הייתי רוצה לדעת אם נשים שנאנסו אהבו את הסרט "לא רואים עלייך", כי אני לא אהבתי אותו. לכאורה זה סרט שצריך לדבר לנשים שנאנסו, כי עשו אותו שתי נשים שנאנסו על ידי האנס שקראו לו האנס המנומס: הבמאית מיכל אביעד כתבה את התסריט יחד עם טל עומר, על בסיס חוויותיהן שלהן. שתיהן היו קורבנות של האנס שקראו לו האנס המנומס, כינוי שהוציא אותן מדעתן, כי הוא היה אחד האנסים הכי אכזריים שפעלו בישראל, שחנק את קורבנותיו והתעלל בהן במשך שעות, והקטעים הכי חזקים בסרט הם הראיונות עם נאנסות, שאני לא יודעת אם הם אותנטיים או שאלה שחקניות שכאילו מתראיינות בתור נאנסות. אני לא מבינה את הבחירה לעשות סרט עלילתי ולא תיעודי, שזה היה יכול להיות הרבה יותר מעניין והרבה יותר משמעותי, אם הן היו מתיישבות מול המצלמה ומספרות את הסיפור שלהן, במקום לביים שחקניות ולהמציא להן איזה סיפור סטריאוטיפי, כדי שיהיו שני טיפוסים שונים: אחת שרוצה לחקור את האונס ואחת שלא, אחת שלא יכולה לסבול יחסי מין בגלל האונס ואחת שדוקא נהנית ממין מזדמן, שזה הכי טפשי ומעצבן, כי אונס הוא לא צורה של יחסי מין אלא צורה של התעללות אלימה ופולשנית ופוגענית במיוחד, אשה שנאנסת מרגישה שמתעללים בה, לא שמתעלסים איתה, ואונס לא פוגע ביכולת לקיים יחסי מין, הוא פוגע ביכולת לקיים יחסים עם בני אדם, כי הוא ממחיש באופן בלתי ניתן למחיקה שהגיהנום הוא הזולת, ומזה מאד קשה להתאושש, מחוסר היכולת לבטוח באנשים שלא יפגעו בך, ומחוסר האונים והחרדה שמעוררת ההתעללות שאין אפשרות למנוע או להפסיק אותה, וכל מה שמזכיר אותה בדיעבד. בגלל זה הדמות בסרט של לילי שמתגרשת מבעלה ונהנית ממין מזדמן היא הדמות הכי מזויפת והכי סטריאוטיפית שאפשר להמציא והכי מחמיצה את העניין, ואי אפשר בכלל להבין מה הסיפור שלה קשור לסיפור של האונס. אני לפחות לא הבנתי, וגם זה שהיא לא רוצה להתעסק באונס כי היא בדיוק מתגרשת מחמיץ לגמרי את העניין, כי באונס לא רוצים להתעסק בגלל שקשה להתמודד עם האימה שהאונס מעורר ולא בגלל סיבה חיצונית שלא שייכת בכלל לעניין. כמובן שכל משבר בחיים מחזיר לאונס ולכל הזיכרונות הטראומטיים וזה זיכרון טראומטי שחוזר כל הזמן ומענה את הקורבנות בלי הפסקה. אי אפשר לשכוח אונס. כל הזמן נזכרים בו בלי לרצות. זה לא מפריע לקיים יחסי מין או להינות מיחסי מין. זה מפריע לחיות. בסרט אין לגיבורות פלשבקים מהאונס, אולי כי לא רצו להראות את האונס עצמו, אבל פלשבקים מהאונס זה הדבר שהכי מענה נאנסות, ושהכי קשה להתמודד איתו. מצד שני שתי הגיבורות בסרט הן מאד יוצאות דופן, אחת ישנה יחד עם הבת שלה מרוב פחד לישון לבד, והשנייה פעילה למען הפלשתינים וכל הזמן חושבת רק על זה וכנראה צריך להבין שזו הצורה שלה להדחיק את האונס, אם כי בהחלט ייתכן שסתם לא הבנתי איך הפעילות של לילי למען הפלשתינים שמשתלטת לה על החיים ומערערת את יחסיה עם בעלה קשורה לאונס, וגם נורא עיצבן אותי, שאשה שנאנסה צריכה כביכול להיות יוצאת דופן במשהו, שונה משאר הנשים בישראל שמפחדות פחד מוות מפלשתינים ואין להן שום חשק לישון במיטה אחת עם הילדים הקטנים שלהן, גם אם הן חיות לבד. נשים שנאנסו חיות כמו כל הנשים האחרות ולא עושות בהכרח שום דבר חריג או יוצא דופן, הן רק נזכרות הרבה באונס וזה מציק, אבל לאו דוקא בהקשר של שינה בלילה או יחסי מין. זה מציק במיוחד כשמישהו מתעלל סתם, וזאת יכולה להיות התעללות מאד טפשית, ואז חוזרים למקום הזה של חוסר האונים, שזה מקום מאד קשה ומאד מפחיד, ולפעמים זה משתק למשך כמה זמן, ולוקח זמן עד שמתעשתים. לא תמיד ברור איפה האונס משפיע על ההתנהגות ולא תמיד בטוחים אם זה בוודאות האונס משפיע או האישיות או משהו אחר שקרה בחיים. ועוד דבר שמאפיין נשים שעברו אונס זה שהן אף פעם לא מדברות על זה ושהן מרגישות בודדות ושיש להן יותר פחדים, אבל לא בהכרח משהו שרואים מבחוץ, יותר סבל פנימי שבדרך כלל לא מבטאים. הכי שנאתי בסרט שהן דיברו איך הן מדמיינות שהן יתעללו באנס ובכל האנשים שפגעו בהן. זה היה מופרך וגם די מגעיל, ובדיוק הראה את הנשים כמו שגברים שונאי נשים מתארים אותן, מטורפות ורודפות נקם ושקועות בחלומות סירוס. אני אף פעם לא רציתי לעשות לאנס כלום. בהתחלה רציתי שהוא יבקש ממני סליחה ויגיד לי שהוא אוהב אותי ושהוא לא התכוון לפגוע בי או משהו כזה שיגרום לי להרגיש יותר טוב עם עצמי ועם כל העניין, ואחר כך, כשהבנתי שאין נסיבות מקילות לאונס, כשהייתי מוכנה להודות בפני עצמי שרק השתמשו בי כמו בחפץ, שלרגע לא היה אכפת לו ממני בתור בן-אדם, שספק אם הוא אפילו יכיר אותי ברחוב ויזהה אותי כאחת מן הנשים שהוא שכב איתן ובוודאי לא הייתי היחידה מתוכן שהוא אנס, רציתי רק לא לראות אותו יותר לעולם. היה לי מאד קשה לפגוש אותו פתאום ברחוב, והייתי שמחה אם זה לעולם לא היה קורה, כי זה זיעזע אותי מאד. נשים שנאנסו ממשיכות לפחד מהאנס כל החיים, וקשה להן מאד לפגוש אותו שוב. זה היה הקטע היחיד בסרט שחשבתי שהוא ממש משכנע ואמיתי, שנירה רואה את האנס בכתבת חדשות ישנה וכמעט מתמוטטת מזה. לעשות סרט עלילתי זה דבר מאד קשה. סרט עלילתי צריך להיות אמנות, ובניגוד למה שרבים חושבים, יצירת אמנות חושפת את היוצר הרבה יותר מיצירה תיעודית, ביצירה אמנותית היוצר צריך לעמוד עירום ועריה מול האנשים ולחשוף לפניהם את עמקי נפשו, את המקומות הכי פרטיים. הסרט הזה לא מספיק אמנותי כדי להיות סרט עלילתי ואין בו מספיק תיעוד בשביל להיות תיעודי והוא גם לא מנסה, והוא נראה כמו סרט שלא החליט אם להיות תיעודי או עלילתי. בעיניי זאת היתה החמצה וגם מבוכה, כי לא נעים לי לחשוב שאנשים יחשבו שהסרט הזה באמת מתאר איך חושבות או מרגישות נשים שנאנסו. אבל אולי באמת אני לא יודעת כלום. אני נאנסתי בפגישה שבאתי אליה מרצוני, והאנס, אחרי שהוא הגיע לסיפוקו, הסתובב לצד שני ונרדם. נכון שלי נראה שזה נמשך המון זמן והספקתי לבכות עד שנגמרו לי הדמעות וכשהוא גמר כבר הייתי שקטה מאד ורק רציתי להתרחץ והלכתי ועמדתי המון זמן תחת המקלחת עד שהמים נהיו קרים וגם אז המשכתי להתקלח והסתכלתי בדם שלי זורם על הירכיים כאילו זה היה דם של מישהי אחרת וכאילו אי אפשר היה לשטוף את הדם בכל המים ששפכתי על עצמי החמים והקרים. זה בסך הכל היה אונס במיטה נקייה בתוך חדר שינה בתוך בית רגיל. זה לא כמו שמישהו מגיח מבין השיחים, חונק אותך וגורר אותך לשדה פתוח ואונס אותך במשך שעות, שלמזלי אין לי מושג איך מרגישים במקרה כזה, אז אולי בכלל לא הבנתי את הסרט. הייתי מעדיפה לראות במקומו סרט תיעודי שבו הקורבנות יספרו על מה שהן חוו ושיהיו בו רק דברים אמיתיים ולא דברים שמישהו המציא, שזה קצת מגמד את המציאות. באמת אני לא יודעת. חשבתי אולי לא לכתוב על הסרט הזה ובאמת לא כתבתי עד שקראתי ביקורת מאד מתלהבת עליו וגם על סרט אחר לא ישראלי שבו נאנסת מפתה את האנס לשכב איתה שוב כדי להשיג ראיה למשפט נגדו, שזה כל כך מופרך ומקומם ומחליא שאפילו לקרוא על זה גרם לי בחילה וכל כך התרגזתי וישבתי וכתבתי את מה שאני חושבת על "לא רואים עלייך". זה שאתה מספר סיפור אמיתי שבאמת קרה לך עדיין לא מבטיח שתצא לך יצירה טובה. בשביל יצירה טובה צריך יותר אומץ לצלול לתוך עצמך ממה שיש בסרט הזה, אומץ לספר על הגיהנום בנשמה שבאמת מבחוץ בכלל לא רואים אותו.
*
מחר משה קצב ייכנס לכלא ומדברים על זה בכל הערוצים. כיביתי את הטלויזיה. אני לא רוצה לשמוע על זה, אני לא רוצה לראות את זה, אני לא רוצה לראות יותר לעולם את משה קצב, אני לא רוצה לראות יותר לעולם את אביגדור פלדמן, אני לא רוצה לראות יותר לעולם את ציון אמיר. הלואי שאני לא אראה אותם יותר לעולם.
