שביבי תקווה

 

לפעמים התקווה צומחת דווקא ממחוזות היאוש. בעודי בולעת מאמרים וכתבות אחוזי יאוש שמתארים כמה גוש השינוי הצטיין במערכת הבחירות ובכל זאת הפסיד, או לפחות לא ניצח, אני מבחינה במהרה באבחנות שגויות שמתחילות להפוך לקונספציה, שביסודה עומדת טענה שמערכת הבחירות של גוש השינוי נוהלה בצורה המיטבית, ולכן בכל מערכת בחירות נוספת הוא ייכשל עוד יותר. אבל  האמת שונה: מערכת הבחירות של גוש השינוי כלל לא נוהלה היטב. על חלק מהדברים כבר כתבתי, וחזרתי וכתבתי, אבל תמיד טוב לחזור על דברים שסותרים טענות שגויות.

גוש השינוי אמנם ערך הסכמי עודפים, אבל לומר שהוא הגיע לבחירות מאורגן היטב, יותר מגוש נתניהו, זו אמירה מופרכת לגמרי, כי הסכמי עודפים זה חשוב, אך זה איננו העיקר במערכת בחירות, ובפרט כשהיריב הוא גוש שדבק עשרות שנים במנהיגו ורואה בו אדם שאין לו תחליף. לרוץ מול גוש נתניהו מבלי להתאחד מאחורי מנהיג מוסכם, רצוי זה שמפלגתו היא הגדולה ביותר ושסיכוייו לעמוד בראש הגוש הם הטובים ביותר, זו מכשלה שמונעת ניצחון. וזה בדיוק היה המצב בגוש השינוי: חוץ מאיזנקוט שחצה את רף עשרים המנדטים, והיה גיבוי לציפיותיו לעמוד בראש הגוש, בנט הריץ את עצמו לראשות הממשלה בתמיכת לפיד, ליברמן הריץ את עצמו, ובשולי הגוש השתרך מגלומן נוסף, יועז הנדל, שאף הוא ביזבז לגוש קולות נחוצים. איש מהם לא גרף כמות של קולות שהצדיקה את היומרה, וכולם הזיקו לאיזנקוט, במיוחד אביגדור ליברמן, שבסופו של דבר השיג רק שבעה מנדטים, ויצר תחושה שאין לגוש שום מצפן, שאיש איש לנפשו וכל אחד מאמץ אסטרטגיה אחרת ופונה ליעד שונה, ושכולם נלחמים בכולם. שוב ושוב ביקשו תומכי הגוש מראשי המפלגות בו להגיע להסכמות, אך כשכל ראש מפלגה בגוש מריץ את עצמו לראשות הממשלה, כמעט בלתי אפשרי להתחרות בגוש נתניהו, המלוכד בהתלהבות ממנהיגו ודבק בו בכל מאודו. כדי לנצח צריך מסר אחיד. בנט, שאין לו מושג קלוש על הונגריה, תבע את מנהיגות הגוש בטענה שהניצחון בהונגריה הושג בזכות היותו של פטר מדיאר איש ימין. לו הבין באמת מה קורה בהונגריה, היה יודע ששיטת הבחירות שם אזורית-רובנית, בדומה לאנגליה וצרפת, והניצחון הושג בזכות התלכדות של כל מתנגדי אורבן מאחורי מועמדותו של מדיאר. לו היו מפצלים את תמיכתם בין מנהיגים שונים כמו גוש השינוי בישראל, היו בהכרח מפסידים שוב לאורבן. כמו כן, לו הכיר בנט ולו מעט את הימין האירופי, להבדיל מהימין הקיצוני הישראלי שבנט משתייך אליו, היה מבין שמדיאר מייצג בעיקר ימין כלכלי שתומך בשיתוף פעולה הדוק עם האיחוד האירופי, ולא שום דבר שדומה למזכיר מועצת יש"ע ועמדותיו בעניין ארץ ישראל השלמה. לו רצו אנשי גוש השינוי ללמוד באמת מנצחונו של מדיאר, ולא רק לפמפם את עצמם, היו מבינים שראשית כל עליהם להתאחד מאחורי מנהיג אחד, מועמד יחיד לראשות הממשלה, ולדבוק בו בעקביות, ולא להסביר שהם טובים ממנו, בוודאי לא להכפיש ולבזות אותו, כפי שהתייחס ליברמן לאיזנקוט. גם הוויכוחים על הדרך צריכים להתנהל בפגישות פנימיות ולא בכיכר העיר, שם הציג גוש השינוי יד איש ברעהו.

התפעלות יתרה היתה גם מהישראלים שהגיעו להצביע. אמנם הגיעו כמאה אלף ישראלים להצביע למרות מחירי הטיסות המופקעים, אך בחו"ל חיים כשמונה מאות אלף ישראלים, כלומר שרק כשמינית מהישראלים החיים בחו"ל הגיעו להצביע. זה לא מעט, אבל רק חלקם הצביעו לגוש השינוי. חלקם, כמו בכל מערכת בחירות, הגיעו כדי לחזק את נתניהו והמפלגות החרדיות, שלמרבה הצער מצביעיהן עדיין נחושים ומחויבים יותר מתומכי גוש השינוי. כמו הקמפיין המגוחך של נפתלי בנט, שהלהיב בעיקר אותו עצמו, גם ההתלהבות ממצביעי גוש השינוי שנוהרים כביכול מחו"ל להצביע היתה מאד מוגזמת. לכן כלל לא בטוח שבבחירות חוזרות אנשים לא יגיעו להצביע. נכון שחלק מהמגיעים מחו"ל אמרו שהם מגיעים להצביע פעם ראשונה אחרי שנים רבות, אבל אחרים אמרו שהקפידו להגיע לכל מערכת בחירות, ולכן אם תהיה מערכת בחירות נוספת, לא בטוח שיגיעו פחות. אולי דווקא יגיעו יותר אנשים, שיבינו שמחנה השינוי זקוק להם כדי להצליח באמת לשנות. ואם אכן יצליח גוש השינוי להשתלט על הכנסת ולחוקק חוקים חדשים, כדאי מאד שיעביר חוק שיאפשר לאזרחים ישראלים להצביע גם בחו"ל בשגרירויות ובקונסוליות, כפי שיכולים לעשות אזרחי מדינות דמוקרטיות כמו ארצות-הברית וצרפת כל עוד יש להם דרכון בתוקף. חוק כזה יכול באמת לשנות את תמונת ההצבעה.

ככל שחשבתי כמה גרוע ומפוצל היה הקמפיין של גוש השינוי, וכמה אפשר ללמוד ממנו לקח ולשפר אותו, הבנתי שהתחושה שאין עוד תקווה למתנגדי נתניהו, ושכל מערכת בחירות נוספת תסתיים בתוצאות גרועות עוד יותר, איננה מוצדקת. גם אינני חושבת שהערבים לא ייצאו יותר להצביע, כפי שטוענים. הם רק החלו להבין את כוחם ואת יכולתם להשפיע, וגם גוש נתניהו מתחיל להבין שלהתעללות בערבים ולרמיסתם עלול להיות מחיר כבד גם מבחינתו, כמו גם לרמיסה האכזרית של מתנגדי נתניהו וערכיהם. אבי בר-אלי ב"דה מארקר" ציטט אתמול ב"יומן הכנסת" שלו, חבר ליכוד שמקווה לממשלת אחדות עם איזנקוט, שאמר לו: "אותה ממשלה כבר לא תהיה. יריב לוין לא יהיה שר משפטים ואיתמר בן-גביר לא יהיה." אם כבר למחרת הבחירות הבינו בגוש נתניהו שרפורמה משפטית נוסח לוין וממשלה עם בן-גביר ירדו מהפרק, המצב איננו כה גרוע, ועוד יש לנו תקווה.