הראיון של רונית מטלון לעיתון לה מונד

את נוסח הראיון של כתב לה מונד עם רונית מטלון מצאתי באתר אגודת הידידות צרפת-פלשתין. (הפירסום בלה-מונד איננו פתוח לקריאה).

אני מתרגמת להלן את הנוסח המלא כפי שמצאתיו:

לה מונד, 9 בינואר 2016

רונית מטלון, סופרת ישראלית: "אנו חיים תחת משטר אפרטהייד"

ערך את הראיון כריסטוף איאד

הסופרת הישראלית רונית מטלון נולדה בשנת 1959 בגני-תקוה למשפחה שמוצאה ממצרים. אחרי לימודי ספרות, היא עבדה כעיתונאית עבור היומון "הארץ", שם כיסתה בין השנים 1987 עד 1993 את רצועת עזה והגדה המערבית.

כיום רונית מטלון, שמציגה את עצמה כ"ספרדיה ניצולה", חיה ומלמדת בחיפה.

ש: מאז סתיו 2015, מכה בישראל גל התקפות סכינאות. מעשי אלימות ללא תקדים, שמבצעים יחידים. כיצד זה משפיע עלייך?

ת: ההתקפות האלה בסכין הן רק ההתחלה. יהיו דברים נוספים. אני לא יודעת בדיוק מדוע אותם יחידים עושים זאת, אבל אני בטוחה שזו תהיה שאלה טובה להציג לשירותי המודיעין שלנו. כאינטלקטואלית, אני שואלת את עצמי שאלות ששירותי המודיעין שואלים את עצמם. 

אני אסתפק בכמה תובנות: ראשית, הכיבוש הוא כמו מחלה בשלב סופני ואני כמעט מתפלאת שכל זה לא קרה מוקדם יותר. בנוסף לכך, אני מבינה שהמאפיין הבסיסי של החברה הישראלית הוא הסירוב. היא שבויה ברטוריקה שלה על ביטחון ועל היותה קורבן. הישראלים לא מבינים מדוע עושים להם את זה. הם רואים את עצמם כאנשים כל כך טובים! איננו יכולים לראות, שכאשר לא נותנים לעם שום תקוה, דוחפים אותו למעשים כאלה. אהוד ברק, שאין לי עליו דיעה מאד חיובית, אמר פעם שלו היה נער בנסיבות אלה, היה פועל באותו אופן.

מה שאני אומרת איננו בשום אופן הצדקה למעשי רצח ולטרור. אלימות רק גורמת לעוד אלימות. יש צורה של חוק האלימות שמסתיימת בזיהום העמים המשתחררים, שהופכים בסופו של דבר לחברות לא דמוקרטיות, חברות שהורגות. אי אפשר לסגור את האלימות בקופסה. היא מתרחבת, אצל הערבים כמו אצלנו. אם מתבוננים באופן שבו אנו מגדירים את אויבנו, אנו עוברים מ"טרוריסט ערבי" לפשוט ערבי, או פשוט יהודי.

ש: נראה שהחברה הישראלית שסועה בין קבוצות שאין ליישב ביניהן. מה מחבר אותה?

ת: פעילי השמאל הקיצוני במערב, וגם היהודים הליברלים, צריכים להבין משהו על החברה הישראלית: ההטרוגניות המאד גדולה שלה. אפשר אפילו לדבר על אוסף של קהילות שאין להן דבר במשותף. מה שמדביק ויוצר את הקולקטיביות הישראלית כרגע, זה האויב. הממשלות בזו אחר זו הבינו את הנתון הזה ומתמרנות אותו כאוות-נפשן.

זה היה כך לאורך כל ההיסטוריה של הציונות, אבל היו כל מיני מחסומים מפני היסחפות. כעת המחסומים האלה נעלמו, והמימשל הימני הנוכחי איננו חושש להכריז שהוא רוצה מדינה יהודית, כלומר בלתי דמוקרטית. תמיד היה מתח בהגדרה של מדינת ישראל, מראשיתה, בין הזהות היהודית לבין האופי הדמוקרטי. מתוך הציונות, שהכילה כמה זרמים, ניצח הזרם הפחות דמוקרטי. הויכוח הפך אנכרוניסטי, והציונות חיתה כפי שהיתה מלכתחילה. כיום אנו חיים תחת משטר אפרטהייד. כיצד לתאר זאת אחרת, כאשר אנו בונים דרכים ששמורות ליהודים?

דבר ממה שקורה כיום לא נעדר מראשיתה של מדינת ישראל, בשנת 1948. תמיד התנהל מאבק על זהותה של הארץ. בדי-אן-אי שלה, ישראל גורמת לי לחשוב על חברות פונדמנטליסטיות.  

ש: ישנם אנליסטים שאומרים שביום שבו ישראל תחתום על הסכם שלום עם הפלשתינים, תיפתח בה מלחמת אזרחים. מה דעתך?

ת: לא צריך לחשוב במונחים אפוקליפטים. ישנם מספיק מעצורים בתוך החברה הישראלית, כך שמלחמת אזרחים לא תעמוד על סדר היום. האמינו שרצח רבין יגרום להגברת המודעות בימין הישראלי. זה אבסורד. היום הם אומרים דברים הרבה יותר גרועים מאשר בשנת 1995. זה כאילו החברה הישראלית איבדה כל עכבה ואפשר לומר בה הכל. למעשה לא תהיה מלחמת אזרחים כי המחנה השני, זה שמתנגד לימין הקיצוני ולדיעותיו, הוא מאד מבודד. הרוב לא יחסום את הדרך לקיצונים כדי להגן על מיעוט נאור. לבסוף, אני לא מאמינה במלחמת אזרחים כי זה נימוק שהימין משתמש בו כדי להפחיד את כלל החברה.

ש: האם את תומכת בחזרה לתהליך השלום, או את מאמינה שמאוחר מדי לפיתרון שתי המדינות?

ת: יתכן בהחלט שפיתרון שתי המדינות הפך לבלתי אפשרי, למעשה. תהליך השלום הפך לסיסמה. מדינת ישראל איננה יודעת מה היא רוצה, גם לא החברה. הישראלים החליטו להאמין שהם ניסו לכרות שלום עם הערבים ושהערבים לא רצו בכך. אני לא אומרת שלפלשתינים אין חלק בכישלון הזה. מאחורי השיח על תהליך השלום, ישנה קולוניזציה: תוך כדי שהן מנהלות משא ומתן, הממשלות משקיעות מיליארדים בשטחים הכבושים הפלשתינים. אהוד ברק השקיע בשטחים יותר מבנימין נתניהו. כדי להסדיר את הבעיה הישראלית-פלשתינית, צריך רצון משותף.

ש: העולם הערבי, מכל צדדיה של ישראל, סוער. יש לך סנטימנט לחיים בארץ מוקפת אלימות ואיומים?

ת: הסנטימנט הזה תמיד היה קיים בישראל. החברה הישראלית מעולם לא ראתה את עצמה כחלק מהמרחב המזרח-תיכוני. נותרנו נטע זר באיזור הזה. אישית הייתי מייחלת לכך שישראל תכרות בריתות עם הכוחות הדמוקרטיים בקרב השכנים מאשר שתעודד את עליית הפונדמנטליזם האיסלמי, כפי שעשתה בשנות השמונים בתמיכתה בחמאס כנגד הפת"ח. הייתי רוצה שיתקיימו יחסי שכנות. זו כמובן פנטסיה ואיש איננו חושב במושגים אלה כיום. מדינת ישראל עסוקה קודם כל בשלהוב הסכסוכים מסביבה או בניסיון לנצלם לתועלתה. היא איננה חושבת את שכניה לראויים לאמון.

ש: כיצד היה נראה עולם אידיאלי?

ת: בעולם אידיאלי היינו חיים יחד עם הפלשתינים במדינה אחת דמוקרטית, עם זכויות שוות לכולם. אבל איננו בעולם אידיאלי, ולכן מה שמסתמן הוא מדינה לא דמוקרטית שהצורה היחידה לחיות בה היא שפיכות דמים.

אם האידיאל שלי הוא מדינה אחת דו לאומית ודמוקרטית, אני מכבדת את רצון העמים. וזה נכון שהעם הפלשתיני שואף כעת לבנות את עצמו לבדו. כדי שתהיה בתוך מאה שנה מדינה אחת, עלינו לעבור שלב שבו חיות זו לצד זו שתי מדינות. כאשר הייתי עיתונאית ונסעתי לעזה, אמר לי אחד מחברי הפלשתינים הטובים ביותר: "לפני שמדברים על התערבבות בארץ אחת, צריך שנלמד לדעת מי אנחנו ומי אתם." עד שלא תהיה זהות אוטונומית, אי אפשר יהיה לחלוק את אותו מרחב יחיד. באשר לפיתרון שתי המדינות, אינני יודעת כיצד ייצא לפועל. יכלה בהחלט להתקיים נוכחות יהודית במדינה פלשתינית, אבל לא המתנחלים ולא הפלשתינים רוצים בזאת.     

ש: את נסעת לעזה? במהרה יהיה דור של פלשתינים כמו גם ישראלים צעירים, שמעולם לא פגשו אלה את אלה...

ת: בשנות השמונים, כשנסעתי לעזה, האוירה היתה מאד שונה. זו היתה אינתיפאדת האבנים. עזה לא היתה הכלא תחת כיפת השמיים שהפכה להיות כיום. היו הרבה קשרים. אני לא אומרת שהמצב היה ורוד, אבל היה אפשר להיפגש ולקיים קשרים בין ישראלים ופלשתינים. אבל עם כל מה שקרה בעשור האחרון, השבר המוחלט בין שתי החברות, הישראלים כבר אינם מכירים את עזה ולא את תושביה. ה"דמוניזציה" של הזולת הפכה למוחלטת. כל צד הפך עבור משנהו למפלצת. אולי גם זה, חוץ מהמצב, מוביל לפיגועי התאבדות. יש הרבה ניכור בין שני העמים.

ש: ישראל חיה בבידוד הולך וגובר ברמה הבינלאומית. יוזמות החרם מתרבות ומסייעות להתגברות האנטישמיות. האם זה מדאיג אותך?

ת: אינני יודעת, כי אינני חיה באירופה. הביקורות המוצדקות על המדיניות של מדינת ישראל מתגברות לפעמים בגלל אנטישמיות מושרשת ומדאיגות מאד. אבל הבעיה היא תגובת המדינה, שחושבת שכל ביקורת, גם לגיטימית, מגבירה את האנטישמיות. איננו מסוגלים להבדיל בין ביקורת מוצדקת על ישראל לבין אנטישמיות. בפועלה כך מדינת ישראל מסכנת את חיי היהודים באירופה ובארצות-הברית. הנורא מכל הוא המניפולציה של השואה בידי הממשלות השונות. הן לא הפסיקו להפיק טובות הנאה מהמניפולציה הזאת. המעשה הגרוע ביותר לזיכרון השואה, הוא השימוש בה כדי להצדיק את המעשים הבלתי מוסריים ביותר, כמו ההפצצות ללא הבחנה של ביירות ועזה, ששם הרגו נשים וילדים...

ש: את חשה מיואשת, מאוימת?

ת: הביקורת והיאוש שלי הם סימן לשייכות ולנאמנות שלי למסורת המחשבה הביקורתית המיוחדת ליהדות. אבל מה שמדאיג אותי במידה הרבה ביותר זו העובדה שבשנתיים האחרונות התחלתי לפחד לבטא את דיעותי. מה שקורה בתוך החברה הישראלית מפחיד אותי יותר מהסכינים. יותר מהתקפות הסכינים, אני מפחדת שנאבד את הדמוקרטיה שלנו. ואינני היחידה. אנו מתחילים לחשוד אלה באלה.

סוף הראיון

חיפשתי את נוסח הראיון המלא כדי להתרשם מדבריה של רונית מטלון כלשונם, ללא חשש שהוצאו מהקשרם, ומצאתי אותם מרושעים ואנטישמים בלי גבול, הן בתוכן והן בטון הדיבור. קשה אפילו להתייחס לכל התבטאות אנטישמית בראיון לגופה. בתקשורת הצרפתית והעולמית משכה את תשומת הלב במיוחד הצהרתה שישראל היא מדינת אפרטהייד, טענה רווחת בשיח האנטישמי כתחליף להשוואת ישראל לנאצים, השוואה שכבר יצא לה שם רע. אבל לא פחות מרושעת היא הטענה שמי שמעוניין במדינה יהודית מעוניין במדינה שאיננה דמוקרטית. זוהי טענה ששוללת למעשה את זכותם של היהודים להגדרה עצמית במדינה יהודית, אותה זכות הגדרה עצמית שעליה מתבססת תביעתם הצודקת של הפלשתינים למדינה. לא ממשלת ישראל ולא מתכנני חוק הלאום, שאפשר להסתייג מהם מסיבות רבות, לא ביקשו לשלול את אופיה הדמוקרטי של מדינת ישראל ולא הציבו את האופי היהודי כמנוגד או כשולל את האופי הדמוקרטי של המדינה כפי שאפשר להבין מדבריה של רונית מטלון. מרושעת ושקרית לחלוטין טענתה של מטלון שאין לחברה הישראלית (מן התוכן ברור שכוונתה לחברה היהודית בישראל) שום דבק מחבר מלבד השנאה לאויב – טענה זו משקפת את הניכור הגמור של רונית מטלון מהחברה הישראלית ולא את החברה היהודית בישראל, שלמרות הסדקים הרבים בתוכה היא חברה מאד סולידרית, בוודאי כשמשווים אותה לחברות במדינות האירופיות הגדולות ובאמריקה. מרושעת ושקרית לא פחות ההאשמה שישראל מלבה את הסכסוכים בין שכנותיה ומפיקה מהן תועלת. דוחה ושפלה במיוחד טענתה של רונית מטלון שממשלת ישראל עשתה שימוש בשואה כדי להצדיק את ההפצצות על ביירות ועזה. ביירות ועזה הופצצו כדי להפסיק את ירי הטילים משטחן על אזרחי מדינת ישראל ולא בגלל השואה, וההפצצות, בין אם מסכימים להן או לא, הוצדקו אך ורק בטענה שהן נדרשות כדי להגן על ביטחונם של תושבי ישראל. אבל רונית מטלון איננה מוותרת על שום טענה רווחת בשיח האנטישמי, שמניע מרכזי שלו הוא הרצון להשכיח את פשעי גרמניה ומדינות אירופיות אחרות כלפי העם היהודי כדי לטהר את עברה של אירופה וכדי לתת לגיטימציה לאנטישמיות כיום, ולכן הוא פועל להכפיש את עצם איזכור השואה, בטענה שמדינת ישראל משתמשת בשואה כדי להצדיק את פשעיה, טענה שרונית מטלון איננה מסתירה את להיטותה לחזור עליה, גם כשאיננה נשאלת על כך. ולבסוף מקפידה רונית מטלון להטיל את האחריות לאנטישמיות על ממשלת ישראל ולא על האנטישמים. כמובן שהראיון, מבלי להזכיר זאת במלה, מתנהל בהקשר של מתקפת הטרור על צרפת, שהביאה לתודעת הצרפתים את העובדה, שלא רק היהודים, אלא גם הצרפתים הם יעד לטרור, ועל רקע זה מתאמץ השיח האנטישמי הצרפתי ליצור מחדש ולהעצים את האבחנה בין רצח צרפתים לבין רצח יהודים, שאת דמם מתירים, בטענה שרצח יהודים הוא תגובה צודקת ומובנת מאליה לדיכוי הפלשתינים, גם אם מדובר ביהודים שחיים בצרפת. פירסום הראיון עם רונית מטלון נועד לשרת את התרת דמם של יהודי ישראל וצרפת גם יחד ואת האבחנה בין דמם לבין דם צרפתי שנשפך בפיגועי דאע"ש. הוא נועד גם לגלגל בכל דרך את אשמת האנטישמיות על קורבנותיה היהודים, שמואשמים במעשי הרצח נגדם, וכמו כל שיח אנטישמי אחרי השואה, הוא נועד לסלף ולהשכיח את זכר השואה. בנוסף לכל אלה נועד הראיון לתאר את ישראל כמדינה שהימין הקיצוני שולט בה ואיש איננו מתנגד לו, תיאור שאיננו חסר קשר לניסיון הצרפתי לגמד את עליית הימין הקיצוני האוהד לנאציזם בצרפת, שרק שיטת הבחירות הרובנית ותמרונים פוליטיים מנעו ממנו ייצוג פוליטי שמשקף את כוחו האמיתי. כל אלה רוויים בהאדרה עצמית של המתראיינת, שמציגה את הדקלום המתמשך שלה את השיח האנטישמי הנפוץ כגילוי של מחשבה ביקורתית נאמנה למסורת היהודית.              

אשפה

אנחנו ברחוב עזה בני מזל, כנראה בזכות השכן בבית ממול שמתגורר עכשיו במעלה הרחוב, בבית ראש הממשלה. לכן אצלנו רוקנו את האשפה מיד כשהסתיימה שביתת עובדי הניקיון, שהיתה לגמרי צודקת, כי איימו עליהם בפיטורים סתם ככה, כדי ללחוץ על הממשלה להעביר לעירייה כספים, ולמרות שלעיריית ירושלים יש מעט מדי עובדי ניקיון, שעבודתם קשה מאד ושכרם עלוב. את הכספים כבר העבירו, אבל האשפה עדיין נערמת ברחובות שראש הממשלה איננו מתגורר בהם: ברחוב בנימין מטודלה ערימות האשפה הענקיות שמתנשאות מעל הפחים מונעות את המעבר במדרכות, וברחוב אלפסי שמדרכותיו ממילא צרות ערימות האשפה כבר התגלגלו אל תוך הכביש, ומאיימות לחסום את הרחוב כולו. הבוקר עברה שיירת ראש הממשלה כדרכה בקול גדול ובצפירות רמות, וחשבתי אם הוא רואה בכלל את ערימות האשפה מהחלונות המואפלים שלו: האם חלונות הרכבים בשיירה שאי אפשר לראות לתוכם, אטומים רק מבחוץ פנימה, או אולי הם אטומים לשני הכיוונים? ואולי לראש הממשלה יש עניינים אחרים לענות בהם: יש מחבלים שרוצחים אנשים, וזה בוודאי יותר חמור מכך שבירת ישראל ירושלים מתכסה בערימות זבל ובקרוב תיקבר מתחתיו, ותושבי ירושלים, ששיבחו אותם בתקשורת כמי שיודעים להרוג מחבלים כהרף עין, חסרי אונים. האמת היא שתושבי ירושלים הרבה יותר נהרגים ממחבלים מאשר הורגים אותם, וגם כשהם חיים, החיים שלהם הם חיים בזבל, פשוטו כמשמעו, ולולא חתולי הרחוב הרבים שהורגים את העכברים והחולדות והנחשים שבאים בעקבותיהם, ולולא החורף הקר מאד שמקפיא בלילות את האשפה ואת חסרי הבית, היתה פורצת בעיר מגפה נוראה. אפילו בתקשורת הקדישו לנושא הזבל בירושלים כתבה אחת בחדשות, שכחתי באיזה ערוץ. האשפה בירושלים איננה פותחת מהדורות חדשות, והירושלמים נאנחים אבל לא מתקוממים ולא מפגינים כמו במקומות אחרים בעולם, למשל בביירות ובנפולי, ששם פרצו מהומות כשהערים התכסו בערימות זבל. הירושלמים הם אנשים יראי-שמיים וצייתנים. בשבת הם הולכים לבית הכנסת בבגדי שבת בין ערימות הזבל, ומעמידים פנים שאינם רואים ואינם מריחים. לפני שבוע החרדים שרפו פחי אשפה אבל זה היה בגלל שהמשטרה ביקשה לנתח גופת תינוק שמת בנסיבות חשודות, והסבא של התינוק, שהוא גם ראש עיריית בית-שמש, התפעל ממסירות הנפש של האנשים ששרפו את עגלות האשפה, אבל אף אחד לא חשב על זה שתמיד יש ברחובות ירושלים המון זבל לשרוף, כי תמיד פחי האשפה עולים על גדותיהם, והחתולים שקורעים את שקיות האשפה מפזרים ברחובות את החיים הנסתרים בבתים: את צלחות הפלסטיק עם שאריות החומוס והמטבוחה, את שאריות העוף הארוזות בנייר כסף מתבשילי השבת, ועוד הרבה דברים שיפה להם הכיסוי וכעת הם מושלכים וחשופים לעיני עוברי אורח, ואני חשה מבוכה ובושה מהנחשף והנחשפים, כי מי רוצה לפגוש את שאריות סעודותיו מהשבוע שעבר מקדמות את פניו ברחוב? שבוע עבר ממועד סיום השביתה, את המחבל מבר הסמטא כבר תפשו והרגו, את הגופה שלו צילמו כאילו אם לא נראה אותו מוטל מת לא נאמין שזה קרה, גם את הדירה שבה הסתתר המחבל צילמו. היו שם בגדים זרוקים ושאריות מזון, כמו ברחובות ירושלים, שמלאים בהררי שאריות מזון של אנשים אנונימיים, ואף אחד לא מצלם אותן, או אולי כן ואינני יודעת, אולי מישהו שאמנותו בעשיית סרטים לקח מצלמה ונדד ברחובות ירושלים וצילם את ערימות הזבל המתגבהות והראה איך הזבל עוטף ומכסה את רחובות ירושלים ובתי ירושלים, ואיך האנשים הולכים ונקברים בתוכו, ועוד מעט רק הראשים שלהם יציצו מתוך ערימות הזבל ויצעקו הצילו, ואחר כך גם הראשים יתכסו, חוץ מאחד שיטפס על צמרתו של דקל ויתבונן ממנה בהר הזבל המרשרש ברוח, ובראשו חתולים שמתקשים לזוז מרוב משמנים.      

אלזה לסקר-שילר / האהבה, חלום

כ"ד בטבת שחל היום הוא יום הולדתו של אחי, והתאריך הנוצרי הוא 4 בינואר שחל אתמול. לו היה בחיים היה בן 57. אני מתרגמת כאן שירים של אלזה לסקר-שילר, שבת-זוגו אסתי בחרה לקרוא על קברו, והוא תמיד נוכח בהיעדרו.

הָאַהֲבָה

מַשָּׁב עָנֹג כַּמֶּשִׁי

רוֹחֵשׁ עַל פְּנֵי שְׁנָתֵנוּ

כְּמוֹ לִבְלוּב מִתְדַּפֵּק

מֵעַל שְׁנֵינוּ.

וּנְשִׁימָתְךָ

הַבַּיְתָה אוֹתִי תִּשָׂא,

עַל פְּנֵי אַגָּדָה קְסוּמָה,

וּמַעֲשִׂיָּה כְּמוּסָה.

וְחִיּוּכִי הָעוֹקְצָנִי מְשַׂחֵק

עִם תָּוֵי פָּנֶיךָ הָעֲמֻקּוֹת

וּבָאוֹת הָאֲרָצוֹת

וְעָלֵינוּ מִתְרַפְּקוֹת.

מַשָּׁב עָנֹג כַּמֶּשִׁי

רוֹחֵשׁ עַל פְּנֵי שְׁנָתֵנוּ –

חֲלוֹם שֶׁיָּמָיו כִּיְּמֵי עוֹלָם

מְבָרֵךְ אֶת שְׁנֵינוּ.

Die Liebe

Es rauscht durch unsere Schlaf

Ein feines Wehen wie Seide,

Wie pochendes Erbluehen

Ueber uns Beide.

Und ichwerde heimwaerts

Von deinem Atem getragen,

Durch verzauberte Maerchen

Durch verschuettete Sagen.

Und mein Dornenlaecheln spielt

Mit deinen urtiefen Zuegen;

Und es kommen die Erden

Sich an uns zu schmiegen.

Es rauscht durch unsere Schlaf

Ein feines Wehen wie Seide,

Der weltalte Traum

Segnet uns beide.

חֲלוֹם

חֲטָפְתָּנִי שֵׁנָה אֶל גַּנֶיךָ,

בַּחֲלוֹמְךָ –  שְׁחוֹר עֲנָנִים אֶת הַלַּיִל סוֹבֵב –

כְּמוֹ אֲדָמוֹת אֲפֵלוֹת נִלְטְשׁוּ גַּלְגְּלֵי עֵינֵיךָ,

וּמַבָּטֶיךָ הָיוּ קַשְׁיוּת-לֵב –

וּבֵינֵינוּ הִשְׂתָּרְעוּ מִישׁוֹרִים,

נוּקְשִׁים, דוֹמְמִים, אַדִּירִים...

וּבְהִיוֹתָם לְגַעְגּוּעַי מְסוּרִים

נָשְׁקוּ לְפִיךָ, לְפַסֵי הַשְּׂפָתַיִם הַחִוְּרִים.

Traum

Der Schlaf entfuehrte mich in deine Gaerten,

In deinen Traum – die Nacht war wolkenschwartz umwunden –

Wie duestere Erden starrten deine Augenrunden,

Und deine blicke waren Haerten –

Und zwischen uns lag eine weite, steife

Tonlose Ebene…

Und meine Sehnsucht hingegebene,

Kuesst deinen Mund, die blassen Lippenstreife.

קול העם

תחושת האיפה ואיפה שעורר בי הפער בין יחסו המקל של בית המשפט העליון לנאשמים המפורסמים והמקושרים בפרשת הולילנד, אהוד אולמרט, אורי לופוליאנסקי, הלל צ'רני ואביגדור קלנר ואף דני דנקנר, לבין היחס המחמיר וחסר-הרחמים כלפי הלא מפורסמים ולא מקושרים, מהנדס העיר ירושלים אורי שטרית, שנדון לשבע שנות מאסר, ואיש לא התחשב בנסיבות הטרגיות שבהן הידרדר לקבלת שוחד, והמתווך בעיסקה מאיר רבין שנדון לחמש שנות מאסר, ואיש לא מחה לא על הרשעתם ולא על עונשם ולא על דחיית ערעורם, שהתבססו על אותו עד מדינה חולה לב שנפטר לאחר שלושה ימי חקירה נגדית קשוחה של סניגורו של אולמרט רועי בלכר, ופטירתו זו באמצע חקירתו הנגדית שימשה נימוק להקלה בדינו של אולמרט, וגם נימוק לגולל בעפר את המת, שסניגור לא נמצא לו בבית המשפט העליון, להכפישו ולבזותו ולערער על כל דבריו, ועל פסיקותיו של השופט דוד רוזן שהקשיב לעד המדינה הזה במשך חודשים ויכול היה להתרשם ממנו אישית, דבר שנמנע משופטי העליון, בנוסף לכך שמנעו מעצמם מדעת את ההאזנה לעדותה ולקלטותיה של שולה זקן, שעושות את פסק-דינם לצחוק לבושת כולנו, כל זה איננו נותן לי מנוח, כיצד יכולים לא רק שופטי דעת הרוב בעליון שזיכו את אולמרט מעבירת השוחד המרכזית, אלא גם אותם עיתונאים עצמם שהאזינו בשקיקה להקלטותיה של שולה זקן והביאו את מקצתן בפנינו, להעמיד פנים כאילו לא שמעו אותן מעולם, כיצד זוכה אהוד אולמרט שוב ושוב לחמלה ורחמים ואהדה ודברי תהילה ושבח שאין להם שחר, ואי אפשר אלא להרהר בצער בחוסר יכולתם של אנשים חכמים והגונים לכאורה לעמוד כנגד מניפולציות רגשיות ותעמולת שקר מהסוג שאהוד אולמרט מתמחה בו ואיפיינו את כל דרכו הציבורית: חיזורו הבלתי פוסק אחר העיתונאים והליטופים והחיבובים שהם זוכים להם ממנו ומשרתים אותו בתמורה. קשה היה לי המראה בבית המשפט של אהוד אולמרט שלוחץ את ידי העיתונאים כמנהג ידיד נאמן, את פניו של שי שטרן החביב כשלחץ את ידו של אולמרט, את חיוכו של רביב דרוקר, מי שנחשב בצדק לעיתונאי אמיץ וביקורתי, שהצליח שלא בטובתו לשמש את אולמרט כאידיוט שימושי, כאשר העניק לו במה נדיבה לתאר את עצמו, ימים ספורים לפני מתן פסק-הדין בעירעור, כמי שעמד לחתום הסכם שלום עם אבו-מאזן, שרק חקירתו באזהרה מנעה את השלום המיוחל הזה, למרות שהראיות לכך שאולמרט עמד לחתום על הסכם שלום עם אבו-מאזן דלות בהרבה מהראיות לכך שקיבל שוחד כדי לקדם את פרוייקט הולילנד. מופע חיבוב העיתונאים בבית-המשפט הציג את אולמרט בכשרונו הבולט ביותר: להפוך עיתונאים נחשבים, מוערכים ואמיצים לסמרטוטים שבהם הוא מנגב את עקביו שהזדהמו בכספים מפוקפקים. כמו ילד המרותק למשמע אגדות קסם האזין רביב דרוקר בתכניתו לסיפוריו של אולמרט כיצד פיתה את אבו-מאזן לבוא לביתו, בטענה שרעייתו הנאמנה עליזה כבר עומדת עשרים וארבע שעות ומבשלת למענו, ואי אפשר היה להכיל את הבוז והזילזול וההתנשאות שרשף כלפי אבו-מאזן בדבריו האלה, שבהם גם הלעיג על יכולתו של אבו-מאזן לסייע בשיחרור גלעד שליט, וחייב אותנו להרהר בכך שאפילו לרקוח עיסקה לשיחרור גלעד שליט לא עלה בידי אולמרט – בנימין נתניהו הוא שהביא לשיחרורו המבורך כשהוא חי ושפוי, כמובן בעזרתם של אנשים טובים אחרים, אבל עדיין ההחלטה על מימוש העיסקה הזו עומדת לזכותו, ואי אפשר שלא לחשוב שאישיותו החמוצה והנקמנית של נתניהו, שאתמול, בטרם יבשו דמעותינו על החיים הצעירים והטהורים שנקטלו באכזריות, נאלצנו לחזות בעוד מופע הסתה וגזענות שלו שאפילו מהמעט שידוע על הרוצח שטרם נתפס לא היה לו שום בסיס, האישיות החמוצה והנקמנית הזו המלוה את חיינו זמן כה רב היא אחת הסיבות החשובות לחיבה התמוהה שלה זוכה אולמרט בקרב מיטב עיתונאינו, אחרי שתי מלחמות מיותרות ונוראות שהמיט עלינו בפזיזות וניהל ברשלנות, ואילו היינו מדינה מתוקנת, היה די בזאת כדי לסלקו מכהונתו גם מבלי להרשיעו בפלילים.

לשי שטרן סלחתי לאחר שצפיתי בכתבתו על פסק-דין הולילנד שבה התלבט בעצמו האם היה עליו ללחוץ את ידו של אולמרט, ובמיוחד בעקבות שיחתו המרעישה עם האדריכל ישראל גודוביץ', שסיפר על ישיבת הועדה המחוזית שבה אושר הפרוייקט בקלות מחשידה מאד, והתנגדותו של גודוביץ' לפרוייקט בשם אגודת המהנדסים והאדריכלים נדחתה בחטף – הנה ראיון שהייתי שמחה לראות את רביב דרוקר וברוך קרא מרחיבים אותו לתחקיר מאלף, כיצד אושר פרוייקט הולילנד בוועדה המחוזית, שלמיטב זיכרוני מפסק הדין עמוס הפרטים והמסמכים של השופט רוזן, התבססה הרשעתו של אורי לופוליאנסקי בשוחד בין השאר על כך שסייע ליזמי הולילנד להעביר את הדיון בפרוייקט מן הוועדה העירונית לוועדה המחוזית כדי לחסום התנגדויות, ואותו לופוליאנסקי מכר את נכסי הציבור הירושלמי שהופקד לטפחם ולשומרם – מעילה באמון קוראים לזה – למען תרומות למפעל חייו המבורך לכשעצמו יד שרה, שלפיכך סלחו לו רבים, כאילו עשה מעשה צדקה כשמעל בנכסי הציבור למען קידום מפעלו, חשוב ככל שיהיה.

אבל לצערי, אחרי הצפייה בתכניתו של שי שטרן, כבר לעולם לא אוכל להתגבר על התיעוב שעורר בי חיים כהן, והוא הרי היה האיש הנחמד שנהניתי כל כך לצפות בו מארח אנשים ומבשל להם, ומספר על אמא שלו המנוחה בזמן שהוא מפלט דגים ונחמד לזקנות שבאות להפגין את כישורי הבישול שלהן במאסטר שף, ופתאם בתכנית של שי שטרן הוא התגלה כבן דמותם של נהגי המוניות שמטיחים בנוסעיהם השבויים את מה שמכונה "קול העם". השופט רוזן פסק בלי ראיות, צעק חיים כהן, וחבט באגרופו בשולחן, מה זה כל יום תולים פה בן אדם בלי ראיות, וגם מי שמעלילה צריכה ללכת לכלא בדיוק כמו האנס. ואני שבמשך ימים ושעות רבות ישבתי וקראתי את פסק-הדין המורכב של השופט רוזן, שהיו בו הרבה מאד ראיות, מסכת כבדה וסבוכה של ראיות, אינספור מסמכים ועדויות, מטילה ספק רב בכך שחיים כהן ישב וקרא אי פעם ולו דפים ספורים מפסק-הדין הזה. את הטענה שהשופט רוזן הרשיע את אולמרט בלי ראיות שמע חיים כהן מן הסתם מפי עורכי-דינו, דובריו וחבריו של אהוד אולמרט, כפי שכולנו שמענו אותה מפיהם, אלא שהוא גם שמח לאמץ אותה ללא הסתייגות. חיים כהן מאכיל אנשים שיש להם כסף לשלם על ארוחות במסעדות, ולאולמרט יש הרבה כסף, שחלק גדול ממנו הושג בצורה מאד מפוקפקת ועל חשבון הכלל, אבל זה איננו מעניין את חיים כהן, שהפך מטַבָּח מוכשר, חביב וצנוע למעצמת תקשורת כוחנית, וכוח משחית, במיוחד כשהוא מגיע ללא חכמה ושיקול דעת שיאזנו אותו. ואת קביעתו שנצעקה על המעלילה שצריכה ללכת לכלא כמו המורשעים באונס השמיע כהן, באותה צעקנות וחבטת אגרוף בשולחן שאיפיינה את כל הופעתו בתכנית, בתגובה לסיפורה של כנרת בראשי על אורלי רביבו האומללה. לאיזו מעלילה התכוון חיים כהן? כמובן למתלוננת על אונס, שהרי ידוע שמתלוננות על אונס כולן זונות שקרניות שצריך לשלוח לכלא, אם לא להוציא להורג. כן, כן, חיים כהן הוא "קול העם", מושג שעלה השבוע בתכניתו של חיים זיסוביץ' "תיק תקשורת" בשיחה בין נרי ליבנה לבין בני ציפר עטור הפפיון, שבא להלין על יחס התקשורת לשרה נתניהו וחזר והבטיחנו, אותו איש שאיננו חדל להתנאות בידידיו המלומדים מן האקדמיה הצרפתית, שהעם יודע את האמת, ששרה נתניהו היא אשה נחמדה ומקסימה, והעם איננו מאמין לכל דיווחי השקר של התקשורת שהביאה את סיפוריהם המזעזעים של עובדי בית ראש הממשלה על רעיית ראש הממשלה המתעמרת בהם בלי גבול. נרי ליבנה העירה בעוקצנות שבני ציפר איננו בדיוק העם, ואחר כך העלתה אפשרות שהעם הוא כנראה מרכז הליכוד. פעם אכן הריעו במרכז הליכוד לרעיית ראש הממשלה, אבל במרכז הליכוד יש לראש הממשלה ולרעייתו גם מבקרים דעתניים, ולכן אפילו מרכז הליכוד איננו העם. וכמובן שעובדי הקבלן העשוקים מבית ראש הממשלה, שטורטרו וננזפו עד כדי התעלפות והתקף לב ולא זכו לרחמים על סבלם אינם העם. גם הנשים הצעירות והעניות שמשכירות את עצמן כפקידות ועוזרות זוטרות והופכות לצעצועי מין של בעלי השררה עד אובדן נפשן וכבודן אינן העם. העם הוא בני ציפר ועו"ד יוסי כהן ועו"ד אלי זוהר ועו"ד גיורא אדרת והיועץ אמיר דן וניר חפץ וסנדרה רינגלר וחיים כהן – אנשים שמרוויחים את לחמם מחנופה ושירות ושירות וחנופה לבעלי הממון, ההון והשלטון, ומן השירות והחנופה האלה הם שואבים את לחמם ואת כוחם, שמרוממים אותם ונושאים את קולם מעלה מעלה, לא רק מעל עובדי ניקיון ומטבח רמוסים, שחוטפים צעקות ונעליים בפרצופם, אלא גם מעל שופטים הגונים ואמיצים שאינם נושאים פני שררה, ועיתונאים שרק האמת נר לרגליהם. מי שנמכרים לנו כקול העם הם בני אותה פמליית החצר שחבריה שונים ומשונים במעמדם, בהשכלתם, במקצועם ובאופיים, אבל כולם בובות חוטים מרקדות של השררה המדבררים את דברה, ומעל כל הקולות האחרים נשמע קולם.