יהודית הנדל / כרטיסים לסמי דייויס

 

כשקראתי על הנובלה הגנוזה של יהודית הנדל שהוציאו עכשיו לאור חשבתי מיד שהסיפור נשמע כמו הסרט של שמעון דותן "צלילה חוזרת", שראיתי לפני שנים רבות עם בעלי, כשרק יצא לאקרנים. לא כל כך אהבתי את הסרט, במיוחד לא את הבילוי הלילי של הצוללנים במועדון אחרי שהם חוזרים מהלוויה של יוחי, כשהם לגמרי משתכרים ומבלים עם נשים שפגשו במועדון שהן כנראה זונות, למרות שזה לא ממש ברור. זה היה די מגעיל, וגם בנובלה של יהודית הנדל זה די מגעיל, אבל עכשיו אני מבינה שזה מגעיל כי ככה זה התכוון להיות, מגעיל. בויקיפדיה כתוב ששמעון דותן כתב את התסריט ולא כתובה אף מלה על יהודית הנדל וזה מוזר, כי ברור שהסרט מבוסס על הנובלה, למרות שאולי הנובלה נכתבה על פי החוויות ששמעון דותן סיפר ליהודית הנדל, שהוא היה נשוי לבתה, כי הוא בעצמו שירת בחיל הים כצוללן. הייתי רוצה לדעת מה בסיפור בדוי ומה קרה באמת, למרות שזה לא צריך לשנות. הסרט הרבה יותר הרואי מהנובלה, יוחי נהרג בפעולת לחימה, בעוד שבנובלה נראה שהוא נהרג בצלילה שגרתית ביום חורף, והוא שוקע בבוץ, אולי בבוץ של נחל הקישון המזוהם שנהגו לצלול בו צלילות אימון, והבוץ הזה שיוחי שקע ומת בו מטריף את אלמנתו מירה, שכל הזמן חושבת על הבוץ ומריחה את הבוץ, למרות שלא הביאו לה את המדים של יוחי כדי שלא תראה את הבוץ שהם מזוהמים בו. בסרט בכלל לא מדברים על בוץ, למיטב זכרוני. כנראה הלכנו לצפות בו כי בעלי בעצמו היה צוללן חובב ועניין אותו לראות סרט על צוללנים, ולפני שהתחתנו הייתי נוסעת איתו ומסתכלת איך הם נכנסים למים ונעלמים בתוכם לדי הרבה זמן, למרות שהצלילות עצמן הן קצרות. זה היה מפחיד. בדיוק לפני שנה בעלי, שכבר לפני הרבה שנים התגרשתי ממנו, נהרג בתאונת צלילה. הוא המשיך לצלול כל השנים למרות שכבר היה כנראה זקן מדי, ובתי הבכורה אמרה שגם אם היו אומרים לו לא לצלול הוא לא היה מפסיק לצלול, וזה הפך את המוות שלו לבלתי נמנע. בגלל שהייתי נשואה לצוללן אני יודעת שאף פעם לא צוללים לבד, תמיד צוללים בזוגות, ואני מבינה מקריאת הנובלה שיוחי והגיבור לא היו סתם באותה יחידה, אלא היו זוג שצלל ביחד, וכשצוללים ביחד ואחד נפגע או לא מרגיש טוב השני אמור לעזור לו לעלות ולהציל אותו, לכן גיבור הסיפור מרגיש אחריות אישית למותו של יוחי, למרות שהוא לא אשם במוות הזה. הוא כל הזמן נוסע לבקר את האלמנה של יוחי מירה, ובסוף מתאהב בה ומתחתן איתה, אבל הדברים האלה רק מוזכרים בנובלה, לא מתוארים בה. מה שמתואר בה אלה המחשבות של מירה והמחשבות של הגיבור והשיחות ביניהם כשהוא בא לבקר אותה, ומביא לה הקלטה של יוחי שר, כי יוחי שר יפה והוא חושב שמירה תשמח בהקלטה, והוא לא יודע שבצד השני של סרט ההקלטה, כפי שמירה תגלה במהרה, יוחי מספר לחבריו הצוללנים על הבגידות שלו במירה ולועג לה. ואז מירה מתחילה לשמוע את הקלטת של יוחי בלי הפסקה. הגיבור הוא לא יוחי אבל הוא כמו בבואה של יוחי. גם הוא צוללן וגם הוא מתאהב במירה ומתחתן איתה ובוגד בה כמו יוחי. אולי מירה היא עקרה ואולי גם לזה יש משמעות בסיפור, למרות שזה לא נאמר, רק מסופר שהמאהבת של יוחי באה לחפש אותו בבסיס אחרי שמת והיא היתה בהריון, אז אי אפשר לא לחשוב על זה שלמירה ויוחי אין ילדים, שלמירה היה רק את יוחי ובלעדיו היא משתגעת, למרות שיוחי היה בסך הכל מנוול שבגד בה ולעג לה. אני לא חושבת שהסיפור על המאהבת ההרה היה בסרט. בסרט גם לא היתה ההופעה של סמי דייויס מסיבות מובנות, ולכן אי אפשר היה לקרוא לו בשם של הנובלה. אי אפשר לדעת אם יהודית הנדל התכוונה להמשיך את הנובלה ולספר מה קרה עם מירה ומה קרה עם המאהבת. האם אי פעם הן נפגשו, ומירה ראתה שהילד נורא דומה ליוחי. זה כבר בדמיון שלי. בנובלה הזאת, המדכאת להחריד, מירה רק חושבת על המוות של יוחי וגם על החיים של שניהם, איך היא חיכתה לו כל הזמן ופחדה לצאת מהבית כי אולי הוא יבוא והיא לא תהיה ותחמיץ אותו. יהודית הנדל טובה בלתאר נישואים שהם בעיקר החמצה ואובדן. בכל הסיפורים בספר יש בדידות ואובדן ובאף אחד מהם אין שמחה. חלק מהם קצת בוסריים ויש בהם משהו מלאכותי, אבל אהבתי את הסיפור "מיני סדקית" על אלמנה זקנה ניצולת שואה שמשוטטת בבתי קפה בתל-אביב ומוכרת מיני סדקית לפרנסתה, מאחר שבמלחמה איבדה את הכל.

זה ספר עצוב ומעציב ולמרבה הצער נורא רלוונטי. יש בו הרבה נשים שבני זוגן יוצאים למלחמה ולא תמיד חוזרים ממנה, והנשים נשארות שבורות ובודדות. הגבורה לא מעניינת את יהודית הנדל. היא כמעט מרגיזה אותה. היא סופרת של צער וגעגועים שמספרת על מה שאבד, לה ולאחרים, והספר שלה כתוב בשפה קצת מיושנת, אבל מה שקורה בו לגמרי מתאים לימים העצובים האלה, למרות שהוא נכתב לפני עשרות שנים, נדמה שכלום לא השתנה בחמישים השנים האחרונות. יש כל הזמן מלחמה כזו או אחרת, הגברים יוצאים למלחמה, הנשים מחכות ומפחדות להחמיץ אותם מבלי לדעת שהן מחמיצות אותם ממילא, שהזוגיות איננה מנצחת את הבדידות, שרגעי החסד הם מעטים וחולפים, והחיים הם עצובים, וגם קצרים מדי.

 

יהודית הנדל, כרטיסים לסמי דייויס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, גיא ארליך ערך והוסיף אחרית דבר.

הממשלה מתעללת בציבור

 

בבוקר יום חמישי האחרון התארח בתכניתו של יואב לימור בערוץ 12 פסיכיאטר מהחברה  הפסיכואנליטית, לרגל אירוע משותף לחברה ולמטה המשפחות שהתקיים ביום ששי בכיכר  החטופים, והוא דיבר דווקא על הציבור בכללו ולאו דווקא על משפחות החטופים. יואב לימור אמר שמאז ה-7 באוקטובר הוא לא ישן לילה אחד רצוף, וחשבתי שגם אני וגם הבת הגדולה שלי לא ישנו שינה טובה מאז ה-7 באוקטובר. אני יודעת שהרבה אנשים בארץ סובלים מקשיי שינה מאז ה-7 באוקטובר, וכמו שאמר פסיכיאטר אחר בהזדמנות אחרת, אנחנו לא בפוסט-טראומה אלא בתוך הטראומה, כי הטראומה שלנו בכלל לא נגמרה, היא עוד נמשכת ועוד לא היתה לנו הזדמנות לצאת ממנה ולהיות או לא להיות בפוסט-טראומה. אנחנו גם לא ממש מרשים לעצמנו לחשוב על מה שעובר עלינו אישית, כי עדיין החטופים עוברים שבעה מדורי גיהנום בעזה, והמשפחות שלהם עוברות שבעה מדורי גיהנום בצפיה לשובם ובאי ודאות ואי-ידיעה לגביהם, וכשהם מקבלים ידיעות על מצבם הקשה הם סובלים עוד יותר, במיוחד בגלל הצורך להיאבק בממשלה שמעדיפה להפקיר את החטופים לרעב ועינויים ומוות מאשר להודיע על סיום המלחמה, לסגת מעזה ולהשיב אותם הביתה. הפסיכיאטר מהחברה הפסיכואנליטית, שלצערי לא קלטתי את שמו, דיבר דווקא על המצוקה של הציבור הרחב, שאי החזרת החטופים שוברת את רוחו. לרוב לא נעים לנו לדבר על המצוקה שלנו, שנראית חסרת חשיבות לנוכח הסבל הנורא של החטופים ומשפחותיהם, אבל הצער וחוסר האונים ותחושת אי הוודאות והפחד מכים בנו ואוכלים בנו בכל פה, והפסיכיאטר אמר שאם לא יחזירו את החטופים הציבור לא יחזור לעצמו ויישאר פצוע. הוא אמר שאנחנו כמו ילדים במשפחה מתעללת, ואני באמת מרגישה כל הזמן שהממשלה מתעללת בכולנו, ומכריחה אותנו לשבת בחוסר אונים גמור ולצפות בחטופים מעונים עד מוות. אפשר להרגיש את הסאדיזם כלפינו בצורה שבה מדברים חברי הכנסת של הליכוד כמו גלית דיסטל אטבריאן, שאמרה "תחלמו שתקום וועדת חקירה ממלכתית". אפשר לא להקים וועדה, אבל למה הצורך ללעוג לדרישה הכל כך מובנת מאליה של רוב מכריע בציבור, למה לזרות מלח על הפצעים? וגד"א עוד התגאתה שהדברים שלה היו מחושבים. מחושבים לצורך מה? התעללות בציבור?

וכל הזמן מאיימים עלינו בחזרה ללחימה כאילו אין די במספר העצום של חיילים שנפלו גם בשביעי באוקטובר וגם במלחמה שנמשכת ללא קץ וללא צורך, מבלי לשנות שום דבר מהותי במצב, רק מפני שהממשלה יכולה להמשיך את המלחמה ומפני שמצב המלחמה משרת את הישרדותה בשלטון ולא שום דבר אחר. אני אחוזת אימה מהתחדשות המלחמה ומהתוצאות הנוראות בהכרח של התחדשות המלחמה: אי השבת החטופים וסיכון חייהם התלויים ממילא על בלימה. גם הדיבורים על התחדשות המלחמה הם התעללות בציבור המותש שמייחל לשקט ושלווה, לריפוי הפצעים ולשיקום.

גם פיטוריו של דובר צה"ל דניאל הגרי הם מכה לציבור, וכך הציבור מקבל אותם. עם ראש ממשלה ששונא את עמו וכמה אך ורק להכאיב לו, כי הוא יכול, שמסרב להתראיין לתקשורת הישראלית ולענות על שאלות, ומתראיין רק לתקשורת הזרה, בעיקר תקשורת אמריקנית רפובליקנית שמתרפסת לפניו, שמנהל מלחמה בלתי נגמרת תוך שהוא נמנע מלדבר אל עמו, להסביר לו, לתת לפניו דין וחשבון, שלא לדבר על לנחם ולעודד את העם. זו התנהגות שאין דומה לה: כל שליט, במדינות דמוקרטיות או בדיקטטורות, מדבר אל עמו בשפתו, ועל אחת כמה וכמה בעתות מלחמה. נתניהו מסרב לכך, ומתראיין רק למלחכי פנכה וחנפנים, ואת החלל העצום בהתייחסות מצד השלטון לאזרחים מילא דניאל הגרי ברגישות ובאומץ. הוא זה שעלה לשידור כדי לספר לנו על כל המחדלים והבושות, הכשלים והמבוכות: על רצח שלושת החטופים ששחררו את עצמם אלון שמריז, סמאר טלאלקה ויותם חיים בידי חיילי צה"ל, על חילוץ גופותיהם של חיים פרי, אלכס דנציג, אברהם מונדר, יורם מצגר, נדב פופלוול ויגב בוכשטאב שנחטפו חיים ונרצחו בידי חמאס, כנראה בגלל התקרבות צה"ל למקום שִׁבְיָם, על מציאת גופותיהם של הרש גולדברג-פולין, כרמל גת, עדן ירושלמי, אלכס לובנוב, אלמוג סרוסי ואורי דנינו, שאף הם נחטפו חיים ונרצחו בידי חמאס במנהרה הנוראה שבה הוחזקו כשצה"ל פעל באיזור. הגרי עמד במנהרה הנוראה ההיא והראה לציבור היכן הוחזקו ונרצחו יקיריו החטופים, שהממשלה דאגה לטרפד שוב ושוב את שחרורם מהשבי. הגרי היה העוגן שהחזיק את הספינה המיטלטלת, שקברניטיה התעלמו בכל כוחם מחובתם כלפי נוסעיה אחוזי-הבעתה. כמנהג עלובי הנפש והפחדנים, שמתחמקים ממילוי חובתם ואז מתנכלים למי שנאלץ למלא אותה במקומם, וזכה לתודת ואהדת הציבור על כך שהיה שם למענו, מיהרו מי שבגדו ובוגדים בכל יום במילוי חובתם כלפי הציבור להיפטר מהגרי, לאחר שנפטרו מהרמטכ"ל שעליו ניסו להפיל את כל אשמתם, לאחר שסירבו לתחנוניו להקשיב לו ולחדול מלקרוע את העם בהפיכה המשטרית שאינם חדלים ממנה למרות האסון והחורבן שהביאו על העם והמדינה. סילוקו של דניאל הגרי הוא מכה לציבור שנתן בו אמון ומצא מעט נחמה באדם היחיד שדיבר אל העם, ועשה זאת באומץ, בכנות ובאנושיות. כרגיל אבחנה ארץ נהדרת את המצב היטב: מפטרים את מי שפופולרי יותר מראש הממשלה.

ולמרות מאמציה האינסופיים להתעלל בציבור ולדכאו הממשלה איננה מצליחה במטרתה העיקרית, לגרום לציבור לרחוש לה הערכה. למגינת לבו של נתניהו פדויי השבי אסירי תודה לדונלד טראמפ שלוחץ לשחרורם ולא למטרפד העסקאות הסדרתי נתניהו, למגינת לבו של נתניהו הציבור אסיר-תודה לדניאל הגרי ובז לנתניהו, לשר לבטחון נתניהו ישראל כץ וגם לרמטכ"ל שמיהר מדי לספק את נקמנותם הקטנונית. הורים מתעללים יכולים לעשות לילדיהם המעונים הכל, אבל לגרום להם לאהוב אותם ולהכיר להם תודה הם אינם יכולים. הכוח לא יענה את הכל.

 

 

הו ציר פילדלפי, חזרנו אליך שנית

 

כש"גורם בכיר" חזר על כך שלא נזוז מציר פילדלפי נפלה עלי אימה: מה יהא על החטופים שעדיין שורדים? האם לא נרצחו די חטופים למען ציר פילדלפי, מה שלא יהא ערכו האסטרטגי, או ערכו הפוליטי לשרידותו של נתניהו? הו ציר פילדלפי, אמרתי לעצמי, חזרנו אליך שנית, ומיד התנגנה באוזני מנגינה מימי ילדותי, ימי מלחמת ששת הימים, ואני בת 11 שנים: הו, שארם-א-שייח, חזרנו אלייך שנית, בקולו הנעים של רן אלירן, זמר אהוב באותם ימים:

הו שארם-א-שייח, חזרנו אלייך שנית

את בלבנו, לבנו תמיד.

 

האם שארם-א-שייח תמיד בלבכם, יקירַי? האם חלמתם עליה, האם איחלתם לעצמכם "בשנה הבאה בשארם-א-שייח"? ובאיזו התלהבות התקבל השיר המגוחך הזה באותם ימים, איך שרנו אותו כולנו כאילו מה שהיתה באותם ימים עיירה קטנה בקצה סיני, היתה מרכז הווייתנו. גם היום שארם-א-שייח היא עיר קטנה, אם כי נבנו בה מלונות יפים לנופשים מרחבי המזרח התיכון. התייר הישראלי מעדיף את דובאי ואבו-דאבי, העשירות יותר בכל המובנים.

לפני מספר חודשים ביקר רן אלירן, כיום בן 90 ועדיין מופיע, בישראל, והתראיין לדודי פטימר ב"מעריב". על נסיבות חיבורו של השיר הוא סיפר: "כשפרצה מלחמת ששת הימים, עמוס אטינגר, הזמר יואל דן ואני נפגשנו באחד מבסיסי חיל האוויר. כששמענו שכוחותינו הגיעו לשארם א־שייח', חשבנו לכתוב על כך שיר. עמוס אמר שזה רעיון טוב, אבל שחסרה מנגינה. שלפתי מהתיק שלי דף תווים שהביא לי הפסנתרן רפי גבאי באחת מהופעותיי המשותפות איתו, ניגנתי לעמוס את המנגינה, הוא כתב את הטקסט והקלטתי אותו, כשאת הקול השני עושה יואל דן".

הפסנתרן והמלחין רפי גבאי זכור כיום יותר בזכות הלחן שחיבר ל"ים של דמעות", שכנראה יישאר אקטואלי עוד שנים רבות, למרות שגם ממנו לא נעדר הפאתוס שאיפיין כל כך את הפזמון העברי בימי נעורי. אבל "ים של דמעות" עוסק לפחות באהבה נכזבת, נושא נצחי, ולא מקדש עיר נידחת שזה עתה נכבשה, וקודם לכן איש בישראל לא ידע את שמה ולא חש בחסרונה. עמוס אטינגר זכור כיום יותר כמנחה התכנית "חיים שכאלה" (מה אומר לך הקול הבא?), אבל באותם ימים היו פזמוניו וספרי השירה הקלילים שלו, ששמות כולם התחילו ב"רבע ל" מאד אהובים.

וכך כתב עמוס אטינגר:

גדול הוא הלילה ולך מחייך
חזרנו עם בוקר אל שארם א-שייח
עברנו בלילה, בים ובהר
ובאנו עם בוקר אל תוך המיצר

את שארם א-שייח, חזרנו אלייך שנית
את בליבנו, ליבנו תמיד.

 

הבית הראשון חורז "הר" ו"מיצר". הבית השני חורז "מים" ו"שמיים" וגם "שארם-א-שייח" ו"לבבך" (מבריק!). והבית השלישי?

עולה לו הבוקר בחוף אלמוגים
עוברות שוב במים ספינות דייגים
יורד לו הערב, מביא עוד חלום
מביא על המים תקווה לשלום.

 

כמובן, "חלום" ו"שלום", איך לא. מה שמוביל אותנו ישר לאמרתו המפורסמת של משה דיין:

"טוב שארם א-שייח' בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייח".

 

כנראה שהאמרה הזו היתה מתקבלת היום בהתלהבות גדולה עוד יותר מכפי שהתקבלה באותם ימים. ואכן שלום לא היה עד לאחר מלחמת יום הכיפורים הנוראה, והשלום נחתם בדמם של אלפיים ושש מאות חללי המלחמה ההיא, שרודפת אותי עדיין, עם פניהם של מדריכי בצופים חיים שוורץ ועופר שוולבה והמדריך בגדנ"ע שלמה הלפרין שנהרגו בה, שנשארו בני עשרים ואפילו פחות מכך. מי יזכור אותם כשנלך לעולמנו? אילו היו עמנו, אולי היתה לנו מדינה טובה יותר.

למרבה המזל מנחם בגין, שהזמין את דיין לכהן כשר חוץ בממשלתו, לא נהג על פי אמרתו של דיין, והשיב למצרים את סיני בהסכם שלום שתודה לאל נשמר עד היום.

מהראיון ב"מעריב" עולה שאלירן עצמו אמביוולנטי לגבי הלהיט הגדול שלו:

מה השיר "שארם א־שייח" עשה לקריירה שלך?
"הו הא, לא יכולתי ללכת ברחוב מבלי שאנשים ישירו לי את השיר. אני זוכר שאחרי טיפול אצל רופא שיניים הוא ביקש ממני לשיר את השיר. אחת הסיבות שבחרתי להישאר בארצות הברית באותן שנים, אחרי לימודיי, הייתה להתרחק ממנו, לברוח. השיר רדף אותי. רציתי לשיר שירים אחרים, חדשים". 

הייתה גם ביקורת על השיר. 
"כשעמוס כתב 'חזרנו אלייך שנית', אמרתי לו 'עמוס, מתי היית פה פעם ראשונה?', הוא אמר: 'עזוב, זה מתחרז טוב, אנשים יאהבו את זה'. בשיר יש הרבה שחצנות וילדותיות, שאפפה את המדינה עם השיכרון שבא מהניצחון של מלחמת ששת הימים. זו אחת הבעיות של הצברים כמוני, של המדינה שלנו, וזה גם אחת הסיבות שהובילו למלחמה הנוכחית, השאננות וההרגשה שאנחנו גזע חזק ובלתי נכחד. למרות הביקורות, אנשים עדיין זוכרים איפה הם היו כששמעו את השיר לראשונה, בדיוק כמו שהם זוכרים את 'לך ירושלים' שעמוס כתב אחרי כיבוש העיר העתיקה ובכל יום ירושלים מבקשים ממני לשיר אותו".

אינני זוכרת מתי שמעתי לראשונה את "שארם-א-שייח, חזרנו אלייך שנית", אבל אני זוכרת ששרנו את השיר בהתלהבות ושלרגע לא חשבנו שהוא מגוחך, מה שקשה לומר על "לך ירושלים". בכל זאת, מקומה של ירושלים בהיסטוריה היהודית שונה מזה של שארם-א-שייח. וכמובן, "חזרנו אלייך שנית" בכלל לא מתחרז עם "את בלבנו תמיד". אבל גם זה ממש לא הפריע לנו להתלהב מהשיר.

בכל זה נזכרתי בגלל ציר פילדלפי, עוד מקום שאין לו שום משמעות, למעט היותו התירוץ של נתניהו להפר את ההסכם עם חמאס לסיום המלחמה ולהפקיר את חיי החטופים לסבל נורא ולמוות, כדי שבצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק המרושעים יישארו בממשלה וימשיכו לחלום על סיפוח עזה והקמת התנחלויות בעזה, כאשר כלל לא ברור אם תושבי עוטף עזה וגבול הצפון ירצו לשוב לבתיהם ליד הגבולות המסוכנים. אבל ישובי הספר וכידוע חיי החטופים אינם הדבר הכי חשוב לסמוטריץ' ולנתניהו. לא חשוב כמו סיפוח עזה.

עכשיו נתניהו מנסה לשכנע שטוב ציר פילדלפי מהצלת החטופים. אבל ישראל חיה היטב בלי שארם-א-שייח והיא תחיה מצוין בלי ציר פילדלפי. הרבה יותר נורא יהיה לחיות בלי החטופים. חמישים שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים אני יכולה לומר שהחלל שהותירו חללי מלחמת יום הכיפורים נשאר חלל נורא בלב ישראל. הוא לא התמלא מעולם. גם חללי השביעי באוקטובר הותירו חלל נורא, וכך החלל שהותיר כל חטוף וחטוף שמת בשביו, והחלל הזה, גם בעוד חמישים שנה יהיה פצע בלב האומה, אם לא יוחזרו כולם במהרה. החלל הזה יהיה פצע שלא יירפא בלב האומה, והוא לא יתמלא.  

ועכשיו עוד ישנם אנשים שאפשר להציל.