דגים כתומים

כשאחי נטה למות

הוא ביקש מחברה

שתצייר לו תקוה

והיא ציירה לו

דגים כתומים שטים בים כחול.

אחר כך אחי מת, למרות שמאד רצה לחיות

והדגים הכתומים המשיכו לשוט בים הכחול.

לפעמים אני תוהה היכן הדגים הכתומים

והקמע שהבאתי לאחי כשנטה למות.

זה היה קמע זהב עם עין כחולה וחמש אצבעות

ואחי כל כך רצה לחיות.

אבל אחי מת

והדגים הכתומים המשיכו לשוט בים הכחול.

לפעמים אני חושבת שאילו מתי אני

היה לי פחות אכפת מעצמי.

אבל אולי זו יוהרה של מי שנותר לחיות.

אינני יודעת מה חש הנוטה למות

וכשאדע זה יהיה כנראה מאוחר מדי להבין.

יש אנשים שיודעים להגיד מלים יפות על המות

או יודעים לצייר דגים כתומים שטים בים כחול.

אני מרגישה שהמלים טפשיות מול המות

אני מרגישה שאין מה להגיד מול המות

אני מרגישה טיפשה מול המות

אני מרגישה שאינני יודעת דבר

אני מדמיינת דגים כתומים שטים בים כחול.

לאה גולדברג מתרגמת שירים של קפקא

ברשימתי "לאה גולדברג על מכס ברוד ופרנץ קפקא" ציטטתי מיומנה של לאה גולדברג, מרישומיה ביומנה מיום ה-29.7.1939: "תרגמתי שלושה משירי קפקא, רק אחד במאה אחוזיו." הבעתי אז את צערי שלא העתיקה את התרגומים ליומנה, כי חששתי שלא אוכל לאתר תרגומים אלה. אבל ימים ספורים אחר כך קיבלתי מייל מארכיונאית "גנזים" הילה צור, שתמיד מסייעת לי למצוא דברים, והיא שלחה לי את תרגומיה של לאה גולדברג לשירי קפקא שמצאה בעזבונה השמור ב"גנזים", וגם העתקה שלהם לנקי, כנראה בידי מישהו אחר, והנה הראשון שבהם: 

דְּהַר, סוּסִי הַקָּטָן

שָׂאֵנִי הַמִּדְבָּרָה.

וְשָׁקְעוּ הֶעָרִים, הַכְּפָרִים וּפַלְגֵי-הַחֶמֶד.

בְּרֹב כָּבוֹד - בָּתֵי-הַסֵּפֶר,

בְּקַלּוּת פּוֹזְזָה - בָּתֵי הַמַּרְזֵחַ,

שָׁקְעוּ פְּנֵי נְעָרוֹת

נִגְרָפִים בְּמִזְרַח-הַסַּעַר.

וכאן החלה התהייה מצדי: מכיוון שגולדברג חזרה וכתבה "יומני קפקא", חיפשתי את השירים בטקסטים שהתפרסמו בכותרת "יומנים", ולא מצאתים שם. כעת הביאה לי בתי שרון מהדורה חדשה ומוערת של יומני קפקא וגם בה התקשיתי למצוא את השירים, ואז כשכבר נואשתי, הבריקה המחשבה: מחברות האוקטבו, אותם פנקסים קטנים שקפקא רשם בהם הגיגים וסיפורים קטנים וטיוטות (בשנת 1998 התפרסם בהוצאת "עם עובד" תרגום עברי למחברות של הפרופ' שמעון זנדבנק, אך הוא איננו בידי), ואכן שם נמצאו לי השירים. מה שגולדברג כנתה ביומנה "יומני קפקא", הן איפוא מחברות האוקטבו. במחברת האוקטבו החמישית נמצא השיר הקצר, לדעתי טיוטה של שיר שקפקא זנח ולא ממש שיר מלא, והריהי כלשונה:

Trabe, kleines Pferdchen,

Du traegst mich in die Wueste

Alle Staedte versinken, die Doerfer und lieblichen Fluesse,

Ehrwuerdig die Schuelen, leichtfertig die Kneipen,

Maedchengesichter versinken,

Verschleppt vorn Sturm des Ostens.

ואני מוסיפה כאן תרגום משלי בחרוזים, למרות שבמקור אין חרוזים, ואפילו לא משקל, רק צלילים דומים שמזכירים לעתים חרוזים. שני התרגומים, של לאה גולדברג וגם שלי, אינם ממש מדויקים, אבל די בהם כדי לחוש את אווירת הדכדוך והאפוקליפסה שביטא קפקא בשורותיו: 

סוּסוֹן קָט, דְּהַר,

שָׂאֵנִי לַמִּדְבָּר:

כָּל הֶעָרִים טוֹבְעוֹת, טוֹבְעִים כְּפָרִים וּנְהָרוֹת,

בָּתֵי סֵפֶר בְּאֹרֶךְ-אֲפַּיִם, בָּתֵי-מַרְזֵחַ בְּפַחַז כַּמַּיִם,

טוֹבְעִים פְּנֵי נַעֲרוֹת,

סַעֲרַת הַמִּזְרָח נוֹשֵׂאת עַל כַּפַּיִם.

בקשת קפקא מהסוס לשאתו למדבר נשמעה לי מוזרה למישהו שחי כמעט כל ימיו בפראג, וגם הביטוי Sturm des Ostens, "סערת המזרח" או "סופת המזרח" – איזכורים אלה העניקו לשיר גוון תנ"כי, מעין "מי יתנני במדבר מלון אורחים" (ירמיהו, פרק ט פסוק א). השיר איננו מתחבר לטקסטים שלפניו ולאחריו, אך שורות המצטרפות אף הן לשיר קצר ומופיעות במחברת מעט קודם אולי מאפשרות אכן לפרש אותו כשיר בהשראה תנ"כית:

Das Trauerjahr war vorueber,

Die Fluegel der Voegel waren schlaff.

Der Mond entbloesste sich in kuehlen Naechten,

Mandel und Oelbaum waren laengst gereift.

וכך תירגמה שורות אלה לאה גולדברג:

עָבֹר עָבְרָה שְׁנַת הָאֵבֶל

כַּנְפֵי הַצִּפֳרִים רָפוֹת.

בְּצִנַּת לֵילוֹת גִּלָּה מַעֲרוּמָיו הַסַּהַר,

עֵץ הַשָּׁקֵד וְהַזַּיִת הִבְשִׁילוּ זֶה כְּבָר.

ונראה לי שאפשר להניח שקפקא, שמעולם לא הרחיק ממרכז אירופה, פגש שקד וזית בצוותא רק בתנ"ך.

לפני השיר הקצר מופיעה שורה קצרה שכנראה איננה שייכת לשיר, אבל אולי כן:

"מה שאני נוגע בו, מתפרק."

וקודם לכן, במחברת האוקטבו הרביעית, השיר שגולדברג תירגמה בחלקו:

 

Ach was wird uns hier bereitet?

Bett und Lager unter Baeumen,

Gruenes Dunkel, trocknes Laub,

Wenig Sonne, feuchter Duft.

Ach was wird uns hier bereitet?

Wohin treibt uns das Verlangen?

Dies erwirken? Dies verlieren?

Sinnlos trinken wir die Asche

Und ersticken unsern Vater.

Wohin treibt uns das Verlangen?

Wohin treibt uns das Verlangen?

Aus dem Hause treibt es fort.

Es lockte die Floete, es lockte der frische Bach.

Was geduldig dir erschien,

Rauschte durch des Baumes Wipfel

Und der Herr des Gartens sprach.

Suche ich in seinen Runen

Wechsels Schauspiel zu erforschen,

Wort und Schwaere…

  

וכך תירגמה לאה גולדברג את שני הבתים הראשונים:

אוֹיָה, מַה נָכוֹן כָּאן לָנוּ?

תַּחַת עֵץ מִשְׁכַּב-הַלַּיִל,

יְרַק הָאֹפֶל, שְׁרַב עָלִים.

שֶׁמֶשׁ לַחַץ, רֵיח לַח

אוֹיָה, מַה נָכוֹן כָּאן לָנוּ?

אָן תַּנְחֵנוּ תְּשׁוּקָתֵנוּ?

פֹּה הֶשֵּׂג? וּפֹה לָסֶגֶת?

בְּלֹא הָגוּת נִשְׁתֶּה הָאֵפֶר

וְנַחְנוֹקָה אֶת אָבִינוּ.

אָן תַּנְחֵנוּ תְּשׁוּקָתֵנוּ?

לאה גולדברג הצטערה שלא הצליחה לסיים את התרגום, אבל היתה מאד מרוצה מהאופן שבו תירגמה את השורה הרביעית בבית הראשון: "תרגמתי שלושה משירי קפקא, רק אחד במאה אחוזיו. כנגד זה, באחר, השמחה על הביטוי "שמש לחץ וריח לחץ" כמו "לחם לחץ". לדעתי טוב מאד." נראה כי השינוי מ"שמש לחץ, ריח לחץ" ל"שמש לחץ, ריח לח" המדויק יותר, נעשה בידי המעתיק/העורך שגם תיקן את הכתיב והניקוד העבריים, שגולדברג טרם שלטה בהם היטב באותם ימים, ארבע שנים בלבד ממועד עלייתה לארץ. (התרגומים התפרסמו בכרך תרגומי השירה של גולדברג בהוצאת פועלים 1975.) או אולי בעצם טעתה גולדברג ביומן (או שהטעות נפלה אצל המו"ל?), ובשיר תירגמה "שמש לחץ, ריח לח", כדי ליצור את המצלול לחץ-לח, בדומה למצלול הישג-לסגת שיצרה בבית הבא.

והנה תרגומי שלי לשיר כולו:

מַה הֵכִינוּ לָנוּ כָּאן!

בֵּין עֵצִים מִטָּה מֻצַּעַת

אֹפֶל יָרֹק, יֹבֶשׁ עָלִים,

מְעַט שֶׁמֶשׁ, נִחוֹחַ לַח,

מַה הֵכִינוּ לָנוּ כָּאן!

לְאָן מְבִיאֵנוּ הַגַּעְגוּעַ?

לְהַשִּׂיג זֹאת? לְאַבֵּד זֹאת?

אֶת הָאֵפֶר סְתָם שׁוֹתִים

וְאֶת אָבִינוּ חוֹנְקִים.

לְאָן מְבִיאֵנוּ הַגַּעְגוּעַ?

לְאָן מְבִיאֵנוּ הַגַּעְגוּעַ?

מִן הַבַּיִת הָלְאָה הָלְאָה.

פִּתּוּ חֲלִילִים, פִּתָּה פֶּלֶג זַךְ.

מַה שֶׁנִּגְלָה לְךָ בְּאֹרֶךְ-רוּחַ

רִשְׁרֵשׁ בְּצַמֶּרֶת הָאִילָן

וַיְּדַבֵּר אֲדוֹן הַגַּן.

אֲחַפֵּשׂ בְּאוֹתוֹתָיו

לַחֲקֹר מַחֲזֶה חֲלִיפוֹתָיו

מִלָּה וּפֶצַע...

אולי גם השיר הזה איננו גמור. ואולי כן. ואי אפשר שלא לחשוב על כך שבכל הפרוזה העזה שלו לא העז קפקא לשתות אפר ולחנוק את אביו, והנה דוקא באמנות שלא היתה שגורה על פיו, השירה...

ואני מאחלת לכל הקוראים חג סוכות שמח, עם אופל ירוק, ויובש עלים, ומעט שמש, או ירק האופל, שרב עלים ושמש לחץ, ושמחת בחגיך, והיית אך שמח.

על השכנים של הסיפור, ועל הבידיון והחיים

לפני יום הכיפורים מצאתי בחנות את ספרו של עדו גפן "חוף הים של ירושלים", וראיתי שיש בו סיפורים יפים וקניתי אותו. את הסיפור ששמו כשם הספר קראתי מיד, והוא סיפור יפה על זוג קשישים ועל צער הזיקנה וגם על תעתועי הזיכרון שלנו שאין לדעת אם הם מציאות או חלום. אחר כך ביום הכיפורים קראתי עוד שני סיפורים מהספר, את הסיפור הראשון שקוראים לו "המחלקה הגריאטרית", ואחריו קראתי את הסיפור הרביעי שקוראים לו "מוצב נפטון", ומהר מאד הבנתי שהסיפור "מוצב נפטון" שמתרחש במוצב בצפון, הוא סיפור התקרית שמוזכרת ב"מחלקה גריאטרית" כתקרית שקרתה לאחת הדמויות קודם לכן, והוא כאילו סיפור הזוי אבל בעצם סיפור שיכול היה להיות מציאותי לגמרי ואולי גם היה. שני הסיפורים כתובים בגוף ראשון, למרות שברור שלא ייתכן שהמְסַפֵּר הוא אותו מְסַפֵּר, ונדמה היה לי שהם שני נסיונות שונים לכתוב רומן שלם, שנשארו מהם שני סיפורים שלמים לכשעצמם, שלמרות שיש להם מְסַפְּרים שונים, והם כתובים בסגנון קצת שונה, הם מתייחסים לאותה דמות, שבשני הסיפורים היא איננה הדמות המרכזית, ויחד עם זאת היא דמות מפתח בשני הסיפורים. הסיפור "מוצב נפטון" פחות יומרני ויותר שלם ומדויק, כי הוא משרטט יפה קבוצה קטנה של חיילים במוצב אחד, וכמה אירועים שקורים להם במוצב בתוך ימים ספורים. חשבתי על הסופר, שניסה לכתוב רומן על משהו שנדמה לי שיש לו גרעין מציאותי, או כמה גרעינים, וכולם עוסקים בצבא שכולנו חווים אותו באופן מאד מציאותי וגם באופן מאד הזוי, חשבתי על זה גם בהקשר של הסרט "פוקסטרוט" שקראתי הרבה מאמרים שמתווכחים עליו, וכמה מהמבקרים והצופים שכתבו עליו התייחסו לשאלה של מידת המציאותיות שלו, וייצוגי המציאות שלו, וחשבתי על השירות שלי בבית-שאן כמורה חיילת שמלמדת ילדים עם פיגור שכלי בבית-שאן שלאחר חדירת המחבלים לבתים בעיירה ורצח של תושבים בבתיהם, שזה הדבר הכי בלתי נתפס והכי נורא, והחברות שלי לדירה שהתעקשו להזיז את ארון הבגדים הכבד בכל לילה כדי שיחסום את הדלת, למקרה ששוב יבואו מחבלים, ואני ביקשתי להפסיק עם זה כי לא היה לי כוח להזיז את הארון הכבד בלילה אל הדלת ובבוקר להזיז אותו בחזרה כדי שנוכל ללכת לעבודה, והחיילת התמימה מכולן שהתעקשה ללכת לטייל לבדה באמפיתיאטרון למרות שהזהרנו אותה ומישהו התנפל עליה וקרע מידה את השעון וכמעט אנס אותה – למרבה המזל היא הצליחה לברוח וביקשה שלא יספרו לי, כי אני שכבר נאנסתי בנסיבות לכאורה פחות מפחידות אמרתי לה שבשום אופן לא תלך לשם לבדה ושהיא מסכנת את חייה, אבל החברות האחרות סיפרו לי כשהיא לא היתה, ולפעמים נקראתי שם לצאת בלילה לשמור עם מילואימניק, ושקלתי אז משהו כמו ארבעים וארבעה קילו, ונשאתי רובה קרבין כי הוא היה היחיד שיכולתי לירות בו בלי לעוף כי אין לו כמעט רתע – במטווחים בטירונות יריתי ברובה צ'כי וגם בעוזי, ושניהם העיפו אותי אחורה והמ"כית תמכה בי מאחור בכל הכוח כדי שלא אעוף, ובלילה הנחתי את הקרבין שאהבתי אותו מאד, כי הוא גרם לי להרגיש חזקה ומיומנת, מתחת למיטה, בחדר המוזר שלי שהחיילת הקודמת צבעה אותו בוורוד – כמה שמחתי כשסיידו לנו אותו מאוחר יותר בלבן – וקישטתי אותו בפוסטר של הציור של רמברנדט של בנו טיטו, שעדיין תלוי בסלון שלי כקמע ותזכורת לימים אחרים, ואנשי בית-שאן שלא הכירו אותו נעמדו מולו תמיד ביראת כבוד, מה שגרם לי להבין את כוחה של אמנות אמת. כל הדברים האלה, אילו תיארתי אותם בסרט, וגם איך הסתובבתי בבית שאן כשראשי עטוף היטב במטפחת כדי לא להידבק בכינים ששרצו בראשי הילדים – לפעמים הבאתי שמפו נגד כינים לעבודה וחפפתי להם את הראש בכיורים של השירותים, למרות שלא היינו אמורות לעשות כאלה דברים, ואיך אחד הילדים שלא סבל מפיגור קשה כמו שאר הילדים אבל סבל מבעיות נפשיות קשות התחיל לזרוק עלינו באמצע הטיול אבנים, ואני הרמתי בזרועותי את שני הילדים הקטנים ביותר וברחתי איתם ממטר האבנים, ושאר הילדים המפגרים רצו אחרי. איזה סרט הזוי יכולתי לעשות אילו תיארתי את השירות הצבאי שלי בדיוק כמו שהוא היה במציאות, או לפחות כמו שאני זוכרת אותו. החיים בצבא הם תמיד במידה כזו או אחרת הזויים, כי חיילים מתנתקים מהסביבה שבה הם גדלו ונמצאים במקום אחר לגמרי, לא רק גיאוגרפית, מקום שיש לו חוקים מאד שונים ומאד מוזרים מנקודת ראות של החיים השגרתיים של רוב האנשים. מאז שהשתחררתי הייתי בבית-שאן אולי פעמיים במשך כל עשרות השנים שחלפו מאז, וספק אם אכיר אותה בכלל אם אבוא לשם, ואולי המבקרים שיורדים על יוצרים שעוסקים בהווייה הצבאית טועים קודם כל בכך שהם אינם מבינים שכמעט כל אדם שחושב על השירות הצבאי שלו בדיעבד מתוך חייו באזרחות, חווה תחושה שהוא הוזה, שדמותו שלו שמסתובבת בזיכרון הזה היא דמותו של אדם אחר, ופשוט לא הגיוני ולא יכול להיות שזה הוא עצמו. לפעמים אנשים מצפים שהסיפור שלך יעשה סדר באופן ההזוי שבו חווית את הסיטואציה הצבאית, אבל אתה מסוגל לספר את הסיפור שלך אך ורק מתוך חוויית ההזיה, כי ככה חווית את המציאות וכך בהכרח אתה יכול לזכור אותה.

עכשיו סטיתי לגמרי ממה שבעצם רציתי לספר, כשהבנתי שהסיפור הראשון והסיפור הרביעי בספר של עדו גפן, "מחלקה גריאטרית" ו"מוצב נפטון" הם בעצם שני ניסיונות שונים לכתוב את אותו רומן, שזה קורה להרבה סופרים שמנסים לספר על משהו מציק שקרה להם בחיים ומנסים ככה, ומנסים אחרת, ולא כל כך מצליחים, אבל לפעמים יוצאים מזה כמה סיפורים קצרים, ואז כשאתה רוצה לפרסם אותם שואלים אותך אם יש לך עוד ומאגדים אותם לספר של יותר מסיפור אחד, ולפעמים זה מתאים ולפעמים זה לא כל כך מתאים, אבל עורכים משתדלים לא להוציא ספרים קצרים מדי, אז הם משדכים יחד כמה סיפורים שלפעמים שייכים ולפעמים לא באמת שייכים. כשרציתי לפרסם את הנובלה שלי "הסיוט" שלחתי אותה להוצאת "עם עובד" ונילי מירסקי הזמינה אותי אליה ואמרה שהיא רוצה לפרסם את הנובלה בספריית המנויים של עם עובד אבל היא קצרה מדי, אז אם יש לי עוד סיפור שאפשר להצמיד אותו אליה. היה לי עוד סיפור שיכול היה להתאים אבל הוא ממש לא נועד לפירסום, ואמרתי לנילי מירסקי שאני רוצה ש"הסיוט" יתפרסם לבדו כי ככה נראה לי מתאים, ואז היא העבירה את הסיפור שלי לאילנה המרמן, שערכה סידרה של ספרים קצרים, נדמה לי בשם "פרוזה אחרת". להפתעתי אילנה המרמן התקשרה ואמרה שהיא קראה את הסיפור שלי כמו קוראת ולא כמו טקסט לעריכה והיא רוצה להוציא אותו. אחר כך המנכ"ל של עם עובד באותם ימים ירון סדן בא לירושלים לחתום אתי חוזה והזמין אותי לפגוש אותו, נדמה לי בקפה "קפית" במושבה הגרמנית, בכל מקרה שם בסביבה. הוא רצה שאספר לו על "הסיוט" אבל לא הייתי מסוגלת והוא קצת התעצבן עלי, אולי הוא היה רגיל לסופרים שנהנים לדבר על הספרים שהם כתבו ואני לא כל כך נהניתי. בכל אופן הוא חתם איתי על חוזה שיוציאו לי את "הסיוט" בסידרה של אילנה המרמן. סיפרתי את זה למריצה רוסמן מהוצאת "גוונים", שהוציאה על חשבונה את הרומן הראשון שפירסמתי "קלהיימרין" והיא הצטערה אבל אמרה לי בהצלחה. אני מאד אוהבת את מריצה רוסמן ואת העבודה שלה, ובסופו של דבר הוצאתי אצלה גם את "הסיוט". וזה קרה ככה: הרבה זמן אחרי שחתמתי על החוזה עם ירון סדן לא קרה כלום, ומה שכן קרה בזמן הזה זה שהבעל של אילנה המרמן, הפרופ' יירגן ניראד, מת מסרטן, שעל כך היא פירסמה אחר כך את הספר של שניהם "במזל סרטן", ומה שעוד קרה שהיו בחירות ואני כתבתי מאמר ב"הארץ", שאז עוד פירסם מאמרים שלי, בעד ממשלת אחדות לאומית, ואילנה המרמן מאד לא אהבה את המאמר. בהלוויה של פרופ' ניראד פגשתי את אילנה המרמן וגם בעוד הזדמנות ביקרתי בביתה, ואז היא כבר ידעה שזאת אני ולא מישהי אחרת שקוראים לה במקרה באותו שם שהוא שם די נפוץ, ואמרו לי שיש בפייסבוק שתים-עשרה ענת פרי ואף לא אחת מהם היא אני, כי לי אין חשבון בפייסבוק, ואני כבר לא זוכרת מתי בדיוק הכל קרה אבל כבר אז ממשלת גרמניה חשבה שאני אשה מאד מסוכנת, כי כשכתבתי על הימין הקיצוני באוסטריה שמאד התחזק בשנים ההן, כתבתי גם על הקשרים שלו עם הימין בגרמניה, וזה מאד הרגיז את הגרמנים, וכבר אז אילנה המרמן היתה מאד חביבה על הגרמנים והוזמנה להיות אורחת של ממשלת גרמניה על אגם ואנזה וכאלה דברים, אז הבנתי שהיא לא אמורה לפרסם דברים שאני כותבת, והיו לי גם סיבות לחשוב שהיא זו שמנעה את פירסום הרומן הראשון שלי "קלהיימרין" בהוצאת "עם עובד" שתחילה מזכירת ההוצאה ביקשה ממני לשמור להם אופציה לפרסם אותו, ואחרי המון זמן קיבלתי מהם מכתב דחייה מאד מאד מוזר שהם לא יכולים להוציא את הספר מסיבות כלכליות, שזה קצת מוזר לכתוב על טקסט פשוט של מאתיים עמודים, והוצאתי גם אותו בהוצאת "גוונים", אבל לא היתה לי שום הוכחה שזה באמת בגללה. נורא רציתי לדעת. בעצם כשביקשתי מנילי מירסקי להוציא את "הסיוט" לבדו בלי עוד סיפורים, חשבתי שאגרום בעצמי לכך שהוא יגיע לאילנה המרמן, שחשבתי שאין סיכוי שהיא אי פעם תוציא ספר שלי, אבל הייתי חייבת לדעת בוודאות, כי הסקרנות הרגה אותי, ובאמת מאד התפלאתי כשהיא החמיאה לי על הספר ואמרה כמה היא רוצה להוציא אותו, ושזה הספר היחיד שהיא קראה אותו כספר בזמן מחלת בעלה. אבל השבועות עברו ולא קרו כלום ואז דיברתי שוב עם אילנה המרמן והיא אמרה לי שהיא מצטערת, שהיה לה ליקוי מאורות בגלל מחלת בעלה ובעצם עכשיו היא רואה שהספר שלי לא ראוי בכלל לפירסום, הוא כמו הטקסטים שחולי נפש כותבים בבתי חולים לחולי נפש, ואני אמרתי שאין בעיה, שרק תגיד לירון סדן שיבטל לי את החוזה, כי זה חוזה שמחייב גם אותי לתת להם את הספר לפירסום, וירון סדן ביטל לי את החוזה בלי לשאול הרבה שאלות, והתקשרתי למריצה רוסמן מ"גוונים" שמאד שמחה לפרסם את "הסיוט" וגם פירסמה אותו מאד יפה, והמשורר עמוס לויתן שעבד בגוונים כעורך והיה מאד חביב אלי אמר לי שאולי כדאי לכוף את הראש כדי להוציא ספר בהוצאת עם עובד הנחשבת ואמרתי לו שבמקרה שלי לא כדאי. אני כבר לא זוכרת אם אני ביקשתי מאילנה המרמן להחזיר לי את כתב היד, או שהיא ביקשה להביא לי אותו, בכל אופן היא ביקשה לבוא אלי, והיא הביאה לי את כתב היד שהיה מקושקש כולו ובכמה מקומות היא אפילו קרעה את הדף מרוב שהיא מחקה מלים כל כך חזק. לפני שהיא באה סגרתי בחדר של הבנות את הכלבה שלי שגם שמה היה קאיה – שרון קראה לה כך, הרבה מאד שנים לפני שידענו שכלבה בשם הזה כל כך תתפרסם – כי היא היתה עצבנית, במיוחד מאז שהיא המליטה שבעה גורים, שמהם נשאר לי רק קאיקאי הקטן והחולה, אבל אילנה המרמן התעקשה שאני אוציא אותה מהחדר כי היא נורא רצתה לראות אותה, וברגע שפתחתי את הדלת קאיה יצאה ונשכה אותה בקרסול מאחור, ומאד נבהלתי, אבל אילנה דוקא היתה בסדר ואמרה שזה היא אשמה שהיא התעקשה לראות אותה. התנצלתי מאד והיא הלכה ויותר בחיים לא נפגשתי איתה, רק קראתי אחר כך את הספר שלה "במזל סרטן" וחשבתי שהוא ספר מאד חשוב, אבל שהיא יכולה רק לתעד דברים ולעולם לא לכתוב ספרות, כי לזה צריך נפש אחרת. וחשבתי שכל זה לא היה קורה אם הייתי נותנת לנילי מירסקי עוד כמה סיפורים, או אולי מעבדת קצת את הסיפור שלא רציתי לפרסם, כדי שלא יחשוף את מה שפחדתי לחשוף, הרי כולנו רק מספרים על הפצעים בחיינו האמיתיים, וכל השאר הוא בעצם הסוואה או קישוט, והרי אם אתה כותב, בעל כורחך אתה נחשף, ולא תמיד אתה מודע לכל מה שאתה חושף, ומצד שני כשמפרסמים סיפור מאד חשוב אם יש לו שכנים ואם השכנים נאים בעיניו, כי לא כל הסיפורים יכולים לדור בשלום זה עם זה בכפיפה אחת, וסיפור מאד צריך שהשכנים שלו יהיו מתאימים. כשהייתי צעירה רציתי מכל דבר שקרה לי בחיים ליצור סיפור, אבל עם הזמן אני יותר ויותר חושבת, שאולי אני צריכה פשוט לספר את הדברים שקרו לי כלשונם, ולא להתאמץ לטוות מהם סיפורים שקוראיהם ממילא נחלקים לשניים: אלה שמתייחסים לכל בידיון כאילו הוא דו"ח מקרה ובודקים עד כמה הוא דומה לחיים, ואלה שמבינים שהוא בידיון, אבל בכל זאת רוצים לדעת מה מתוכו אמיתי. אז זהו, כל מה שכתבתי היום לגמרי קרה באמת, למרות שאפילו כשאני קוראת אותו לעצמי נדמה לי שבעצם מדובר בסיפור. אני עצמי בוודאי הייתי שואלת אם הכלבה הזקנה שכבר מתה מזמן בשיבה טובה באמת נשכה את אילנה המרמן ברגל, והיא באמת נשכה אותה ברגל מאחור. אולי אם הייתי עושה מזה סיפור הייתי כותבת שהכלבה נקמה את עלבוני, אבל בחיים האמיתיים הרגשתי רק בהלה ופחד, ושמחתי רק שלא היו לי מהנשיכה הזאת צרות.