אליס בארץ התמזה

                        לבתי ניצן ובעלה גיא

את ה-4 ביולי שחל השבוע היו מי שבחרו להקדיש לא ליום חגה של ארצות-הברית, אלא לשנת ה-150 לצאתו לאור של "אליס בארץ הפלאות", ב-4 ביולי 1865, השנה שבה הסתיימה בארצות-הברית מלחמת האזרחים, ואני מציינת זאת לא משום שיש קשר בין הדברים, רק כדי למקם את הופעת הספר בזמנו. בדיוק שלוש שנים קודם לכן, מספר כתב "די צייט" פטר קימל, שערך לרגל המאורע סיור באוקספורד, ב-4 ביולי 1862, יצאו צ'רלס דודג'סון המוכר לנו יותר כלואיס קרול, וידידו הכומר רובינסון דאקוורת', לשיט במעלה נהר התמזה, יחד עם שלוש בנות משפחת לידל, הילדות לורינה, אדית ואליס, שאביהן כיהן כדיקן הקולג Christ Church שבו לימד דודג'סון. הם שכרו סירת משוטים במעגן שכיום הוא גינת הבירה של הפאב Head of the River והפליגו צפונה במעלה הנהר. זה היה היום שבו,  כך מספרת האגדה, סיפר דודג'סון לראשונה את הסיפור על אליס שרודפת אחרי הארנב שמוציא מכיס חזייתו שעון ונופלת למאורתו, נפילה שאין לה קץ. ואליס בת העשר ביקשה שהוא יכתוב עבורה את הסיפור. כשיצא הסיפור לאור כבר ניתק הקשר בין דודג'סון למשפחת לידל, אין יודע מדוע. יחסיו של דודג'סון עם ילדות ונערות צעירות נצבעו בצבעים אפלים כשנתגלו תצלומי העירום של ילדות שצילם, אבל אין לדעת אם הרקע לנתק בינו לבנות משפחת לידל נבע אכן מהאפלולית הזו. אליס שבסיפור נותרה ילדה תמימה.

עדיין אפשר לשכור סירות בHead of the River ולהפליג צפונה. היום גובל המקום בכביש שמוביל למרכז העיר, לבה של האוניברסיטה שבו פזורים עשרות הקולג'ים שלה, Christ church וכנסייתו המפוארת הם מהידועים שבהם. מצדו האחד של הנהר יורד הדשא עד המים, מצדו השני יש שביל שבו צעדנו אל Head of the River מן הכיוון ההפוך, מביתה של בתי ב-Court Place Garden, מאחורי הכנסייה הגדולה והעתיקה של הכפר היפהפה איפלי שפעם שכן מדרום לעיר אוקספורד אבל כבר מזמן נבלע בין בתיה של שכונת רוזהיל הסמוכה, ועדיין בתיו יפהפיים וטובלים בגינות פרחים. מאחורי הכנסייה הגדולה והעתיקה של איפלי שוכנת עדיין Court Place Garden עם מעונות הסטודנטים הקטנים שלה והסנאים המתרוצצים בה בין העצים, אך בקרוב תפנה את מקומה לנדל"ן משתלם יותר, ורק הזיכרון יישאר למי שהספיק להתגורר כאן. בבוקר עמד מתחת לחלון סנאי שנמשך אל פח האשפה, וציפורים שמנות התרוצצו במדשאה, אבל ארנבים לא ראיתי. לא שם, ולא לאורך הנהר. פטר קימל מספר כיצד קורא הקפטן "ארנב" למראה חיית מים שדמתה בעיניו שלו לעכברוש, כנראה היתה זו לוטרה. ראיתי שם כמה לוטרות ליד ה-Lock שליד איפלי והתרגשתי מאד – בישראל נותרו כה מעטות מהן, לפני שנים רבות ראיתי אחת בבריכות הדגים של מעגן מיכאל ושמחתי בה מאד. גם ברווזים וברבורים שוחים שם, בין ה-Lock ל-Head of the River. אבל כל החיות שפוגשת אליס בסיפור הן חיות מעט משונות, כמו עוף הדוֹדוֹ, שהיה חיה נכחדת כבר בעת כתיבת הסיפור.  

בעונת הקיץ אפשר לצפות בנהר בתחרויות השיט הצבעוניות בין הקולג'ים והאוניברסיטאות ומועדוני השיט הרבים שפזורים לאורך הנהר. גם כשלא מתקיימת תחרות יזכו לרוב הצועדים לאורך הנהר לצפות בשייטים המתאמנים לקראת התחרות,  חותרים במהירות אחורה, בניגוד לכיוון הסירה, ורק הכרוז היושב בחרטום – או בירכתיים, קשה לומר – מדריך אותם בצעקות קצובות. מוזר מאד, אמרתי לעצמי כמו אליס כשהבטתי בהם ממהרים כל כך לחתור ולא יכולתי להתיק מהם את העיניים. מי שגדל ליד מים נשאר מכור לחיי המים כל ימיו, ואפילו אם נוף הנהר שונה כל כך מחופיו של הים התיכון. אבל רק כעת אני מחברת בין נופי התמזה של אוקספורד לבין סיפורה של אליס בארץ הפלאות. רק כעת אני מבינה שהגדה שעליה ישבו אליס ואחותה בראשית הסיפור היא גדת התמזה. בתרגומו הכבד של אהרון אמיר היתה זו "שפת-הנחל". מצחיק מאד לקרוא לתמזה נחל, אפילו אם רוחבו ליד אוקספורד איננו גדול ביותר. את פטר קימל הדריך בסיורו מארק דייויס, שכתב ספרים על ההיסטוריה של אוקספורד ומתגורר בבית סירה. באוקספורד אין זה מוזר במיוחד להתגורר בבית סירה, אפילו בין המרצים באוניברסיטה יש מי שמתגוררים כך, ומשנים מדי פעם את מקום עגינתם, דרך נעימה וקלה במיוחד לעבור דירה, אבל לפטר קימל זה נשמע מוזר, כמו חלק מהאגדה. מארק דייויס אומר לו שכדי להבין את לואיס קרול צריך להכיר את התמזה, הוא אומר ש-Wonderland היא Waterland. האמירה הזו לוקחת את סיפורה של עליזה בארץ הפלאות כפי שהיכרתי אותו מילדותי אל אותה רצועת התמזה שבין איפלי ל-Head of the River ביום קיץ, כמובן ביום קיץ, כשהשמש מחממת והגדה הירוקה ירוקה במיוחד ובגדה שממול כרי דשא שרועים בהם סוסים שמנמנים. בחורף מתפרע הנהר לעתים, עולה על גדותיו ומציף את המסבאות שלאורך הנהר עד גובה השולחנות. בשנים רטובות במיוחד מוצפות גם השכונות הסמוכות לנהר, ופעם הוצפה גם תחנת הרכבת ונאלצו להפסיק את תנועת הרכבות. אבל הרפתקאותיה של אליס כולן הרפתקאות של יום קיץ. נדמה לי שגשם כלל איננו יורד בארץ הפלאות, למרות שבאוקספורד כמו באנגליה כולה הוא מרבה מאד לרדת. סיפור אנגלי בלי גשם הוא אגדה כמו ארנבים שמוציאים שעונים מכיס החזייה.

דייויס מספר על יציאה סודית בקולג' Christ Church שדרכה יצאו מורי הקולג', ואולי ממנה צמח רעיון מאורת הארנב, אבל זה סיפור טיפשי בעיניי. ארנבים מזנקים לתוך מחילות, אפילו אלה שבעמק המצלבה, יושבים בתוך מחילה קטנה, ואינך יכול שלא לשאול את עצמך כמה עמוקה המחילה, כמה עמוק באדמה מסתתרים הארנבים מפני אויביהם, והאם הם יודעים גם לחפור בעצמם, או שתמיד הם מסתתרים במחילות קיימות. המוזר ביותר במאורת הארנב איננה העובדה שהיא דומה לבאר עמוקה, אלא שבדפנותיה יש ארונות מזון ומדפי ספרים. ובכל זאת מן הסתם ראה לואיס קרול באוקספורד בתים שדומים למאורה הזאת,אפלוליים ומכוסים בארונות עם צנצנות וספלים ובקבוקונים ומדפי ספרים. ביסודו של כל דבר שנראה מוזר יש מראות אמיתיים, ובאוקספורד אין חסרים כאלה. כל מי שהחליק מן המדרגות העתיקות ב-Christ Church לא יתקשה לדמיין את עצמו נופל לבור שדומה דוקא לבית רגיל כשם שהוא מוזר. גם פטר קימל חושב שאוקספורד מלאה מאורות ארנבים וסיפורי אגדות: לא רק לואיס קרול חי בה אלא גם טולקין. אבל האם אלה חיי הנהר וכרי הדשא הירוקים שלו עם חיות המים שהולידו את האגדות, או הספריות האפלוליות של האוניברסיטה ויושביהן, אף הם ארנבים ממהרים ומאחרים תמיד הנמלטים מן העולם הזה אל תוך מחילות אפלוליות. קימל שואל אם גם דודג'סון בספר, ודייויס מספר שהוא הוא עוף הדוֹדוֹ, כי נהג לגמגם וכשנשאל לשמו אמר: דו-דו-דודג'סון. האם יש אמת בכל הסיפורים הטפשיים האלה, האגדות על האגדות? האם באמת לומדים משהו מביקור בביתו ובסביבתו של הסופר? אינני יודעת. סיפורה של אליס התרחש עבורי במקום מפחיד ומוזר, כילדה לא חיבבתי אותו במיוחד, העדפתי את ארץ המראה, שאותה דימיינתי כמובן בדמות חדר השינה של הוריי עם המראה הגדולה שבארון הבגדים. כמה רציתי להיכנס לתוכה ולעבור לעולם אחר. ארץ הפלאות היתה מפחידה מדי. אולי כעת כשאני מבוגרת כל כך מאליס ולא בת גילה, וכשאותה גדת התמזה הירוקה ממשית עבורי לא פחות ממאורות של ארנבים בהרי ירושלים, יהפוך הסיפור הזה ליותר ידידותי עבורי, גם יותר משעשע.

דודג'סון נפטר בגיל 67 בשנת 1898. אליס חיה עוד שנים רבות ונפטרה בשנת 1934 בגיל 82, שניים משלושת ילדיה נהרגו במלחמת העולם הראשונה. כמה נורא לדעת את זה, שבשנות הששים לחייה קברה אליס שני בנים. גם לילדות מהאגדות אין מפלט מהחיים האמיתיים.

  

שלוש לוויות ולוויה

קראתי שאמנית המיצב מרינה אברמוביץ' מתכננת את הלוויה שלה. היא אמרה שאדם צריך למות מודע לעצמו וללא פחד, ושההלוויה היא יצירתו האחרונה של האמן לפני לכתו. היא רוצה שהלוויה שלה בעצם תהיה שלוש לוויות, אחת אמיתית ושתיים מזויפות: בבלגרד, באמסטרדם ובניו-יורק, שבכולן היא חיה, ומן הסתם בכולן יש לה המון חברים ומעריצים, שצריכים לבוא לבושים בבגדים עליזים, רצוי ורודים, ושאיש לא יידע באיזו עיר קוברים את הגופה האמיתית שלה, אבל כולם יקוו שהלוויה שהם משתתפים בה היא האמיתית. אני חשבתי שלגמרי תספיק לי לוויה אחת, של הגופה היחידה והבלתי משוכפלת שלי, ואני רוצה שיהיו בה רק הבנות שלי, ואולי גם יהיו לי אז נכדים, אני מאד מקוה, ואולי יבואו גם כמה חברים. אם יהיה לי כסף אולי אני אקנה לעצמי חלקת קבר במקום יפה, כמו שאחי בחר לעצמו חלקת קבר בעין-כרמל, שזה קיבוץ יפה, ולפני הקבר שלו יש שדה. כשהייתי אצלו בחורף בדיוק זרעו את השדה ביום שבאתי, וישבתי על הקבר והסתכלתי איך זורעים את השדה: קודם נסע הטרקטור, ואחריו הלכו שני אנשים, ואם ראיתי טוב הטרקטור חרש והם זרעו, אבל לא הייתי בטוחה בכך. אולי הטרקטור גם זרע, והם הישקו, כי היה לכל אחד מהם מיכל גדול על הגב שממנו יצא צינור שחור שהם החזיקו בידיים וסובבו אנה והנה, ולא הצלחתי לראות את יוצאים ממנו מים או זרעים. זה היה יום חם אבל כמה ימים אחר כך ירד גשם. בכלל ירד הרבה גשם בחורף, ועוד מעט יגיע יום מותו של אחי ובוודאי השדה כבר צמח, אולי אפילו נקצר, אם זרעו בו שעורה או אפילו חטה, או אולי דברים אחרים. רציתי לבוא לעתים קרובות לקבר, אבל עין-כרמל מאד רחוקה מירושלים, ואני נוסעת באוטובוסים ותמיד מתבלבלת בדרך ומאחרת מאד הביתה, ואז הכלב שלי כועס ועצוב. תמיד אחי רצה שאבוא אליו מוקדם ואסע מאוחר, ואני תמיד איחרתי ומיהרתי בגלל האוטובוסים והכלב ותמיד הזמן היה מאד מאד קצר. ופתאם ישבתי על הקבר של אחי והיה לי הרבה זמן לדבר עם אחי, אף אחד לא הפריע וגם הזמן בעצמו לא הפריע. אם עין-כרמל היתה יותר קרובה, אולי הייתי קונה גם לעצמי חלקת קבר שם, ואולי אם יהיה לי כסף אקנה לעצמי חלקת קבר בקרבת ירושלים, אבל הבנות שלי כבר הרחיקו מכאן הרבה וספק אם תרצינה לחזור. פעם רציתי להיקבר בבית הקברות הגדול של ירושלים, אבל עכשיו הוא מפחיד אותי, במיוחד הקברים שבתוך קירות, שקוברים במדפים, ואין מקום להניח עציץ או פרח, מפחידים אותי. בכלל לא היה אכפת לי שישרפו אותי ויפזרו את האפר בים או בהרים, כמו שההודים עושים, אבל ליהודים זה אסור. צריך לקבור את הגופה שיאכלו אותה התולעים, צריך לשוב לעפר, ובעפר אין מספיק מקום לכל האנשים. את הכלבים שלי שרפו כי לא היה לי כסף לבית קברות לכלבים, וגם אין בית קברות לכלבים שקרוב אלי. וקבר זה לא רק בשביל עצמך, זה בשביל אלה שאוהבים אותך ורוצים לבוא לבקר, ונראה לי מאד טפשי לתכנן את ההלוויה שלך, כי מה אתה יודע מי ירצה לבוא ואיך הוא ירגיש, ומה פתאם שאני אתן הוראות לאנשים שירצו לבוא ללוויה שלי, ומה בכלל אכפת לי מה הם ילבשו, אם אלה יהיו בגדים ורודים או שחורים. אפילו בחיים לא אכפת לי כאלה דברים, אז למה שיהיה אכפת לי אחרי מותי. כל כך טפשי לחשוב על הלוויה שלך בתור יצירת אמנות או מין הצגה או מופע שאתה מביים. הרי אתה מת, אז תשתוק ותשכב בשקט ותיתן לאנשים שאוהבים אותך לעשות מה שהם מרגישים, ולהצטער ולהתעצב אם הם מצטערים ועצובים, ואם הם לא אז מה בכלל הטעם לדבר. באמת לא אכפת לי מה יהיה בלוויה שלי, חוץ מזה שלא יקברו אותי במדף או בבתים, זה ממש מפחיד אותי, אפילו שאני יודעת שזה טפשי, כי אני כבר אהיה מתה ואני לא אדע וכבר שום דבר לא יכאב לי, נכון? זה מה שיפה במות, שסובלים הרבה לפניו, אבל אחריו כבר לא סובלים יותר, ואם יש לבן-אדם מזל הוא מת מהר בלי הרבה סבל, ואם יש לו עוד יותר מזל, הוא גם מצליח לחיות חיים טובים לפני שהוא מת. כשמישהו מת הכי חסר לי זה לדבר איתו ולראות אותו ולספר לו דברים. היום מאד מאד רציתי לספר לאחי דברים, אבל כבר אין לי למי לספר. עכשיו זה מאד עצוב לי אבל אחרי שאני אמות אני כבר לא ארגיש שום דבר. אנשים נורא מחשיבים טקסים, למשל את החתונה. אנשים מתכננים את החתונה שלהם יותר מאשר את הנישואים, אבל החתונה היא לא כזאת חשובה, הנישואים חשובים, והחיים והמות חשובים. הייתי מאד רוצה להיקבר במקום יפה עם הכלבים שלי, הייתי שמחה להיקבר בבית קברות של חיות או כלבים, שכל מי שנקבר שם היה אהוב, וזה הרבה יותר ממה שאפשר להגיד על הרבה אנשים שנקברים. אבל גם זה אסור ליהודים, להיקבר ביחד עם חתולים או ארנבות או כלבים. בעמק המצלבה יש עכשיו ארנבות לבנות וחומות. כלבה אחת שאני מכירה הרגה ארנבת אחת. גם הכלב שלי מנסה לתפוס ארנבות, אבל הוא לא מספיק מהיר. למות של חיות אנחנו יותר רגילים, כי החיים שלהן קצרים בהרבה משלנו, ואם אנחנו אוהבים אותן מאד, אנחנו חווים את המות שלהן הרבה פעמים. עם מות של אנשים קשה יותר להשלים, אולי כי רואים במותם את מותנו. עוד מעט אחי כבר יהיה מת שנה שלמה, ואני כבר לא יכולה בכלל לספר לו דברים. בקבר שלו יש הרבה פרחים ולידו מוריק השדה. אחי בחר לו את המקום הזה כשאמרו לו שימיו ספורים, ואני לא יודעת מתי אמות, אבל אולי אם יהיה לי כסף אקנה לעצמי חלקת קבר במקום יפה קרוב לירושלים. אני אשמח אם גם על הקבר שלי יפרחו פרחים. אני מקוה שיהיה מקום לפרחים. אני מקוה שאנשים יצטערו בלב שלהם כשאני אמות, אבל אין לי צורך שיעשו מהלוויה שלי עניין גדול, ובייחוד אני מקוה שלא יהיו שם אנשים צבועים שאף פעם לא אהבו אותי אבל יעמידו פנים שהם מצטערים שאני מתה. זה באמת לא נעים שאנשים באים ללוויה שלך רק בשביל להעמיד פנים. באמת מי שלא אוהב אותי עדיף בהרבה שלא יבוא ללוויה שלי, ושיכבד אותי בזה שהוא לא יעמיד פנים. נדמה לי שלמרינה אברמוביץ' זה לא כל כך אכפת שיבואו ללוויה שלה, כלומר לשלוש הלוויות שלה, ששתיים יהיו מזויפות ורק אחת אמיתית, הרבה אנשים שלא הכירו אותה בכלל ולא מרגישים כלפיה כלום, כי היא אמנית מיצב והיא רוצה לעשות גם מהמָוֶת מיצב ושיבואו הרבה קהלים, בשלוש ערים, בשביל זה היא צריכה לשלש את גופתה, כדי שאיש לא יחמיץ את האירוע, בשום עיר, ואולי גם יצלמו את זה לטלויזיה ויעשו סרט על שלוש הלוויות שישכפל אותן לאינספור לוויות כמו בקלידוסקופ וכולם יתהו איזו לוויה היתה האמיתית, והתשובה היא: אף לא אחת מהן, כולן הצגה, וכל המלווים רק שחקנים הם. אני חושבת שאני אמות רק בירושלים ושאין שום צורך לעשות לי לוויות גם במקומות אחרים. לוויה אחת זה מספיק, ולפעמים גם זה הרבה יותר מדי. אבל יהיה נחמד אם תביאו פרחים, אני כל כך אוהבת פרחים. בבקשה אל תקברו אותי במדף בקיר אלא באדמה, ובבקשה תשימו לי על הקבר פרחים.  

פרנץ קפקא / הסיפור העצוב על הארוך הביישן

היום, ה-3 ביולי, הוא יום הולדתו של פרנץ קפקא בשנת 1883, ואני מביאה כאן תרגום של סיפור שהופיע במכתבו של קפקא לחברו אוסקר פולק בתאריך ה-20 בדצמבר 1902, והוא אולי סיפורו הראשון המוכר לנו, בהיותו בן 19 שנים בלבד. הסיפור הקטן מאד חביב עלי, ומאד מבטא בעיניי את תחושתו העצמית של קפקא, שהוא גבוה מדי, גמלוני מדי, בודד מדי, מוזר מדי, רוצה בחברת אנשים אבל מתקשה לנשום בחברתם, וגם, בהיותו אכן בן למשפחה כפרית פשוטה, למרות שנולד וגדל בפראג, איננו ממש בן עיר.

פרנץ קפקא / הסיפור העצוב על הארוך הביישן ועל הלא דובר אמת בלבבו

אתה כבר קראת הרבה, אבל את הסיפור העצוב על הארוך הביישן ועל הלא דובר אמת בלבבו אתה לא מכיר, כי הוא חדש וקשה לספר אותו.

הארוך הביישן נחבא לו בכפר קטן בין בתים נמוכים וסמטאות צרות. כה צרות היו הסמטאות,שכאשר שניים הלכו יחדיו, היו אנוסים להתחכך זה בזה כמנהג ידידים ושכנים, וכה נמוכים היו החדרים, שכאשר הארוך הביישן קם משרפרפו, הוא התרומם עם גולגלתו הזוויתית דרך התקרה, ובלי כוונה מיוחדת נאלץ להביט מטה על גגות הקש.

הלא דובר אמת בלבבו, חי בעיר גדולה, שהשתכרה מדי ערב בערב, והתהוללה מדי ערב בערב. הרי זה אושרן של הערים. וכפי שהיתה העיר, כמותה היה גם הלא דובר אמת בלבבו. הרי זה אושרו של הלא דובר אמת.

פעם לפני חג המולד ישב הארוך שחוח ליד החלון. בחדר לא היה מקום לרגליו, אז הוא פשט אותן בנוחות מחוץ לחלון, שם הן היטלטלו בהנאה. באצבעות הרזות והגמלוניות שלו הוא סרג גרבי צמר לאיכרים. את עיניו האפורות הוא כמעט שיפד על המסרגות, כי כבר היה חשוך.

מישהו דפק קלות על דלת הקרשים. היה זה הלא דובר אמת בלבבו. הארוך פער את פיו. האורח חייך. וכבר החל הארוך להתבייש. הוא התבייש באורכו ובגרבי הצמר שלו ובחדרו. – אבל למרות הכל הוא לא הסמיק, אלא נותר צהוב כלימון כמו קודם לכן. לא בלי קושי ולא בלי בושה, הוא קם על רגליו והושיט בביישנות את ידו לאורח. ידו התארכה לאורך כל החדר. אז הוא גימגם משהו ידידותי לתוך גרב הצמר.

הלא דובר אמת בלבבו התיישב על שק קמח וחייך. גם הארוך חייך ועיניו שוטטו נבוכות על כפתורי חזייתו הנוצצים של האורח. הלה הסב את עפעפי עיניו מעלה והמלים יצאו מפיו. אלה היו אדונים מהודרים עם נעלי לכה ועניבות אנגליות וכפתורים נוצצים, ואם שאלם מישהו בסתר: "אתה יודע מה זה דם מדם?", היה האחד עונה דרך רֶמֶז: "כן, יש לי עניבה אנגלית." ובקושי יצאו האדונים מן הפה, נעמדו על קצות המגפיים והיו גדולים. אז הם ריקדו אל הארוך, טיפסו עליו צובטים ונושכים, ונדחסו במאמץ לאוזניו.

אז איבד הארוך את שלוותו, אפו ריחרח באוויר החדר. אלהים, מדוע האוויר כה מחניק, כה טחוב, כה בלתי-מאוורר!

הזר לא חדל מדיבורו. הוא סיפר על עצמו, על כפתורי חזיה, על העיר, על רגשותיו – סיפורי צבע. וכאשר סיפר, הוא דקר במקל הטיולים המחודד שלו את בטנו של הארוך. הלה רעד וגיחך. אז חדל הלא דובר אמת בלבבו מדיבורו, הוא היה שבע-רצון וחייך, הארוך גיחך והוביל את האורח בנימוס אל דלת הקרשים, שם לחצו ידיים.

שוב היה הארוך לבדו. הוא בכה. בגרביים הוא מחה את הדמעות הגדולות. לבו כאב והוא לא יכול היה לספר זאת לאיש. אבל שאלות מטרידות זחלו מרגליו אל נשמתו.

מדוע הוא בא אלי? כי אני ארוך? לא, כי אני...?

אני בוכה מחמלה על עצמי או עליו?

האם בסופו של דבר אני אוהב או שונא אותו?

האם שלח אותו האל או השטן?

כך חנקו את הארוך הביישן סימני השאלה.

הוא שוב נטל את הגרביים. הוא כמעט קדח בעיניו במסרגות, כי החשיך עוד יותר.      

ספר תרגומי קפקא שלי

דחיית העירעור על פסק הדין בתיק עזבון מכס ברוד

שלשום קיבלתי את פסק-הדין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, שדחה את עירעורן של בנות משפחת הוֹפֶהHoffe , בתה ונכדותיה של אהובת מכס ברוד ויורשתו אסתר הופה, על פסק-הדין של כב' השופטת טליה קופלמן-פרדו מבית הדין לענייני משפחה, שחייב את בנות משפחת הופה להעביר את עזבונו הספרותי של מכס ברוד, ובכלל זה כתבי קפקא המצויים בו, למשמרת בספרייה הלאומית בירושלים ולהנגשתם לציבור הרחב. בית המשפט הורה לקיים את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה ולהעביר את העיזבון הספרותי למשמרת בספרייה הלאומית. אני כמובן מאד שמחה על פסק-הדין, ומקוה שלפחות הפריטים שנמצאים בכספות שהצלחנו לאתר, שש כספות בבנקים בתל-אביב וארבע כספות בבנקים בציריך, יועברו לספריה הלאומית במהרה ויטופלו במטרה להנגישם במהירות האפשרית לציבור החוקרים והלומדים ולכל המעוניין. עשרות שנים טמונים כתבי היד יקרי הערך האלה במרתפי בנקים ואולי גם במקומות אחרים, נסתרים מעין הציבור, תוך כדי שפריטים רבי ערך מתוכם נמכרים אט אט במחירים שערורייתיים לגורמים שונים, ובדרך פלא מוצאים לרוב את דרכם לארכיון הספרות הגרמנית במרבאך.

לצערי עשר הכספות של אסתר הופה שהצלחנו לאתר כוללות רק חלק מפריטי העיזבון. פריטים רבים יקרי ערך שאנו יודעים על הימצאם בעיזבון, חסרים בכספות שאיתרנו, ובראש וראשונה חסרים בהן יומניו של מכס ברוד מן השנים 1924-1913 שהן שנות יצירתו של קפקא, ושלחוקרי קפקא בכל העולם יש בהם עניין מיוחד. היומנים עד שנת 1912 ומשנת 1925 ואילך כן מצויים בכספות שאיתרנו, וברור כי היומנים מהשנים המבוקשות יותר הועברו על ידי משפחת הופה למקום מסתור שאיננו ידוע לנו. בידי משפחת הופה וגם בידי ארכיון מרבאך ומקורביו מצויה רשימת הפריטים בכספות שהכין עבור אסתר הופה בלשן שויצרי בשם ברנרד אכטה, רשימה שלא הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה, על כך ראו רשימתי "הרשימה הנעלמה ועוד נעלמים". כמו כן נמצאה בכספת מספר 6577 בבנק UBS בציריך "רשימת הפריטים בכספות" שסומנה במספר 121 באינוונטר שערכה הפרופסור איטה שידלצקי בתוקף מינוי מטעם בית המשפט לענייני משפחה, ונכתב באינוונטר כי יש לצלמה ולהביאה לבית המשפט. אבל רשימה זו המסומנת כפריט 121 לא הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה, למרות שהעליתי עניין זה בפני מנהלי העיזבון, למורת רוחם הרבה. לפני מספר חודשים פגשתי במקרה את הפרופ' איטה שידלצקי ביריד הספרים הבינלאומי, והיא אמרה לי בכעס שעשו עוול מאד גדול לחוה הופה, שהיא לדבריה, בניגוד לי, מכירה אותה אישית וכמסתבר מדבריה תומכת בעמדתה, דבר שלו היה ידוע לבית המשפט בזמן אמת, היה עלול לעניות דעתי לפסול אותה מלקבל את המינוי לעריכת האינוונטר. מכיוון שלאורך כל הדרך פעלו בנות משפחת הופה וכאמור גם חלק מהממונים בתיק בדרך שלמיטב שיפוטי איננה עונה על דרישות היושר והאמת, בוודאי לא על דרישות הגילוי הנאות, אני עדיין חוששת מכך שפריטים חשובים בעיזבון יוסתרו ויוברחו מן הספריה הלאומית למכירה לכל המרבה במחיר, כפי שקרה לצערי במשך שנים רבות בעבר. תקוותי היא שמשרד האפיטרופוס הכללי שתמך בספריה הלאומית לאורך כל הדרך ותרם רבות לזכייתה במשפט, יסייע לספריה גם באיתורם של חלקי העיזבון החסרים, ובהשבת חלקי העיזבון שנמכרו לתועלת הכיס הפרטי של אסתר הופה וצאצאיה. אני רואה את מעורבות האפיטרופוס הכללי בהסדרת העניין כהכרחית, מאחר שלדעתי פריטים חשובים בעיזבון, ובעיקר כתבי קפקא ומכתבים של בני משפחתו המצויים בו, מעולם לא היו שייכים למכס ברוד, אלא ליורשי קפקא, צאצאי שלוש אחיותיו שנרצחו בשואה, שתי האחיות גבריאלה הרמן וואלריה פולק שנרצחו עם בעליהן היהודים במחנה חלמנו, והאחות הצעירה המקורבת מאד לקפקא אוטיליה דוד, שנרצחה באושוויץ עם ילדים רכים שהתנדבה ללוות מטרזינשטאט אל אושוויץ והלכה עמהם אל תאי הגזים. ימח שמם של הגרמנים הרוצחים המבקשים גם לרשת את קורבנותיהם ושל כל המסייעים להם בכך. נכסי משפחת קפקא הם נכסי נספים בשואה וכך ראוי למדינת ישראל לטפל בהם.

המעניין בפסק הדין הוא ששניים משלושת השופטים, כב' השופט חגי ברנר שכתב את מרביתו של פסק-הדין, ואב-בית-הדין ישעיהו שנלר, נחלקו בפרשנות צוואתו של מכס ברוד, אבל הגיעו מתוך פרשנותם השונה לאותה תוצאה עצמה, שיש להעביר את עזבונו הספרותי של מכס ברוד לספריה הלאומית בירושלים. השופט חגי ברנר קיבל את טענת מנהל עיזבון ברוד שגם הספריה הלאומית הצטרפה אליה, והתקבלה גם בערכאה ראשונה, שמדובר בצוואת יורש אחר יורש, כלומר שברוד ציוה את עזבונו לשניים, תחילה לאסתר הופה כדי שתדאג לטפל בו ולהעבירו למשמרת למוסד על פי בחירתה, ומוסד זה שייבחר על ידה דינו כדין יורש שני, כלומר הוא מקבל מה ששייר היורש הראשון, אבל אסור ליורש הראשון לכתוב צוואה שתקפח את היורש השני, כפי שניסתה אסתר הופה לעשות.

ואילו כב' השופט שנלר סבר שאסתר הופה היא היורשת היחידה ובעלת הזכויות היחידה בעיזבון, שכן ניתן לה לקבוע את התנאים שעל פיהם יימסר העיזבון למשמרת, או לעשות הסדר אחר, אבל הירושה שקיבלה היא ירושה שיש עמה חיוב, חיוב שחייב אותה מכס ברוד בסעיף 11 בצוואתו לדאוג שעוד בחייה, או לכל המאוחר לאחר מותה, יופקד העיזבון הספרותי למשמרת בארכיון ציבורי וכאפשרות ראשונה בספריית האוניברסיטה בירושלים, שבאותם ימים שימשה הספרייה הלאומית, או בשמה הקודם בית הספרים הלאומי בירושלים, גם בתפקיד זה. ומשלא דאגה אסתר הופה בחייה למלא את החיוב שחייב אותה מכס ברוד בצוואתו, רשאי המוסד הנזכר בצוואה, במקרה זה הספריה הלאומית, ואם יש בכך עניין ציבורי גם היועץ המשפטי לממשלה, לדרוש את מילוי החיוב בצוואת מכס ברוד, להעביר את עזבונו הספרותי לארכיון ציבורי וכאפשרות ראשונה לספריה הלאומית בירושלים, ולהנגישו לציבור הרחב. כאמור, התוצאה שהגיעו אליה שני השופטים, כל אחד בדרכו, היא זהה.

השופטים אף ציינו את העוול שנגרם מכך שהכתבים הכלולים בעיזבון הוחזקו ארבעים שנה בכספות מוסתרים מעיני הציבור לא רק לציבור, אלא למכס ברוד שרצה מאד שכתביו יהיו מוכרים לציבור בישראל, ואולי כעת תהיה סוף סוף הזדמנות לכך.