הסרט "היומן" וסבא וסבתא אמיתיים

השבוע ראיתי את הסרט "היומן" של הבמאי ניק קאסווטס, לפי ספרו של ניקולס ספארקס, בכבלים. לא ראיתי את הסרט קודם ולא ידעתי עליו דבר, ומהשחקנים היכרתי רק את ג'ינה רולנדס שכבר ראיתי אותה בהרבה סרטים, בעיקר כשהייתי צעירה והלכתי הרבה לסרטים. אחר כך הסתכלתי באינטרנט וראיתי כמה כתבות על הסרט שסיפרו שהוא מאד הצליח והפך לסרט פולחן וששחקניו הצעירים – הזקנים היו כאלה עוד קודם לכן - הפכו לכוכבים גדולים, אבל כל הכתבות, אלה מאז יציאת הסרט לפני עשר שנים וגם אלה שנכתבו בדיעבד, כולן ירדו עליו שהוא רגשני וקלישאי, ובשבילי הוא לא היה כזה, כי הדמויות של ג'ינה רולנדס ושל ג'ימס גארנר, שנפטר ביולי האחרון, כמה ימים לפני אחי, הזכירו לי מאד את סבא וסבתא שלי מצד אבי, אברהם וציפורה מרגלית, ואת הזיקנה שלהם, שהיתה בוודאי עצובה אבל גם יפה.

סבי אברהם מרגלית נולד באוקראינה בסוף המאה התשע-עשרה כילד שני במשפחה של ששה ילדים, ובגיל חמש-עשרה עבר עם הוריו לעיר אקרמן שעל נהר הדנייסטר, ליד השפך של הדנייסטר לים השחור. סבא שלי סיפר לי כל כך הרבה על הנהר הזה, ואיך הם החליקו עליו בחורף, ואיך היה מסוכן להחליק עליו באביב כשהקרח החל להתבקע, אבל הנערים האמיצים והפוחזים החליקו עליו בכל זאת, שלפעמים נדמה לי שאם אגיע לשם אכיר את המקום מיד, מהסיפורים של סבא שלי, למרות שהם התרחשו לפני יותר ממאה שנה. בשנת 1920 סבא שלי עלה לארץ כחלוץ ועבד בביצות וחלה בקדחת קשה שכמעט הרגה אותו, והרופא הלל יפה שהציל את חייו אמר לו למצוא עבודה אחרת, והוא נהיה חקלאי ואופה.

סבתי ציפורה הכהן-נס נולדה בפרמישלאני שבגליציה כבת הזקונים והילדה השתים-עשרה לאביה, מאשתו השנייה שמתה בלידתה. אחיה ואחיותיה הגדולים גידלו אותה ופינקו אותה מאד, כי ריחמו עליה שאין לה אמא. אבל סבתי לא היתה מפונקת בכלל. גם היא עלתה לארץ כחלוצה ועבדה בפרדס והלכה קילומטרים לעבודה ובחזרה כי לא היה לה כסף לדיליג'נס, שככה קראו אז לכרכרות שהובילו אנשים כמו מוניות שירות. אני לא יודעת איך הם הכירו, אבל סבי סיפר לי שהם החליטו להתחתן בטיול שטיילו ביחד לארמון הנציב בירושלים. הם הקימו את ביתם בזיכרון יעקב ובתחילת שנות השלושים עברו למושבה בנימינה ובנו שם בית ומאפיה, ושם חיו כל חייהם. אבי היה בנם הבכור ואחר כך נולדו לו עוד אח ואחות. הם עבדו קשה מאד וחיו שנים רבות בעוני מרוד, ואכלו מיגיע כפיהם פשוטו כמשמעו. סבתי גידלה ברבורים והכינה מהם מרק וצלי, וסבי גידל ירקות ופירות והיה לו גם פרדס של תפוזים ולימונים. סבתא ציפורה רצתה שהילדים לא יהיו חקלאים אלא ילמדו באוניברסיטה ויהיו בעלי מקצועות חופשיים, ובאמת כולם למדו ואבי נהיה שופט, אחיו מהנדס ואחותו מורה.

בגיל לא מאד מבוגר סבתא שלי התחילה להתנהג מוזר והיתה יוצאת מן הבית בחלוק ושוכחת איך לחזור. לא ידעו אז מה זה אלצהיימר וחשבו שהיא השתגעה. סבא שלי מעולם לא חשב לשים אותה במוסד אלא טיפל בה בבית בעצמו בלי עזרה, הוא היה מסדר לה את התרופות ודואג שתיקח אותן, והיא היתה מערבבת את הכדורים ומבלבלת את התרופות. כל הזמן מצבה הלך והחמיר. בהתחלה היא הפסיקה לזהות אותנו הנכדים, וחשבה שאנחנו סתם ילדים שבאו לבקר. פעם היא היתה מאושפזת בבית החולים רמב"ם בחיפה והלכתי לבקר אותה עם אבי, והיא לא הכירה אותי, רק אמרה שאני ילדה נחמדה. אבי היה מבקר אותה בכל יום, וכשהוא חזר הביתה היא היתה מתקשרת ושואלת למה הוא לא בא אליה, כי היא לא זכרה שהוא ביקר אותה שעה קלה קודם. אחר כך היא כבר לא הכירה את אבי. פעם היא יצאה מהבית ולא חזרה וחיפשו אותה שלושה ימים ומצאו אותה שוכבת בבוץ ליד נחל התנינים, אבל חיה. היא חיה עוד זמן מה ובסוף ימיה כבר לא הכירה גם את סבי, ואמרה לו שהוא לא אברהם כי היא זכרה אותו בחור צעיר והוא כבר היה איש זקן, והיא חשבה שהוא אבא שלו. כשישבנו שבעה על סבתא שלי, קרובת משפחה אחת אמרה שהיתה לסבתא שלי הרבה נחת מהילדים והנכדים וחבל שהיא לא יכלה להינות מזה. אבל אולי לרגעים פה ושם היא כן נהנתה. כשראיתי את הסרט "היומן" חשבתי כל הזמן על סבא וסבתא שלי ועל כך שיש כזה דבר אהבה אמיתית שנמשכת כל החיים, גם אם לא כולם זוכים לחוות אהבה כזאת, וחשבתי גם על זה שההיכרות בין סבא וסבתא שלי החלוצים היתה הרבה יותר אקזוטית ורומנטית ממה שרואים בסרטים אמריקאים, שהם לרוב סיפורים על אהבות בין בני זוג ממשפחות יריבות או ממעמדות שונים או מעמים או דתות שונים, אבל כולם בעצם אמריקאים שנולדו באמריקה. ואילו סבא וסבתא שלי אמנם היו שניהם יהודים, אבל הם באו ממקומות רחוקים זה מזה, ואם לא היו עולים לארץ הם לא היו נפגשים. כל המשפחה של סבא שלי עלתה אחריו לארץ, האחים והאחיות ואחר כך גם ההורים וכולם ניצלו, ואילו המשפחה של סבתא שלי נרצחה כולה בשואה, ורק הבן של האח הבכור נמלט לברית המועצות ושירת בצבא הרוסי ואחרי המלחמה עלה לישראל. יש דברים שאנשים חושבים שהם קורים רק בסרטים, מפני שלהם אישית זה לא קרה, אבל החיים של סבא וסבתא שלי היו הרבה יותר דרמטיים מהרבה סיפורים שקראתי ומהרבה סרטים שראיתי. כשסבא וסבתא שלי כבר היו זקנים הוזמנו כולנו לחגיגה, כבר אינני זוכרת לרגל מה היתה החגיגה, אולי מלאו יובל שנים להתיישבות שלהם בזיכרון או בבנימינה, וכל החלוצים הזקנים נתנו ידיים ויצאו במחול "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה". לפעמים כשסבא שלי ישב בערב במרפסת הפתוחה שלו, שהיתה מוקפת פרחים שהוא שתל ובכל ימות השנה חלק מהם פרחו, ואני אהבתי להביט שם בשממיות שארבו על תקרת המרפסת ליתושים, הוא היה מתחיל לזמר לעצמו "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה" או "אל יבנה הגלילה", והוא הטעים כל מלה באמונה שלמה. בחגיגה אבי נאם, ביקשו ממנו לנאום כאילו מפני שהוא היה הבן הראשון שנולד לחברי הקבוצה, אבל בעצם מפני שהוא היה שופט וכולם היו גאים בו מאד, והוא אמר שההורים לא ציפו לזכות לחיות במדינה יהודית, אבל הם זכו, ואני ידעתי שסבא שלי הוקיר את הזכות הזאת בלי גבול, ואולי בגללו גם אני מוקירה אותה בלי גבול. אבא שלי איחל להם שיזכו גם לראות שלום בינינו לבין מדינות ערב. זה היה עוד לפני חתימת הסכם השלום עם מצריים. סבא שלי זכה גם לכך, וזכה גם לא לראות איך ההסכם הזה מתקלקל. כשסבא וסבתא שלי עוד היו צעירים ויפים לא היכרתי אותם. אפילו התמונות שיש לי מהם הן כבר מגיל מבוגר יותר, כשאבי כבר היה נער, סבתא שלי נהגה לספר שכשהיתה ילדה כולם החמיאו לה כמה היא יפה. אני תמיד הייתי דומה מאד לסבתא שלי, ואמא שלי ששנאה את שתינו אמרה תמיד שאני גם משוגעת כמוה, כי אמי מעולם לא הבדילה בין מחלות הזיקנה לשיגעון, אבל סבתא שלי לא היתה משוגעת, רק חולה, וסבא שלי המשיך לאהוב אותה ולספר לנו כמה היתה יפה. הרבה פעמים כותבים בעיתון שהחיים שלנו משעממים ושהדברים הדרמטיים הם קלישאה, אבל זה לא נכון לדעתי. אני חושבת שהחיים שלנו מלאים דרמות, ושיש אהבות גדולות מהחיים, ושגם אם בחיים הפרטיים שלנו דברים קורים אחרת, זאת לא סיבה להכחיש את כוחה של האהבה.