אחד בספטמבר. הבוקר היה קריר, כאילו הכריזו רשמית על פתיחת הסתיו.
במעברי החציה עמדו משמרות הזהב, הילדים חזרו לבית הספר. התנועה בכבישים שהיתה
דלילה בימים האחרונים של הקיץ, שוב סואנת. בכל שנה חוזר לי הזיכרון המתוק מן האחד
בספטמבר לפני שנים, כשהבאתי את בתי הבכורה הביתה מבית החולים, בתי שנולדה שלושה
ימים קודם לכן. התגוררנו באסבסטונים על הר הצופים. אינני יודעת אם עדיין גרים שם,
אם עדיין הם עומדים על תילם, עם החדרים הזעירים הלוהטים משמש, המחיצות הדקות,
המדשאות הקטנות מסביב, כמו קיבוץ בזעיר-אנפין. הכל היה מאד קטן. הלבשתי את בתי
בבגד תינוקות כחול-לבן, עטפתי אותה בשמיכה וירדתי איתה מבית החולים הביתה, מרחק
מאות מטרים בלבד. החזקתי אותה מאד בזהירות, מפחדת להפיל אותה מידיי, וראיתי את
הילדים הקטנים שבים מבית הספר, מיום הלימודים הראשון. בכל שנה באחד בספטמבר אני
נזכרת בכך, אבל היום אינני מצליחה לגרש את העצב. באחד בספטמבר הזה אחי כבר איננו
איתנו. המועדים השגורים מחדדים את האובדן. כמו עלבון האובדן הזה. התפללתי שיחזיק עוד
מעמד וזה לא קרה. חוה אמרה לי שהסבל שלו נגמר. היא בוודאי צודקת. חשבתי שהצער ידעך
עם הזמן, אבל נדמה כאילו הוא רק מתגבר. יום ראשון ללימודים, ואני צריכה לארגן מחדש
את חיי, הבטחתי לעצמי לסדר הכל, להיות הרבה יותר מסודרת ומאורגנת, לעבוד יותר
ולהשלים דברים, אבל אינני מצליחה בכך. אני מתבוננת בערימות העיתונים והספרים כמו
בהריסות של חיי, ומרגישה חוסר אונים וריפיון גדול, עייפות מהכל. כל שנה מחיי יושבת
על גבי כמו אבן. לפחות הילדים נראים שמחים. גם אושר שמח, כאילו מרגיש שהיום יום
מיוחד, רוצה לשחק, מאושר לפגוש חברים, אבל נדמה לי שגם בעלי הכלבים האחרים עצובים
היום. אולי המבוגרים כולם עצובים מהקיץ, קיץ בלי שמחה. אתמול מת עוד חייל פצוע, התקשיתי
להביט בפני אמו. אמרו בטלויזיה שמספר הנופלים גדל. כמה אנשים כבר לא יפתחו את שנת
הלימודים מבלי לבכות. ובכל זאת מתפללים לטוב. ילד משדרות אמר ברדיו שהוא מאמין
שעכשיו יהיה שקט הרבה זמן. ילד בן אחת-עשרה. נשמע בוגר מגילו. אמר שהוא מאחל לעצמו
שנה בלי אזעקות ובלי צבע אדום. זה כל מה שאנשים מאחלים לעצמם, שנת לימודים שקטה. שגרה.
גננת שבגנה נפלה רקטה ביקשה שרק לא יפרו את השגרה. בכל זאת יש משהו מנחם במועדים
שחוזרים על עצמם, בילדים החוזרים לבית הספר, שנה אחר שנה. אחי כבר איננו כאן, אבל
הילדים חוזרים לבית הספר. גם כשאני כבר לא אהיה כאן, ילדים אחרים ילכו לבית הספר
וילמדו לקרוא, ייפתח להם פתח לעולם, והפתח הזה גם יכאיב להם, כי מוסיף דעת מוסיף
מכאוב. ועדיין ילדים הם שמחה, הם הזמן שתמיד מתחדש וגדל ולא מסתיים, הם ממלאים את
הרחובות בבגדים הצבעוניים שלהם, בילקוטים הצבעוניים שלהם, הופכים את האחד בספטמבר ליום
של חג. ואני מתבוננת בהם וגם אני חיה, אני מתבוננת בילדים ובכלבים ובעצים ובמדשאות
הירוקות שהשקו אותן במים, כדי שלא תתייבשנה כמו העשבים בעמק שהצמיח בקיץ רק קוצים
ודרדרים. אני מחפשת מראות ירוקים, ואני יודעת שהם מעשה ידי אדם, כי הטבע לוהט ואכזרי,
ועוד ימים רבים יעברו עד שירד הגשם. ואני מקוה למען הילדים, ומתפללת למים חדשים,
למים חיים.
