הסרט "היומן" וסבא וסבתא אמיתיים

השבוע ראיתי את הסרט "היומן" של הבמאי ניק קאסווטס, לפי ספרו של ניקולס ספארקס, בכבלים. לא ראיתי את הסרט קודם ולא ידעתי עליו דבר, ומהשחקנים היכרתי רק את ג'ינה רולנדס שכבר ראיתי אותה בהרבה סרטים, בעיקר כשהייתי צעירה והלכתי הרבה לסרטים. אחר כך הסתכלתי באינטרנט וראיתי כמה כתבות על הסרט שסיפרו שהוא מאד הצליח והפך לסרט פולחן וששחקניו הצעירים – הזקנים היו כאלה עוד קודם לכן - הפכו לכוכבים גדולים, אבל כל הכתבות, אלה מאז יציאת הסרט לפני עשר שנים וגם אלה שנכתבו בדיעבד, כולן ירדו עליו שהוא רגשני וקלישאי, ובשבילי הוא לא היה כזה, כי הדמויות של ג'ינה רולנדס ושל ג'ימס גארנר, שנפטר ביולי האחרון, כמה ימים לפני אחי, הזכירו לי מאד את סבא וסבתא שלי מצד אבי, אברהם וציפורה מרגלית, ואת הזיקנה שלהם, שהיתה בוודאי עצובה אבל גם יפה.

סבי אברהם מרגלית נולד באוקראינה בסוף המאה התשע-עשרה כילד שני במשפחה של ששה ילדים, ובגיל חמש-עשרה עבר עם הוריו לעיר אקרמן שעל נהר הדנייסטר, ליד השפך של הדנייסטר לים השחור. סבא שלי סיפר לי כל כך הרבה על הנהר הזה, ואיך הם החליקו עליו בחורף, ואיך היה מסוכן להחליק עליו באביב כשהקרח החל להתבקע, אבל הנערים האמיצים והפוחזים החליקו עליו בכל זאת, שלפעמים נדמה לי שאם אגיע לשם אכיר את המקום מיד, מהסיפורים של סבא שלי, למרות שהם התרחשו לפני יותר ממאה שנה. בשנת 1920 סבא שלי עלה לארץ כחלוץ ועבד בביצות וחלה בקדחת קשה שכמעט הרגה אותו, והרופא הלל יפה שהציל את חייו אמר לו למצוא עבודה אחרת, והוא נהיה חקלאי ואופה.

סבתי ציפורה הכהן-נס נולדה בפרמישלאני שבגליציה כבת הזקונים והילדה השתים-עשרה לאביה, מאשתו השנייה שמתה בלידתה. אחיה ואחיותיה הגדולים גידלו אותה ופינקו אותה מאד, כי ריחמו עליה שאין לה אמא. אבל סבתי לא היתה מפונקת בכלל. גם היא עלתה לארץ כחלוצה ועבדה בפרדס והלכה קילומטרים לעבודה ובחזרה כי לא היה לה כסף לדיליג'נס, שככה קראו אז לכרכרות שהובילו אנשים כמו מוניות שירות. אני לא יודעת איך הם הכירו, אבל סבי סיפר לי שהם החליטו להתחתן בטיול שטיילו ביחד לארמון הנציב בירושלים. הם הקימו את ביתם בזיכרון יעקב ובתחילת שנות השלושים עברו למושבה בנימינה ובנו שם בית ומאפיה, ושם חיו כל חייהם. אבי היה בנם הבכור ואחר כך נולדו לו עוד אח ואחות. הם עבדו קשה מאד וחיו שנים רבות בעוני מרוד, ואכלו מיגיע כפיהם פשוטו כמשמעו. סבתי גידלה ברבורים והכינה מהם מרק וצלי, וסבי גידל ירקות ופירות והיה לו גם פרדס של תפוזים ולימונים. סבתא ציפורה רצתה שהילדים לא יהיו חקלאים אלא ילמדו באוניברסיטה ויהיו בעלי מקצועות חופשיים, ובאמת כולם למדו ואבי נהיה שופט, אחיו מהנדס ואחותו מורה.

בגיל לא מאד מבוגר סבתא שלי התחילה להתנהג מוזר והיתה יוצאת מן הבית בחלוק ושוכחת איך לחזור. לא ידעו אז מה זה אלצהיימר וחשבו שהיא השתגעה. סבא שלי מעולם לא חשב לשים אותה במוסד אלא טיפל בה בבית בעצמו בלי עזרה, הוא היה מסדר לה את התרופות ודואג שתיקח אותן, והיא היתה מערבבת את הכדורים ומבלבלת את התרופות. כל הזמן מצבה הלך והחמיר. בהתחלה היא הפסיקה לזהות אותנו הנכדים, וחשבה שאנחנו סתם ילדים שבאו לבקר. פעם היא היתה מאושפזת בבית החולים רמב"ם בחיפה והלכתי לבקר אותה עם אבי, והיא לא הכירה אותי, רק אמרה שאני ילדה נחמדה. אבי היה מבקר אותה בכל יום, וכשהוא חזר הביתה היא היתה מתקשרת ושואלת למה הוא לא בא אליה, כי היא לא זכרה שהוא ביקר אותה שעה קלה קודם. אחר כך היא כבר לא הכירה את אבי. פעם היא יצאה מהבית ולא חזרה וחיפשו אותה שלושה ימים ומצאו אותה שוכבת בבוץ ליד נחל התנינים, אבל חיה. היא חיה עוד זמן מה ובסוף ימיה כבר לא הכירה גם את סבי, ואמרה לו שהוא לא אברהם כי היא זכרה אותו בחור צעיר והוא כבר היה איש זקן, והיא חשבה שהוא אבא שלו. כשישבנו שבעה על סבתא שלי, קרובת משפחה אחת אמרה שהיתה לסבתא שלי הרבה נחת מהילדים והנכדים וחבל שהיא לא יכלה להינות מזה. אבל אולי לרגעים פה ושם היא כן נהנתה. כשראיתי את הסרט "היומן" חשבתי כל הזמן על סבא וסבתא שלי ועל כך שיש כזה דבר אהבה אמיתית שנמשכת כל החיים, גם אם לא כולם זוכים לחוות אהבה כזאת, וחשבתי גם על זה שההיכרות בין סבא וסבתא שלי החלוצים היתה הרבה יותר אקזוטית ורומנטית ממה שרואים בסרטים אמריקאים, שהם לרוב סיפורים על אהבות בין בני זוג ממשפחות יריבות או ממעמדות שונים או מעמים או דתות שונים, אבל כולם בעצם אמריקאים שנולדו באמריקה. ואילו סבא וסבתא שלי אמנם היו שניהם יהודים, אבל הם באו ממקומות רחוקים זה מזה, ואם לא היו עולים לארץ הם לא היו נפגשים. כל המשפחה של סבא שלי עלתה אחריו לארץ, האחים והאחיות ואחר כך גם ההורים וכולם ניצלו, ואילו המשפחה של סבתא שלי נרצחה כולה בשואה, ורק הבן של האח הבכור נמלט לברית המועצות ושירת בצבא הרוסי ואחרי המלחמה עלה לישראל. יש דברים שאנשים חושבים שהם קורים רק בסרטים, מפני שלהם אישית זה לא קרה, אבל החיים של סבא וסבתא שלי היו הרבה יותר דרמטיים מהרבה סיפורים שקראתי ומהרבה סרטים שראיתי. כשסבא וסבתא שלי כבר היו זקנים הוזמנו כולנו לחגיגה, כבר אינני זוכרת לרגל מה היתה החגיגה, אולי מלאו יובל שנים להתיישבות שלהם בזיכרון או בבנימינה, וכל החלוצים הזקנים נתנו ידיים ויצאו במחול "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה". לפעמים כשסבא שלי ישב בערב במרפסת הפתוחה שלו, שהיתה מוקפת פרחים שהוא שתל ובכל ימות השנה חלק מהם פרחו, ואני אהבתי להביט שם בשממיות שארבו על תקרת המרפסת ליתושים, הוא היה מתחיל לזמר לעצמו "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה" או "אל יבנה הגלילה", והוא הטעים כל מלה באמונה שלמה. בחגיגה אבי נאם, ביקשו ממנו לנאום כאילו מפני שהוא היה הבן הראשון שנולד לחברי הקבוצה, אבל בעצם מפני שהוא היה שופט וכולם היו גאים בו מאד, והוא אמר שההורים לא ציפו לזכות לחיות במדינה יהודית, אבל הם זכו, ואני ידעתי שסבא שלי הוקיר את הזכות הזאת בלי גבול, ואולי בגללו גם אני מוקירה אותה בלי גבול. אבא שלי איחל להם שיזכו גם לראות שלום בינינו לבין מדינות ערב. זה היה עוד לפני חתימת הסכם השלום עם מצריים. סבא שלי זכה גם לכך, וזכה גם לא לראות איך ההסכם הזה מתקלקל. כשסבא וסבתא שלי עוד היו צעירים ויפים לא היכרתי אותם. אפילו התמונות שיש לי מהם הן כבר מגיל מבוגר יותר, כשאבי כבר היה נער, סבתא שלי נהגה לספר שכשהיתה ילדה כולם החמיאו לה כמה היא יפה. אני תמיד הייתי דומה מאד לסבתא שלי, ואמא שלי ששנאה את שתינו אמרה תמיד שאני גם משוגעת כמוה, כי אמי מעולם לא הבדילה בין מחלות הזיקנה לשיגעון, אבל סבתא שלי לא היתה משוגעת, רק חולה, וסבא שלי המשיך לאהוב אותה ולספר לנו כמה היתה יפה. הרבה פעמים כותבים בעיתון שהחיים שלנו משעממים ושהדברים הדרמטיים הם קלישאה, אבל זה לא נכון לדעתי. אני חושבת שהחיים שלנו מלאים דרמות, ושיש אהבות גדולות מהחיים, ושגם אם בחיים הפרטיים שלנו דברים קורים אחרת, זאת לא סיבה להכחיש את כוחה של האהבה.  

סיפורו של הרוצח

הודאה של רוצח היא סיפור ככל סיפור אחר: את העובדות הידועות לכל קשה להכחיש, אבל במה שסמוי מן העין – הכוונות שבלב, המחשבות וההחלטות, יש מרחב ניכר לבידיון. מטרות הסיפור משותפות לרוב הודאותיהם של הרוצחים: הפחתת אשמתם של הרוצח ומרעיו, גלגול האשמה ברצח על הקורבן, ופגיעה קשה ככל האפשר בקורבן, במשפחתו, במקורביו ובקבוצה הדתית, הלאומית או הפוליטית שאליה הוא משתייך, שהרי מלכתחילה פעל הרוצח מתוך שנאה כלפיהם ורצון לפגוע בהם.

כל הדברים האלה נכונים לגבי הודאתו בשב"כ של חוסאם קוואסמה, שעל פי הודאתו הוא אירגן ומימן את חטיפת הנערים גלעד שאער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח. ראשית הוא טוען שלא היתה כוונה לרצוח את הנערים אלא לחטוף אותם לצורך מיקוח. יכול להיות, אבל לא נראה לי. משהו בסיפור לא מסתדר. לו התכוונו לפיגוע מיקוח, היו בוודאי מכינים מקום מסתור מראש. ייתכן שאכן הכינו כזה ושם הם מסתתרים עד היום. ייתכן. אבל אותו חוסאם קוואסמה סיפר לשב"כ שהחוטפים-הרוצחים ביקשו את עזרתו כדי להסתתר מצה"ל, והסתתרו במקומות מאולתרים, בור באדמה, מערות, בתים, מסגד. בכלל קשה להבין כיצד מסתדרים דברי אנשי שב"כ שהחוטפים נמצאים כל הזמן מאז החטיפה והרצח בנפת חברון. כיצד טרם נתפסו, אם השב"כ עצר את המארגן והמסייעים? האם לא ברור מכך שחוסאם קוואסמה ועצורים אחרים בפרשה מסתירים מידע? ואם כך הדבר, כיצד אפשר להאמין בכלל למשהו שהם מספרים?

בכל אופן, ברור שעדיף לנאשמים לומר שלא התכוונו לרצוח את הנערים. רצח מחייב כוונה תחילה, ועדיף איפוא לרוצח להצהיר שלא היתה לו כלל כוונה להרוג.

העובדות הן שהחוטפים רצחו את שלושת הנערים וקברו אותם בחלקת אדמה שחוסאם קוואסמה רכש בינואר, לדבריו לא במטרה לקבור בה את הנערים. יכול להיות, אבל אם יודה חוסאם קוואסמה בכך שקנה את החלקה כדי לקבור בה קורבנות פיגוע, יודה ברצח בכוונה תחילה, ובכך הוא איננו מעוניין להודות. העובדה היא ששלושת הנערים נרצחו ונקברו בחלקת האדמה שחוסאם קוואסמה קנה בינואר 2014, ולנו כישראלים אין שום סיבה להניח שחוסאם קוואסמה התכון למשהו אחר ממה שהוא ומרעיו ביצעו בפועל. החוטפים גם רכשו שני כלי רכב, אחד לחטיפה ואחד למילוט. יש היגיון בהחלפת כלי רכב כדי לטשטש עקבות, אבל במקרה זה המכונית שימשה לחטיפה הועלתה באש כדי להסתיר את עקבות הדם, והמכונית השנייה נרכשה רק ביום החטיפה. רכישת המכונית השנייה רק ביום החטיפה, גם היא פרט שלא מסתדר היטב, כי כל הדברים האחרים הוכנו מראש, ולא נראה סביר שמישהו שמתכנן פיגוע זמן רב מראש יקנה מכונית לצורך מילוט רק בבוקר החטיפה. אינני יודעת מה זה אומר.

בכל אופן חוסאם קוואסמה מקפיד להאשים את הקורבן: לדבריו רק בגלל שיחת הטלפון של גלעד שאער למשטרה, החליטו החוטפים לרצוח את הנערים. כלומר, לדברי קוואסמה לא החמאס אלא הנרצח אשם בכך שהרוצחים רצחו אותו ואת חבריו, ולא מזיק להעביר גם לכל היהודים את המסר, שאם נחטפתם בידי החמאס עדיף לשתף פעולה ולא לנסות להזעיק עזרה ועוד לגרום לכל העולם לשמוע איך נשמעים רוצחים של החמאס בפעולה, איך הם צוחקים ושמחים ואיך הם רוצחים באוזני השוטרים שאינם מבינים דבר ואינם חשים לעזרה. תמיד טוב להשתמש במשהו שהיתה עליו ביקורת ציבורית בישראל ולחזק את הביקורת הזאת, לתאר כל חשד שהעלו ישראלים כנגד עצמם כעובדה. במקביל הוא מציע הסבר נוסף ומשלים: הם התכוונו לחטוף רק אדם אחד וחטפו שלושה, ובגלל ההסתבכות הזאת רצחו אותם. אלה שני הסברים שאינם בהכרח עולים בקנה אחד. ההסבר השני איננו מתאים למה שנשמע בהקלטת המשטרה: החוטפים נשמעו מאד שמחים לבשר שחטפו שלושה נערים. הם לא נשמעו כמי שהסתבכו. אם שמעתי נכון הם אמרו "הבאנו לך שלושה". האם הם אמרו את הדברים לחוסאם קוואסמה? הייתי רוצה לדעת עם מי הם דיברו בהקלטה. בכל אופן, כל העניין לא נשמע הגיוני. אם מישהו רצה לחטוף אחד לצורך פיגוע מיקוח, מה מפריע לו לתפוס שלושה? קשה להסתיר שלושה אנשים? הנה החוטפים שהם שניים מצליחים להסתתר כבר זמן רב וטרם נתפסו.

וחוסאם קוואסמה אומר, ואיש השב"כ מאשר, שהנהגת חמאס לא ידעה, למרות שהמימון לחטיפה הגיע מעזה. לשב"כ נוח לומר שזו התארגנות מקומית, זה תירוץ לכך שלא גילו את כוונת החטיפה מראש, אבל אם המימון הועבר מעזה, קשה להאמין שהנהגת חמאס לא ידעה. אבל אין לחוסאם קוואסמה עניין להרשיע את הנהגת חמאס בחטיפה וברצח, כפי שאין לו עניין להרשיע את עצמו ברצח בכוונה תחילה.

כל הדברים האלה שאני כותבת הם רק השערות, פקפוקים ותהיות. אולי הודאתו של חוסאם קוואסמה היא כולה אמת, אולי חלקים ממנה אמת, אולי דבר ממנה איננו אמת. אולי הנערים בכלל לא נרצחו במכונית אלא רק נפצעו, אולי רק אחד מהם נרצח והאחרים אחר כך, במקום הקבורה, כי שם נפלו משקפיו של איל יפרח, ופחות סביר בעיניי שהשאירו את המשקפיים על גופת נרצח שנרצח במקום אחר. אולי השתתפו ברצח אנשים נוספים ולא רק הרוצחים, כי שמעו אותם אומרים: "הבאנו לך שלושה", זאת אומרת שהם התכוונו למסור את הנערים למישהו שחיכה להם, מה שיכול אכן להתאים לפיגוע מיקוח, אבל יכול גם להתאים לרצח, כי הפיגוע הזה מזכיר גם את רצח החייל תומר חזן שפותה לבוא לגדה ונרצח שם. הכל יכול להיות. צריך רק לזכור, כאשר קוראים הודאה של רוצח, שזה רק סיפור של רוצח, שלרוצח כדאי ורצוי לספר אותו כך. עד כמה הסיפור קשור לאמת איננו יכולים לדעת, ואין לנו שום סיבה לחשוב שזו בדיוק האמת. הודאה ברצח של איש חמאס ותיק היא סיפור של איש חמאס, וככזו היא קודם כל תעמולה של החמאס, וכך יש להתייחס אליה.

נאמנות היא חוזה דו-צדדי

בימי הלחימה בחמאס דיבר נתניהו בכל נאומיו בעיקר על התמיכה שכולם חייבים לתמוך בו: חברי הקואליציה ושרי הממשלה וגם האופוזיציה, והוא גם זכה לתמיכה הזו, בידיעה שישראל מתגוננת נגד ירי טילים על אזרחיה וניסיונות פיגוע באוכלוסיה האזרחית, במיוחד תושבי הישובים הקרובים גיאוגרפית לעזה. גם כאשר הציבור ציפה לשמוע מראש הממשלה מהי תכניתו להתמודד עם החמאס,  מהו חזונו לימים שלאחר הלחימה, כיצד הוא מתכוון לסייע לאזרחים הרבים שנפגעו מן הלחימה, אם בגוף ואם בנפש ואם ברכוש ובפרנסה, דיבר נתניהו בעיקר על השרים שלא תמכו בו ועל התמיכה שמגיעה לו בימי הלחימה. הלחימה בחמאס בהחלט הצדיקה תמיכה ציבורית בנתניהו והתיצבות מאחוריו במאבקה של ישראל באיום הבטחוני הקשה על שלום אזרחיה וחייהם, אבל תמיכה מחייבת לא רק את התומכים. היא מחייבת גם את הנתמך, ונדמה שאת זאת נתניהו שכח, שכח מהר מאד.

איננו תמימים, וכולנו יודעים שמנהיגים אינם חותרים למשרתם רק כדי לשרת את העם, אבל יש גבול למידת הציניות והניצול שבה רשאי מנהיג לנהוג בעמו, ובפרט בדמוקרטיה, שבה הוא נבחר על ידי עמו כדי לשרת את בוחריו ואת צרכיהם וענייניהם, ולא כדי לשרת את עצמו ואת עצמו בלבד. נדמה שבנימין נתניהו שכח את הגבול הזה.

במהלך הלחימה לא התביישו נתניהו ודובריו להתפאר בכך שאיננו נכנע כביכול לרצון העם בניהול מערכה תקיפה יותר או מיטוט שלטון החמאס כליל, וכי הוא פועל אך ורק על פי שיקולים ענייניים וטובת המדינה. נקוה שכך אכן פעל במהלך הלחימה. למרבה הצער אין ספק שלא כך הוא פועל מאז שהסתיימה.

האינטרס של מדינת ישראל מחייב את החלשת החמאס, בפרט לאחר ירי הטילים המאסיווי שלו על ישראל, ולחזק את שליטתה של הרשות הפלשתינית בגדה וגם בעזה. האינטרס של מדינת ישראל הוא להבהיר בבירור לאויביה שדרך המשא ומתן משתלמת יותר מדרך הטרור והאלימות, כלומר שישראל מעדיפה לטובה את הרשות הפלשתינית והולכת לקראתה במשא ומתן. אין למדינת ישראל שום אינטרס להחליש כעת את הרשות הפלשתינית, אבל זה מה שנתניהו עושה באמצעות הפקעת אלפי דונמים של קרקע ליד גוש עציון.

נתניהו אכן זכה וזוכה בעקבות המאבק בחמאס לתמיכה גבוהה, והוא מנסה לנצל זאת להקדמת הבחירות לרשות הליכוד כדי להבטיח את מעמדו כמועמד הליכוד לראשות הממשלה. כל מעשיו כעת נועדו לשרת את המטרה הזו. את מדינת ישראל וענייניה הוא שכח, וכעת הוא עסוק בקידום עצמו בקרב קהל בוחריו, או ליתר דיוק בקרב הקהל שעליו יש לו מתחרה נחוש ומר, קהל המתנחלים. כעת הוא מבקש למשוך את לבם וקולותיהם אליו, ואיננו מתבייש להשתמש בתירוץ של נקמה על הרצח המחריד של שלושת הנערים נפתלי פרנקל, גלעד שאער ואייל יפרח, כדי להפקיע אדמות בשטחי הרשות הפלשתינית, בתקוה לכבוש את לב המתנחלים שעלולים להעדיף את נפתלי בנט על פניו. נפתלי בנט דוקא מרוצה מאד מהצעד הזה, ולמה אפשר לצפות ממי שמסוגל לדבר על פלשתינים רק בצורה שמבזה את כבוד האדם שלהם ושלנו.

הציניות של נתניהו שוברת שיאים חדשים: הוא משתמש בשמם של הנערים הנרצחים כדי לעשות צעד שאיננו פוגע בחמאס אלא דוקא ברשות הפלשתינית, וזאת כאשר חיזוקה של הרשות הפלשתינית וחזרתה לשלוט בעזה, כמו גם חיזוק מעמדה כנגד החמאס בכל שטחי שלטונה, הוא אינטרס מרכזי של מדינת ישראל ושל תושבי עוטף עזה העומדים ראשונים בקו האש, והוא עושה זאת רק כדי לחזק את מעמדו בליכוד ולהבטיח את בחירתו מחדש לראשות הליכוד ולראשות הממשלה, וכל זאת כאשר המצב הביטחוני עדיין שברירי ומשא ומתן קשים עדיין לפנינו. בנימין נתניהו שדרש מכולנו תמיכה שכח אותנו עכשיו, וחושב רק על עצמו.

אי אפשר לבקש תמיכה גורפת בימי הלחימה לא רק משרי הממשלה, ולא רק מחברי הקואליציה, אלא גם מן האופוזיציה, ולבעוט בה יום לאחר הפסקת הלחימה. מי שדרש תמיכה בשם אינטרס הכלל צריך להראות נאמנות ומסירות לאינטרס הזה, וגם כבוד למי שהעניק לו את התמיכה הזו. התנהגותו של נתניהו היא יריקה דוקא בפרצופם של מי שתמכו בו בימי הלחימה. התמיכה שקיבל נועדה לסייע לו לשרת את ביטחונה של מדינת ישראל וביטחון תושביה, לא את ביטחון משרתו כראש הממשלה. לא בחירות לראשות הליכוד או לראשות הממשלה צריכות להעסיק אותו עכשיו, אלא משא ומתן רציני עם הרשות הפלשתינית שיאפשר לישראל להגיע למשא ומתן עם החמאס על סמך הסכמות עם הרשות הפלשתינית, דבר שהוא כרגע אינטרס ישראלי ראשון במעלה.

אבל נתניהו שכח כעת שעדיין משא ומתן קשה עם החמאס לפנינו, שהתחזקות החמאס לא רק בעזה אלא גם ביהודה ושומרון מאיימת עלינו, שהספינה שעליה הוא מופקד טרם הגיעה לחוף מבטחים אלא משייטת בלב ים סוער. הוא מנצל את רצונם הטוב של האזרחים והפוליטיקאים שתמכו בו, כדי לבעוט בכולם ולדאוג לעצמו ורק לעצמו, וכדי להבטיח את בחירתו מחדש לתפקיד שבו לא יעשה דבר מלבד לשרוד במשרתו, בהנחה שמתיחות ביטחונית, וכזו יש באזורנו מרבית הזמן ממילא, תמיד תרומם ותגדל אותו, ותמיד תאפשר לו לקרוא את יריביו לסדר ולדרוש את תמיכתם דוקא של מי שנמצאים במחנה השני, שלה הוא נזקק כנגד יריביו במחנהו שלו.

תמיכה ונאמנות הן חוזה דו-צדדי, והן אינן יכולות להסתיים יחד עם הלחימה. הן חייבות להימשך גם אחריה. שותפות איננה יכולה להתקיים רק לנוחותו של צד אחד. יש לגמול עליה בנאמנות אמיתית לטובת הכלל.

כל מי שתמך בנתניהו בימי הלחימה בחמאס רשאי לחוש כעת נבגד ונעלב.

אחד בספטמבר

אחד בספטמבר. הבוקר היה קריר, כאילו הכריזו רשמית על פתיחת הסתיו. במעברי החציה עמדו משמרות הזהב, הילדים חזרו לבית הספר. התנועה בכבישים שהיתה דלילה בימים האחרונים של הקיץ, שוב סואנת. בכל שנה חוזר לי הזיכרון המתוק מן האחד בספטמבר לפני שנים, כשהבאתי את בתי הבכורה הביתה מבית החולים, בתי שנולדה שלושה ימים קודם לכן. התגוררנו באסבסטונים על הר הצופים. אינני יודעת אם עדיין גרים שם, אם עדיין הם עומדים על תילם, עם החדרים הזעירים הלוהטים משמש, המחיצות הדקות, המדשאות הקטנות מסביב, כמו קיבוץ בזעיר-אנפין. הכל היה מאד קטן. הלבשתי את בתי בבגד תינוקות כחול-לבן, עטפתי אותה בשמיכה וירדתי איתה מבית החולים הביתה, מרחק מאות מטרים בלבד. החזקתי אותה מאד בזהירות, מפחדת להפיל אותה מידיי, וראיתי את הילדים הקטנים שבים מבית הספר, מיום הלימודים הראשון. בכל שנה באחד בספטמבר אני נזכרת בכך, אבל היום אינני מצליחה לגרש את העצב. באחד בספטמבר הזה אחי כבר איננו איתנו. המועדים השגורים מחדדים את האובדן. כמו עלבון האובדן הזה. התפללתי שיחזיק עוד מעמד וזה לא קרה. חוה אמרה לי שהסבל שלו נגמר. היא בוודאי צודקת. חשבתי שהצער ידעך עם הזמן, אבל נדמה כאילו הוא רק מתגבר. יום ראשון ללימודים, ואני צריכה לארגן מחדש את חיי, הבטחתי לעצמי לסדר הכל, להיות הרבה יותר מסודרת ומאורגנת, לעבוד יותר ולהשלים דברים, אבל אינני מצליחה בכך. אני מתבוננת בערימות העיתונים והספרים כמו בהריסות של חיי, ומרגישה חוסר אונים וריפיון גדול, עייפות מהכל. כל שנה מחיי יושבת על גבי כמו אבן. לפחות הילדים נראים שמחים. גם אושר שמח, כאילו מרגיש שהיום יום מיוחד, רוצה לשחק, מאושר לפגוש חברים, אבל נדמה לי שגם בעלי הכלבים האחרים עצובים היום. אולי המבוגרים כולם עצובים מהקיץ, קיץ בלי שמחה. אתמול מת עוד חייל פצוע, התקשיתי להביט בפני אמו. אמרו בטלויזיה שמספר הנופלים גדל. כמה אנשים כבר לא יפתחו את שנת הלימודים מבלי לבכות. ובכל זאת מתפללים לטוב. ילד משדרות אמר ברדיו שהוא מאמין שעכשיו יהיה שקט הרבה זמן. ילד בן אחת-עשרה. נשמע בוגר מגילו. אמר שהוא מאחל לעצמו שנה בלי אזעקות ובלי צבע אדום. זה כל מה שאנשים מאחלים לעצמם, שנת לימודים שקטה. שגרה. גננת שבגנה נפלה רקטה ביקשה שרק לא יפרו את השגרה. בכל זאת יש משהו מנחם במועדים שחוזרים על עצמם, בילדים החוזרים לבית הספר, שנה אחר שנה. אחי כבר איננו כאן, אבל הילדים חוזרים לבית הספר. גם כשאני כבר לא אהיה כאן, ילדים אחרים ילכו לבית הספר וילמדו לקרוא, ייפתח להם פתח לעולם, והפתח הזה גם יכאיב להם, כי מוסיף דעת מוסיף מכאוב. ועדיין ילדים הם שמחה, הם הזמן שתמיד מתחדש וגדל ולא מסתיים, הם ממלאים את הרחובות בבגדים הצבעוניים שלהם, בילקוטים הצבעוניים שלהם, הופכים את האחד בספטמבר ליום של חג. ואני מתבוננת בהם וגם אני חיה, אני מתבוננת בילדים ובכלבים ובעצים ובמדשאות הירוקות שהשקו אותן במים, כדי שלא תתייבשנה כמו העשבים בעמק שהצמיח בקיץ רק קוצים ודרדרים. אני מחפשת מראות ירוקים, ואני יודעת שהם מעשה ידי אדם, כי הטבע לוהט ואכזרי, ועוד ימים רבים יעברו עד שירד הגשם. ואני מקוה למען הילדים, ומתפללת למים חדשים, למים חיים.           

עיתון הארץ והוראת השואה

השבוע קראתי בשבועון "די צייט" על מאלי-טרוסטנץ, שלעתים מכונה רק Trostenez, שתואר בכתבתו של יוהנס ווֹסוִינקל (14.8.2014, גיליון 34) כמחנה ההשמדה הגדול ביותר על אדמת רוסיה הלבנה, ליד מינסק, שנרצחו בו יהודים וגם שבויי מלחמה רוסים ופרטיזנים מרוסיה הלבנה, הכתבה עסקה בניסיונות להקים במחנה אתר הנצחה, אבל בשבילי זה היה בעיקר מידע על מחנה ריכוז שלא ידעתי עליו קודם לכן: "משנת 1942 ואילך הובילו רכבות הגירוש ישירות ליריות בטרוסטנץ. בעוד שהנוסעים הורשו לקחת איתם בגדים, תכשיטים וכסף, וקיוו ל"קיום חדש" שהבטיחו להם הגרמנים ברוסיה הלבנה, המתינו כבר בחורשה בבלגושצ'ינה חוליות המות. מאוחר יותר הציבו הגרמנים גם מכוניות-גז, כדי להגן על נפשם של היורים בעורפם של היהודים. שתיים מהמשאיות הוסוו עם חלונות וארובות כקרונות מגורים."

הרבה שנים אני לומדת ועוסקת בנושאים שקשורים בשואה, מאז ילדותי אני קוראת ספרים עליה, ועדיין אני חשה שאני יודעת מעט מאד על השואה, אם על שואת היהודים בכלל, ואם על שואת משפחתי הפרטית, שמעבר לסיפורים המקוטעים ששמעתי מבני משפחה מיעטתי לחקור בגורלה. יש מעט נושאים שאני רוצה לדעת עליהם כפי שאני רוצה לדעת על השואה, נושא שבילדותי הוסתר והושתק. מבחינתי זה איננו רק נושא לאומי או אנושי, אלא הסיפור של משפחתי, שאני יודעת עליו כה מעט, ואינני יודעת אם אדע עליו פעם יותר, כי למרות ששהיתי, בעיקר באוסטריה וגם בגרמניה לצורך עבודתי, פחות ופחות אני רוצה לנסוע אליהן, ולפולין, שאת שפתה אינני יודעת, לא נסעתי מעולם ואינני יודעת אם פעם אסע. רוב מה שאני יודעת על השואה אני יודעת מספרים, ממסמכים שמצאתי בארכיונים, ומשיחות עם ניצולים שהתקיימו ברובן בישראל. במחנות ריכוז לא ביקרתי מעולם, למרות ששהיתי הרבה בעמק הדנובה ועבדתי קרוב מאד למאטהאוזן. ראיתי סרט תיעודי על מאטהאוזן, וקראתי את ספרו של יעקובוס קרמנליס שהיה יווני קומוניסט שנשלח למאטהאוזן ושהה שם יחד עם אסירים יהודים ושבויי מלחמה רוסים. הוא ראה הרבה מאד מות, אבל בעצמו שרד. ספרו הוא אחד הספרים שהשפיעו עלי במיוחד. אינני יודעת אם ידיעותי על השואה נפגעו מכך שלא ביקרתי במחנות ריכוז ורק קראתי ושמעתי עליהם. בתי שרון נסעה במשלחת בית הספר למחנות הריכוז. זו היתה החלטה שלה לנסוע לשם. היא אמרה שסבה וסבתה ניצולי השואה ישמחו שהיא נוסעת, וכנראה שהיא צדקה. היא נסעה כדי להעביר לסבה וסבתה הזקנים את המסר, שהסבל שעברו משמעותי גם בשבילה. זה היה מסר של אהבה.

אני יודעת שידיעתנו את השואה, ככל שנלמד ונקרא עליה, תהיה תמיד חלקית. זהו טבעם של אירועים היסטוריים גדולים. אפילו אנשים שחוו את השואה על בשרם מכירים רק חלק ממנה, החלק שלהם. לפעמים הרשמים שלהם מנוגדים. השואה איננה אירוע אחד, אלא כמות אינסופית של אירועים. הדרכים ללמוד אותה הן שונות, ואנשים שונים חושבים עליה באופנים שונים. טבעי שיש ויכוחים כיצד ללמד על השואה, והויכוחים הם לגיטימיים, כל עוד הם נעשים בתום לב וביושר. לא זה המקרה עם עיתון "הארץ", שיצא אתמול (אור קשתי, 26.8.2014) בהתקפה גסה ומכוערת על תכניתו של משרד החינוך לאפשר לתלמידים על פי בחירתם להעמיק בנושא השואה.

כל התייחסות של עיתון "הארץ" לנושא השואה היא התייחסות בעייתית במיוחד, מכיוון שבשנת 2006 נמכר חלק נכבד ממניות העיתון למו"ל הגרמני אלפרד נוון-דומונט שאביו היה נאצי, או כפי שהוא בחר לתאר זאת בראיון שהעניק לארי שביט לרגל קניית מניות "הארץ": לאביו היו מדי אס-אס בארון, אך הוא מעולם לא לבש אותם. זמן מה לפני הקנייה זכה נוון-דומונט בתביעת דיבה נגד השבועון "דר שפיגל" שהאשים את משפחתו בצבירת רכוש שנגזל מיהודים. במשפט נטען להגנת משפחתו שלא החברה המשפחתית אלא קרן הפנסיה שלה היא זו שקיבלה רכוש יהודי, ועל סמך טענה זו הורשע "דר שפיגל" בהוצאת דיבה. מעת לעת, כאשר עיתון "הארץ" עוסק באנטישמיות בגרמניה, כמו במקרה של הארכיאולוג סוון שיטה בעיר קלן שהאשים את תושבי עירו באנטישמיות, מתברר כי למו"ל בעל העבר המשפחתי השנוי במחלוקת יש בהחלט מה לומר לגבי הפירסומים ב"הארץ" בנושאים רגישים אלה, מה שמעלה שאלות נוגות לגבי האופן שבו עוסק העיתון בנושאים הנוגעים בשואה, ובמקרה של התקפה גסה זו של העיתון על תכנית משרד החינוך לאפשר העמקה בתחום, מעלה שאלות נוגות במיוחד.

כל ההתקפות המופיעות בכתבת "הארץ" על התכנית לקוחות מן השיח האנטישמי הגרמני לאחר השואה ומובאות מפיהם של מי שידועים באימוץ השיח הזה, הפרופסור משה צימרמן והפרופסורית חנה יבלונקה.

"גילויי הגזענות של החברה הישראלית גלויים לכל, לפחות בשנה-שנתיים האחרונות אם לא קודם לכן, אבל התכנית לא עוסקת בכך, זו בועה נפלאה" אומרת הפרופ' חנה יבלונקה לכתב "הארץ". כמובן שראוי מאד לחנך נגד גזענות בישראל, אבל מדוע חינוך כזה צריך להיעשות במסגרת של העיסוק בשואה? האם מה שמפריע לפרופ' יבלונקה הוא העדר השוואת היהודים לנאצים בתכנית, השוואה שעומדת במרכזו של השיח האנטישמי הגרמני אחרי השואה, שמשפט היסוד שלו הוא: "היהודים עושים לפלשתינים בדיוק מה שהנאצים עשו לגרמנים, ולכן אין להם זכות להאשים אותנו". האם מפריע בעצם לפרופ' יבלונקה שהתכנית עוסקת בפשעים הגרמניים מבלי לרדד את חומרתם ולהציג את ישראל כמקבילתה של גרמניה הנאצית, כפי שנוהגים הגרמנים לעשות כדי להתנער מאשמתם?

לדברי הפרופ' משה צימרמן המובאים בכתבה, משמעות השינויים בתכנית היא "חיזוק הטראומה של השואה והעמקת תודעת הקשר כביכול בין תוצאת השואה לבין הצורך בישראל חזקה, כזאת שלא מסתכלת על נושאים שוליים כמו צדק וחוק". אלה לא תכני התכנית אלא דיעותיו של הפרופ' צימרמן על מדינת ישראל, שבאורח פלא משקפים את השיח האנטישמי הגרמני על מדינת ישראל, שכבר תיארתי כאן, כמדינה ש"מנצלת לרעה את השואה כדי להתנכל לפלשתינים". בדברים אלה מהדהדות גם התבטאויות שהשמיע הפרופ' צימרמן בעבר והובאו על ידי כעדות במשפט הדיבה שניהל נגדי בשנים 2002-2004, לאחר שכתבתי במאמר שהתפרסם ב"הארץ" בחודש אוגוסט 2001 כי גרמניה תומכת כספית בכל מי שמשוה את ישראל לנאצים, והבאתי את הפרופ' צימרמן כדוגמה לכך. תביעת הדיבה של הפרופ' צימרמן נגדי ונגד עיתון "הארץ" נדחתה והוא חויב בהוצאות כבדות, בין השאר על סמך מאמרים שפירסם הוא עצמו בעיתון "הארץ". באחת מהתבטאויותיו, שמזכירה את התבטאותו בכתבה של אור קשתי, טען הפרופסור צימרמן כי אסור לעסוק יותר מדי בשואה, כי זה הופך את היהודים לפרנואידים. (המונח "פרנואיד" נפוץ בשימוש אנטישמים גרמנים כדי לתקוף יהודים שמתלוננים על אנטישמיות בגרמניה ולהכחיש את קיומה של אנטישמיות כזאת). בהמשך לדברים אלה טען הפרופסור דברים דומים לאלה שהוא טוען בכתבתו של קשתי, כי עצם העיסוק בשואה גורם ליהודים להיות לאומנים. מדוע חושב הפרופסור צימרמן שעיסוק בשואה יגרום ליהודים להיות לאומנים, ומדוע חושבת הפרופסורית יבלונקה שעיסוק בגזענות הנאצית איננו מחנך נגד גזענות בכלל? נראה שעיקר דאגתם איננה לערכיהם של התלמידים בישראל, אלא להטלת דופי במחקר השואה ובעיסוק בה, כאשר איננו משרת את השיח האנטישמי שמסוגל אך ורק להשוות יהודים לנאצים כדי לפטור את הגרמנים מאשמתם, ותו לאו.

לא במקרה פנה כתב "הארץ" דוקא לשני פרופסורים אלה, שעמדותיהם ידועות והתבטאויותיהם המרושעות, שתמיד נודף מהן ניחוח של שנאת ישראל, מוכרות. עוד "פגם" בתכנית מובא בעילום שם הדובר: "התוצאה תהיה שמבחינת התלמידים, חלק נכבד מההיסטוריה בכלל – וזו היהודית בפרט – תסתכם בשואה. אנחנו מגדלים כאן דורות של תלמידים בעלי תודעה קורבנית. זה טירוף הדעת". דברים דומים אומר הפרופ' צימרמן: "יש במלחמת העולם השנייה גם דברים שלא שייכים לשואה, אבל נראה כי בתכנית הלימודים המלחמה היא רק מעטפת לסיפור השואה". באמת לא בסדר שמשרד החינוך נותן משקל יתר כזה דוקא לשואה, שכנראה לדעת הדוברים היא, כפי שניסח זאת ז'אן מארי לה-פן, "רק פרט קטן בהיסטוריה".

הכעס על כך שהיהודים חשים כקורבן אף הוא מוטיב מרכזי בשיח האנטישמי לאחר השואה. בכל הדתות ישנה הקרבת קרבנות לאלים, אבל בנצרות לבדה האל הוא זה שמעלה את עצמו קורבן כדי לכפר על חטאי האנושות. מושג הקרבן הוא המושג המרכזי ביותר בדת הנוצרית, והקרבן הוא אלהים שהיהודים צלבו. אלפיים שנה חינכה הדת הנוצרית את מאמיניה שהיהודים הם רוצחי האלהים ורודפיו, והאל הוא קרבנם של היהודים. ראיית היהודים כקרבן קשה מנשוא לאנטישמי הנוצרי ולגרמני בפרט. שיח אנטישמי זה החוזר ותוקף את היהודים על כך שהם רואים את עצמם כקרבן, בעוד שהם בעצם הרודפים והרוצחים, תפקיד שהעניקה להם הדת הנוצרית לדורותיה, רווח מאד בקרב העמים הנאצים וחילחל היטב גם לעיתון "הארץ", למשל בכתבותיו של גדעון לוי, שלא פעם הועתקו כלשונן לעיתונות הנאצית הנפוצה בארצות דוברות הגרמנית, כאשר הפלשתינים בכתבותיו מייצגים עבור הקוראים את הגרמנים, שליהודים כלל לא אכפת מהסבל שלהם, שכן מוטיב מצליח במיוחד בשיח הגרמני לאחר השואה ובפרט מאז איחוד גרמניה הוא עיסוק בסבלם של הגרמנים מהפצצות בעלות הברית ומגירוש הגרמנים ממזרח אירופה לאחר המלחמה, סבל שמושוה תדיר לסבלם של היהודים בשואה.

לפני מספר חודשים, כשצפיתי בסרטו של קלוד לנצמן "אחרון הלא צדיקים" הצטמררתי כולי כאשר גיבור הסרט בנימין מרמלשטיין תיאר את מנהגם של הבכירים הנאצים לדבר על כך ש"צריך לשלוח את היהודים למדגסקר" תכנית מדגסקר היתה התכנית הראשונה להשמדת היהודים, אך היא לא יצאה לפועל. במקום זאת נשלחו היהודים להשמדה במזרח אירופה, אבל בכירי הנאצים המשיכו להשתמש במושג "צריך לשלוח את היהודים למדגסקר" כשם צופן למשלוח היהודים להשמדה במזרח אירופה.

"קראתי לא מזמן שסטלין שקל להקים ליהודים מדינה בחצי האי קרים. חשבתי שזה רעיון לא רע. כל דבר היה יותר טוב מישראל. אוגנדה, מדגסקר – כל מקום היה יותר טוב. תאר לעצמך אתכם במדגסקר. לו רק היה לכם אי משלכם."

כך אמר אלפרד נוון-דומונט, המו"ל השותף ב"הארץ", בראיון לארי שביט שהתפרסם במוסף "הארץ", ביום 25.8.06. לאנשים שזה סגנון דיבורם עדיף בהחלט שתלמידי בתי הספר בישראל לא ילמדו יותר מדי על השואה.