יום שלישי, 6 בדצמבר 2011

כן רואים עלייך

הייתי רוצה לדעת אם נשים שנאנסו אהבו את הסרט "לא רואים עלייך", כי אני לא אהבתי אותו. לכאורה זה סרט שצריך לדבר לנשים שנאנסו, כי עשו אותו שתי נשים שנאנסו על ידי האנס שקראו לו האנס המנומס: הבמאית מיכל אביעד כתבה את התסריט יחד עם טל עומר, על בסיס חוויותיהן שלהן. שתיהן היו קורבנות של האנס שקראו לו האנס המנומס, כינוי שהוציא אותן מדעתן, כי הוא היה אחד האנסים הכי אכזריים שפעלו בישראל, שחנק את קורבנותיו והתעלל בהן במשך שעות, והקטעים הכי חזקים בסרט הם הראיונות עם נאנסות, שאני לא יודעת אם הם אותנטיים או שאלה שחקניות שכאילו מתראיינות בתור נאנסות. אני לא מבינה את הבחירה לעשות סרט עלילתי ולא תיעודי, שזה היה יכול להיות הרבה יותר מעניין והרבה יותר משמעותי, אם הן היו מתיישבות מול המצלמה ומספרות את הסיפור שלהן, במקום לביים שחקניות ולהמציא להן איזה סיפור סטריאוטיפי, כדי שיהיו שני טיפוסים שונים: אחת שרוצה לחקור את האונס ואחת שלא, אחת שלא יכולה לסבול יחסי מין בגלל האונס ואחת שדוקא נהנית ממין מזדמן, שזה הכי טפשי ומעצבן, כי אונס הוא לא צורה של יחסי מין אלא צורה של התעללות אלימה ופולשנית ופוגענית במיוחד, אשה שנאנסת מרגישה שמתעללים בה, לא שמתעלסים איתה, ואונס לא פוגע ביכולת לקיים יחסי מין, הוא פוגע ביכולת לקיים יחסים עם בני אדם, כי הוא ממחיש באופן בלתי ניתן למחיקה שהגיהנום הוא הזולת, ומזה מאד קשה להתאושש, מחוסר היכולת לבטוח באנשים שלא יפגעו בך, ומחוסר האונים והחרדה שמעוררת ההתעללות שאין אפשרות למנוע או להפסיק אותה, וכל מה שמזכיר אותה בדיעבד. בגלל זה הדמות בסרט של לילי שמתגרשת מבעלה ונהנית ממין מזדמן היא הדמות הכי מזויפת והכי סטריאוטיפית שאפשר להמציא והכי מחמיצה את העניין, ואי אפשר בכלל להבין מה הסיפור שלה קשור לסיפור של האונס. אני לפחות לא הבנתי, וגם זה שהיא לא רוצה להתעסק באונס כי היא בדיוק מתגרשת מחמיץ לגמרי את העניין, כי באונס לא רוצים להתעסק בגלל שקשה להתמודד עם האימה שהאונס מעורר ולא בגלל סיבה חיצונית שלא שייכת בכלל לעניין. כמובן שכל משבר בחיים מחזיר לאונס ולכל הזיכרונות הטראומטיים וזה זיכרון טראומטי שחוזר כל הזמן ומענה את הקורבנות בלי הפסקה. אי אפשר לשכוח אונס. כל הזמן נזכרים בו בלי לרצות. זה לא מפריע לקיים יחסי מין או להינות מיחסי מין. זה מפריע לחיות. בסרט אין לגיבורות פלשבקים מהאונס, אולי כי לא רצו להראות את האונס עצמו, אבל פלשבקים מהאונס זה הדבר שהכי מענה נאנסות, ושהכי קשה להתמודד איתו. מצד שני שתי הגיבורות בסרט הן מאד יוצאות דופן, אחת ישנה יחד עם הבת שלה מרוב פחד לישון לבד, והשנייה פעילה למען הפלשתינים וכל הזמן חושבת רק על זה וכנראה צריך להבין שזו הצורה שלה להדחיק את האונס, אם כי בהחלט ייתכן שסתם לא הבנתי איך הפעילות של לילי למען הפלשתינים שמשתלטת לה על החיים ומערערת את יחסיה עם בעלה קשורה לאונס, וגם נורא עיצבן אותי, שאשה שנאנסה צריכה כביכול להיות יוצאת דופן במשהו, שונה משאר הנשים בישראל שמפחדות פחד מוות מפלשתינים ואין להן שום חשק לישון במיטה אחת עם הילדים הקטנים שלהן, גם אם הן חיות לבד. נשים שנאנסו חיות כמו כל הנשים האחרות ולא עושות בהכרח שום דבר חריג או יוצא דופן, הן רק נזכרות הרבה באונס וזה מציק, אבל לאו דוקא בהקשר של שינה בלילה או יחסי מין. זה מציק במיוחד כשמישהו מתעלל סתם, וזאת יכולה להיות התעללות מאד טפשית, ואז חוזרים למקום הזה של חוסר האונים, שזה מקום מאד קשה ומאד מפחיד, ולפעמים זה משתק למשך כמה זמן, ולוקח זמן עד שמתעשתים. לא תמיד ברור איפה האונס משפיע על ההתנהגות ולא תמיד בטוחים אם זה בוודאות האונס משפיע או האישיות או משהו אחר שקרה בחיים. ועוד דבר שמאפיין נשים שעברו אונס זה שהן אף פעם לא מדברות על זה ושהן מרגישות בודדות ושיש להן יותר פחדים, אבל לא בהכרח משהו שרואים מבחוץ, יותר סבל פנימי שבדרך כלל לא מבטאים. הכי שנאתי בסרט שהן דיברו איך הן מדמיינות שהן יתעללו באנס ובכל האנשים שפגעו בהן. זה היה מופרך וגם די מגעיל, ובדיוק הראה את הנשים כמו שגברים שונאי נשים מתארים אותן, מטורפות ורודפות נקם ושקועות בחלומות סירוס. אני אף פעם לא רציתי לעשות לאנס כלום. בהתחלה רציתי שהוא יבקש ממני סליחה ויגיד לי שהוא אוהב אותי ושהוא לא התכוון לפגוע בי או משהו כזה שיגרום לי להרגיש יותר טוב עם עצמי ועם כל העניין, ואחר כך, כשהבנתי שאין נסיבות מקילות לאונס, כשהייתי מוכנה להודות בפני עצמי שרק השתמשו בי כמו בחפץ, שלרגע לא היה אכפת לו ממני בתור בן-אדם, שספק אם הוא אפילו יכיר אותי ברחוב ויזהה אותי כאחת מן הנשים שהוא שכב איתן ובוודאי לא הייתי היחידה מתוכן שהוא אנס, רציתי רק לא לראות אותו יותר לעולם. היה לי מאד קשה לפגוש אותו פתאום ברחוב, והייתי שמחה אם זה לעולם לא היה קורה, כי זה זיעזע אותי מאד. נשים שנאנסו ממשיכות לפחד מהאנס כל החיים, וקשה להן מאד לפגוש אותו שוב. זה היה הקטע היחיד בסרט שחשבתי שהוא ממש משכנע ואמיתי, שנירה רואה את האנס בכתבת חדשות ישנה וכמעט מתמוטטת מזה. לעשות סרט עלילתי זה דבר מאד קשה. סרט עלילתי צריך להיות אמנות, ובניגוד למה שרבים חושבים, יצירת אמנות חושפת את היוצר הרבה יותר מיצירה תיעודית, ביצירה אמנותית היוצר צריך לעמוד עירום ועריה מול האנשים ולחשוף לפניהם את עמקי נפשו, את המקומות הכי פרטיים. הסרט הזה לא מספיק אמנותי כדי להיות סרט עלילתי ואין בו מספיק תיעוד בשביל להיות תיעודי והוא גם לא מנסה, והוא נראה כמו סרט שלא החליט אם להיות תיעודי או עלילתי. בעיניי זאת היתה החמצה וגם מבוכה, כי לא נעים לי לחשוב שאנשים יחשבו שהסרט הזה באמת מתאר איך חושבות או מרגישות נשים שנאנסו. אבל אולי באמת אני לא יודעת כלום. אני נאנסתי בפגישה שבאתי אליה מרצוני, והאנס, אחרי שהוא הגיע לסיפוקו, הסתובב לצד שני ונרדם. נכון שלי נראה שזה נמשך המון זמן והספקתי לבכות עד שנגמרו לי הדמעות וכשהוא גמר כבר הייתי שקטה מאד ורק רציתי להתרחץ והלכתי ועמדתי המון זמן תחת המקלחת עד שהמים נהיו קרים וגם אז המשכתי להתקלח והסתכלתי בדם שלי זורם על הירכיים כאילו זה היה דם של מישהי אחרת וכאילו אי אפשר היה לשטוף את הדם בכל המים ששפכתי על עצמי החמים והקרים. זה בסך הכל היה אונס במיטה נקייה בתוך חדר שינה בתוך בית רגיל. זה לא כמו שמישהו מגיח מבין השיחים, חונק אותך וגורר אותך לשדה פתוח ואונס אותך במשך שעות, שלמזלי אין לי מושג איך מרגישים במקרה כזה, אז אולי בכלל לא הבנתי את הסרט. הייתי מעדיפה לראות במקומו סרט תיעודי שבו הקורבנות יספרו על מה שהן חוו ושיהיו בו רק דברים אמיתיים ולא דברים שמישהו המציא, שזה קצת מגמד את המציאות. באמת אני לא יודעת. חשבתי אולי לא לכתוב על הסרט הזה ובאמת לא כתבתי עד שקראתי ביקורת מאד מתלהבת עליו וגם על סרט אחר לא ישראלי שבו נאנסת מפתה את האנס לשכב איתה שוב כדי להשיג ראיה למשפט נגדו, שזה כל כך מופרך ומקומם ומחליא שאפילו לקרוא על זה גרם לי בחילה וכל כך התרגזתי וישבתי וכתבתי את מה שאני חושבת על "לא רואים עלייך". זה שאתה מספר סיפור אמיתי שבאמת קרה לך עדיין לא מבטיח שתצא לך יצירה טובה. בשביל יצירה טובה צריך יותר אומץ לצלול לתוך עצמך ממה שיש בסרט הזה, אומץ לספר על הגיהנום בנשמה שבאמת מבחוץ בכלל לא רואים אותו.
*
מחר משה קצב ייכנס לכלא ומדברים על זה בכל הערוצים. כיביתי את הטלויזיה. אני לא רוצה לשמוע על זה, אני לא רוצה לראות את זה, אני לא רוצה לראות יותר לעולם את משה קצב, אני לא רוצה לראות יותר לעולם את אביגדור פלדמן, אני לא רוצה לראות יותר לעולם את ציון אמיר. הלואי שאני לא אראה אותם יותר לעולם.

יום שני, 5 בדצמבר 2011

הלך אל בנו

לראות שם מוכר ובלתי צפוי במודעת אבל – ידיעה חדשותית, מדכדכת ככל שתהא, איננה יכולה להתחרות בתחושה הזו של הלם וצער. מותו בטרם עת של אדם מוכר, אפילו אינו אדם קרוב, הוא ידיעה שקשה מאד לעכל, ובמקרה הזה עוד יותר. כמה שנים עברו מאז שפתחתי כך לתומי בבוקר את העיתון וראיתי שבנו הבכור איננו. איש לא אמר זאת בפירוש, אבל הכל הבינו ששם קץ לחייו. היכרתי אותו כילד. ילד חכם, יפה, רגיש מאד. בתי אהבה לשחק עימו למרות שהיתה מבוגרת ממנו, למרות שילדים ממעטים לשחק עם צעירים מהם, אבל הוא היה שונה. הוא היה ילד מעניין וחכם הרבה מכפי גילו. הבנתי שהיה קצין בצבא. היה לו נשק אישי. כמה חבל. אולי לולא הקלות הבלתי נסבלת הזו של המוות, אולי לו היה הדבר פחות נגיש, פחות קל. אולי היה מהסס יותר, אולי המות המיותר הזה, כשכל החיים היו לפניו, היה נמנע, וגם חיי הוריו היו ניצלים. בלוויה היה אביו שקט מאד. נראה איתן. אמו התמוטטה מצער, התקשתה לעמוד על רגליה. הנה גם השכנה באה, קראה כשראתה אותי. הייתי רק השכנה, האמא של הילדה שאהבה לשחק איתו, והרגשתי כאילו בן משפחה נפטר. כמה שנים עברו מאז אינני זוכרת. האם זה קרה לא מכבר, או אולי מזמן? בוודאי לא עברו יותר מעשר שנים, אולי פחות, אני רואה את הוריו עומדים בבית הקברות, האב עומד והאם יושבת על כסא שהגישו לה, הושיבו אותה עליו, הביאו לה מים לשתות. אנשים חיבקו ונישקו אותה אבל נדמה היה שהיא איבדה תחושה, שהצער עטף אותה כולה, ניתק אותה מן העולם כולו. אנחנו המשכנו הלאה. גם הם כאילו המשיכו הלאה, אבל חייהם נעצרו ביום ההוא, ירדו ממסילתם. כעת הלך האב אל בנו הבכור, האב שהציל ילדים כה רבים, ולא היה בידו להציל את בנו. אינני יודעת כיצד זה מת פתאם בטרם עת, אבל לבי אומר לי שההתאבדות ההיא הרגה גם אותו. כמה רצחנית היא ההתאבדות שהורגת לא רק את המתאבד. גם את הסובבים היא הורגת, נוטלת את נשמתם ואחר כך גם את חייהם. ההתאבדות ההיא שהרגה את הבן הרגה גם את האב, אולי לאט יותר, אולי לקח לה זמן, אבל היא זו שהרגה אותו. מה חש אדם שהציל חיים כה רבים, ולא היה בידו להציל את בנו. קשה להעלות זאת על הדעת. גם כעת אני חשה כאילו מת בן משפחה קרוב, מת בטרגדיה קשה מנשוא. הורי האב עוד חיים, חתומים על המודעה, גם אשתו, גם בנו היחיד שנותר לו. אבל היה לו עוד בן, בן בכור חכם ורגיש ויפה. עכשיו הוא הולך אליו. עכשיו הוא נמצא עמו. רבים בוכים עליו, רבים חייבים לו את חיי ילדיהם. חיים כה רבים הציל מזרועות המוות, והם מבכים אותו, אבל את בנו שלו לא יכול היה להציל, והמוות ההוא הרג גם אותו.

יום שבת, 3 בדצמבר 2011

נרצח בפעולת טרור

במוסף גלריה של יום ששי (2.12.2011) מתפרסם ראיון שובר לב עם ג'ני ניימן, אלמנתו של השחקן והבמאי ג'וליאנו מר-חמיס שנרצח בג'נין, לא רחוק מהתיאטרון לילדים שהפעיל שם, בהמשך לעבודת חייה של אמו ארנה מר עם ילדי ג'נין, שעליה עשה את סרטו "הילדים של ארנה":
ג'ני מגדלת לבדה את בנם הבכור שהיה בזמן הרצח בן פחות משנה ואת התאומים שנולדו לה חודשיים אחרי מותו. היא העדיפה שלא לשוב לפינלנד מולדתה, אלא לגדל את ילדיהם כאן, בין אנשים שהכירו ואהבו את אביהם, כדי שהילדים יוכלו להכיר את האב שלא הכירו לפחות דרך משפחתו וחבריו. מאד קשה לג'ני. קשה לה לגדל שלושה פעוטות לבדה, קשה לה חסרונו של בעלה ואהובה, קשה לה היעדרו בגידול ילדיהם, וקשה לה השתיקה בג'נין על הרצח, פחדם של האנשים שם להתייצב נגדו, לקום נגד הרוצח ולהקיא אותו מקרבם. קשה לה שרוצח בעלה מסתובב חופשי ויש מי שמסייעים לו להישאר כזה. קשה לה שהאנשים שרצחו אותו והפכו אותה לאלמנה ואת בניה ליתומים היו דוקא האנשים שג'וליאנו כל כך רצה לעזור להם.
אחרי הרצח כתבו כאילו היה זה רצח ידוע מראש, וזה הדהים וזיעזע אותי. ידעתי כמובן על עבודתו של ג'וליאנו בג'נין. לא ידעתי כמה התנגדות התעוררה כלפיו בג'נין, וכמה ההתנגדות הזו הרחיקה לכת. והרי הוא כל כך רצה לעזור, לעשות משהו טוב ויפה בג'נין – תיאטרון שבו ילדים יכולים לעלות על במה ולבטא את עצמם. הרצח האכזרי הזה הימם אותי. הוא לא רק רצח אכזרי כמו כל רצח. זה רצח של כפיות-טובה, של רעה תחת טובה, לאדם שההזדהות עם סבל הפלשתינים היתה מרכיב מרכזי בזהותו ובעבודת חייו, וזה היה כאילו הרגו בפעם השנייה את ארנה מר, שכל חייה הזדהתה עם הפלשתינים ורצתה לעזור להם.
ולא יכולתי להימנע מהמחשבה איך הפלשתינים קיבלו את ג'וליאנו, שאהב להציג את עצמו כבמאי פלשתיני, ואני תמיד חשבתי שזה קצת מגוחך שהוא מציג את עצמו כבמאי פלשתיני, כי הוא גדל כמוני בחיפה והיתה לו אמא יהודיה ואבא נוצרי, ששניהם מרדו במשפחות הבורגניות שלהם ונהיו קומוניסטים, אבל היו מאד מעורבים בחברה היהודית. אמי הכירה את ארנה מר מילדות אבל הן לא היו בקשר. ג'וליאנו היה צעיר ממני בכמה שנים והכרתי אותו רק בתור ז'ול, האח של ספרטק, שנקרא על שם ספרטקוס מנהיג מרד העבדים ברומאים. נדמה לי שאמרו לי שקוראים לו ז'ול על שם ז'ול קירי, אבל אולי אני מבלבלת, אולי זה על שם ז'ול אחר. קצת ריחמתי עליהם שיש להם שמות יוצאי-דופן, כי לילד מאד קשה להסתובב עם שמות כאלה שמסמנים אותו מיד בתור יוצא-דופן. לא היה לי קשר עם ז'ול כי אצל ילדים כמה שנים של הבדל בגיל הן מאד משמעותיות, אבל עם ספרטק, שהיה מבוגר ממני בכמה שנים, יצא לי כמה פעמים לדבר. פעם ישבנו ערב שלם במרכז הכרמל ודיברנו, ואחר כך ניגשו אליי כמה צעירים שהיו שם ושאלו אותי מה יש לך עם ספרטק. נדמה לי שהם שאלו אם אני יודעת שאבא שלו ערבי או משהו כזה. הצעירים האלה היו קצת מגעילים ולא הכרתי אותם ממילא וגם לא רציתי להכיר אותם, ואת ספרטק היכרתי מקודם למרות שלא יצא לי לדבר איתו קודם וכשהתחלנו לדבר זה התגלגל במקרה, לא בגלל ההיכרות המוקדמת. הוא היה לגמרי שונה מז'ול, בחור שקט כזה, כמו אבא שלו, אדון סליבא חמיס, שהיה ממשפחה נוצרית מכובדת, ולמרות שהיה קומוניסט מצעירותו חשבתי תמיד שהוא נראה כמו אדון ולא כמו פועל עם החליפות היפות שלו וכובע הלבד שלו, שגם סבי חבש כובע כזה. אחרי שהתגייסתי כבר לא שבתי לחיפה ולא פגשתי אותם יותר, וז'ול, שאין לי מושג מתי הוא נהיה ג'וליאנו, למרות שזה נורא מתאים לו כזה שם איטלקי ארוך – תמיד כשחשבתי עליו נזכרתי בסרט רוקו ואחיו, ונורא התאים לו לשחק בסרט איטלקי כזה, להיות שחקן איטלקי כזה גיבור ורומנטי שהנשים מתאהבות בו – ז'ול התחיל להתפרסם בתור עושה צרות, וכשהוא שיחק את אותלו והיכה את מאיה מעוז ששיחקה את דסדמונה עד שנזקקה לאישפוז הזדעזעתי מאד וחשבתי שהוא מטורף אלים ואולי אין לו תקנה. אבל ז'ול השתנה. בסופו של דבר הוא התבגר והשתנה והתחיל לעשות דברים טובים, וזה מה שהכי נורא, שכשהוא השתנה לטובה ועשה הרבה דברים יפים הוא נרצח, ולקחו ממנו את האפשרות לגדל את הילדים שלו ולגדל הרבה ילדים אחרים בתיאטרון שלו, שהוא הקדיש לו את כל החיים ובסופו של דבר נרצח בגללו, וזה כל כך בלתי נסבל, שבן אדם עושה משהו יפה וטוב ובגלל זה רוצחים אותו.
אחרי הרצח אנשים התחילו לדבר על האופי שלו וכל הדברים האלימים והקיצוניים שהוא עשה כאילו בגלל זה הוא נרצח, וזה מאד כאב לי, כי זה ממש לא הוגן ולא נכון. הוא היה כזה, והוא עשה הרבה דברים אלימים ומופרעים במשך השנים, אבל בשנים האחרונות לחייו הוא לגמרי השתנה, ולא רצחו אותו בגלל שקודם הוא היה אלים, רצחו אותו בגלל שאנשים התנגדו לפעילות שלו, וגם, אינני יכולה להימנע מהמחשבה, שהיה יותר קל לרצוח אותו כי הוא בן לאב נוצרי ולאם יהודיה, שהיו חריגים גם בחברה שלהם אבל בוודאי נראו חריגים לחברה המוסלמית הפלשתינית בג'נין. היה יותר קל לרצוח אותו כי הוא לא באמת שייך לחברה הערבית המוסלמית המסורתית. הוא היה יהודי לפי ההלכה ומצד אביו נוצרי וזה משהו שונה. תמיד קל יותר לרצוח אותך אם אתה שונה ולא שייך. ז'ול פעל למען הפלשתינים, אבל הוא נרצח גם בגלל שהיה יהודי. אם הוא היה בן למשפחה ערבית מוסלמית משני הצדדים, אני מאמינה שזה היה מרתיע את הרוצחים. וזה מה שהכי כאב לי לקרוא בראיון עם ג'ני, ש"ארגון נפגעי טרור" ביקש לא להכיר בז'ול כנפגע פעולות איבה, וג'ני איננה מתקוממת על כך. היא אומרת בראיון שהיא לא ביקשה הכרה כזאת.
אבל אני מאד מתקוממת על כך והרגשתי כעס ועצב עצומים לקרוא את זה, כי ז'ול נרצח בידי פלשתיני גם מפני שהוא יהודי. הוא לא נרצח רק בגלל זה, אבל הוא נרצח גם בגלל זה, ומגיע לו ומגיעה לג'ני ולילדים ההכרה הזו והתמיכה הזו והזכויות האלה. לשלול הכרה כזו רק מפני שז'ול פעל בג'נין למען הילדים הפלשתינים ונרצח בגלל זה, זה מעשה מכוער ומתועב בעיניי.
בניגוד ל"אירגון נפגעי פעולות איבה" שהוא האירגון היציג והמוכר של נפגעי פעולות האיבה בפני הרשויות ואין לו מטרות פוליטיות מעבר לסיוע לנפגעים, "ארגון נפגעי טרור" שנקרא גם "אלמגור", אמנם הוכר כאירגון יציג של נפגעי טרור לצורך תביעות משפטיות, אבל הוא אירגון פוליטי של אנשי ימין שבאים מחוגי המתנחלים, למרות שקשה להבין זאת מהאתר שלו, ואני חושבת שיש מידה של הטעיה בשימוש בשם "אירגון נפגעי טרור", שדומה לשם של האירגון היציג "אירגון נפגעי פעולות איבה", דימיון שעלול להטעות אנשים כאילו "אירגון נפגעי טרור" הוא האירגון היציג וכאילו כל נפגעי פעולות האיבה תומכים בו. היה ראוי יותר שאירגון זה ישתמש בשמו "אלמגור" ולא בשם "אירגון נפגעי טרור".
את נציג האירגון הזה, מאיר אינדור, ראיתי לאחרונה בבית המשפט העליון בעתירה שהגיש אירגונו למנוע את שיחרורו של גלעד שליט תמורת שיחרור מחבלים. הופעתו בבית המשפט היתה מכובדת, הוא לא חבר לעותרים אחרים שהתנפלו על נועם שליט, כאילו משפחת שליט לא סבלה מספיק, אבל עתירתו בהחלט הוסיפה סבל מיותר למשפחת שליט ומטרותיה לא היו ענייניות ולא נבעו מהיותו נפגע טרור, אלא מעמדותיו הפוליטיות הימניות שמעדיפות מוות של שבויים על שיחרור מחבלים, עמדות שרוב הציבור הישראלי דוחה בשאט נפש. בית המשפט העליון שנדיב מאד בהענקת זכות עמידה, מאפשר לאירגון זה להתנגד לשיחרור מחבלים, אבל בעיניי זהו ניצול לרעה של מעמד נפגעי הטרור כדי לקדם עמדה פוליטית ולהשפיע על מדיניות הממשלה. כמובן שכל אזרח רשאי לנסות להשפיע על מדיניות הממשלה, אבל כאשר עושים זאת בכובע של נפגעי טרור, וגוזרים ממעמד זה זכויות משפטיות ואחרות לצורך קידום מטרות פוליטיות, זה בעיניי דבר פסול, כפי שהשימוש בהקשרים כאלה בשם "אירגון נפגעי טרור" ולא "אלמגור", כך שהאנשים טועים לחשוב שמדובר באירגון היציג של נפגעי פעולות איבה, מקומם בפני עצמו.
לאירגון של מאיר אינדור וחבריו אין כל זכות וכל סמכות למנוע הכרה ברצח של ג'וליאנו מר-חמיס, שהיה פעולת טרור לכל דבר, ככזה, ואת ההכרה שמגיעה לג'ני ניימן ולילדיה כנפגעי טרור. זהו בסך הכל אירגון של מתנחלים שפועלים ליחס מחמיר לערבים כחלק מתפיסת ארץ-ישראל השלמה שלהם ששוללת את זכויות הפלשתינים, והם מייצגים רק את עצמם ואת אחיהם לדיעה. הם אינם מייצגים את כלל נפגעי פעולות האיבה במדינת ישראל, ומכל מקום ההכרה בנפגע פעולת איבה ככזה היא באחריות מוסדותיה הממלכתיים של מדינת ישראל ולא באחריות אירגונים, אפילו לא אירגונים יציגים. "אירגון נפגעי טרור" יכול להביע את דעתו אבל איש איננו חייב להתייחס לדיעה זו שהיא איננה יותר מדיעה של אנשים בעלי עמדה פוליטית מסוימת, שהם גם נפגעי טרור.
הרצח של ג'וליאנו מר-חמיס ואי תפיסתו של הרוצח אינם מחמיאים לחברה הפלשתינית. אבל למי שפשוט שונא ערבים ורוצה בכל מחיר לפגוע בהם, גם במחיר פגיעה ביהודים, כפי שראינו במקרה גלעד שליט, גם רצח כזה איננו מוליד הזדהות עם קורבנותיו, אלא רק רצון לפגוע בהם פגיעה נוספת, וכמו שראינו במקרה של גלעד שליט, מי שאיננו חס על חיי ערבים, איננו חס גם על חיי יהודים, איננו חס על חיי אדם בכלל.


יום חמישי, 1 בדצמבר 2011

ניצן בת שלושים

היום בתי ניצן בת שלושים ואני מאד מתרגשת. ניצן דוקא אמרה שהיא לא עושה עניין מהמספר, אבל אני אמא, ואמהות תפקידן להתרגש. נדמה לי שאני זוכרת כל רגע מהיום שבו נולדה. הלכתי לקחת את שרון מהגן ואמא אחת שאלה אותי מתי כבר תלדי, ועניתי לה אולי היום ואז הרגשתי ציר ארוך וחשבתי כנראה שבאמת היום. אבל לא היו לי צירים חזקים אז נסעתי לשיעור באוניברסיטה. גרנו אז ברחוב הכי נמוך בשכונת ארמון הנציב, והייתי צריכה לנסוע להר הצופים שעה ארוכה בשני אוטובוסים, לשיעור על תקופת הרנסאנס אצל הפרופסור מיכאל הד שלמדתי אצלו הרבה שנים. אפילו השתתפתי בשיעור וכשדיברתי הרגשתי עוד ציר ארוך. אני לא יודעת אם אנשים אחרים גם הרגישו שמשהו קורה לי. אחרי השיעור שוב נסעתי בשני אוטובוסים הביתה, וכבר היו לי צירים ממש חזקים, שרון שהיתה אז בת שלוש חיבקה אותי ואמרה לי אל תבכי אמא, אני מרחמת עלייך. לא התחשק לי ללכת לבית החולים אבל בעלי התעקש ולקח אותי לשם, ובבית החולים עוד לא רצו לאשפז אותי ושלחו אותי להסתובב. הלכנו לחבריי חיים ואיליין שגרו קרוב לבית החולים ואיליין שכבר היו לה שני ילדים ואחר כך ייוולדו לה עוד ארבעה, השלישי היה גבריאל המלאך שנרצח בגיל שבע-עשרה בפיגוע בישיבה בעתניאל ותמיד הוא היה ילד מלאך, איליין עזרה לי לנשום ואמרה שהצירים נורא ארוכים ואמרתי לה שככה זה אצלי, תמיד קיימתי בדבקות את בעצב תלדי בנים. בינתיים בעלי וחיים ראו פרק בסידרה דאלאס ונזכרתי שבעלי אמר לי קודם שאני לא אלד כשמשדרים את דאלאס כדי שהוא לא יפסיד, ואמרתי לו אתה רואה, לא הפסדת את דאלאס. היה אז רק ערוץ אחד וכולם ראו את דאלאס. שכונת ארמון הנציב היתה מחוברת אז לחברת החשמל המזרח-ירושלמית והם היו עושים פעולות עוינות, כלומר כששודרה דאלאס הם היו עושים לנו הפסקת חשמל. כשהם עשו את זה בפעם השנייה או השלישית התארגנה מיד שיירת מכוניות מארמון הנציב של שוחרי דאלאס נזעמים, גם בעלי היה ביניהם, והם נסעו בטור מכוניות ארוך ומצפצף לרחוב רשב"א ברחביה ששם גר ראש העיר המנוח טדי קולק וסתמו את הרחוב הקטן וציפצפו עד לב השמיים, ואז חיברו אותנו לחברת החשמל המערבית ויותר לא היו הפסקות חשמל בדאלאס. עוד לא היו אז מכשירי וידיאו ואינטרנט וצפייה מאוחרת בהזמנה וכיו"ב והזמן של שידור דאלאס היה קדוש וגם אני חיכיתי עם הלידה עד שבעלי סיים לצפות בפרק של דאלאס ואז הלכנו לבית החולים, וכבר היו לי צירים נורא חזקים וצעקתי מאד, והרופא אמר שאני לא אצעק כי אני מבהילה את היולדת בחדר הסמוך שזו לידתה הראשונה, אבל בכל זאת צעקתי מאד עד שברבע לשלוש בלילה ניצן נולדה וגם היא צעקה והביאו לי אותה וראיתי לרגע את פני סבתי המנוחה ציפורה שאני דומה לה מאד ואמרתי לבעלי היא דומה לי. היא היתה תינוקת גדולה וחזקה וכבר לא פחדתי לטפל בה כמו שפחדתי בהתחלה ששרון תיפול לי מהידיים. בילד השני כבר מנוסים, וניצן גדלה מהר ובגיל עשרה חודשים כבר רצה והשכן אמר לה הי את, רק יצאת מהבטן של אמא שלך. מאז ניצן רצה ותמיד היא מספיקה לעשות הרבה מאד דברים. אמרתי לה הספקת לעשות כל כך הרבה עד גיל שלושים, והיא חשבה ואמרה אולי, כי היא רוצה עוד לעשות המון דברים, וחושבת תמיד קדימה, ואני אומרת לה תקחי את הזמן והכל יהיה בסדר, והיא תמיד מופתעת כשקורים לה דברים טובים והחלומות שלה מתגשמים, ואני לא מופתעת, כי היא ילדה שמגשימה חלומות לעצמה ולאחרים, והיא ילדה של אושר, ותמיד תמיד יהיו לה חיים מאושרים.   

יום רביעי, 30 בנובמבר 2011

הנמרודים החדשים והרהור על היופי

אתמול צפיתי בהנאה עצומה בתערוכה "הנמרודים החדשים" שאצר גדעון עפרת בבית האמנים בירושלים. זו איננה תערוכה על פסל נמרוד שפיסל יצחק דנציגר באבן חול נובית בשנת 1939, אלא על הפסל הזה כאיקונה ועל ההתמודדות של אמנים פלסטיים בדורות הבאים עם הפסל הזה כאיקונה, ולגמרי מוצדק שבכניסה לתערוכה לא ניצב פסל נמרוד המקורי שנמצא במוזיאון ישראל, אלא יציקת ברונזה שלו משנות התשעים, שהיא מאד זהבהבה וקצת נוצצת, הרבה יותר מהפסל עצמו. פעמיים או שלוש ראיתי את פסל נמרוד המקורי בתערוכות במוזיאון ישראל, והדבר היחיד שחשבתי עליו זה כמה הוא יפה, כמה הוא מעורר בי התרגשות שמעוררים בי דברים יפים במיוחד. במיוחד אני זוכרת את תערוכת ארבעים שנה למוזיאון ישראל שבה ניצב פסל נמרוד מוגבה על כן באולם חשוך למדי שהאור נשפך אליו רק מצד אחד, ומאחוריו היה פסל ונוס הרומי שמצאו בחפירות בית שאן, שגם הוא אחד הדברים היפים ביותר שראיתי בחיי, וחשבתי שהייתי רוצה להישאר לגור באולם הזה ולהתבונן כל היום בפסלים האלה, לראות אותם כשאקום בבוקר ולפני שארדם בלילה ולהרגיש בת מזל, כי היופי הוא דבר יקר ונדיר ומי שזוכה לצפות בו הוא בן מזל. חשבתי על כך הרבה אתמול, על היופי. אחרי שרואים את פסל נמרוד בכניסה נכנסים לחדר ורואים את פסלו של יחיאל שמי "אדם בערבה", שהוא פסל אבן גדול של גבר שרירי שלידו עומד נשר, והוא נראה כמו פסל של אל, וגם הוא פסל מאד מאד יפה. אומרים שגם נמרוד נראה כמו פסל של אל, אבל הגוף שלו לא נראה מאד אימתני אלא די עדין והגב שלו אפילו קצת כפוף. נכון שהקוים שלו נראים מושלמים, אבל לא מפני שהם משדרים עוצמה אלא מפני שהם מאד יפים, כפי שגופות נערים צעירים הם יפים, גם אם הם שבריריים. ואז ראיתי את הציורים של שי אזולאי איך חרדים עושים ברית מילה לנמרוד שהם קצת קריקטוריים ואי אפשר להסתכל בהם בלי לצחוק, וגם את פסל נמרוד הזקן של יונתן אופק שהוא קצת אכזרי ומאד קריקטורי, ואת פסל איזיס של יגאל תומרקין שהוא פסל מאד יפה כמעט קישוטי עם עוף מוזר על הראש שמזכיר את עבודות הברזל של תומרקין ומאד לא מתחבר לפסל עצמו ולא ברור כל כך איך הוא שייך לנמרוד. מאד ברור הדיוקן העצמי של בועז ארד בדמות נמרוד שמחביא מאחורי גבו סכין גדול במקום קשת ציידים ועל כתפו עומד תוכי והפרצוף שלו כל כך מצחיק שאי אפשר שלא לצחוק, ויש בפנים שלו משהו טרולי שאי אפשר לנתק ממנו את המבט. רק אחרי שראיתי את הדיוקן העצמי הזה עם התוכי בדמות נמרוד הבנתי את עבודת הוידיאו של בועז ארד שמוצגת גם כן בתערוכה בבית האמנים בקומת האמצע, עבודת הכנת הגפילטעפיש שבה הוא מראיין יהודיה קשישה שמכינה גפילטעפיש מסורתי במתכון שעבר במשפחתה מאם לבת כשתוכי יושב על כתפו, ולרגעים מתחלף בה צילום האמן עצמו ביציקת גבס חלולה של ראשו. ראיתי קודם את העבודה הזאת בתערוכה "החיים הוראות שימוש" במוזיאון ישראל ולא ממש הבנתי מה עושה שם התוכי, ורק כשרואים אותה יחד עם פסל הדיוקן העצמי בדמות נמרוד שבו התוכי מחליף את הבז המסוגנן על כתפו של פסל נמרוד, מבינים את הקשר בין האשכנזיות והמזרחיות, או ליתר דיוק את המתח ביצירה בין כמיהת האשכנזי למזרח הקדום או לדימוי האקזוטי והרומנטי שלו, לבין כמיהתו לאוכל הגלותי שהולך ונעלם מפני האוכל המזרחי החריף מדי לטעם האשכנזי המסורתי, שהולך ונעלם מהעולם והופך איפוא למשהו מאד פגיע, גזע בסכנת הכחדה, שהרתיעה שלו מהחריפות המזרחית קצת מגחיכה אותו אבל גם נוגעת ללב כמו כל דבר שגורלו נחרץ. העבודות של בועז ארד מאד מצחיקות אבל גם מאד עצובות בדרכן, ולכן הן מאד נוגעות ללב. בקיר ממול היה ציור מאד חזק ומרשים של רבקה רין של דמות נמרוד כמו ספינקס מפוסל בסלע עם כנפי נשרים מעליו ולפידים בוערים לצדו, וגם הוא היה ציור מאד יפה בצבעי האדום והכתום והכחול החזקים שלו, שקשה להסיר מהם את העיניים, ובדמות נמרוד הספינקסית שלו שנראית הרבה יותר מיתולוגית מהפסל עצמו. ואז ראיתי את פסל הטרוריסט הלבן עם היונים השחורות של ארז ישראלי שגם הוא גרם לי לצחוק, ואת הציור שבגללו רציתי מלכתחילה לראות את התערוכה – הדיוקן העצמי של אורה ראובן כאשה מזדקנת למול דמותו של נמרוד. שבו גם גופה המזדקן נראה יפה מאד, ושערה הכתום שבניגוד לגוף הרפוי נראה צבוע ומטופח מאד למול גופו הכתום של נמרוד אופף את כל הציור בגוון כתום חלומי, וגופה צף בו למרות עירומו הכל כך ריאליסטי כאילו היה גם כן מפוסל, וקצת הזכיר לי את ציוריו של לוסיאן פרויד. היו בתערוכה הזו עוד פסלים וציורים, חלקם מאד שנונים ומאד משעשעים, חלקם קצת סתמיים, וחלקם יפים מאד. זו תערוכה שהיא דיון בהתכתבות היצירה הישראלית לדורותיה עם דמותו של נמרוד כאיקונה, ולפיכך המוצגים בה נבחרו על פי תרומתם לנושא, ויצרו תערוכה אינטלקטואלית מאד, כמעט כמו מאמר מדעי, שזה בוודאי חלק גדול מההנאה, ללכת בעקבות האסוציאציות וההקשרים שיוצר האוצר ולראות את היצירות מתוכם במבט חדש שהוא מאלף ומַחְכִּים. אבל בסופו של דבר היצירות שנמשכתי אליהן בלי קשר לתקופה ולמסר ולסגנון ולמקומן בתערוכה הן אלה שהיו יפות במיוחד, אלה שלפני הכל סגדו ליופי, כמו היציקה של פסל נמרוד ופסל אדם בערבה של יחיאל שמי והציור הגדול של רבקה רין והציור של אורה ראובן שהם לפני הכל יפים מאד. אפשר כמובן לערער על ההגדרה הזאת, והדיונים מה פירוש יפה ומהו היופי החלו כשבני אדם למדו לדבר ויימשכו כל עוד בני אדם ימשיכו לחיות, ובכל זאת גם אלה שאינם יודעים להגדיר יופי מזהים את היופי כשהוא ניצב לפניהם בדמות יצירה או חיה או נוף או אדם. בדרך כלל יש הסכמה די כללית ודי רחבה בין אנשים על מה שיפה ועל מה שיפה מאד, הסכמה שקשה מאד למצוא בכל נושא אחר. כמובן נהניתי מאד גם מהיצירות שהצחיקו אותי, אבל אלה שנמשכתי אליהן הן קודם כל אלה שהיו יפות להפליא. כוחו של היופי הוא מעבר לזמן ולאופנות ולפרשנות ולהקשר, והמפגש עם פסל נמרוד הוא לרוב האנשים מפגש מרטיט. היום עושים הרבה תערוכות שמבוססות על רעיון ועל אמירה שזה מאד מעניין ומעורר מחשבה, אבל אין מספיק כבוד ליופי לכשעצמו, זה שמדלג מעל השכל ומדבר ישר לנפש ולוקח אותה לטיול במחוזות אחרים, במחוזות של יופי, שהם בעולם הזה אבל תמיד נושאים אותנו אל מעבר לעולם הזה.

יום שלישי, 29 בנובמבר 2011

מכתב לצופיה

צופיה היא חברה שלי
ואני לא מבינה אותה
אני שולחת לה הודעת דואר
והיא עונה לי אחרי חודש חודשיים
כאילו מסרבת להכיר במיידיות של המחשב
או מסתתרת בבתי הנכֹאת של פריס
או ביער ונסן אחר הצהריים.
גם אני ישבתי רוב זמני בפריס בבתי הנכֹאת
שוטטתי שעות במסדרונות הלובר לראות הכל,
חוץ מן המונה ליזה. אינני סובלת לעמוד בתור.
זמן רב עמדתי מול תמונתו של סן דני נושא את ראשו הכרות בידיו
לילות רבים אחר כך היו לי סיוטים
לרוב העדפתי לבלות בארמון טוקיו מול השגאלים
או במוזיאון פיקאסו שהיה אז חדש או כמעט חדש, נדמה לי
את התקופה הכחולה שלו אהבתי יותר מן האחרות,
הילד הליצן שלו ליוה את ילדותי מעל המיטה
ואם אינני טועה, היה גם סוס כחול מעל למיטת אחי,
או שאינני מיטיבה לזכור. הילדות כבר היטשטשה מזמן,
אבל את פריס אני זוכרת.
נשארתי מול השגאלים. בעלי הלך לבלות עם פילגשו שהמריאה אחרינו.
הוא לקח איתו את הכסף ואת כרטיסי המטרו.
נשארתי מול השגאלים. אחר כך עליתי על שער הניצחון
ונשארתי שם לשבת איני יודעת כמה זמן.
כבר ירד הערב. ירדתי רעבה אל כיכר הרפובליקה
שם בלעתי את האורות,
משם הלכתי ברגל למלון שהיה קרוב יותר לכיכר הבסטיליה
בין רחוב המקדש הישן לרחוב בנות גולגלתא, שמות שמזכירים סיפורים.
פריס תמיד החייתה בי את ימיי בחוג להיסטוריה
תמיד ראיתי ברחובות טמפלארים, כרכרות, וסגפנים מכים את עצמם בשוטים
ובכל מקום נכנסתי לכנסיות להביט בישועים המדממים ובבתולות הקדושות
דבר שאני נוטה לעשות בכל מקום.
אבל ברחוב שהתגוררנו בו היו בעיקר חנויות בדים של סוחרים יהודים
שהביאו איתם את חנויותיהם ממרקש ואלז'יר
והחליפו את קודמיהם שנחנקו באושוויץ.
הם תמיד שמחו לפגוש מישהו מישראל ולדבר מלים ספורות
בעברית מהולה בצרפתית,
ואנחנו היינו שמחים וגם נבוכים מעט. היינו רק אנשים בטיול
ואת ישראל השארנו מאחורינו בבית. ממילא לא הרבינו להיעדר.
אחר כך הבנו שכל היעדרות היא ארוכה מדי, גם הקצרות.
עכשיו צופיה משוטטת שם, אינני יודעת היכן היא מתחבאת
בפריס יש המון מקומות להתחבא בהם
ואני שצריכה לנסוע לשם ואינני נוסעת
מחכה בבית להודעה
אולי מחר.
*
מישהי כעסה עליי
מדוע אינך נוסעת לאום אל פחם
או לגדה המערבית לבקר את הפלשתינים
אינני נוסעת לשום מקום, בעצם
בעיקרון אני תמיד בבית
או מטיילת עם הכלבים.  
אנשים שמתקשרים ואינם זוכים למענה,
משאירים לי תמיד הודעות בזו הלשון:
"שלום ענת, בטח יצאת לטייל עם הכלבים."
וכי כיצד אלך למקום אחר, ומדוע ולמה
אהבתי את סוקרטס שאמר:
למה לי ללכת לתביי או לארגוס
אינני אוהב את חוקיהן ומנהגיהן
מוטב לי למות באתונה.
כנראה שאמות בבית.
אם לא, אני מקוה שלא במרחק גדול.
*
אמרתי לה, עכשיו אנחנו יכולות גם להתכתב דרך האתר
בכל עת שאכתוב זה יהיה כמו מכתב בשבילך
ובאמת כל רשימה היא מכתב
אבל לרוב לאנשים זרים
רק לעתים רחוקות נכנס מכר.
ואני כותבת לאנשים זרים יותר מאשר לחברים, זאת אומרת,
לא בכוונת מכוון. ככה זה יוצא, וככה זה נשאר.
אני חושבת על אנשים שאולי קוראים אותי בניכר.
יהודה למשל. היינו חברי ילדות, ויום אחד הוא מצא אותי.
אינני יודעת מדוע חיפש. אולי געגועים לילדות, אולי לישראל.
קצת נעלב כשאמרתי שזה כמו להכיר מישהו חדש
ואני דוקא חשבתי שנעים להתחיל דף חדש
הזיכרונות מהילדות לא היו טובים במיוחד, למרות שיהודה זוכר אחרת.
יש אנשים שאלוהים חנן אותם בזיכרון רחמן. שלי מרושע.
לרוב הוא מכאיב בלי קץ. אבל אחרי שיהודה בא ודיברנו התחלתי להיזכר:
גלידה אמריקאית וניל שוקולד עם סירופ פטל,
מטבעות של עשרים וחמש אגורות לשחק בהן בפליפר,
רחוב הנביאים וקולנוע ארמון, פלאפל עם חתיכות פיתה קלויות.
אבל בעיקר אהבתי שוקולד מיוחד ויקר שיכולתי לקנות רק לעתים רחוקות,
ויהודה חשב שלא בסדר לא להיות בדיוק כמו כולם.
נזכרתי גם שנתתי לו פעם סטירה, והוא נדהם אבל שתק
ששנים לפני שסיימנו את לימודינו באותה כתה לא החלפנו בינינו מלה.
אחר כך, יותר משלושים שנה, לא חשבתי עליו מעולם.
ועכשיו אני מנסה לגלגל אחורה בראש את כל השנים שחלפו.
כל כך מעט הבנתי אז כשהכל היה לכאורה ברור סביבנו.
עכשיו בכמה שיחות הוא סיפר לי את מה שמעולם לא דיברנו עליו בילדות:
לאביו היתה קודם משפחה שנרצחה בשואה.
אמו של יהודה היתה אשתו השנייה. היא חלתה בניוון שרירים.
קראו לה דורה. שם שהיכרתי קודם רק מדיוויד קופרפילד.
היא אהבה אותך, אומר יהודה. גם אני אהבתי אותה, אני אומרת
ואני רואה אותה לנגד עיניי
גוררת בעזרת ידיה את גופה הגדול ואת רגליה השמוטות
אוחזת במסעד הכסא, ומתיישבת במטבח.
בדרך כלל ישבנו במטבח ושָתִּינוּ תה.
לפעמים רק שְתֵּינוּ, לפעמים גם הוריה הזקנים שהתגוררו עמה וטיפלו בה.
גם את סבתא שלך אני זוכרת, אני אומרת ליהודה, ורואה את שמלתה הכחולה וסיכת הכסף, או שמא היה זה זהב, ואת שערותיה הלבנות
שקלעה מאחורי ראשה בפקעת.
בוודאי שאני זוכרת את אחותך. אני זוכרת אותה עוסקת תמיד בעבודות הבית, מנקה, מטאטאה. ככה זה כשאמך חולה.
היכרתי אותה במחלתה, אבל כשנפטרה לא ידעתי.
כבר היינו במקומות אחרים. אינני יודעת מדוע יהודה חיפש אותי
כדי להעלות עבר שהיה כנראה יפה בעיניו, והיה עצוב בעיניי.
אל הילדות אף פעם לא רציתי לחזור.
היו זמנים שרציתי לברוח ולא ברחתי.
עכשיו אינני רוצה ללכת לשום מקום.
אני מביטה בחבריי הפזורים בניכר כמו באפשרויות קיום חלופיות
אבל לא שלי. אני נידונה מרצון לנוע לאטי בין רחביה למחנה יהודה ובחזרה
דוחפת אט אט עגלת קניות עמוסה, עד שאמות.
בדרך הדביק מישהו על שלט שירים של יהודה עמיחי
שגזר מפתוח, סגור, פתוח.
אני קוראת אותם בכל פעם מחדש כאילו בפעם הראשונה,
ויושבת לנוח על הספסלים שבדרך.
היום ישבתי על ספסל האבן לזכר פרופ' ארנסט ורטהיימר
שחקר את צפונות הטבע,
וחשבתי על הגברים שעוזבים את נשותיהם ואומרים:
היה לי משבר קשה, עזבתי את אשתי.
כשגברים מוצאים אשה אחרת הם אומרים לרוב: היה לי משבר.
ואני החלקתי בשמחה לגיל ארבעים ולגיל חמישים והלאה משם.
הרגשתי שורדת, ולשרוד זה בעיניי הישג גדול בחיים.
אני מגלגלת עגלת ירקות ממחנה יהודה לרחביה
ויושבת על ספסל אבן. אולי כשאמות יציבו ספסל על שמי.
מבין אפשרויות הגלגול קוסמת לי במיוחד אפשרות הספסול.
ספסל כזה שאנשים יושבים עליו לנוח.
כזה שמועיל.








  

יום ראשון, 27 בנובמבר 2011

רק תורכי אחד?

להלן תרגום מאמריהם של אזלם תופצו והיינריך ופינג בגיליון "די צייט" מס' 47 מיום ה-17 בנובמבר 2011, שהוקדש לגילוי המחתרת הנאציונלסוציאליסטית שפעלה בגרמניה במשך שנים ורצחה שמונה מהגרים תורכים ומהגר יווני ושוטרת גרמנייה, ומעשיה נתגלו רק לאחרונה לאחר ששניים מחבריה כותרו לאחר שוד בנק באייזנאך והתאבדו, וחברתם ניסתה לפוצץ את דירתם המשותפת בעיר צוויקאו, שם התגלו ההוכחות למעשיהם. שלושת חברי הכנופייה היו מוכרים למשטרה: בינואר 1998 הם עמדו להיעצר לאחר שבחניון ששכרו התגלו פצצות וחומר נפץ, אך הם נמלטו וירדו למחתרת, שם החלו במסע הרציחות שמומנו משוד בנקים. קיים חשד כבד לשיתוף פעולה של אנשי רשויות הביטחון עם הטרוריסטים בהעברת מידע וסיוע לחייהם במחתרת ואולי גם במעשי הפשע.
אזלם תופצו היא מוסמכת מדעי האיסלם, כתבת המדור הפוליטי ב"די צייט", בת למהגרים תורכים שגדלה בגרמניה.
היינריך ופינג, יליד המבורג 1965, ד"ר למשפטים ולתולדות האמנות ומחבר ספרים על מדיניות האדריכלות, כתב בעבר בפרנקפורטר אלגמיינה צייטונג וכעת עורך המדור הפוליטי של "די צייט".

רק תורכי אחד?
כשהמהגרים הופכים לקורבנות, מתנודדים הגרמנים בין הקצוות, והתוצאות הרסניות
מאת אֶזְלֶם תּוֹפּצוּ Oezlem Topcu 
תורכי נורה. ואז עוד תורכי ועוד תורכי ועוד תורכי, אז שלושה נוספים ויווני אחד, שאולי נחשב לתורכי.  אבל בעצם לא זה הדבר המדהים בסדרת הרציחות של הניאו-נאצים מצוויקאו. הדבר המדהים הוא שיכלו להרוג מהגרים במשך יותר מעשר שנים, מבלי שמישהו העלה את החשד המתבקש ומבלי שהרשויות חקרו בכיוון המתבקש: האם מישהו רצח רק מפני שהוא אכול שנאה למהגרים? האם הגזענות אחזה בנשק?
עוד יש להבהיר, אם משמר החוקה במדינת תורינגיה חיפה על שלישיית הימין הקיצוני, עד כמה הוא נכשל, או אם התקיימה איזו מין שותפות לפשע בין הרשות הממלכתית לבין הניאו-נאצים.
בינתיים אפשר רק לקוות, שחששות אלה יתגלו כמוגזמים, שרציחות בדם קר של זרים בגרמניה לא אובחנו במשך זמן כה רב רק משתי סיבות: עקב חוסר הדימיון של החוקרים, ו – לנוכח מבטי הזעזוע כעת בחברה – עקב העדר היכולת להעלות על הדעת את מה שאינו עולה על הדעת. אדם שואל את עצמו לא רק מה פגום בשירותי הביטחון הגרמניים, אלא גם מהו הלך הרוח של תושבי גרמניה.
הם היו שלושה נגד גרמניה: אוּוֶה מוּנדלוֹס, אוּוֶה בֶּנהארדט וביאטה צ' תקפו בדרך חולנית את הסדר במדינה. והם רצו להמשיך, כל עוד "לא יתבצעו שינויים מן היסוד בפוליטיקה, בעיתונות ובחופש הדיעה", כפי שהבהירו בוידיאו הוידוי שלהם. הסדר הזה כולל את העובדה שמזה חמישים שנה גרמניה היא ארץ הגירה. הסדר הזה כולל גם את העובדה שחברת הרוב הגרמנית דורשת מהמהגרים אליה התאמות לגיטימיות ומאמצי השתלבות. ומובן מאליו שהסדר הזה כולל הגנה על המהגרים.
לכל המאוחר מאז השבוע האחרון עולה השאלה: מה יש לעשות, כאשר המהגרים בסכנה? האם מותר לצפות מהמהגרים להשתלבות, כאשר בה בעת במשך שנים מטאטאים הצידה את פשעיהם הקשים של ניאו-נאצים נגד מהגרים כ"סיפורי דמי-חסות"? האם מותר לזלזל ברציחות כ"רציחות קבאב", מפני ששניים מן הקורבנות ניהלו דוכני קבאב?
האם בינתיים התפשטה מספיק ההכרה שאלה התורכים שלנו, הזרים שלנו, שנפלו קורבן לאלימות ימנית ועלולים שוב ליפול לה קורבן בעתיד? האם חשבו בכל הכיוונים?
יום לאחר פיצוץ מספרה בעיר קלן, שיש סבירות גבוהה שגם מאחוריו עמדו מונדלוס, בנהארדט וצ', שיער שר הפנים באותה עת אוטו שילי שיש "מחתרת לגמרי עבריינית". לגמרי עבריינית – כלומר לא פוליטית, לא גזענית. האפשר שהיתה זו הערכה מוטעית פטאלית?
שלא יהיו אי-הבנות: לחשוב על פשעים שכונתיים ודמי חסות כאשר קורה למשל רצח בקהילה תורכית, זה כמובן לגיטימי. גם יש סיבות לכך. בלתי לגיטימי לחשוב אך ורק בכיוון כזה. וכעת? אפשר כבר להפיק לקח לעתיד?
הרע יכול לבוא מכל כוון, זה מחיר החירות
הגיע הזמן לפתח אמות-מידה חדשות לכך, מדוע אנו בגרמניה, בחיפוש אחר האמת, לפעמים מגמדים ולפעמים מגזימים כאשר מדובר באלימות ימנית קיצונית. כאשר ביוני 1997 יוסף עבדולה בן השש נפטר בבריכת שחייה בעיר זבניץ בסכסוניה, הרפובליקה רעשה. החשד: צעירים ימנים קיצוניים הטביעו את הילד. זה היה בלתי סביר, אבל אנשים רבים האמינו בכך. מאוחר יותר התגלה שהילד נפטר כתוצאה מפגם בלבו.
ברצח המהגרים חסרו גם כן אמות-מידה, רק בכיוון ההפוך. בהתנהלות עם מעשי הרצח צריך להוכיח לחברת המהגרים הליברלית את המובן מאליו. בעשרים השנים מאז ההתקפות האחרונות נגד זרים ברוסטוק, מלן וזולינגן, [שבהן הוצתו בתי מהגרים, בעיקר תורכים, שחלקם נשרפו למוות] היתה השתקעות בכורסה, התפתח לו ביטחון נוח, שהשד הזה נעלם אחת ולתמיד.
מכאן ואילך צריכה הגישה להיות שונה, אמנם פחות נוחה, אבל יותר קשובה: קורבנות הפשעים האלה מזכירים, שגם בפשעים עתידיים חייבים להציג את השאלה, שתחילה יכלה להיראות מוגזמת: האם יכול להיות שעומד מאחוריהם דבר אחר מלבד כפיית דמי חסות? הרע יכול לבוא מכל כיוון, זהו מחיר החירות. לתובנות של ימים אלה חייבות להיות תוצאות, קהילתנו חייבת זאת לקורבנות.
לאווירה של תשומת לב, שבצידה זהירות, זה לגמרי היינו הך, אם כנופיית הרצח תואמת להגדרת הטרור או לא, מכיוון שלא התפארה פומבית במעשיה. לקורבנותיה ולנשארים אחריהם היה זה טרור. אין זו יצירת פניקה, או הגזמה, או היסטריה, לתת לכך ביטוי. זה ענייני וזה אנושי.
סוף הכתבה

קרוב להחריד
מבהיל שהרבה מצביע על שילוב בין רשויות הביטחון לטרוריסטים ימניים
מאת היינריך וֶפִינג  Heinrich Wefing
עד כה הכרנו בגרמניה רק שני סוגים של טרור. השמאלי-רדיקלי של סיעת הצבא האדום [כנופיית באדר-מיינהוף] והאיסלמית של אל-קעידה ופנאטים מוסלמים שהקצינו. שיכול להיות גם סוג שלישי, את זה לא יכולנו ולא רצינו לדמיין לעצמנו.
קיצוניות ימנית ברוטאלית, כן, תיעדו אותה ונלחמו בה, בציבור וברשויות. טרוריסטים ימניים רצחניים, לעומת זאת, שלא חובטים בגסות במחבטי בייסבול, אלא פועלים במקצועיות במחתרת – זה לא היה נושא לפנטסיה פוליטית. עד שהופיע כעת התא מצוויקאו. מה שרק מתחיל להיחשף כעת, שינה מיסודו את מצב האיום ברפובליקה הפדרלית.
אבל אולי אין די בזעזוע. אולי עלינו גם להיפרד מההנחה, שמנגנון הביטחון בגרמניה נקי ביסודו ונאמן לחוקה. שוב ושוב עלה כבר בעבר במקרים יחידים החשד, שמשמר החוקה ואויבי החוקה מימין מגלים קירבה יתרה. שוב ושוב נותרות, גם לאחר פשעים ימניים קיצוניים ספקטקולאריים, שאלות רבות בלתי פתורות, בהתקפה בחג אוקטובר במינכן בשנת 1980 למשל, או במתקפה הרצחנית על מפקד משטרת פסאו אלויס מניכל לפני שלוש שנים [מניכל נדקר ב-13 בדצמבר 2008, כנראה על ידי ניאו-נאצים. המקרה לא פוענח עד היום].
אבל מעולם לא היתה עילה לתהות על פרשה ממלכתית חומה כמו כעת. איזה תפקיד מילא הנשיא לשעבר של משמר החוקה במדינת תורינגיה הלמוט רוור, שבשנת 2000 הושעה, משום שסוכן שהוא הפעיל מימן בשכרו תעמולה ימנית? האם יש ממש בדיווחים, שפקיד של משמר החוקה במדינת הֶסֶן הופיע כמה פעמים בקירבת מקומות הפשע, שבהם התבצעו מה שנקרא "רציחות הקבאב"? פעם אחת, כך אומרים, היה אדם זה אפילו בזמן הרצח בקפה [קפה אינטרנט שבעליו התורכי נרצח, וכל העדים לרצח הגיעו להעיד במשטרה מלבד אותו פקיד]. והאם נכון הדבר שאותו פקיד מדינה מהסן מוכר בכפר מולדתו כ"אדולף הקטן"?
במלים אחרות: האם גם בגרמניה יש מעין "מדינת מעמקים", שילוב של רשויות ביטחון וקיצונים ימניים, או בעצם טרוריסטים ימניים? שילוב של הסטת המבט, אהדה נסתרת ותמיכה יציבה? זוהי השאלה הפוליטית המכרעת שסידרת רציחות זו מעוררת.
עד כה התשובה היא: איננו יודעים זאת בדיוק. ישנם אינספור דברים שאינם מתקבלים על הדעת. סתירות, דברים מטרידים במקרה זה. בכל מקרה הרבה נותר לעת עתה חידתי. עצם המצב, שאי אפשר עוד להוציא מהכלל קירבה שיטתית, ולו "רק" במדינה אחת או שתיים, בתורינגיה ובהסן, מזעזע ומקומם דיו.
כמובן מדברים שוב בלהט על איסור על פעילות המפלגה הלאומית הגרמנית [מפלגה נאצית חוקית בגרמניה], אבל המחלוקת הזו כבר הפכה לפולחן קבוע, לרפלקס מותנה. כל הנימוקים ידועים, כמו גם הסיכונים המשפטיים לתבוסה מחודשת בבית המשפט הפדרלי לחוקה [שמנע ניסיון קודם להוציא מפלגה זו מחוץ לחוק מפני שחלק מההאשמות נגדה נגעו לסוכני הממשלה שפעלו במפלגה]. כן, המפלגה הלאומית הגרמנית היא מרכז הכובד המבני של הסצינה הימנית בגרמניה. אבל עד כה (ה-15 בנובמבר) אין שום רמזים למעורבות של פעילי המפלגה בסידרת הרציחות. אם הדבר ישתנה, ישתנה לפתע גם פולמוס האיסור. בנוסף לכך מאיימת המחלוקת על איסור המפלגה הלאומית הגרמנית, למנוע מהפוליטיקה ומהציבור לבצע משימה הרבה יותר קשה: רפורמה נחושה בשירותים החשאיים, כפי שדורש גם נשיא משמר החוקה לשעבר הנס-יירג גייגר בראיון ל"די צייט".
רפורמה כזו דורשת כוח ואומץ, אינה מביאה רווח פוליטי, כאשר השערורייה הנוכחית שוב תישכח, ומעמתת את הפוליטיקה עם איזור אפור של ניהול המדינה, שבו הגבולות בין נכון לשגוי, בין ידיד לאויב ובין חוקי ללא חוקי עלולים להיטשטש במהרה. אבל אם ניתן להסיק היום מסקנה מההליכים שלא צלחו, הרי היא זו: דרושה לא רק הבהרה, אלא שינויים עמוקים באירגון, בכוח האדם וברוחו של משמר החוקה.
זה פשוט לא מספיק למתוח ביקורת על השירותים. בנוסף לכך חייבים לשאול: מה עם הפיקוח הפרלמנטרי? כאשר חבר הלנדטאג [בית המחוקקים] של מדינת תורינגיה מן המפלגה הסוציאליסטית אומר כעת: "אנו הממונים, שהיה עלינו לפקח על השירות, קיבלנו באותם ימים את המידע מן התקשורת", אזי זה, כפי שהאיש עצמו מודה, "אסון". קודם כ זה כישלון של הפרלמנט. איזה מין דמוקרטים הם אלה, שאנשי השירותים החשאיים מתמרנים אותם, ודוחים אותם בקש?
כאן לא מדובר רק בתיפקודו של שירות חשאי מפוקח של מדינת חוק. על כף המאזניים עומד האמון במדינת החוק עצמה.     
סוף הכתבה  

מוזר לקרוא את דבריו של היינריך ופינג על כך שלא ידעו על סוג טרור שלישי: האלימות הנאצית נגד מהגרים משתוללת בגרמניה מאז איחודה, וכוללת התקפות רבות על מהגרים ובתיהם וגם על יהודים – בזמנו נעצרה קבוצה ניאו-נאצית שתיכננה לפוצץ את בית הכנסת החדש במינכן במועד חנוכתו בתשיעי בנובמבר, יום הזיכרון לליל הבדולח. כמה מן ההתקפות של כנופיות נאציות על מהגרים היו רצחניות ביותר. ייתכן שדפוס הפעולה של המחתרת שפעילותה נחשפה כעת, שפעלה בעצם משנות התשעים וביצעה רציחות משנת 2000 ועד 2007, מיומן יותר משל תאים נאצים אחרים, אבל אין כאן חידוש עקרוני. הטענה שמדובר בסוג חדש ולא מוכר של טרור נאצי – שבכל מקרה אינו חדש אלא נחשף לאחרונה כשהמשטרה ניסתה ללכוד את מי שלדידה היו שודדי בנק סידרתיים, ולא רוצחים נאצים סידרתיים נשמעת הרבה בגרמניה ויש בה משום היתממות או התכחשות למציאות, שתרמו מן הסתם רבות לקלות ורציפות פעולתה של המחתרת. השאלות הרבות טרם זכו למענה.

מאמר ב"ניו יורק טיימס" לרגל 50 שנות הסכם העובדים הזרים מתורכיה בגרמניה:
http://www.nytimes.com/2011/10/31/world/europe/turks-recall-german-guest-worker-program.html
וראו גם רשימתי "מזמור לרוצח הקבאב":