היום, ה-3 ביולי, הוא יום הולדתו של פרנץ קפקא בשנת 1883, ואני מביאה
כאן תרגום של סיפור שהופיע במכתבו של קפקא לחברו אוסקר פולק בתאריך ה-20 בדצמבר
1902, והוא אולי סיפורו הראשון המוכר לנו, בהיותו בן 19 שנים בלבד. הסיפור הקטן
מאד חביב עלי, ומאד מבטא בעיניי את תחושתו העצמית של קפקא, שהוא גבוה מדי, גמלוני
מדי, בודד מדי, מוזר מדי, רוצה בחברת אנשים אבל מתקשה לנשום בחברתם, וגם, בהיותו
אכן בן למשפחה כפרית פשוטה, למרות שנולד וגדל בפראג, איננו ממש בן עיר.
פרנץ קפקא / הסיפור העצוב על הארוך הביישן ועל הלא דובר אמת בלבבו
אתה כבר קראת הרבה, אבל את הסיפור העצוב על הארוך הביישן ועל הלא דובר
אמת בלבבו אתה לא מכיר, כי הוא חדש וקשה לספר אותו.
הארוך הביישן נחבא לו בכפר קטן בין בתים נמוכים וסמטאות צרות. כה צרות
היו הסמטאות,שכאשר שניים הלכו יחדיו, היו אנוסים להתחכך זה בזה כמנהג ידידים
ושכנים, וכה נמוכים היו החדרים, שכאשר הארוך הביישן קם משרפרפו, הוא התרומם עם
גולגלתו הזוויתית דרך התקרה, ובלי כוונה מיוחדת נאלץ להביט מטה על גגות הקש.
הלא דובר אמת בלבבו, חי בעיר גדולה, שהשתכרה מדי ערב בערב, והתהוללה
מדי ערב בערב. הרי זה אושרן של הערים. וכפי שהיתה העיר, כמותה היה גם הלא דובר אמת
בלבבו. הרי זה אושרו של הלא דובר אמת.
פעם לפני חג המולד ישב הארוך שחוח ליד החלון. בחדר לא היה מקום
לרגליו, אז הוא פשט אותן בנוחות מחוץ לחלון, שם הן היטלטלו בהנאה. באצבעות הרזות
והגמלוניות שלו הוא סרג גרבי צמר לאיכרים. את עיניו האפורות הוא כמעט שיפד על
המסרגות, כי כבר היה חשוך.
מישהו דפק קלות על דלת הקרשים. היה זה הלא דובר אמת בלבבו. הארוך פער
את פיו. האורח חייך. וכבר החל הארוך להתבייש. הוא התבייש באורכו ובגרבי הצמר שלו
ובחדרו. – אבל למרות הכל הוא לא הסמיק, אלא נותר צהוב כלימון כמו קודם לכן. לא בלי
קושי ולא בלי בושה, הוא קם על רגליו והושיט בביישנות את ידו לאורח. ידו התארכה
לאורך כל החדר. אז הוא גימגם משהו ידידותי לתוך גרב הצמר.
הלא דובר אמת בלבבו התיישב על שק קמח וחייך. גם הארוך חייך ועיניו
שוטטו נבוכות על כפתורי חזייתו הנוצצים של האורח. הלה הסב את עפעפי עיניו מעלה
והמלים יצאו מפיו. אלה היו אדונים מהודרים עם נעלי לכה ועניבות אנגליות וכפתורים
נוצצים, ואם שאלם מישהו בסתר: "אתה יודע מה זה דם מדם?", היה האחד עונה דרך
רֶמֶז: "כן, יש לי עניבה אנגלית." ובקושי יצאו האדונים מן הפה, נעמדו על
קצות המגפיים והיו גדולים. אז הם ריקדו אל הארוך, טיפסו עליו צובטים ונושכים,
ונדחסו במאמץ לאוזניו.
אז איבד הארוך את שלוותו, אפו ריחרח באוויר החדר. אלהים, מדוע האוויר
כה מחניק, כה טחוב, כה בלתי-מאוורר!
הזר לא חדל מדיבורו. הוא סיפר על עצמו, על כפתורי חזיה, על העיר, על
רגשותיו – סיפורי צבע. וכאשר סיפר, הוא דקר במקל הטיולים המחודד שלו את בטנו של הארוך.
הלה רעד וגיחך. אז חדל הלא דובר אמת בלבבו מדיבורו, הוא היה שבע-רצון וחייך, הארוך
גיחך והוביל את האורח בנימוס אל דלת הקרשים, שם לחצו ידיים.
שוב היה הארוך לבדו. הוא בכה. בגרביים הוא מחה את הדמעות הגדולות. לבו
כאב והוא לא יכול היה לספר זאת לאיש. אבל שאלות מטרידות זחלו מרגליו אל נשמתו.
מדוע הוא בא אלי? כי אני ארוך? לא, כי אני...?
אני בוכה מחמלה על עצמי או עליו?
האם בסופו של דבר אני אוהב או שונא אותו?
האם שלח אותו האל או השטן?
כך חנקו את הארוך הביישן סימני השאלה.
הוא שוב נטל את הגרביים. הוא כמעט קדח בעיניו במסרגות, כי החשיך עוד
יותר.
