יום שלישי, 29 בנובמבר 2011

מכתב לצופיה

צופיה היא חברה שלי
ואני לא מבינה אותה
אני שולחת לה הודעת דואר
והיא עונה לי אחרי חודש חודשיים
כאילו מסרבת להכיר במיידיות של המחשב
או מסתתרת בבתי הנכֹאת של פריס
או ביער ונסן אחר הצהריים.
גם אני ישבתי רוב זמני בפריס בבתי הנכֹאת
שוטטתי שעות במסדרונות הלובר לראות הכל,
חוץ מן המונה ליזה. אינני סובלת לעמוד בתור.
זמן רב עמדתי מול תמונתו של סן דני נושא את ראשו הכרות בידיו
לילות רבים אחר כך היו לי סיוטים
לרוב העדפתי לבלות בארמון טוקיו מול השגאלים
או במוזיאון פיקאסו שהיה אז חדש או כמעט חדש, נדמה לי
את התקופה הכחולה שלו אהבתי יותר מן האחרות,
הילד הליצן שלו ליוה את ילדותי מעל המיטה
ואם אינני טועה, היה גם סוס כחול מעל למיטת אחי,
או שאינני מיטיבה לזכור. הילדות כבר היטשטשה מזמן,
אבל את פריס אני זוכרת.
נשארתי מול השגאלים. בעלי הלך לבלות עם פילגשו שהמריאה אחרינו.
הוא לקח איתו את הכסף ואת כרטיסי המטרו.
נשארתי מול השגאלים. אחר כך עליתי על שער הניצחון
ונשארתי שם לשבת איני יודעת כמה זמן.
כבר ירד הערב. ירדתי רעבה אל כיכר הרפובליקה
שם בלעתי את האורות,
משם הלכתי ברגל למלון שהיה קרוב יותר לכיכר הבסטיליה
בין רחוב המקדש הישן לרחוב בנות גולגלתא, שמות שמזכירים סיפורים.
פריס תמיד החייתה בי את ימיי בחוג להיסטוריה
תמיד ראיתי ברחובות טמפלארים, כרכרות, וסגפנים מכים את עצמם בשוטים
ובכל מקום נכנסתי לכנסיות להביט בישועים המדממים ובבתולות הקדושות
דבר שאני נוטה לעשות בכל מקום.
אבל ברחוב שהתגוררנו בו היו בעיקר חנויות בדים של סוחרים יהודים
שהביאו איתם את חנויותיהם ממרקש ואלז'יר
והחליפו את קודמיהם שנחנקו באושוויץ.
הם תמיד שמחו לפגוש מישהו מישראל ולדבר מלים ספורות
בעברית מהולה בצרפתית,
ואנחנו היינו שמחים וגם נבוכים מעט. היינו רק אנשים בטיול
ואת ישראל השארנו מאחורינו בבית. ממילא לא הרבינו להיעדר.
אחר כך הבנו שכל היעדרות היא ארוכה מדי, גם הקצרות.
עכשיו צופיה משוטטת שם, אינני יודעת היכן היא מתחבאת
בפריס יש המון מקומות להתחבא בהם
ואני שצריכה לנסוע לשם ואינני נוסעת
מחכה בבית להודעה
אולי מחר.
*
מישהי כעסה עליי
מדוע אינך נוסעת לאום אל פחם
או לגדה המערבית לבקר את הפלשתינים
אינני נוסעת לשום מקום, בעצם
בעיקרון אני תמיד בבית
או מטיילת עם הכלבים.  
אנשים שמתקשרים ואינם זוכים למענה,
משאירים לי תמיד הודעות בזו הלשון:
"שלום ענת, בטח יצאת לטייל עם הכלבים."
וכי כיצד אלך למקום אחר, ומדוע ולמה
אהבתי את סוקרטס שאמר:
למה לי ללכת לתביי או לארגוס
אינני אוהב את חוקיהן ומנהגיהן
מוטב לי למות באתונה.
כנראה שאמות בבית.
אם לא, אני מקוה שלא במרחק גדול.
*
אמרתי לה, עכשיו אנחנו יכולות גם להתכתב דרך האתר
בכל עת שאכתוב זה יהיה כמו מכתב בשבילך
ובאמת כל רשימה היא מכתב
אבל לרוב לאנשים זרים
רק לעתים רחוקות נכנס מכר.
ואני כותבת לאנשים זרים יותר מאשר לחברים, זאת אומרת,
לא בכוונת מכוון. ככה זה יוצא, וככה זה נשאר.
אני חושבת על אנשים שאולי קוראים אותי בניכר.
יהודה למשל. היינו חברי ילדות, ויום אחד הוא מצא אותי.
אינני יודעת מדוע חיפש. אולי געגועים לילדות, אולי לישראל.
קצת נעלב כשאמרתי שזה כמו להכיר מישהו חדש
ואני דוקא חשבתי שנעים להתחיל דף חדש
הזיכרונות מהילדות לא היו טובים במיוחד, למרות שיהודה זוכר אחרת.
יש אנשים שאלוהים חנן אותם בזיכרון רחמן. שלי מרושע.
לרוב הוא מכאיב בלי קץ. אבל אחרי שיהודה בא ודיברנו התחלתי להיזכר:
גלידה אמריקאית וניל שוקולד עם סירופ פטל,
מטבעות של עשרים וחמש אגורות לשחק בהן בפליפר,
רחוב הנביאים וקולנוע ארמון, פלאפל עם חתיכות פיתה קלויות.
אבל בעיקר אהבתי שוקולד מיוחד ויקר שיכולתי לקנות רק לעתים רחוקות,
ויהודה חשב שלא בסדר לא להיות בדיוק כמו כולם.
נזכרתי גם שנתתי לו פעם סטירה, והוא נדהם אבל שתק
ששנים לפני שסיימנו את לימודינו באותה כתה לא החלפנו בינינו מלה.
אחר כך, יותר משלושים שנה, לא חשבתי עליו מעולם.
ועכשיו אני מנסה לגלגל אחורה בראש את כל השנים שחלפו.
כל כך מעט הבנתי אז כשהכל היה לכאורה ברור סביבנו.
עכשיו בכמה שיחות הוא סיפר לי את מה שמעולם לא דיברנו עליו בילדות:
לאביו היתה קודם משפחה שנרצחה בשואה.
אמו של יהודה היתה אשתו השנייה. היא חלתה בניוון שרירים.
קראו לה דורה. שם שהיכרתי קודם רק מדיוויד קופרפילד.
היא אהבה אותך, אומר יהודה. גם אני אהבתי אותה, אני אומרת
ואני רואה אותה לנגד עיניי
גוררת בעזרת ידיה את גופה הגדול ואת רגליה השמוטות
אוחזת במסעד הכסא, ומתיישבת במטבח.
בדרך כלל ישבנו במטבח ושָתִּינוּ תה.
לפעמים רק שְתֵּינוּ, לפעמים גם הוריה הזקנים שהתגוררו עמה וטיפלו בה.
גם את סבתא שלך אני זוכרת, אני אומרת ליהודה, ורואה את שמלתה הכחולה וסיכת הכסף, או שמא היה זה זהב, ואת שערותיה הלבנות
שקלעה מאחורי ראשה בפקעת.
בוודאי שאני זוכרת את אחותך. אני זוכרת אותה עוסקת תמיד בעבודות הבית, מנקה, מטאטאה. ככה זה כשאמך חולה.
היכרתי אותה במחלתה, אבל כשנפטרה לא ידעתי.
כבר היינו במקומות אחרים. אינני יודעת מדוע יהודה חיפש אותי
כדי להעלות עבר שהיה כנראה יפה בעיניו, והיה עצוב בעיניי.
אל הילדות אף פעם לא רציתי לחזור.
היו זמנים שרציתי לברוח ולא ברחתי.
עכשיו אינני רוצה ללכת לשום מקום.
אני מביטה בחבריי הפזורים בניכר כמו באפשרויות קיום חלופיות
אבל לא שלי. אני נידונה מרצון לנוע לאטי בין רחביה למחנה יהודה ובחזרה
דוחפת אט אט עגלת קניות עמוסה, עד שאמות.
בדרך הדביק מישהו על שלט שירים של יהודה עמיחי
שגזר מפתוח, סגור, פתוח.
אני קוראת אותם בכל פעם מחדש כאילו בפעם הראשונה,
ויושבת לנוח על הספסלים שבדרך.
היום ישבתי על ספסל האבן לזכר פרופ' ארנסט ורטהיימר
שחקר את צפונות הטבע,
וחשבתי על הגברים שעוזבים את נשותיהם ואומרים:
היה לי משבר קשה, עזבתי את אשתי.
כשגברים מוצאים אשה אחרת הם אומרים לרוב: היה לי משבר.
ואני החלקתי בשמחה לגיל ארבעים ולגיל חמישים והלאה משם.
הרגשתי שורדת, ולשרוד זה בעיניי הישג גדול בחיים.
אני מגלגלת עגלת ירקות ממחנה יהודה לרחביה
ויושבת על ספסל אבן. אולי כשאמות יציבו ספסל על שמי.
מבין אפשרויות הגלגול קוסמת לי במיוחד אפשרות הספסול.
ספסל כזה שאנשים יושבים עליו לנוח.
כזה שמועיל.