נאמנות היא חוזה דו-צדדי

בימי הלחימה בחמאס דיבר נתניהו בכל נאומיו בעיקר על התמיכה שכולם חייבים לתמוך בו: חברי הקואליציה ושרי הממשלה וגם האופוזיציה, והוא גם זכה לתמיכה הזו, בידיעה שישראל מתגוננת נגד ירי טילים על אזרחיה וניסיונות פיגוע באוכלוסיה האזרחית, במיוחד תושבי הישובים הקרובים גיאוגרפית לעזה. גם כאשר הציבור ציפה לשמוע מראש הממשלה מהי תכניתו להתמודד עם החמאס,  מהו חזונו לימים שלאחר הלחימה, כיצד הוא מתכוון לסייע לאזרחים הרבים שנפגעו מן הלחימה, אם בגוף ואם בנפש ואם ברכוש ובפרנסה, דיבר נתניהו בעיקר על השרים שלא תמכו בו ועל התמיכה שמגיעה לו בימי הלחימה. הלחימה בחמאס בהחלט הצדיקה תמיכה ציבורית בנתניהו והתיצבות מאחוריו במאבקה של ישראל באיום הבטחוני הקשה על שלום אזרחיה וחייהם, אבל תמיכה מחייבת לא רק את התומכים. היא מחייבת גם את הנתמך, ונדמה שאת זאת נתניהו שכח, שכח מהר מאד.

איננו תמימים, וכולנו יודעים שמנהיגים אינם חותרים למשרתם רק כדי לשרת את העם, אבל יש גבול למידת הציניות והניצול שבה רשאי מנהיג לנהוג בעמו, ובפרט בדמוקרטיה, שבה הוא נבחר על ידי עמו כדי לשרת את בוחריו ואת צרכיהם וענייניהם, ולא כדי לשרת את עצמו ואת עצמו בלבד. נדמה שבנימין נתניהו שכח את הגבול הזה.

במהלך הלחימה לא התביישו נתניהו ודובריו להתפאר בכך שאיננו נכנע כביכול לרצון העם בניהול מערכה תקיפה יותר או מיטוט שלטון החמאס כליל, וכי הוא פועל אך ורק על פי שיקולים ענייניים וטובת המדינה. נקוה שכך אכן פעל במהלך הלחימה. למרבה הצער אין ספק שלא כך הוא פועל מאז שהסתיימה.

האינטרס של מדינת ישראל מחייב את החלשת החמאס, בפרט לאחר ירי הטילים המאסיווי שלו על ישראל, ולחזק את שליטתה של הרשות הפלשתינית בגדה וגם בעזה. האינטרס של מדינת ישראל הוא להבהיר בבירור לאויביה שדרך המשא ומתן משתלמת יותר מדרך הטרור והאלימות, כלומר שישראל מעדיפה לטובה את הרשות הפלשתינית והולכת לקראתה במשא ומתן. אין למדינת ישראל שום אינטרס להחליש כעת את הרשות הפלשתינית, אבל זה מה שנתניהו עושה באמצעות הפקעת אלפי דונמים של קרקע ליד גוש עציון.

נתניהו אכן זכה וזוכה בעקבות המאבק בחמאס לתמיכה גבוהה, והוא מנסה לנצל זאת להקדמת הבחירות לרשות הליכוד כדי להבטיח את מעמדו כמועמד הליכוד לראשות הממשלה. כל מעשיו כעת נועדו לשרת את המטרה הזו. את מדינת ישראל וענייניה הוא שכח, וכעת הוא עסוק בקידום עצמו בקרב קהל בוחריו, או ליתר דיוק בקרב הקהל שעליו יש לו מתחרה נחוש ומר, קהל המתנחלים. כעת הוא מבקש למשוך את לבם וקולותיהם אליו, ואיננו מתבייש להשתמש בתירוץ של נקמה על הרצח המחריד של שלושת הנערים נפתלי פרנקל, גלעד שאער ואייל יפרח, כדי להפקיע אדמות בשטחי הרשות הפלשתינית, בתקוה לכבוש את לב המתנחלים שעלולים להעדיף את נפתלי בנט על פניו. נפתלי בנט דוקא מרוצה מאד מהצעד הזה, ולמה אפשר לצפות ממי שמסוגל לדבר על פלשתינים רק בצורה שמבזה את כבוד האדם שלהם ושלנו.

הציניות של נתניהו שוברת שיאים חדשים: הוא משתמש בשמם של הנערים הנרצחים כדי לעשות צעד שאיננו פוגע בחמאס אלא דוקא ברשות הפלשתינית, וזאת כאשר חיזוקה של הרשות הפלשתינית וחזרתה לשלוט בעזה, כמו גם חיזוק מעמדה כנגד החמאס בכל שטחי שלטונה, הוא אינטרס מרכזי של מדינת ישראל ושל תושבי עוטף עזה העומדים ראשונים בקו האש, והוא עושה זאת רק כדי לחזק את מעמדו בליכוד ולהבטיח את בחירתו מחדש לראשות הליכוד ולראשות הממשלה, וכל זאת כאשר המצב הביטחוני עדיין שברירי ומשא ומתן קשים עדיין לפנינו. בנימין נתניהו שדרש מכולנו תמיכה שכח אותנו עכשיו, וחושב רק על עצמו.

אי אפשר לבקש תמיכה גורפת בימי הלחימה לא רק משרי הממשלה, ולא רק מחברי הקואליציה, אלא גם מן האופוזיציה, ולבעוט בה יום לאחר הפסקת הלחימה. מי שדרש תמיכה בשם אינטרס הכלל צריך להראות נאמנות ומסירות לאינטרס הזה, וגם כבוד למי שהעניק לו את התמיכה הזו. התנהגותו של נתניהו היא יריקה דוקא בפרצופם של מי שתמכו בו בימי הלחימה. התמיכה שקיבל נועדה לסייע לו לשרת את ביטחונה של מדינת ישראל וביטחון תושביה, לא את ביטחון משרתו כראש הממשלה. לא בחירות לראשות הליכוד או לראשות הממשלה צריכות להעסיק אותו עכשיו, אלא משא ומתן רציני עם הרשות הפלשתינית שיאפשר לישראל להגיע למשא ומתן עם החמאס על סמך הסכמות עם הרשות הפלשתינית, דבר שהוא כרגע אינטרס ישראלי ראשון במעלה.

אבל נתניהו שכח כעת שעדיין משא ומתן קשה עם החמאס לפנינו, שהתחזקות החמאס לא רק בעזה אלא גם ביהודה ושומרון מאיימת עלינו, שהספינה שעליה הוא מופקד טרם הגיעה לחוף מבטחים אלא משייטת בלב ים סוער. הוא מנצל את רצונם הטוב של האזרחים והפוליטיקאים שתמכו בו, כדי לבעוט בכולם ולדאוג לעצמו ורק לעצמו, וכדי להבטיח את בחירתו מחדש לתפקיד שבו לא יעשה דבר מלבד לשרוד במשרתו, בהנחה שמתיחות ביטחונית, וכזו יש באזורנו מרבית הזמן ממילא, תמיד תרומם ותגדל אותו, ותמיד תאפשר לו לקרוא את יריביו לסדר ולדרוש את תמיכתם דוקא של מי שנמצאים במחנה השני, שלה הוא נזקק כנגד יריביו במחנהו שלו.

תמיכה ונאמנות הן חוזה דו-צדדי, והן אינן יכולות להסתיים יחד עם הלחימה. הן חייבות להימשך גם אחריה. שותפות איננה יכולה להתקיים רק לנוחותו של צד אחד. יש לגמול עליה בנאמנות אמיתית לטובת הכלל.

כל מי שתמך בנתניהו בימי הלחימה בחמאס רשאי לחוש כעת נבגד ונעלב.