יום רביעי, 1 ביולי 2015

דחיית העירעור על פסק הדין בתיק עזבון מכס ברוד



שלשום קיבלתי את פסק-הדין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, שדחה את עירעורן של בנות משפחת הוֹפֶהHoffe , בתה ונכדותיה של אהובת מכס ברוד ויורשתו אסתר הופה, על פסק-הדין של כב' השופטת טליה קופלמן-פרדו מבית הדין לענייני משפחה, שחייב את בנות משפחת הופה להעביר את עזבונו הספרותי של מכס ברוד, ובכלל זה כתבי קפקא המצויים בו, למשמרת בספרייה הלאומית בירושלים ולהנגשתם לציבור הרחב. בית המשפט הורה לקיים את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה ולהעביר את העיזבון הספרותי למשמרת בספרייה הלאומית. אני כמובן מאד שמחה על פסק-הדין, ומקוה שלפחות הפריטים שנמצאים בכספות שהצלחנו לאתר, שש כספות בבנקים בתל-אביב וארבע כספות בבנקים בציריך, יועברו לספריה הלאומית במהרה ויטופלו במטרה להנגישם במהירות האפשרית לציבור החוקרים והלומדים ולכל המעוניין. עשרות שנים טמונים כתבי היד יקרי הערך האלה במרתפי בנקים ואולי גם במקומות אחרים, נסתרים מעין הציבור, תוך כדי שפריטים רבי ערך מתוכם נמכרים אט אט במחירים שערורייתיים לגורמים שונים, ובדרך פלא מוצאים לרוב את דרכם לארכיון הספרות הגרמנית במרבאך.
לצערי עשר הכספות של אסתר הופה שהצלחנו לאתר כוללות רק חלק מפריטי העיזבון. פריטים רבים יקרי ערך שאנו יודעים על הימצאם בעיזבון, חסרים בכספות שאיתרנו, ובראש וראשונה חסרים בהן יומניו של מכס ברוד מן השנים 1924-1913 שהן שנות יצירתו של קפקא, ושלחוקרי קפקא בכל העולם יש בהם עניין מיוחד. היומנים עד שנת 1912 ומשנת 1925 ואילך כן מצויים בכספות שאיתרנו, וברור כי היומנים מהשנים המבוקשות יותר הועברו על ידי משפחת הופה למקום מסתור שאיננו ידוע לנו. בידי משפחת הופה וגם בידי ארכיון מרבאך ומקורביו מצויה רשימת הפריטים בכספות שהכין עבור אסתר הופה בלשן שויצרי בשם ברנרד אכטה, רשימה שלא הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה, על כך ראו רשימתי "הרשימה הנעלמה ועוד נעלמים". כמו כן נמצאה בכספת מספר 6577 בבנק UBS בציריך "רשימת הפריטים בכספות" שסומנה במספר 121 באינוונטר שערכה הפרופסור איטה שידלצקי בתוקף מינוי מטעם בית המשפט לענייני משפחה, ונכתב באינוונטר כי יש לצלמה ולהביאה לבית המשפט. אבל רשימה זו המסומנת כפריט 121 לא הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה, למרות שהעליתי עניין זה בפני מנהלי העיזבון, למורת רוחם הרבה. לפני מספר חודשים פגשתי במקרה את הפרופ' איטה שידלצקי ביריד הספרים הבינלאומי, והיא אמרה לי בכעס שעשו עוול מאד גדול לחוה הופה, שהיא לדבריה, בניגוד לי, מכירה אותה אישית וכמסתבר מדבריה תומכת בעמדתה, דבר שלו היה ידוע לבית המשפט בזמן אמת, היה עלול לעניות דעתי לפסול אותה מלקבל את המינוי לעריכת האינוונטר. מכיוון שלאורך כל הדרך פעלו בנות משפחת הופה וכאמור גם חלק מהממונים בתיק בדרך שלמיטב שיפוטי איננה עונה על דרישות היושר והאמת, בוודאי לא על דרישות הגילוי הנאות, אני עדיין חוששת מכך שפריטים חשובים בעיזבון יוסתרו ויוברחו מן הספריה הלאומית למכירה לכל המרבה במחיר, כפי שקרה לצערי במשך שנים רבות בעבר. תקוותי היא שמשרד האפיטרופוס הכללי שתמך בספריה הלאומית לאורך כל הדרך ותרם רבות לזכייתה במשפט, יסייע לספריה גם באיתורם של חלקי העיזבון החסרים, ובהשבת חלקי העיזבון שנמכרו לתועלת הכיס הפרטי של אסתר הופה וצאצאיה. אני רואה את מעורבות האפיטרופוס הכללי בהסדרת העניין כהכרחית, מאחר שלדעתי פריטים חשובים בעיזבון, ובעיקר כתבי קפקא ומכתבים של בני משפחתו המצויים בו, מעולם לא היו שייכים למכס ברוד, אלא ליורשי קפקא, צאצאי שלוש אחיותיו שנרצחו בשואה, שתי האחיות גבריאלה הרמן וואלריה פולק שנרצחו עם בעליהן היהודים במחנה חלמנו, והאחות הצעירה המקורבת מאד לקפקא אוטיליה דוד, שנרצחה באושוויץ עם ילדים רכים שהתנדבה ללוות מטרזינשטאט אל אושוויץ והלכה עמהם אל תאי הגזים. ימח שמם של הגרמנים הרוצחים המבקשים גם לרשת את קורבנותיהם ושל כל המסייעים להם בכך. נכסי משפחת קפקא הם נכסי נספים בשואה וכך ראוי למדינת ישראל לטפל בהם.
המעניין בפסק הדין הוא ששניים משלושת השופטים, כב' השופט חגי ברנר שכתב את מרביתו של פסק-הדין, ואב-בית-הדין ישעיהו שנלר, נחלקו בפרשנות צוואתו של מכס ברוד, אבל הגיעו מתוך פרשנותם השונה לאותה תוצאה עצמה, שיש להעביר את עזבונו הספרותי של מכס ברוד לספריה הלאומית בירושלים. השופט חגי ברנר קיבל את טענת מנהל עיזבון ברוד שגם הספריה הלאומית הצטרפה אליה, והתקבלה גם בערכאה ראשונה, שמדובר בצוואת יורש אחר יורש, כלומר שברוד ציוה את עזבונו לשניים, תחילה לאסתר הופה כדי שתדאג לטפל בו ולהעבירו למשמרת למוסד על פי בחירתה, ומוסד זה שייבחר על ידה דינו כדין יורש שני, כלומר הוא מקבל מה ששייר היורש הראשון, אבל אסור ליורש הראשון לכתוב צוואה שתקפח את היורש השני, כפי שניסתה אסתר הופה לעשות.
ואילו כב' השופט שנלר סבר שאסתר הופה היא היורשת היחידה ובעלת הזכויות היחידה בעיזבון, שכן ניתן לה לקבוע את התנאים שעל פיהם יימסר העיזבון למשמרת, או לעשות הסדר אחר, אבל הירושה שקיבלה היא ירושה שיש עמה חיוב, חיוב שחייב אותה מכס ברוד בסעיף 11 בצוואתו לדאוג שעוד בחייה, או לכל המאוחר לאחר מותה, יופקד העיזבון הספרותי למשמרת בארכיון ציבורי וכאפשרות ראשונה בספריית האוניברסיטה בירושלים, שבאותם ימים שימשה הספרייה הלאומית, או בשמה הקודם בית הספרים הלאומי בירושלים, גם בתפקיד זה. ומשלא דאגה אסתר הופה בחייה למלא את החיוב שחייב אותה מכס ברוד בצוואתו, רשאי המוסד הנזכר בצוואה, במקרה זה הספריה הלאומית, ואם יש בכך עניין ציבורי גם היועץ המשפטי לממשלה, לדרוש את מילוי החיוב בצוואת מכס ברוד, להעביר את עזבונו הספרותי לארכיון ציבורי וכאפשרות ראשונה לספריה הלאומית בירושלים, ולהנגישו לציבור הרחב. כאמור, התוצאה שהגיעו אליה שני השופטים, כל אחד בדרכו, היא זהה.
השופטים אף ציינו את העוול שנגרם מכך שהכתבים הכלולים בעיזבון הוחזקו ארבעים שנה בכספות מוסתרים מעיני הציבור לא רק לציבור, אלא למכס ברוד שרצה מאד שכתביו יהיו מוכרים לציבור בישראל, ואולי כעת תהיה סוף סוף הזדמנות לכך.