לבתי ניצן ובעלה גיא
את ה-4 ביולי שחל השבוע היו מי שבחרו להקדיש לא ליום חגה של
ארצות-הברית, אלא לשנת ה-150 לצאתו לאור של "אליס בארץ הפלאות", ב-4
ביולי 1865, השנה שבה הסתיימה בארצות-הברית מלחמת האזרחים, ואני מציינת זאת לא
משום שיש קשר בין הדברים, רק כדי למקם את הופעת הספר בזמנו. בדיוק שלוש שנים קודם
לכן, מספר כתב "די צייט" פטר קימל, שערך לרגל המאורע סיור באוקספורד,
ב-4 ביולי 1862, יצאו צ'רלס דודג'סון המוכר לנו יותר כלואיס קרול, וידידו הכומר
רובינסון דאקוורת', לשיט במעלה נהר התמזה, יחד עם שלוש בנות משפחת לידל, הילדות
לורינה, אדית ואליס, שאביהן כיהן כדיקן הקולג Christ Church שבו לימד דודג'סון. הם שכרו סירת משוטים במעגן
שכיום הוא גינת הבירה של הפאב Head of the River והפליגו צפונה במעלה הנהר. זה היה היום
שבו, כך מספרת האגדה, סיפר דודג'סון
לראשונה את הסיפור על אליס שרודפת אחרי הארנב שמוציא מכיס חזייתו שעון ונופלת
למאורתו, נפילה שאין לה קץ. ואליס בת העשר ביקשה שהוא יכתוב עבורה את הסיפור. כשיצא
הסיפור לאור כבר ניתק הקשר בין דודג'סון למשפחת לידל, אין יודע מדוע. יחסיו של דודג'סון
עם ילדות ונערות צעירות נצבעו בצבעים אפלים כשנתגלו תצלומי העירום של ילדות שצילם,
אבל אין לדעת אם הרקע לנתק בינו לבנות משפחת לידל נבע אכן מהאפלולית הזו. אליס
שבסיפור נותרה ילדה תמימה.
עדיין אפשר לשכור סירות בHead of the River ולהפליג צפונה. היום גובל המקום בכביש שמוביל
למרכז העיר, לבה של האוניברסיטה שבו פזורים עשרות הקולג'ים שלה, Christ church
וכנסייתו המפוארת הם מהידועים שבהם. מצדו האחד של הנהר יורד הדשא עד המים, מצדו
השני יש שביל שבו צעדנו אל Head of the River מן הכיוון ההפוך, מביתה של בתי ב-Court Place Garden,
מאחורי הכנסייה הגדולה והעתיקה של הכפר היפהפה איפלי שפעם שכן מדרום לעיר אוקספורד
אבל כבר מזמן נבלע בין בתיה של שכונת רוזהיל הסמוכה, ועדיין בתיו יפהפיים וטובלים
בגינות פרחים. מאחורי הכנסייה הגדולה והעתיקה של איפלי שוכנת עדיין Court Place Garden
עם מעונות הסטודנטים הקטנים שלה והסנאים המתרוצצים בה בין העצים, אך בקרוב תפנה את
מקומה לנדל"ן משתלם יותר, ורק הזיכרון יישאר למי שהספיק להתגורר כאן. בבוקר
עמד מתחת לחלון סנאי שנמשך אל פח האשפה, וציפורים שמנות התרוצצו במדשאה, אבל
ארנבים לא ראיתי. לא שם, ולא לאורך הנהר. פטר קימל מספר כיצד קורא הקפטן "ארנב"
למראה חיית מים שדמתה בעיניו שלו לעכברוש, כנראה היתה זו לוטרה. ראיתי שם כמה
לוטרות ליד ה-Lock
שליד איפלי והתרגשתי מאד – בישראל נותרו כה מעטות מהן, לפני שנים רבות ראיתי אחת
בבריכות הדגים של מעגן מיכאל ושמחתי בה מאד. גם ברווזים וברבורים שוחים שם, בין ה-Lock ל-Head of the River.
אבל כל החיות שפוגשת אליס בסיפור הן חיות מעט משונות, כמו עוף הדוֹדוֹ, שהיה חיה
נכחדת כבר בעת כתיבת הסיפור.
בעונת הקיץ אפשר לצפות בנהר בתחרויות השיט הצבעוניות בין הקולג'ים
והאוניברסיטאות ומועדוני השיט הרבים שפזורים לאורך הנהר. גם כשלא מתקיימת תחרות
יזכו לרוב הצועדים לאורך הנהר לצפות בשייטים המתאמנים לקראת התחרות, חותרים במהירות אחורה, בניגוד לכיוון הסירה, ורק
הכרוז היושב בחרטום – או בירכתיים, קשה לומר – מדריך אותם בצעקות קצובות. מוזר
מאד, אמרתי לעצמי כמו אליס כשהבטתי בהם ממהרים כל כך לחתור ולא יכולתי להתיק מהם
את העיניים. מי שגדל ליד מים נשאר מכור לחיי המים כל ימיו, ואפילו אם נוף הנהר
שונה כל כך מחופיו של הים התיכון. אבל רק כעת אני מחברת בין נופי התמזה של
אוקספורד לבין סיפורה של אליס בארץ הפלאות. רק כעת אני מבינה שהגדה שעליה ישבו אליס
ואחותה בראשית הסיפור היא גדת התמזה. בתרגומו הכבד של אהרון אמיר היתה זו
"שפת-הנחל". מצחיק מאד לקרוא לתמזה נחל, אפילו אם רוחבו ליד אוקספורד
איננו גדול ביותר. את פטר קימל הדריך בסיורו מארק דייויס, שכתב ספרים על ההיסטוריה
של אוקספורד ומתגורר בבית סירה. באוקספורד אין זה מוזר במיוחד להתגורר בבית סירה,
אפילו בין המרצים באוניברסיטה יש מי שמתגוררים כך, ומשנים מדי פעם את מקום עגינתם,
דרך נעימה וקלה במיוחד לעבור דירה, אבל לפטר קימל זה נשמע מוזר, כמו חלק מהאגדה. מארק
דייויס אומר לו שכדי להבין את לואיס קרול צריך להכיר את התמזה, הוא אומר ש-Wonderland
היא Waterland.
האמירה הזו לוקחת את סיפורה של עליזה בארץ הפלאות כפי שהיכרתי אותו מילדותי אל
אותה רצועת התמזה שבין איפלי ל-Head of the River ביום קיץ, כמובן ביום קיץ, כשהשמש מחממת והגדה
הירוקה ירוקה במיוחד ובגדה שממול כרי דשא שרועים בהם סוסים שמנמנים. בחורף מתפרע
הנהר לעתים, עולה על גדותיו ומציף את המסבאות שלאורך הנהר עד גובה השולחנות. בשנים
רטובות במיוחד מוצפות גם השכונות הסמוכות לנהר, ופעם הוצפה גם תחנת הרכבת ונאלצו
להפסיק את תנועת הרכבות. אבל הרפתקאותיה של אליס כולן הרפתקאות של יום קיץ. נדמה
לי שגשם כלל איננו יורד בארץ הפלאות, למרות שבאוקספורד כמו באנגליה כולה הוא מרבה מאד
לרדת. סיפור אנגלי בלי גשם הוא אגדה כמו ארנבים שמוציאים שעונים מכיס החזייה.
דייויס מספר על יציאה סודית בקולג' Christ Church שדרכה יצאו מורי הקולג', ואולי ממנה צמח רעיון
מאורת הארנב, אבל זה סיפור טיפשי בעיניי. ארנבים מזנקים לתוך מחילות, אפילו אלה
שבעמק המצלבה, יושבים בתוך מחילה קטנה, ואינך יכול שלא לשאול את עצמך כמה עמוקה
המחילה, כמה עמוק באדמה מסתתרים הארנבים מפני אויביהם, והאם הם יודעים גם לחפור
בעצמם, או שתמיד הם מסתתרים במחילות קיימות. המוזר ביותר במאורת הארנב איננה
העובדה שהיא דומה לבאר עמוקה, אלא שבדפנותיה יש ארונות מזון ומדפי ספרים. ובכל זאת
מן הסתם ראה לואיס קרול באוקספורד בתים שדומים למאורה הזאת,אפלוליים ומכוסים
בארונות עם צנצנות וספלים ובקבוקונים ומדפי ספרים. ביסודו של כל דבר שנראה מוזר יש
מראות אמיתיים, ובאוקספורד אין חסרים כאלה. כל מי שהחליק מן המדרגות העתיקות ב-Christ Church
לא יתקשה לדמיין את עצמו נופל לבור שדומה דוקא לבית רגיל כשם שהוא מוזר. גם פטר
קימל חושב שאוקספורד מלאה מאורות ארנבים וסיפורי אגדות: לא רק לואיס קרול חי בה
אלא גם טולקין. אבל האם אלה חיי הנהר וכרי הדשא הירוקים שלו עם חיות המים שהולידו
את האגדות, או הספריות האפלוליות של האוניברסיטה ויושביהן, אף הם ארנבים ממהרים
ומאחרים תמיד הנמלטים מן העולם הזה אל תוך מחילות אפלוליות. קימל שואל אם גם
דודג'סון בספר, ודייויס מספר שהוא הוא עוף הדוֹדוֹ, כי נהג לגמגם וכשנשאל לשמו
אמר: דו-דו-דודג'סון. האם יש אמת בכל הסיפורים הטפשיים האלה, האגדות על האגדות?
האם באמת לומדים משהו מביקור בביתו ובסביבתו של הסופר? אינני יודעת. סיפורה של
אליס התרחש עבורי במקום מפחיד ומוזר, כילדה לא חיבבתי אותו במיוחד, העדפתי את ארץ
המראה, שאותה דימיינתי כמובן בדמות חדר השינה של הוריי עם המראה הגדולה שבארון
הבגדים. כמה רציתי להיכנס לתוכה ולעבור לעולם אחר. ארץ הפלאות היתה מפחידה מדי.
אולי כעת כשאני מבוגרת כל כך מאליס ולא בת גילה, וכשאותה גדת התמזה הירוקה ממשית
עבורי לא פחות ממאורות של ארנבים בהרי ירושלים, יהפוך הסיפור הזה ליותר ידידותי
עבורי, גם יותר משעשע.
דודג'סון נפטר בגיל 67 בשנת 1898. אליס חיה עוד שנים רבות ונפטרה בשנת
1934 בגיל 82, שניים משלושת ילדיה נהרגו במלחמת העולם הראשונה. כמה נורא לדעת את
זה, שבשנות הששים לחייה קברה אליס שני בנים. גם לילדות מהאגדות אין מפלט מהחיים
האמיתיים.
