל כל המקום אשר נבוא שמה, אמרי לי אחי הוא: ויקח אבימלך צאן ובקר ועבדים ושפחות ויתן לאברהם וישב לו את שרה אשתו: ויאמר אבימלך הנה ארצי לפניך כטוב בעיניך שב: ולשרה אמר הנה נתתי אלף כסף לאחיך, הנה הוא לך כסות עינים לכל אשר איתך ואת כל ונוכחת: ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואַמהותיו וילדו: כי עצור עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך על דבר שרה אשת אברהם:"

(בראשית פרק כ'.)

הסיפור השלישי מספר כך:

"ויהי רעב בארץ, מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם, וילך יצחק אל אבימלך מלך פלישתים גררה: וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה, שכן בארץ אשר אומר אליך: גוּר בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האלו והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך: והרביתי את זרעך ככוכבי השמים, ונתתי לזרעך את כל הארצות האלו והתברכו בזרעך כל גויי הארץ: עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצוותי חוקותי ותורותי: וישב יצחק בגרר: וישאלו אנשי המקום לאשתו ויאמר אחותי היא כי ירא לאמר אשתי פן יהרגוני אנשי המקום על רבקה כי טובת מראה היא: ויהי כי ארכו לו שם הימים וישקף אבימלך מלך פלישתים בעד החלון וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו: ויקרא אבימלך ליצחק ויאמר אך הנה אשתך היא ואיך אמרת אחותי היא? ויאמר אליו יצחק כי אמרתי פן אמות עליה: ויאמר אבימלך מה זאת עשית לנו, כמעט שכב אחד העם את אשתך והבאת עלינו אשם: ויצו אבימלך את כל העם לאמר הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת: ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה': ויגדל האיש וילך הלוך וגדול עד כי גדל מאד: ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה ויקנאו אותו פלישתים: וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם סתמום פלישתים וימלאום עפר: ויאמר אבימלך אל יצחק: לך מעימנו כי עצמת ממנו מאד: וילך משם יצחק ויחן בנחל גרר וישב שם."

(בראשית פרק כ"ו, פסוקים א'-י"ז.)

בפרשנות המקרא נחשבים שלושת הסיפורים לסיפורים דומים המתארים אירועים שונים, והן בפרשנויות הקדומות הן בחדשות, ההתייחסות היא יותר להבדלים ביניהם מאשר לדימיון. אבל מנקודת ראות ספרותית-היסטורית, אלה אינם שלושה סיפורים, אלא שלוש מסורות של אותו סיפור, שסדר הבאתן במקרא כנראה משקף את הכרונולוגיה של היווצרותן, כי שתי המאוחרות מתייחסות לגירסה המוקדמת, השנייה במובלע והאחרונה במפורש, ובלעדיה הן נמצאות חסרות וסתומות משהו, ואילו הגירסה הראשונה היא שלמה ורהוטה ועומדת לעצמה. הגירסה הראשונה המובאת בתנ"ך היא סיפור יציאת מצרים בזעיר אנפין, וצריך להתייחס אליה, לעניות דעתי, כאל אחת הגירסאות לסיפור יציאת מצריים: אבי האומה העברית ירד למצריים עקב הרעב בארץ, סיפור שיחזור בפירוט רב בהרבה לגבי האב השלישי בסדר יעקב ובניו, ואולי יש לו בסיס היסטורי, שכן בעוד שבארץ ישראל תלויים התושבים בגשמים הממאנים לעתים להגיע, ניזונה מצריים ממימי נהר הנילוס המגיעים ממרכז אפריקה, וסביר לגמרי שבימי בצורת שימשה מצריים אסם תבואה גם לתושבי ארץ ישראל. אברהם הקרוי בסיפור זה אברם, שלכך אתייחס בהמשך, מסולק בסופו של דבר ממצריים, אבל יוצא ממנה ברכוש גדול, לאחר שהאל,  המופיע בסיפור זה בשמו המפורש, היכה את פרעה וביתו ב"נגעים גדולים", המתכתבים עם "שפטים גדולים" (שמות פרק ז', פסוק ד'). וההסבר הן לרכוש הגדול והן לסילוק ממצרים הוא השקר שהתנה אברהם עם שרה לספר למצרים כאילו היא אחותו, ונטילתה לבית פרעה, שעל כך קיבל אברהם מפרעה מכל טוב, ועל כך גינוהו חז"ל, שסחר באשתו תמורת ממון.

סיפור זה, שכאשר נתחבר תאם כנראה את רוח זמנו, זיעזע מאד את הדורות הבאים. הכיצד מפקיר אברהם אבי האומה, שדמותו התגבשה במסורת כדמות נביא וצדיק, את רעייתו לידי פרעה, ואחר כך גם מקבל אותה חזרה, כאילו מדובר בבהמה העוברת מיד ליד. ומה באשר לבנה יצחק? אולי היה בכלל בנו של פרעה ולא בנו של אברהם?

גם בסיפור המוכר יותר של יציאת מצריים עולות שאלות דומות באשר לזהותו החמקמקה של משה רבנו, שלא רק ששמו משה – מוסיס בצורתו המצרית, הוא שם נסיכים מצריים ולא שם עברי, אלא אף גודל בידי בת פרעה! כמובן גם יוסף עלה לגדולה בבית פרעה ונשא לאשה את אסנת בת פוטיפרע כהן און, והיא ילדה לו את בניו מנשה ואפריים. כלומר העברים נתערבבו במצרים, ואף במצרים רמי מעלה, ואפשר שהסיפורים החמקמקים ואף המביכים המופיעים בתנ"ך בעניין זה – לכאן שייך אף סיפור אשת פוטיפר, שם דומה באופן מפתיע, שלא לומר זהה, לשם אבי רעייתו של יוסף, ובו מופיע יוסף כדמות חסודה להפליא, צדקנית משהו - משקפים אי נוחות מסוימת בקרב חוגים מאוחרים יותר בעם ישראל מן המורשת הגנטית המצרית הזאת, שהכל כנראה היו מודעים לה.

לא באה הגירסה השנייה אלא לתקן ולשפץ את תדמיתו של אברהם, שנפגעה כל כך מסיפור התכחשותו לרעייתו והתעשרותו ממסירתה לבית פרעה, ומאמץ התיקון הזה ניכר בכמה מישורים:

ראשית – הרחקת עדות בעניין המלך המעורב. את פרעה מחליף בסיפור "גוי צדיק", אבימלך מלך גרר, שנבחר ככל הנראה להחליף את פרעה בסיפור עקב הסיפור על בריתו עם אברהם שמופיע בפרק הבא. מסירת האשה למי שעתיד להיות בן ברית של אברהם איננה כה גרועה כמו מסירתה לפרעה.

שנית: דבריו של אברהם לשרה מדוע הוא מבקש להציגה כאחותו, שמהווים חלק גדול מן הסיפור הראשון, נמחקים כמעט לגמרי בסיפור השני. בעוד שבסיפור הראשון נאמר לנו:

"ויאמר [אברם] אל שרי אשתו: הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת, והרגו אותי ואותך יחיו: אמרי נא אחותי את, למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך", בסיפור השני נותרו רק המלים:

"ויאמר אברהם אל שרה אשתו אחותי היא"

המשפט שנוצר איננו מובן כלל לקורא לולא הכיר את הסיפור הראשון, ממש כאילו לקח מישהו מספריים וגזר מתוך הטקסט את דבריו של אברהם, שמציגים אותו כמי שמפקיר את אשתו למען ייטב לו. גם המשך הסיפור, שמתאר את התפעלות המצרים מיופיה של שרה, שגרם ללקיחתה אל בית פרעה, ומדגיש את האופי הנכלולי של מזימת אברהם, קוצץ מן הטקסט השני.

וכעת השינוי השלישי שסוטה לגמרי מן הסיפור הראשון, וחושף את מטרתו העיקרית של השיפוץ בטקסט:

"ויבוא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה ויאמר לו הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל: ואבימלך לא קרב אליה." ועוד בהמשך: "ויאמר אליו האלהים בחלום: גם אנכי ידעתי כי בתום לבבך עשית זאת ואחסוך גם אנכי אותך מחטוא לי, על כן לא נתתיך לנגוע אליה:"

ובכן מאזינים יקרים, הסירו חשש מלבכם. שרה אמנו, לגירסה זו, כלל לא טומאה בידי מלך זר. אבימלך לא קרב אליה, והיא שבה לידי בעלה זכה וטהורה, כדי ללדת בראשית הפרק הבא את בנו יצחק. רק בסופו של הסיפור אנו שומעים שאברהם התפלל למען אבימלך שהאל ירפאנו, ורק אז מתברר לנו שהאל עצר את רחם נשות אבימלך מללדת, בגלל שלקח אליו את שרה, והרי כאן אישוש נוסף לכך שאבימלך איננו אביו של יצחק, אלא אבינו אברהם. כדי להשיג מטרה זו, מתרחב מאד תפקידו של האל בסיפור השני: בעוד שבסיפור הראשון הוא מופיע רק בעקיפין, בנוגעו את פרעה וביתו בנגעים גדולים, כינוי שמתייחס בתנ"ך למחלות עור קשות, ועל פי חלק מהמפרשים למחלות מין כעגבת שעניינן לכאן ברור (יש המפרשים את מחלת הצרעת המקראית כעגבת ולא כמחלת הלֶפּרָה שאנו מכנים כיום צרעת), הרי בסיפור השני האל מניע את הסיפור כולו בהיגלותו לאבימלך בחלומו.

והשינוי הרביעי: רק לאחר שאבימלך משיב לאברהם את אשתו, הוא מיטיב עמו ונותן לו רכוש גדול, ואף מזמין אותו לשבת עמו, מה שמהוה הקדמה נאה לסיפור הברית הנכרתת ביניהם בפרק הבא. אברהם נקי איפוא מחטא הסחר באשתו, שעליו גינוהו חכמים. אברהם אפילו איננו שקרן כפי שאפשר היה לחשוד: שרה, לדברי הסיפור, היא אמנם אשתו, אבל היא גם אחותו מצד אביו, ולפיכך דבריו שאחותו היא אמת היו, ולדברי אבימלך גם שרה מצדה אישרה את אמיתותם.

כמובן צריך להעיר על כך שבסיפור הראשון אנו שומעים על אברם ושרי, והאל מיוצג בשמו המפורש, בעוד שבסיפור השני אנו שומעים על אברהם ושרה והאל מיוצג בשמו אלהים, כאשר פעם אחת מופיע הפועל המתייחס אליו ברבים, כאילו אכן מדובר באלים רבים, ואולי כך היה הדבר במקורו של הסיפור, שהוא אולי אכדי, כמו סיפור הבריאה שבפתח ספר בראשית. מבחינת הפרשנים המסורתיים, שאף מתייחסים לעתים לעניין זה כסיבה העיקרית להבדלים בין הסיפורים, שהאחד ממוקם לפני הברית בין הבתרים והאחר לאחריה, אברם הופך לאברהם בעקבות הברית בין הבתרים, כנאמר שם בפרק י"ז, פסוק ה': "ולא ייקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם, כי אב המון גויים נתתיך". ההנחה המקובלת במחקר לעומת זאת היא שהשימוש בשם המפורש מייצג מקור אחר מזה שמייצג המקור המשתמש בשם "אלהים", כאשר המלה "אלהים" מייצגת כנראה תוספת ה', המסמל את האל האחד, למלה "אלים", כפי שהאות ה' נוספת לשמו של אברם, ואחרי תיאור הברית גם לשמה של שרה. בתיאור הברית בין הבתרים קל להבחין בשני המקורות הנבדלים, שכן המקור האחד מובא בפרק ט"ו כדבר ה' לאברם, ללא כל איזכור לשינוי השם לאברהם, שמופיע רק במקור השני, בתיאור הנוסף של הברית בפרק י"ז, הפעם כדבר אלהים, ושם מוזכרת רק חובת המילה, ללא סיפור הקרבת החיות והבתרים וללא התרדמה הנופלת על אברהם, אלהים פשוט מדבר אליו.

בסיפור הברית כמו בסיפור על מסירת שרה מודעים עורכי התנ"ך למקורות השונים, והם בוחרים להביא את כולם, אבל לא ברצף, אלא תוך הפרדה ביניהם באמצעות הכנסת סיפור אחר בין שני המקורות הנבדלים המובאים כלשונם על הסתירות שביניהם. מלאכת העריכה הזו שמפרידה באמצעות סיפור נוסף יוצרת תחושה של מרחק כרונולוגי בין הסיפורים השונים, שכביכול מתרץ את ההבדלים בגירסאות, שיכלו להיראות תמוהות לו הובאו ברצף. מצד שני הבאת המקורות הנבדלים כלשונם תוך הפרדתם זה מזה חוסכת מן העורכים את הצורך ליישב את הסתירות ביניהם, אם כי לעתים אין להם מנוס מהערה כלשהי שתשלב בין הגירסאות. כך בראשית הסיפור השלישי, שמחליף את גיבורי הסיפור, אברהם ושרה, בדור הבא, יצחק ורבקה, חש העורך צורך להעיר, לאחר שפתח "ויהי רעב בארץ", כי זהו רעב אחר "מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם", כדי שנבין שאין הכוונה לאותו אירוע עצמו. בסיפור זה בכלל לא אירע דבר. זהו סיפור של כמעט תאונה, "כמעט שכב אחד העם את אשתך", והאופן שבו מגלה אבימלך כי רבקה היא אשתו של יצחק ולא אחותו מעלה גיחוך. האמנם התגנב המלך והציץ בחלונם של בני הזוג כאחד הפוחזים? יותר משהסיפור השלישי מספר דבר מה, הוא חושף, באורח קומי כמעט, את האימה שעורר בדורות מאוחרים יותר הסיפור הראשון על שרה אמנו בבית פרעה ומה שאולי אירע אותה שם, ועל אברהם אבינו המתעשר ממסירת אשתו לבית פרעה.

עוד עניין שראוי להעיר עליו הוא זהותו של אבימלך, שבסיפור השני הוא מלך גרר, עיר שאיננה נמנית במקרא על ערי הפלישתים, וממוקמת על פי הפרק "בין קדש לבין שור", ככל הנראה בין קדש ברנע לבין מדבר שור שאליו יצאו בני ישראל מים סוף, כנראה בצפון חצי האי סיני, על הדרך מצריימה. אם ישב אברהם בסמוך לגרר, ירידתו מצריימה בעת רעב הופכת הגיונית אפילו יותר. מלבד בפרקים הנ"ל בספר בראשית נזכרת העיר גרר רק בדברי הימים ב', פרק י"ד, במלחמתו של מלך יהודה אסא בזרח הכושי שעלה עליהם "בחַיִל אלף אלפים ומִרכבות שלוש מאות ויבוא עד מָרֵשָׁה". (מרשה נזכרת ברשימת ערי יהודה ביהושע ט"ו, וכך גם קדש). על פי דברי הימים ב', פרק י"ד, פסוקים י"א-י"ד: "ויגוף ה' את הכושים לפני אסא ולפני יהודה וינוסו הכושים: וירדפם אסא והעם אשר עמו עד לגרר, ויפול מכושים לאין להם מחיה, כי נשברו לפני ה' ולפני מחנהו, וישאו שלל הרבה מאד: ויכו את כל הערים סביבות גרר, כי היה פחד ה' עליהם ויבוזו את כל הערים כי ביזה רבה היתה בהם וגם אהלי מקנה היכו וישבו צאן לרוב וגמלים וישובו ירושלים." אסא מכה את כל הערים סביבות גרר, אך כנראה לא את גרר עצמה, שאולי היתה בת בריתו, ואולי סיפור הברית בין אברהם למלך גרר משקף בעצם ברית מאוחרת בין ממלכת יהודה לבין גרר, שהיתה כנראה עיר כנענית ולא פלישתית. בפרקים כ' וכ"א בראשית מכונה אבימלך "מלך גרר", ולא מלך פלישתים, ונכון שמסופר בפרק כ"א שלאחר בריתם עם אברהם שבו אבימלך ושר צבאו פיכֹּל לארץ פלישתים (פסוק ל"ב), אבל זאת רק משום שהדרך מיהודה לגרר עברה דרך ארץ פלישתים. תיאורו של אבימלך בסיפור השלישי כמלך פלישתים היא כנראה טעות שמושפעת מקרבתה של ארץ פלישתים לעיר גרר. ההתיחסות המוטעית כנראה לאבימלך מלך גרר כאילו היה מלך פלישתים, עם שאיננו כלל שמי ושמותיו אינם שמיים, הביא כנראה לטעות בתהלים פרק ל"ד פסוק א', שם מיוחס המזמור: "לדוד, בשנותו את טעמו לפני אבימלך ויגרשהו וילך", בעוד שבספר שמואל א' פרק כ"א מסופר לנו שדוד ברח אל אכיש מלך גת, ושם "שינה את טעמו" ונהג כמטורף כדי להינצל ממות, דוד ברח משאול אל אכיש הפלישתי מלך גת, ולא אל אבימלך הכנעני מלך גרר. אבל כך דרכם של סיפורים, שהם שואבים זה מזה ומתבלבלים זה בזה, ומצחקים זה עם זה, כצחק יצחק עם רבקה.

הסרט "היומן" וסבא וסבתא אמיתיים

השבוע ראיתי את הסרט "היומן" של הבמאי ניק קאסווטס, לפי ספרו של ניקולס ספארקס, בכבלים. לא ראיתי את הסרט קודם ולא ידעתי עליו דבר, ומהשחקנים היכרתי רק את ג'ינה רולנדס שכבר ראיתי אותה בהרבה סרטים, בעיקר כשהייתי צעירה והלכתי הרבה לסרטים. אחר כך הסתכלתי באינטרנט וראיתי כמה כתבות על הסרט שסיפרו שהוא מאד הצליח והפך לסרט פולחן וששחקניו הצעירים – הזקנים היו כאלה עוד קודם לכן - הפכו לכוכבים גדולים, אבל כל הכתבות, אלה מאז יציאת הסרט לפני עשר שנים וגם אלה שנכתבו בדיעבד, כולן ירדו עליו שהוא רגשני וקלישאי, ובשבילי הוא לא היה כזה, כי הדמויות של ג'ינה רולנדס ושל ג'ימס גארנר, שנפטר ביולי האחרון, כמה ימים לפני אחי, הזכירו לי מאד את סבא וסבתא שלי מצד אבי, אברהם וציפורה מרגלית, ואת הזיקנה שלהם, שהיתה בוודאי עצובה אבל גם יפה.

סבי אברהם מרגלית נולד באוקראינה בסוף המאה התשע-עשרה כילד שני במשפחה של ששה ילדים, ובגיל חמש-עשרה עבר עם הוריו לעיר אקרמן שעל נהר הדנייסטר, ליד השפך של הדנייסטר לים השחור. סבא שלי סיפר לי כל כך הרבה על הנהר הזה, ואיך הם החליקו עליו בחורף, ואיך היה מסוכן להחליק עליו באביב כשהקרח החל להתבקע, אבל הנערים האמיצים והפוחזים החליקו עליו בכל זאת, שלפעמים נדמה לי שאם אגיע לשם אכיר את המקום מיד, מהסיפורים של סבא שלי, למרות שהם התרחשו לפני יותר ממאה שנה. בשנת 1920 סבא שלי עלה לארץ כחלוץ ועבד בביצות וחלה בקדחת קשה שכמעט הרגה אותו, והרופא הלל יפה שהציל את חייו אמר לו למצוא עבודה אחרת, והוא נהיה חקלאי ואופה.

סבתי ציפורה הכהן-נס נולדה בפרמישלאני שבגליציה כבת הזקונים והילדה השתים-עשרה לאביה, מאשתו השנייה שמתה בלידתה. אחיה ואחיותיה הגדולים גידלו אותה ופינקו אותה מאד, כי ריחמו עליה שאין לה אמא. אבל סבתי לא היתה מפונקת בכלל. גם היא עלתה לארץ כחלוצה ועבדה בפרדס והלכה קילומטרים לעבודה ובחזרה כי לא היה לה כסף לדיליג'נס, שככה קראו אז לכרכרות שהובילו אנשים כמו מוניות שירות. אני לא יודעת איך הם הכירו, אבל סבי סיפר לי שהם החליטו להתחתן בטיול שטיילו ביחד לארמון הנציב בירושלים. הם הקימו את ביתם בזיכרון יעקב ובתחילת שנות השלושים עברו למושבה בנימינה ובנו שם בית ומאפיה, ושם חיו כל חייהם. אבי היה בנם הבכור ואחר כך נולדו לו עוד אח ואחות. הם עבדו קשה מאד וחיו שנים רבות בעוני מרוד, ואכלו מיגיע כפיהם פשוטו כמשמעו. סבתי גידלה ברבורים והכינה מהם מרק וצלי, וסבי גידל ירקות ופירות והיה לו גם פרדס של תפוזים ולימונים. סבתא ציפורה רצתה שהילדים לא יהיו חקלאים אלא ילמדו באוניברסיטה ויהיו בעלי מקצועות חופשיים, ובאמת כולם למדו ואבי נהיה שופט, אחיו מהנדס ואחותו מורה.

בגיל לא מאד מבוגר סבתא שלי התחילה להתנהג מוזר והיתה יוצאת מן הבית בחלוק ושוכחת איך לחזור. לא ידעו אז מה זה אלצהיימר וחשבו שהיא השתגעה. סבא שלי מעולם לא חשב לשים אותה במוסד אלא טיפל בה בבית בעצמו בלי עזרה, הוא היה מסדר לה את התרופות ודואג שתיקח אותן, והיא היתה מערבבת את הכדורים ומבלבלת את התרופות. כל הזמן מצבה הלך והחמיר. בהתחלה היא הפסיקה לזהות אותנו הנכדים, וחשבה שאנחנו סתם ילדים שבאו לבקר. פעם היא היתה מאושפזת בבית החולים רמב"ם בחיפה והלכתי לבקר אותה עם אבי, והיא לא הכירה אותי, רק אמרה שאני ילדה נחמדה. אבי היה מבקר אותה בכל יום, וכשהוא חזר הביתה היא היתה מתקשרת ושואלת למה הוא לא בא אליה, כי היא לא זכרה שהוא ביקר אותה שעה קלה קודם. אחר כך היא כבר לא הכירה את אבי. פעם היא יצאה מהבית ולא חזרה וחיפשו אותה שלושה ימים ומצאו אותה שוכבת בבוץ ליד נחל התנינים, אבל חיה. היא חיה עוד זמן מה ובסוף ימיה כבר לא הכירה גם את סבי, ואמרה לו שהוא לא אברהם כי היא זכרה אותו בחור צעיר והוא כבר היה איש זקן, והיא חשבה שהוא אבא שלו. כשישבנו שבעה על סבתא שלי, קרובת משפחה אחת אמרה שהיתה לסבתא שלי הרבה נחת מהילדים והנכדים וחבל שהיא לא יכלה להינות מזה. אבל אולי לרגעים פה ושם היא כן נהנתה. כשראיתי את הסרט "היומן" חשבתי כל הזמן על סבא וסבתא שלי ועל כך שיש כזה דבר אהבה אמיתית שנמשכת כל החיים, גם אם לא כולם זוכים לחוות אהבה כזאת, וחשבתי גם על זה שההיכרות בין סבא וסבתא שלי החלוצים היתה הרבה יותר אקזוטית ורומנטית ממה שרואים בסרטים אמריקאים, שהם לרוב סיפורים על אהבות בין בני זוג ממשפחות יריבות או ממעמדות שונים או מעמים או דתות שונים, אבל כולם בעצם אמריקאים שנולדו באמריקה. ואילו סבא וסבתא שלי אמנם היו שניהם יהודים, אבל הם באו ממקומות רחוקים זה מזה, ואם לא היו עולים לארץ הם לא היו נפגשים. כל המשפחה של סבא שלי עלתה אחריו לארץ, האחים והאחיות ואחר כך גם ההורים וכולם ניצלו, ואילו המשפחה של סבתא שלי נרצחה כולה בשואה, ורק הבן של האח הבכור נמלט לברית המועצות ושירת בצבא הרוסי ואחרי המלחמה עלה לישראל. יש דברים שאנשים חושבים שהם קורים רק בסרטים, מפני שלהם אישית זה לא קרה, אבל החיים של סבא וסבתא שלי היו הרבה יותר דרמטיים מהרבה סיפורים שקראתי ומהרבה סרטים שראיתי. כשסבא וסבתא שלי כבר היו זקנים הוזמנו כולנו לחגיגה, כבר אינני זוכרת לרגל מה היתה החגיגה, אולי מלאו יובל שנים להתיישבות שלהם בזיכרון או בבנימינה, וכל החלוצים הזקנים נתנו ידיים ויצאו במחול "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה". לפעמים כשסבא שלי ישב בערב במרפסת הפתוחה שלו, שהיתה מוקפת פרחים שהוא שתל ובכל ימות השנה חלק מהם פרחו, ואני אהבתי להביט שם בשממיות שארבו על תקרת המרפסת ליתושים, הוא היה מתחיל לזמר לעצמו "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה" או "אל יבנה הגלילה", והוא הטעים כל מלה באמונה שלמה. בחגיגה אבי נאם, ביקשו ממנו לנאום כאילו מפני שהוא היה הבן הראשון שנולד לחברי הקבוצה, אבל בעצם מפני שהוא היה שופט וכולם היו גאים בו מאד, והוא אמר שההורים לא ציפו לזכות לחיות במדינה יהודית, אבל הם זכו, ואני ידעתי שסבא שלי הוקיר את הזכות הזאת בלי גבול, ואולי בגללו גם אני מוקירה אותה בלי גבול. אבא שלי איחל להם שיזכו גם לראות שלום בינינו לבין מדינות ערב. זה היה עוד לפני חתימת הסכם השלום עם מצריים. סבא שלי זכה גם לכך, וזכה גם לא לראות איך ההסכם הזה מתקלקל. כשסבא וסבתא שלי עוד היו צעירים ויפים לא היכרתי אותם. אפילו התמונות שיש לי מהם הן כבר מגיל מבוגר יותר, כשאבי כבר היה נער, סבתא שלי נהגה לספר שכשהיתה ילדה כולם החמיאו לה כמה היא יפה. אני תמיד הייתי דומה מאד לסבתא שלי, ואמא שלי ששנאה את שתינו אמרה תמיד שאני גם משוגעת כמוה, כי אמי מעולם לא הבדילה בין מחלות הזיקנה לשיגעון, אבל סבתא שלי לא היתה משוגעת, רק חולה, וסבא שלי המשיך לאהוב אותה ולספר לנו כמה היתה יפה. הרבה פעמים כותבים בעיתון שהחיים שלנו משעממים ושהדברים הדרמטיים הם קלישאה, אבל זה לא נכון לדעתי. אני חושבת שהחיים שלנו מלאים דרמות, ושיש אהבות גדולות מהחיים, ושגם אם בחיים הפרטיים שלנו דברים קורים אחרת, זאת לא סיבה להכחיש את כוחה של האהבה.  

סיפורו של הרוצח

הודאה של רוצח היא סיפור ככל סיפור אחר: את העובדות הידועות לכל קשה להכחיש, אבל במה שסמוי מן העין – הכוונות שבלב, המחשבות וההחלטות, יש מרחב ניכר לבידיון. מטרות הסיפור משותפות לרוב הודאותיהם של הרוצחים: הפחתת אשמתם של הרוצח ומרעיו, גלגול האשמה ברצח על הקורבן, ופגיעה קשה ככל האפשר בקורבן, במשפחתו, במקורביו ובקבוצה הדתית, הלאומית או הפוליטית שאליה הוא משתייך, שהרי מלכתחילה פעל הרוצח מתוך שנאה כלפיהם ורצון לפגוע בהם.

כל הדברים האלה נכונים לגבי הודאתו בשב"כ של חוסאם קוואסמה, שעל פי הודאתו הוא אירגן ומימן את חטיפת הנערים גלעד שאער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח. ראשית הוא טוען שלא היתה כוונה לרצוח את הנערים אלא לחטוף אותם לצורך מיקוח. יכול להיות, אבל לא נראה לי. משהו בסיפור לא מסתדר. לו התכוונו לפיגוע מיקוח, היו בוודאי מכינים מקום מסתור מראש. ייתכן שאכן הכינו כזה ושם הם מסתתרים עד היום. ייתכן. אבל אותו חוסאם קוואסמה סיפר לשב"כ שהחוטפים-הרוצחים ביקשו את עזרתו כדי להסתתר מצה"ל, והסתתרו במקומות מאולתרים, בור באדמה, מערות, בתים, מסגד. בכלל קשה להבין כיצד מסתדרים דברי אנשי שב"כ שהחוטפים נמצאים כל הזמן מאז החטיפה והרצח בנפת חברון. כיצד טרם נתפסו, אם השב"כ עצר את המארגן והמסייעים? האם לא ברור מכך שחוסאם קוואסמה ועצורים אחרים בפרשה מסתירים מידע? ואם כך הדבר, כיצד אפשר להאמין בכלל למשהו שהם מספרים?

בכל אופן, ברור שעדיף לנאשמים לומר שלא התכוונו לרצוח את הנערים. רצח מחייב כוונה תחילה, ועדיף איפוא לרוצח להצהיר שלא היתה לו כלל כוונה להרוג.

העובדות הן שהחוטפים רצחו את שלושת הנערים וקברו אותם בחלקת אדמה שחוסאם קוואסמה רכש בינואר, לדבריו לא במטרה לקבור בה את הנערים. יכול להיות, אבל אם יודה חוסאם קוואסמה בכך שקנה את החלקה כדי לקבור בה קורבנות פיגוע, יודה ברצח בכוונה תחילה, ובכך הוא איננו מעוניין להודות. העובדה היא ששלושת הנערים נרצחו ונקברו בחלקת האדמה שחוסאם קוואסמה קנה בינואר 2014, ולנו כישראלים אין שום סיבה להניח שחוסאם קוואסמה התכון למשהו אחר ממה שהוא ומרעיו ביצעו בפועל. החוטפים גם רכשו שני כלי רכב, אחד לחטיפה ואחד למילוט. יש היגיון בהחלפת כלי רכב כדי לטשטש עקבות, אבל במקרה זה המכונית שימשה לחטיפה הועלתה באש כדי להסתיר את עקבות הדם, והמכונית השנייה נרכשה רק ביום החטיפה. רכישת המכונית השנייה רק ביום החטיפה, גם היא פרט שלא מסתדר היטב, כי כל הדברים האחרים הוכנו מראש, ולא נראה סביר שמישהו שמתכנן פיגוע זמן רב מראש יקנה מכונית לצורך מילוט רק בבוקר החטיפה. אינני יודעת מה זה אומר.

בכל אופן חוסאם קוואסמה מקפיד להאשים את הקורבן: לדבריו רק בגלל שיחת הטלפון של גלעד שאער למשטרה, החליטו החוטפים לרצוח את הנערים. כלומר, לדברי קוואסמה לא החמאס אלא הנרצח אשם בכך שהרוצחים רצחו אותו ואת חבריו, ולא מזיק להעביר גם לכל היהודים את המסר, שאם נחטפתם בידי החמאס עדיף לשתף פעולה ולא לנסות להזעיק עזרה ועוד לגרום לכל העולם לשמוע איך נשמעים רוצחים של החמאס בפעולה, איך הם צוחקים ושמחים ואיך הם רוצחים באוזני השוטרים שאינם מבינים דבר ואינם חשים לעזרה. תמיד טוב להשתמש במשהו שהיתה עליו ביקורת ציבורית בישראל ולחזק את הביקורת הזאת, לתאר כל חשד שהעלו ישראלים כנגד עצמם כעובדה. במקביל הוא מציע הסבר נוסף ומשלים: הם התכוונו לחטוף רק אדם אחד וחטפו שלושה, ובגלל ההסתבכות הזאת רצחו אותם. אלה שני הסברים שאינם בהכרח עולים בקנה אחד. ההסבר השני איננו מתאים למה שנשמע בהקלטת המשטרה: החוטפים נשמעו מאד שמחים לבשר שחטפו שלושה נערים. הם לא נשמעו כמי שהסתבכו. אם שמעתי נכון הם אמרו "הבאנו לך שלושה". האם הם אמרו את הדברים לחוסאם קוואסמה? הייתי רוצה לדעת עם מי הם דיברו בהקלטה. בכל אופן, כל העניין לא נשמע הגיוני. אם מישהו רצה לחטוף אחד לצורך פיגוע מיקוח, מה מפריע לו לתפוס שלושה? קשה להסתיר שלושה אנשים? הנה החוטפים שהם שניים מצליחים להסתתר כבר זמן רב וטרם נתפסו.

וחוסאם קוואסמה אומר, ואיש השב"כ מאשר, שהנהגת חמאס לא ידעה, למרות שהמימון לחטיפה הגיע מעזה. לשב"כ נוח לומר שזו התארגנות מקומית, זה תירוץ לכך שלא גילו את כוונת החטיפה מראש, אבל אם המימון הועבר מעזה, קשה להאמין שהנהגת חמאס לא ידעה. אבל אין לחוסאם קוואסמה עניין להרשיע את הנהגת חמאס בחטיפה וברצח, כפי שאין לו עניין להרשיע את עצמו ברצח בכוונה תחילה.

כל הדברים האלה שאני כותבת הם רק השערות, פקפוקים ותהיות. אולי הודאתו של חוסאם קוואסמה היא כולה אמת, אולי חלקים ממנה אמת, אולי דבר ממנה איננו אמת. אולי הנערים בכלל לא נרצחו במכונית אלא רק נפצעו, אולי רק אחד מהם נרצח והאחרים אחר כך, במקום הקבורה, כי שם נפלו משקפיו של איל יפרח, ופחות סביר בעיניי שהשאירו את המשקפיים על גופת נרצח שנרצח במקום אחר. אולי השתתפו ברצח אנשים נוספים ולא רק הרוצחים, כי שמעו אותם אומרים: "הבאנו לך שלושה", זאת אומרת שהם התכוונו למסור את הנערים למישהו שחיכה להם, מה שיכול אכן להתאים לפיגוע מיקוח, אבל יכול גם להתאים לרצח, כי הפיגוע הזה מזכיר גם את רצח החייל תומר חזן שפותה לבוא לגדה ונרצח שם. הכל יכול להיות. צריך רק לזכור, כאשר קוראים הודאה של רוצח, שזה רק סיפור של רוצח, שלרוצח כדאי ורצוי לספר אותו כך. עד כמה הסיפור קשור לאמת איננו יכולים לדעת, ואין לנו שום סיבה לחשוב שזו בדיוק האמת. הודאה ברצח של איש חמאס ותיק היא סיפור של איש חמאס, וככזו היא קודם כל תעמולה של החמאס, וכך יש להתייחס אליה.

נאמנות היא חוזה דו-צדדי

בימי הלחימה בחמאס דיבר נתניהו בכל נאומיו בעיקר על התמיכה שכולם חייבים לתמוך בו: חברי הקואליציה ושרי הממשלה וגם האופוזיציה, והוא גם זכה לתמיכה הזו, בידיעה שישראל מתגוננת נגד ירי טילים על אזרחיה וניסיונות פיגוע באוכלוסיה האזרחית, במיוחד תושבי הישובים הקרובים גיאוגרפית לעזה. גם כאשר הציבור ציפה לשמוע מראש הממשלה מהי תכניתו להתמודד עם החמאס,  מהו חזונו לימים שלאחר הלחימה, כיצד הוא מתכוון לסייע לאזרחים הרבים שנפגעו מן הלחימה, אם בגוף ואם בנפש ואם ברכוש ובפרנסה, דיבר נתניהו בעיקר על השרים שלא תמכו בו ועל התמיכה שמגיעה לו בימי הלחימה. הלחימה בחמאס בהחלט הצדיקה תמיכה ציבורית בנתניהו והתיצבות מאחוריו במאבקה של ישראל באיום הבטחוני הקשה על שלום אזרחיה וחייהם, אבל תמיכה מחייבת לא רק את התומכים. היא מחייבת גם את הנתמך, ונדמה שאת זאת נתניהו שכח, שכח מהר מאד.

איננו תמימים, וכולנו יודעים שמנהיגים אינם חותרים למשרתם רק כדי לשרת את העם, אבל יש גבול למידת הציניות והניצול שבה רשאי מנהיג לנהוג בעמו, ובפרט בדמוקרטיה, שבה הוא נבחר על ידי עמו כדי לשרת את בוחריו ואת צרכיהם וענייניהם, ולא כדי לשרת את עצמו ואת עצמו בלבד. נדמה שבנימין נתניהו שכח את הגבול הזה.

במהלך הלחימה לא התביישו נתניהו ודובריו להתפאר בכך שאיננו נכנע כביכול לרצון העם בניהול מערכה תקיפה יותר או מיטוט שלטון החמאס כליל, וכי הוא פועל אך ורק על פי שיקולים ענייניים וטובת המדינה. נקוה שכך אכן פעל במהלך הלחימה. למרבה הצער אין ספק שלא כך הוא פועל מאז שהסתיימה.

האינטרס של מדינת ישראל מחייב את החלשת החמאס, בפרט לאחר ירי הטילים המאסיווי שלו על ישראל, ולחזק את שליטתה של הרשות הפלשתינית בגדה וגם בעזה. האינטרס של מדינת ישראל הוא להבהיר בבירור לאויביה שדרך המשא ומתן משתלמת יותר מדרך הטרור והאלימות, כלומר שישראל מעדיפה לטובה את הרשות הפלשתינית והולכת לקראתה במשא ומתן. אין למדינת ישראל שום אינטרס להחליש כעת את הרשות הפלשתינית, אבל זה מה שנתניהו עושה באמצעות הפקעת אלפי דונמים של קרקע ליד גוש עציון.

נתניהו אכן זכה וזוכה בעקבות המאבק בחמאס לתמיכה גבוהה, והוא מנסה לנצל זאת להקדמת הבחירות לרשות הליכוד כדי להבטיח את מעמדו כמועמד הליכוד לראשות הממשלה. כל מעשיו כעת נועדו לשרת את המטרה הזו. את מדינת ישראל וענייניה הוא שכח, וכעת הוא עסוק בקידום עצמו בקרב קהל בוחריו, או ליתר דיוק בקרב הקהל שעליו יש לו מתחרה נחוש ומר, קהל המתנחלים. כעת הוא מבקש למשוך את לבם וקולותיהם אליו, ואיננו מתבייש להשתמש בתירוץ של נקמה על הרצח המחריד של שלושת הנערים נפתלי פרנקל, גלעד שאער ואייל יפרח, כדי להפקיע אדמות בשטחי הרשות הפלשתינית, בתקוה לכבוש את לב המתנחלים שעלולים להעדיף את נפתלי בנט על פניו. נפתלי בנט דוקא מרוצה מאד מהצעד הזה, ולמה אפשר לצפות ממי שמסוגל לדבר על פלשתינים רק בצורה שמבזה את כבוד האדם שלהם ושלנו.

הציניות של נתניהו שוברת שיאים חדשים: הוא משתמש בשמם של הנערים הנרצחים כדי לעשות צעד שאיננו פוגע בחמאס אלא דוקא ברשות הפלשתינית, וזאת כאשר חיזוקה של הרשות הפלשתינית וחזרתה לשלוט בעזה, כמו גם חיזוק מעמדה כנגד החמאס בכל שטחי שלטונה, הוא אינטרס מרכזי של מדינת ישראל ושל תושבי עוטף עזה העומדים ראשונים בקו האש, והוא עושה זאת רק כדי לחזק את מעמדו בליכוד ולהבטיח את בחירתו מחדש לראשות הליכוד ולראשות הממשלה, וכל זאת כאשר המצב הביטחוני עדיין שברירי ומשא ומתן קשים עדיין לפנינו. בנימין נתניהו שדרש מכולנו תמיכה שכח אותנו עכשיו, וחושב רק על עצמו.

אי אפשר לבקש תמיכה גורפת בימי הלחימה לא רק משרי הממשלה, ולא רק מחברי הקואליציה, אלא גם מן האופוזיציה, ולבעוט בה יום לאחר הפסקת הלחימה. מי שדרש תמיכה בשם אינטרס הכלל צריך להראות נאמנות ומסירות לאינטרס הזה, וגם כבוד למי שהעניק לו את התמיכה הזו. התנהגותו של נתניהו היא יריקה דוקא בפרצופם של מי שתמכו בו בימי הלחימה. התמיכה שקיבל נועדה לסייע לו לשרת את ביטחונה של מדינת ישראל וביטחון תושביה, לא את ביטחון משרתו כראש הממשלה. לא בחירות לראשות הליכוד או לראשות הממשלה צריכות להעסיק אותו עכשיו, אלא משא ומתן רציני עם הרשות הפלשתינית שיאפשר לישראל להגיע למשא ומתן עם החמאס על סמך הסכמות עם הרשות הפלשתינית, דבר שהוא כרגע אינטרס ישראלי ראשון במעלה.

אבל נתניהו שכח כעת שעדיין משא ומתן קשה עם החמאס לפנינו, שהתחזקות החמאס לא רק בעזה אלא גם ביהודה ושומרון מאיימת עלינו, שהספינה שעליה הוא מופקד טרם הגיעה לחוף מבטחים אלא משייטת בלב ים סוער. הוא מנצל את רצונם הטוב של האזרחים והפוליטיקאים שתמכו בו, כדי לבעוט בכולם ולדאוג לעצמו ורק לעצמו, וכדי להבטיח את בחירתו מחדש לתפקיד שבו לא יעשה דבר מלבד לשרוד במשרתו, בהנחה שמתיחות ביטחונית, וכזו יש באזורנו מרבית הזמן ממילא, תמיד תרומם ותגדל אותו, ותמיד תאפשר לו לקרוא את יריביו לסדר ולדרוש את תמיכתם דוקא של מי שנמצאים במחנה השני, שלה הוא נזקק כנגד יריביו במחנהו שלו.

תמיכה ונאמנות הן חוזה דו-צדדי, והן אינן יכולות להסתיים יחד עם הלחימה. הן חייבות להימשך גם אחריה. שותפות איננה יכולה להתקיים רק לנוחותו של צד אחד. יש לגמול עליה בנאמנות אמיתית לטובת הכלל.

כל מי שתמך בנתניהו בימי הלחימה בחמאס רשאי לחוש כעת נבגד ונעלב.

אחד בספטמבר

אחד בספטמבר. הבוקר היה קריר, כאילו הכריזו רשמית על פתיחת הסתיו. במעברי החציה עמדו משמרות הזהב, הילדים חזרו לבית הספר. התנועה בכבישים שהיתה דלילה בימים האחרונים של הקיץ, שוב סואנת. בכל שנה חוזר לי הזיכרון המתוק מן האחד בספטמבר לפני שנים, כשהבאתי את בתי הבכורה הביתה מבית החולים, בתי שנולדה שלושה ימים קודם לכן. התגוררנו באסבסטונים על הר הצופים. אינני יודעת אם עדיין גרים שם, אם עדיין הם עומדים על תילם, עם החדרים הזעירים הלוהטים משמש, המחיצות הדקות, המדשאות הקטנות מסביב, כמו קיבוץ בזעיר-אנפין. הכל היה מאד קטן. הלבשתי את בתי בבגד תינוקות כחול-לבן, עטפתי אותה בשמיכה וירדתי איתה מבית החולים הביתה, מרחק מאות מטרים בלבד. החזקתי אותה מאד בזהירות, מפחדת להפיל אותה מידיי, וראיתי את הילדים הקטנים שבים מבית הספר, מיום הלימודים הראשון. בכל שנה באחד בספטמבר אני נזכרת בכך, אבל היום אינני מצליחה לגרש את העצב. באחד בספטמבר הזה אחי כבר איננו איתנו. המועדים השגורים מחדדים את האובדן. כמו עלבון האובדן הזה. התפללתי שיחזיק עוד מעמד וזה לא קרה. חוה אמרה לי שהסבל שלו נגמר. היא בוודאי צודקת. חשבתי שהצער ידעך עם הזמן, אבל נדמה כאילו הוא רק מתגבר. יום ראשון ללימודים, ואני צריכה לארגן מחדש את חיי, הבטחתי לעצמי לסדר הכל, להיות הרבה יותר מסודרת ומאורגנת, לעבוד יותר ולהשלים דברים, אבל אינני מצליחה בכך. אני מתבוננת בערימות העיתונים והספרים כמו בהריסות של חיי, ומרגישה חוסר אונים וריפיון גדול, עייפות מהכל. כל שנה מחיי יושבת על גבי כמו אבן. לפחות הילדים נראים שמחים. גם אושר שמח, כאילו מרגיש שהיום יום מיוחד, רוצה לשחק, מאושר לפגוש חברים, אבל נדמה לי שגם בעלי הכלבים האחרים עצובים היום. אולי המבוגרים כולם עצובים מהקיץ, קיץ בלי שמחה. אתמול מת עוד חייל פצוע, התקשיתי להביט בפני אמו. אמרו בטלויזיה שמספר הנופלים גדל. כמה אנשים כבר לא יפתחו את שנת הלימודים מבלי לבכות. ובכל זאת מתפללים לטוב. ילד משדרות אמר ברדיו שהוא מאמין שעכשיו יהיה שקט הרבה זמן. ילד בן אחת-עשרה. נשמע בוגר מגילו. אמר שהוא מאחל לעצמו שנה בלי אזעקות ובלי צבע אדום. זה כל מה שאנשים מאחלים לעצמם, שנת לימודים שקטה. שגרה. גננת שבגנה נפלה רקטה ביקשה שרק לא יפרו את השגרה. בכל זאת יש משהו מנחם במועדים שחוזרים על עצמם, בילדים החוזרים לבית הספר, שנה אחר שנה. אחי כבר איננו כאן, אבל הילדים חוזרים לבית הספר. גם כשאני כבר לא אהיה כאן, ילדים אחרים ילכו לבית הספר וילמדו לקרוא, ייפתח להם פתח לעולם, והפתח הזה גם יכאיב להם, כי מוסיף דעת מוסיף מכאוב. ועדיין ילדים הם שמחה, הם הזמן שתמיד מתחדש וגדל ולא מסתיים, הם ממלאים את הרחובות בבגדים הצבעוניים שלהם, בילקוטים הצבעוניים שלהם, הופכים את האחד בספטמבר ליום של חג. ואני מתבוננת בהם וגם אני חיה, אני מתבוננת בילדים ובכלבים ובעצים ובמדשאות הירוקות שהשקו אותן במים, כדי שלא תתייבשנה כמו העשבים בעמק שהצמיח בקיץ רק קוצים ודרדרים. אני מחפשת מראות ירוקים, ואני יודעת שהם מעשה ידי אדם, כי הטבע לוהט ואכזרי, ועוד ימים רבים יעברו עד שירד הגשם. ואני מקוה למען הילדים, ומתפללת למים חדשים, למים חיים.