במאמר עצוב וחידתי משהו, שנדמה כי נקטע בטרם הגיע לסופו, סיפרה רחלי אידלמן, מו"לית הוצאת שוקן, בתו של מו"ל "הארץ" המנוח גרשום שוקן ואחותו של המו"ל הנוכחי עמוס שוקן, על סבה, אבי אביה, שלמה זלמן שוקן (הארץ תרבות וספרות, יום ו, 2.11.07). המאמר פותח במשפט "סבא שלמה היה קשור לספריו יותר מאשר לבני משפחתו", ממשיך בתיאורו של הסב האומר לנכדתו הקטנה: "אין לי כאן ספרים לילדים", כאילו ביקש לגרשה מספרייתו המפוארת, ומתנכר לבניו המבקשים נואשות לזכות באהדתו. מאמרה מסתיים בקינה על כך שסבא שוקן לא ידע להנחיל לבניו את אהבתו לספרייה, ולבד מאביה גרשום, שהיה לוקחם לבקר בספרייה בשבתות, ליתר אחיו לא היה כל יחס לאוסף.
במקומות רבים נדמה היה לי כאילו נקטע הכתוב, או קטעו מישהו, כאילו עיקרו חסר, שהרי באמת עיקרו חסר, ואין מוזכר במאמר כלל הרקע לקינה העצובה הזו – פירוקה של ספריית שוקן ומכירת אוסף הספרים הנדיר שזלמן שוקן הצליח בזמנו להציל מידי הנאצים ולהעביר לירושלים, לבד מאוסף היודאיקה שנותר בספריה בירושלים, שבנה האדריכל אריך מנדלסון, מי שתיכנן גם את סניפיה המרשימים של רשת שוקן בחמניץ, שטוטגרט ונירנברג. לאחר מותו של זלמן שוקן מכרו בניו את האוסף שהכיל עשרות אלפי פריטים, ורובו נמכר במכירות פומביות של בית המכירות האוסוודל ונולטה בהמבורג. המכירות הגדולות ביותר והאחרונות של פריטים מן האוסף התבצעו בינואר ובאפריל של שנת 1976. נמכרו 2622 פריטים בינואר, 1345 פריטים באפריל.
בהערה שכמנהג עיתוני גרמניה אינה נעדרת נימה אנטישמית, ביטאה סוזאנה קלינגנשטיין, שסיפרה שלושים שנה מאוחר יותר, בפרנקפורטר אלגמיינה צייטונג מן ה-7 בינואר 2006, על מכירת אוסף שוקן, את התפעלותה מכך ש"גברת היסטוריה רווה כאן מידה נאה של נחת מכוחה, לסובב את חניתה ולהשתעשע בסמלים משתנים: לא היהודי מתפקד כאן כמתווך בנכס תרבותי גרמני ייחודי, אלא איש ההנזה האלגנטי עם הכתובת האצילית דרך פזלדורפר 1, מוכר את אשר היהודי מפוזן, שהצליח בשנות העשרים לטפס אל האריסטוקרטיה הברלינית היהודית-גרמנית, החזיק בין נכסיו, נכסים שעיצבו את מהות זהותו: יצירות מרכזיות לתולדות הספרות הגרמנית בכתבי יד ומהדורות ראשונות." הכותבת לא יכלה שלא לתמוה על כך שאותה דמות חלקלקה שהטביעה את חותמה על הפולקלור הגרמני של יהודי הסוחר בכל מקרני ראמים עד ביצי כינים ובכלל זה סחורה גנובה, מזויפת ומפוקפקת, הופיע כאן דוקא בדמות האציל שאוצרות ביתו נמכרים לכל דורש, וסוחר גרמני נשוא פנים הוא המסרסר באוצרות.
סוזאנה קלינגנשטיין העריכה כי כשלונו של זלמן שוקן להשתלב בעילית הגרמנית וגם בעילית היהודית-גרמנית שנשארו שתיהן מסויגות כלפיו, הוא שגרם לו להתקרב אל הציונים, ולהקדיש ממון רב לקידום התרבות היהודית בגרמניה. היא מתארת "קנייה אגרסיווית של אינטלקטואלים יהודים לפרוייקטים התרבותיים השונים שלו", ונהנית לצטט את חנה ארנדט שכינתה אותו "ביסמרק יהודי". האידיאה פיקס של שוקן היתה לדבריה יצירת תרבות יהודית מודרנית חילונית מטקסטים עבריים, והיא מזכירה גם את נטיותיו הניאו-רומנטיות. "כדי למצוא את שירת הניבלונגים העברית, הקים ב-1929 את מכון המחקר לשירה עברית. ב-1930 הקים את הוצאת שוקן, ההוצאה היהודית העשרים וחמישית בגרמניה – מספר שנותן לנו מושג כלשהו על היקפה של התרבות היהודית בגרמניה, גם לפני פועלו הגדול של זלמן שוקן.
בתקופה זו נוצר שיתוף הפעולה הראשון בין זלמן שוקן בברלין לבין בן הבנקאי מהמבורג, ארנסט האוסוודל הצעיר, שהחל באותם ימים את דרכו במכירות פומביות בהמבורג, בעקבות מכירת אוספו של ולטר פון ברונינג. לימים ימלא בית המכירות הפומביות שיסד ארנסט האוסוודל תפקיד מפתח במכירת אוסף הספרים של זלמן שוקן. בשנת 1977, שנה לאחר שביצע בהצלחה את המכירות הגדולות האחרונות מאוסף זלמן שוקן, פרש האוסוודל מבית המכירות שלו. באותה שנה שבה יסד זלמן שוקן, כבר אדם במיטב שנותיו, את הוצאת הספרים שלו, יסד אף האוסוודל הוצאת ספרים, ופירסם את "משמר לילה", ספר השירים של המשורר לודוויג שטראוס, שנשא לאשה את בתו של מרטין בובר, ששוקן תמך בו ובעבודתו. האוסוודל הסתכן והמשיך להוציא גם תחת המשטר הנאצי את ספריהם של "אמנים מנוונים". ב-1933 עזב שוקן את ברלין ושנה אחר כך הצליח לחלץ משם גם את ספרייתו. הוצאת הספרים שלו המשיכה לפעול עד שהוחרמה בידי הנאצים ב-1938. שנה אחר כך הקים אותה מחדש בתל-אביב.
מביקורתה של זוהר שביט על הביוגרפיה של שוקן מאת אנתוני דוד (הארץ תרבות וספרות, 28.4.06), עולה כי היה קשר בין סירובה של האוניברסיטה העברית להעניק לזלמן שוקן, שפעל למענה רבות, תואר דוקטור כבוד, לבין סירובו לתרום לה את ספרייתו. אבל גם הביוגרף ראה בפירוק האוסף מעשה נקמה של הבנים באביהם, שכל ימיו רדה בהם ונהג בהם בלא חיבה, וכפי שמתארת רחלי אידלמן, אף השפיל אותם לא מעט. ובניו הרי היו אנשים גאים לא פחות מאביהם.
רחלי אידלמן מגוננת על אביה גרשום בטענה שהוא היה היחיד שהיה לו יחס רגשי לאוסף. דוקא משום כך, ועוד יותר משום אישיותו המיוחדת וכל מסכת חייו שהיתה קודש לציונות ולתרבות העברית יותר מכל אחיו, תמוהה מעורבותו בפירוק האוסף ובמכירתו לכל המרבה במחיר, ומכירתם של מרבית הספרים דוקא לגרמניה, שלולא הצליח זלמן שוקן להבריחם לירושלים בטרם עת, היו רבים מהם עולים באש במדורות הספרים של הנאצים. מכירתם של ספרי זלמן שוקן דוקא במכירה פומבית בבית מכירות גרמני, מין שיחזור של האריזציה, אך הפעם בכסף מלא, הרי זו נקמה שטנית, כמעט רצח אב.
*
הדבר הראשון שהבחנתי בו כשהתחלתי לטפל בנושא עזבונו של מכס ברוד היה מכירתם של כתבי היד של פרנץ קפקא מן העיזבון בתיווך בית המכירות האוסוודל, ובמקביל למכירות ספריית שוקן. הידיעה שכתבי היד של קפקא, לפחות אלה הספרותיים, שכנו לפחות מאז 1940 בספריית שוקן בירושלים, ומאז 1956 בכספות של משפחת שוקן בציריך, בצירוף הידיעות על מכירת כתבי היד של קפקא דרך בית המכירות האוסוודל, העלתה מחשבות מטרידות.
בגינזך המדינה מצאתי ציטוט ממכתבו של העיתונאי ד"ר רוברט וולטש ממקום שליחותו בלונדון לאחותו ליזה קצנלסון בירושלים, שניהם היו ידידי נעורים של פרנץ קפקא, כדלהלן:
"...שב23 בנובמבר 1971 נמכר בהמבורג כל העיזבון של ברוד, כלומר כל ההתכתבות אליו. בקטלוג שהוציא ד"ר ארנסט האוסוודל, מצוינים מחירים מזעזעים: למשל 14 מכתבים ו-8 גלויות בכתב ידו של קפקא לברוד מוצעים ב-90,000 מארק, כלומר יותר ממאה אלף ל"י, 2 מכתבים מקפקא לאלזה ברוד עבור 8,000 מארק גרמני, מכתב מקפקא ליצחק לוי (איך הוא בכלל הגיע לברוד, אולי לא נשלח) עבור 2000 מארק גרמני, כתב היד של קפקא על קלייסט 4,000 מארק, 3 מכתבים מאיינשטיין עבור 1,500 מארק, מכתב מברוד ל[פרנץ] ורפל שלא נשלח עבור 3,500 מארק, מחברת הערות של קפקא על וימאר מ-1912 עבור 12,000 מארק גרמני וכן הלאה. גם מכתבים אחרים לברוד מתומס מאן, [הרמן] הסה וכן הלאה מוצעים."
על כתבי היד מעזבון ברוד שנמכרו במחירים בלתי-נתפסים כבר ידעתי כמובן, כשמצאתי את הציטוט ממכתבו של ולטש. מה שהקפיץ אותי היה שמו של בית המכירות: האוסוודל, ד"ר ארנסט האוסוודל. השם הזה הצביע כמו חץ לכיוונה של משפחת שוקן. למכס ברוד לא היו קשרים עם ארנסט האוסוודל, למאהבתו ויורשתו אסתר הופה היה עוד פחות סיכוי ליצור קשר עם בית המכירות המאד יוקרתי בהמבורג, שפעל תמיד על בסיס קשרים אישיים של בעליו הנכבד. למשפחת שוקן היה ד"ר ארנסט האוסוודל ידיד משפחה ותיק ונאמן.
קודם ביקשתי מהגב' רחלי אידלמן לעיין במסמכים הנוגעים למכירת ספריית שוקן ולא נעניתי. כמה שנים אחר כך ביקשתי לעיין במסמכים הנוגעים לקפקא וברוד בארכיון שוקן. מאז 1934 ועד 1994, אז פקעו זכויות היוצרים על יצירת קפקא במלאת שבעים שנה למותו, היתה הוצאת שוקן בעלת זכויות הפירסום העולמיות של כתבי קפקא. באירופה העניקה זכיון להוצאת ס. פישר, שכיום מוציאה את המהדורה הביקורתית של כתבי קפקא בשיתוף עם אוניברסיטת אוקספורד, שם, בספרייה הבודליאנית, הפקידו יורשי קפקא את מרבית כתבי היד הספרותיים, שהצליחו לקבל ממשפחת שוקן בשנת 1961. חוקר קפקא הפרופ' מלקולם פייזלי לקח אותם במכונית הפולקסואגן שלו מהכספת של משפחת שוקן בציריך לבודליאנה. על כך אנו יודעים מסיפורו של פייזלי, הידוע כסר מלקולם. משפחת שוקן לא סיפרה על כך דבר, ומעולם לא הניחו לי לעיין בחומרי הארכיון הנוגעים לקפקא וברוד. מישהו סיפר לי שיש בארכיון שוקן תיק שכתוב עליו קפקא, אבל הוא ריק לחלוטין.
כשעמדתי לבקר באוקספורד ביוני האחרון ביקשתי לעיין באחד מכתבי היד של קפקא אבל בקשתי נדחתה. הנחתי שלמעורבותי במשפט ארכיון ברוד יש חלק בסירוב, ושלחתי במקומי חברה. אמרו לה שאם היא רוצה לראות את קפקא, היא צריכה לקבוע פגישה מראש. עקב ריבוי הדרישות המקדימות החלטנו לוותר בשלב זה על הפגישה עם קפקא.
*
בעזבון פליכס ולטש, ידיד נעוריהם של ברוד וקפקא, בספרייה הלאומית, מצאתי את מכתבו הבא של מכס ברוד ללא ציון שנה, שזו ראשיתו:
"שבת, 9 ביולי,
פליקס יקר,
לאחר ימים רבים של עייפות בלתי נסבלת, שנגרמו מהחום והלחות הנוראיים כאן, (הכי הייתי רוצה לעבור לירושלים), היום אני מרגיש את עצמי בפעם הראשונה בחצי הדרך לחזור לחברה, אולי מפני שישנתי הרבה והיום לא עזבתי את החדר... ומה קורה אצלך? מאז שהיית פה, לא שמעתי ממך. - מס. פישר הודיעו לי לאחרונה שהעניין בקפקא שוקע. כעת הוא גם איננו רוצה להוציא לאור את כרך המכתבים מבלי לקצרו. ברקע אני חושד באינטריגות של מר שוקן. במהרה אדע בבירור, כי הירש כתב לי שהוא יהיה בציריך. שם יושב גם שוקן, במלון דולדר. עולות שאלות משפטיות מעניינות, למשל, אני חושב, שיש לי הזכות, לפרסם ככרך נוסף אצל מו"ל אחר את המכתבים ששוקן, או הפועל שלו ס. פישר, אינם רוצים לכלול. אני חושב שאיש אינו יכול למנוע ממני זאת. יש לי בציריך עו"ד שהתידדתי עמו, ד"ר פרהליך, שכבר ייעץ לי. הוא מומחה בתחום, במיוחד לזכויות יוצרים."
את עורך-הדין פרהליך הייתי עתידה לפגוש שוב לאחר פתיחת כספותיה של אסתר הופה. בנובמבר 2009, בדיוק לפני שנתיים, נהייתי מעורבת במשפט עזבונו של מכס ברוד. בנותיה של אהובתו אסתר הופה טענו שהעיזבון הוא חלק מירושת אימן. הספרייה הלאומית תבעה לקבל את העיזבון על סמך סעיף 11 בצוואתו האחרונה של מכס ברוד מיוני 1961:
"בנוגע ל(כתבי יד, מכתבים ממוענים אליי, ויתר עזבון יצירותי הספרותיות והמוסיקליות, כמו גם עזבונו הספרותי של אחי אוטו) שיימצאו בשעת פטירתי, הריני קובע כדלקמן:
גם חלק זה של עזבוני צריך לעבור לגברת אילזה אסתר הופה. אבל היא תהיה מחויבת לדאוג לכך, שלאחר מותה, יורשיה על פי חוק או על פי צוואה אמנם ימשיכו להיות זכאים לזכויות ולתביעות החומריות (תמלוגים, רווחים וכיו"ב), אבל כתבי יד ומכתבים, ומסמכים ותעודות אחרים שהוזכרו בפיסקה הראשונה של סעיף 11 זה, צריכים להימסר למשמרת לספריית האוניברסיטה העברית בירושלים או לספריה העירונית בתל-אביב או לארכיון ציבורי אחר בארץ או בחו"ל, במקרה שאינם נמצאים כבר למשמרת באחד או יותר מן המוסדות שהוזכרו, או במקרה שהגברת אילזה אסתר הופה לא הורתה לגביהם אחרת בימי חייה.
על הגברת הופה לקבוע, איזה מן המוסדות הנזכרים כאן ייבחר, ובאלו תנאים תתנהל משמרת כתבי היד."
את עורך-הדין פרהליך הייתי עתידה לפגוש שוב אחרי פתיחת הכספות של אסתר הופה. נמצאה שם צוואתה של אסתר הופה משנת 1974, שאיננה האחרונה, ובה נאמר:
"חלוקת עזבונו הספרותי של מכס ברוד, במידה שלא אוכל לקחת זאת על עצמי באופן מחייב עוד בימי חיי, תתבצע כדלהלן:
עזבונו הספרותי של מכס ברוד יועבר בחלקו לספרייה הלאומית בירושלים, או לספריית האוניברסיטה בתל-אביב, או למוסד מתאים בישראל, וחלקו השני תמורת תשלום לאחד המוסדות הדומים לנזכרים בחו"ל. על גובה הסכומים כמו גם על בחירת מוסד מתאים צריך לשאת ולתת ולהכריע הד"ר פרהליך, ועם פטירתו ד"ר עקיבא הופמן."
יש משהו יפה בצוואתה הזו של אסתר הופה המנוחה. היא מחלקת שוה בשוה בין מילוי החובה לבין תאוות הבצע.
*
גם לספרייתו של מכס ברוד התייחסה אסתר הופה בצוואתה זו, שאיננה האחרונה:
"את הספרייה של מכס ברוד יקבלו, על בסיס החלטת האישים הנזכרים בסעיפים ז' וח', או הספרייה הלאומית בירושלים, או ספריית האוניברסיטה בתל-אביב, או הספרייה העירונית בתל-אביב, או מוסד אחר דומה, בתנאי המפורש שהספרייה חייבת להישמר ולהתקיים כפי שנמסרה ואסור לפצל אותה. את הספרייה יש לקטלג ובכל כרך לשים אק-ליבריס שממנו עולה שהספר שייך לספריית מכס ברוד."
אבל ספריית ברוד, כמו ספריית שוקן, לא הגיעה מעולם לספרייה הלאומית, ואין יודע מה עלה בגורלה.
*
תכלית שנאה שנא גרשום שוקן את גרשום שלום. הוא האשימו בכך שהרחיק את עמיתיו מן האוניברסיטה ומן הארץ ושנהג בהם ברשעות ובאטימות לב. כאשר הכתיר בכותרת "ימח שמו וזכרו" הספד לאחד מעמיתי שלום המנודים לטענתו, דימו רבים מהקוראים בלבם כי לשלום עצמו כיוון בדבריו.
אני תוהה האם היו דברים בגו. האם האשים גרשום שוקן את גרשום שלום בסירובה של האוניברסיטה להעניק לאביו תואר דוקטור כבוד? האם חש בדחייה שדחה המלומד את מי שראה בראש וראשונה כאנשי ממון? והאם מילאה הספרייה תפקיד כלשהו בכך? שהרי שלום רצה בכל לבו לספח את ספריית שוקן לבית הספרים הלאומי, כשם שנהג בספרייתו שלו.
שתי הספריות היו אמורות לשכון בבית הספרים הלאומי בשלום ואחוה זו לצד זו. זה לא קרה. לפני שנים חיפשתי בשתי הספריות את תרגום התהילים של יוהאן רויכלין שהשפיע עמוקות על מרטין לותר. לא מצאתיו. אינני יודעת אם היה אי פעם הספר הזה בספריית שוקן ונמכר, או לא היה בה מעולם. גם בגרמניה התקשיתי למוצאו.
ובכל זאת, אילו נמצא, ראוי היה לו להימצא בספריית שוקן.
האם יכולות ספריות לשנוא זו לזו, ממש כבני אדם.
*
זמן לא רב לפני מותו ריאיינו את גרשום שלום לטלויזיה הישראלית, שמוכרת כיום כערוץ 1.
אמור משהו לציבור, ביקש המראיין.
כל מה שהיה לי לומר אמרתי כבר בספריי, אמר גרשום שלום.
בכל זאת, ביקש המראיין, אמור משהו לציבור שרואה טלויזיה ואיננו קורא ספרים.
הציבור שרואה טלויזיה ואיננו קורא ספרים, השיב שלום במבטא גרמני כבד, אני מכבד אותו ואינני מעוניין בו.
עכשיו לכו לכם לדרככם, אמר לאנשי הטלויזיה, ואני אלך לי לעולם הקבלה.
זמן קצר אחר כך הלך לעולמו.
*
את מורנו דוד פלוסר פגשתי לא פעם בדרכו לספריית שוקן עם כלבתו האהובה שהיתה אוהבת ספר כמעט כבעליה. בדרך כלל סיפרתי לו בהזדמנות זו על עוד מאמר שלי שגרשום שוקן סירב לפרסם.
למה למה לא מפרסמים הזדעק פלוסר. בקול חנוק מזעם ועלבון הוא סיפר לי פעם כיצד ביקש לפרסם בעיתון "הארץ" מאמר על תופעת הרשע הנאצי, בעקבות ספרו של תום שגב "חיילי הרשע", שחקר את דרכם ומניעיהם של מפקדי מחנות הריכוז הנאצים. גרשום שוקן סירב לפרסם את מאמרו של פלוסר, וכשהלה התעניין לסיבת הסירוב, ענה לו שוקן: "תכתוב על מה שלא בסדר במדינת ישראל".
"אני בטוח שיש כמה דברים מאד לא בסדר במדינת ישראל", אמר לי פלוסר, כשהוא מאריך ומדגיש את המלה 'בטוח', "אבל אני לא מוכן לכתוב עליהם לפי רשימה שאני אקבל מעיתון הארץ".
רק כעת עולה בדעתי שתמיד גינה את "עיתון הארץ". מעולם לא הוציא את דיבתו של גרשום שוקן אישית.
מכל מקום, אמר לי פלוסר כשחש שנעגמתי במיוחד, כל הרשעים יירשו גיהנום, כולם יירשו גיהנום.
*
כשנחטפו נוסעים ישראלים לבירת אוגנדה אנטבה כינס יצחק רבין את ועדת העורכים, וסיפר להם על החטיפה. ביקש לא לפרסם דברים שעלולים להזיק.
האם יש גם בני עדות המזרח בין הנוסעים, שאל גרשום שוקן.
אני ספרתי גברים, נשים וילדים, לא ספרתי עדות המזרח, ענה רבין.
*
על רחלי אידלמן הטיל אביה לטפל בהחזרת רכושו של הסב זלמן שוקן במזרח גרמניה לאחר איחוד הגרמניות. היא סבבה בערי מזרח גרמניה ומצאה את החנויות כפי שהיו בשנת 1938, כאשר הוחרמו בידי הנאצים. במאמר מספרת אידלמן כיצד התוודעה לסבה, לחייו ולתקופתו דרך הטיפול בהשבת הרכוש.
אני קוראת את דבריה ואני חושבת לעצמי - לא את החנויות היא רצתה לאסוף, אלא את הספרים שנפוצו בידי אביה ואחיו. אבל לכך אין תוחלת. ספרים שנפוצו לכל רוח כמוהם כנוצות.
ואני תוהה האם זהו עונשה של משפחת שוקן שבמקום לאסוף ספרים ותארים נגזר דינה לאסוף כסף ועוד כסף. והרי לא רק לשמש פטרונים לעגנונים ובוברים רצו השוקנים, אלא להוציא כאלה מתוכם. ולא עלה בידם.
*
דברי גרשום שוקן לבתו לפני מותו, שעליה לטפל בהשבת רשת החנויות במזרח גרמניה, יכלו לעורר את הרושם שגרשום שוקן ציפה בכיליון עיניים לאיחוד גרמניה.
אבל בהופעתו הנדירה בטלויזיה, כמדומני האחרונה לפני מותו, בדברים נחרצים להפליא, התנגד גרשום שוקן לאיחוד גרמניה. גרמניה הביאה על העולם את שני האסונות הכי גדולים, הוא אמר, וצריך לדאוג שהיא לא תביא על העולם אסון שלישי.
זה היה אותו שוקן שנזף בנו תמיד בגלל שאנחנו כותבים על אנטישמיות גרמנית ונאצים ושואה ולא מתמקדים במה שלא בסדר במדינת ישראל.
רק אז הבנתי שגרשום שוקן לא רצה שנכתוב על אנטישמיות בגרמניה מרוב פחד. הוא פחד שהנאציזם יחזור אפילו יותר ממני ויותר מפרופ' פלוסר, למרות שאנחנו ממש לא אהבנו את הגרמנים, ולא היו לנו כמובן שום חנויות בגרמניה שהנאצים החרימו.
ובכל זאת גרשום שוקן היה אדם מעשי. הוא רצה שאם יקרה האיחוד שהוא חשב שאסור לו לקרות, אז צריך להרוויח מזה, או לעשות צדק, מה שנראה יותר טוב בדפוס.
*
גם את גולדה מאיר גרשום שוקן לא סבל. אחרי מותה פירסם עליה דברי ביקורת קשים ואחר כך התעמת בטלויזיה עם אהרון אמיר. אבל בעצם אהרון אמיר היה שם כדי לדבר על עניין אחר. אינני זוכרת מי היה המנחה.
גרשום שוקן אמר שהגברת מאיר הטביעה את חוטמה. אהרון אמיר אמר לו שאמנם לגברת מאיר היה חוטם גדול וכבד, אבל מן הסתם מר שוקן התכוון לומר שהגברת מאיר הטביעה את חותמה.
לצערי זה הדבר היחיד שאני זוכרת מן הדיון.
*
התפטרותו של יצחק רבין בגלל חשבון הדולרים שהחזיק בארצות-הברית היתה נצחונו הגדול של גרשום שוקן, שהתברר במהרה כניצחון פירוס. שוקן רצה להמליך את שמעון פרס, לא את מנחם בגין, ושמחתם של בני עדות המזרח לרגל המהפך בוודאי לא נעמה לו ביותר.
דן מרגלית חשב שהיה לו סקופ. אבל לולא היה מעוניין בכך עד מאד, לא היה שוקן מסכים בשום אופן לפרסם.
*
לאחר שזכינו בתביעת הדיבה שהגיש הפרופ' משה צימרמן נגדי ונגד "הארץ" בעקבות מאמר שפרסמתי בעיתון, ושם כתבתי שגרמניה תומכת כספית בכל מי שמשוה את ישראל לנאצים ופרופ' צימרמן בכלל זה, המתנתי להודעתם של עורכי הדין ממשרד ליבליך-מוזר שייצג אותנו האם הוגש ערעור והאם שולם התשלום שנתחייב בו התובע. אבל מהמשרד הנאה בנמל תל-אביב עלה קול דממה דקה.
לבסוף התקשרתי ואמרו לי שאכן הוגש ערעור. מדוע לא הודעתם לי, שאלתי. את לא צריכה להטריד את עצמך, אמרו לי, אנחנו מטפלים בזה.
יש דברים בגו, אמרתי לעצמי, מהרי ורדי תל-אביבה.
התכוונתי להיות אסרטיבית. פרופ' צימרמן, אמרתי לעו"ד מיבי מוזר, הוא התיק שלי. גם אם אתה תיבחר מחר לכנסת ותסגור את המשרד, אני אצטרך להמשיך ולהתמודד עם התביעה.
מחר אני אולי אמות, אמר עו"ד מוזר, ויש לי פה שנים עשר עורכי דין שעובדים על תיקים של צימרמן, וגם אחרי שאני אמות הם יעבדו עליהם.
צחקתי הרבה יותר מדי בשביל להישאר אסרטיבית.
הכסף שולם והועבר לעיתון הארץ, אמר לי עו"ד מוזר, וזה מכסה חלק ממה שזה עולה.
ומה אתי, שאלתי, אינני זכאית לפיצוי על העבודה שהשקעתי בתיק?
היסטוריון צריך להגן על התיזה שלו, אמר עו"ד מוזר ברוב חשיבות.
גם מו"ל צריך להגן על הפרסומים שלו, חשבתי לעצמי, אבל אין שום חוק שהוא צריך לעשות את זה בחינם. חשבתי במהירות שלפנינו מן הסתם עוד משפט ערעור ארוך ושתקתי.
אבל הערעור היה קצר מאד. השופטים קראו את החומר, אמרו לפרופ' צימרמן שאין סיכוי לשנות את פסק הדין של השופטת יהודית שבח מבית משפט השלום בתל-אביב, וביקשו ממנו למשוך את הערעור.
עו"ד תמיר גליק שייצג אותי מטעם משרד ליבליך-מוזר לחש לי: הוא לא יסכים. אני דוקא חשבתי שכן, ובאמת הוא הסכים, ושוב הרגשתי שיש דברים בגו, ולא ידעתי בדיוק מה.
נסעתי הביתה וחשבתי לעצמי שאני כבר כל כך רגילה לזה שיש לי משפט עם פרופ' צימרמן, ועכשיו אני צריכה למלא במשהו את החור שנבעה בחיי.
*
כמחצית השנה אחר כך, מיד לאחר שקראתי את ביקורתו של הפרופ' צימרמן על ספרו של עמוס עוז, שעיקרה היה כי אילו היינו ילדים גרמנים ב-1933 היינו בוודאי נאצים, שיגרתי לעו"ד מיבי מוזר את המכתב הבא:
ירושלים, 14.5.06
לעו"ד מיבי מוזר ועו"ד תמיר גליק שלום רב,
מאז סיום ההליכים בתביעתו של הפרופ' משה צימרמן נגדי ונגד עיתון "הארץ" ציפיתי ליום הזה, שבו יתפרסם, לראשונה מאז התביעה, מאמר של הפרופ' צימרמן ב"הארץ", ואכן היום התפרסם מאמר ביקורת שלו בראש מוסף "ספרים" היוקרתי, על ספרו של עמוס עוז. במאמר מוצג ספרו של עוז כאילו לא נכתב אלא כדי לאשש את התיאוריות של הפרופ' צימרמן, והוא חלק ממערכה מקיפה לשיקום תדמיתו של הפרופ' צימרמן שנפגעה, לא עקב מאמרי נשוא התביעה, אלא בעקבות פסק הדין של השופטת יהודית שבח בענייננו והידיעה שפורסמה על כך ב"הארץ", וגרמה לפרופ' צימרמן, שקהל היעד הטבעי שלו הוא בעיקר בקרב קוראי "הארץ", מבוכה גדולה.
חיכיתי לאירוע צפוי זה כדי לקבל אישור לתחושותי מזה זמן רב ולהביע בפניכם את אשר על לבי ונוגע גם אליכם.
השאלה הראשונה ששאלתי את עו"ד מוזר, כאשר נכנסתי למשרדו לפני כחמש שנים, היתה, האם לא היה מעדיף להגן על הפרופ' צימרמן נגדי. התשובה שקיבלתי היתה נאה ומתחמקת ולא הוספנו לדבר על כך. אבל היה ברור לי תמיד כי קירבת לבבות ודעות גדולה קיימת בין מו"ל "הארץ" לפרופ' צימרמן, בפרט ובמיוחד בנושא שהיה נשוא תביעתו של הפרופ' צימרמן, וכי הצורך לשתף פעולה אתי כנגד הפרופ' צימרמן כדי להיחלץ מן התביעה המופרכת, לצנינים הוא בעיניו של המו"ל.
במשך כל תקופת המשפט חששתי מכך שמצב זה יגרום לכך שמו"ל "הארץ" יעשה יד אחת עם הפרופ' צימרמן כדי לפגוע בי, ומלכתחילה חשבתי שתביעתו של הפרופ' צימרמן התבססה על כוונה כזו, ועד היום אני מאמינה שכך עלול היה לקרות לולא הגינותו של מר חנוך מרמרי שהחליט להתייצב לצדי, כשם שאני קיבלתי על עצמי את האחריות לדבריי ולא ניסיתי לגלגל אותה על "הארץ". אבל מר מרמרי כבר אינו מועסק ב"הארץ" ולא במקרה, ואף אני כבר אינני מפרסמת מאמרים ב"הארץ" מזה שנים, וגם זה לא במקרה.
וכעת אני מגיעה לעיקרו של עניין: נוצר אצלי הרושם כי ההסכם הידוע לי לסיום ההליכים בתביעת הפרופ' צימרמן נגד "הארץ" ונגדי, כפי שהוצג לבית-המשפט, אינו משקף את התמונה המלאה. להסכם זה התלוה לדעתי הסכם בין מו"ל "הארץ" לפרופ' צימרמן, שעל פיו יחזור עיתון "הארץ" לפרסם בהבלטה את מאמריו של הפרופ' צימרמן ויסייע לו לשקם את תדמיתו הפגועה. הסדר זה כלל, לדעתי, התחייבות מצד מו"ל "הארץ", שלא לפרסם בעיתון מלה וחצי מלה על סיומו של ההליך המשפטי ועל ההליך בכלל, בניגוד למקובל במקרים דומים ולמרות העניין הציבורי הרב. כאשר התקשרה אליי המתמחה שלומית להודיעני על ההסכם ועל הפחתת הפיצויים אמרתי דרך אגב כי ודאי תופיע על כך ידיעה ב"הארץ". שלומית אמרה לי באי נוחות "אני לא יודעת", אמירה שממנה הבנתי כי היא יודעת בבירור שאין כוונה לפרסום כזה, דבר שלא היתה יכולה לדעת לולא היה הסכם מוקדם על כך.
עניין אחר שאני כורכת אותו כאן למרות שהוא שייך לפרשה אחרת, הוא האופן שבו מו"ל "הארץ" שילשל את מלוא סכום ההוצאות הגבוה במיוחד שנפסק בענייננו לכיסו, מבלי שעלה בדעתו לפצות אותי אפילו פיצוי סמלי על העבודה הרבה שהשקעתי בהתגוננות נגד התביעה, והוא מצטרף לאופן שבו נהג בי עיתון "הארץ" במשך כל השנים, כאשר לצד פרסום מאמריי, עקב רצון הקוראים, הקפידו למנוע ממני שכר, כעונש על כתיבתי העקבית נגד האנטישמיות, גם זו של עיתונאי "הארץ". הפגיעה בחופש הדיבור באמצעות ענישה כלכלית היא כמובן עניין רחב ומסובך בהרבה מענייני הפרטי, ואירוני הדבר שדוקא עיתונים שסובלים כל כך מהתנהגות פסולה זו, נוהגים כך בשיטתיות כלפי אנשים מעוטי אמצעים כמותי.
איני כותבת לכם כל זאת כדי להלין על דרך העולם, שמנוולים מסוגו של הפרופ' צימרמן סופם להפוך לגיבורים ומנצחים, אם לא קדושים של ממש, בעוד שאנשים הגונים שיחק להם מזלם אם אינם רעבים לפת לחם. את דרך העולם הזו כבר הפליאו לתאר קולמוסים משוננים משלי, מן הנביא ירמיהו ועד ג'ובאני בוקאצ'ו האהוב, שטרח והקדיש לפרופ' צימרמן את הסיפור הפותח של ה"דקמרון", ובהם אני מתנחמת ברגעים קשים במיוחד. גם איני מתכוונת כלל ועיקר לבטל את זמני ומרצי, וממון בוודאי שאין לי לשם כך, במיני הליכים והתדיינויות מן הסוג המשפטי ומסוגים אחרים. עוולות העולם הזה כידוע אין להן תיקון אלא בעולם הבא לבדו, וגם בכך אני מרשה לעצמי להטיל ספק. אני כותבת לכם דוקא מחמת חולשה אנושית פשוטה: כואב לי שדוקא אתם, שמכירים אותי היטב, מתייחסים אליי כאילו הייתי טיפשה, דבר שלו היה נכון, היה מצב לקוחותיכם גרוע בהרבה.
איני מצפה לתשובה או לתגובה כלשהי על מכתבי זה, שלא נכתב אלא כדי להסיר אבן מלבי.
בכבוד רב,
ענת פרי
*
לא עברו ימים רבים ושמעתי על כך שמשפחת נוון-דומונט שנודעה בקרבתה לנאצים רכשה חלק מן הבעלות על עיתון "הארץ" בעשרים וחמישה מיליון אירו.
זמן קצר אחר כך הגיעו לאוזניי שמועות שחברת דומונט-שאוברג של משפחת נוון-דומונט, שהיא הרוכשת הרשמית, מצויה בקשיים כלכליים. הגיעו שמועות שהכסף שייך בכלל לממשלת גרמניה, ושקנצלרית גרמניה אנגלה מרקל היתה מעורבת אישית בעניין. כדרכן של שמועות לא ידעתי מה אמת ומה שקר. אבל מה שהטריד אותי יותר היתה השאלה, האם יש קשר בין כשלונו של הפרופ' צימרמן במשפט הדיבה לרכישת הארץ בידי הגרמנים. האם מה שלא הצליח בדרך משפטית הצליח בעסקה פשוטה: קחו עשרים וחמישה מיליון אירו תמורת זה שלא תפרסמו יותר מאמרים של ענת פרי, או כל מאמר אחר שלא ימצא חן בעינינו?
לא שעשרים וחמישה מיליון אירו הם עניין פשוט. זהו כסף עובר לסוחר ביותר.
ומה בדיוק היו תנאי העסקה שלא נודעו ברבים? האם הכסף ששילם פרופ' צימרמן והועבר לעיתון "הארץ", הוחזר לפרופ' צימרמן, לאחר שעמוס שוקן קיבל את עשרים וחמשת מיליוני האירו שלו? והאם גם עיתונים נוספים קיבלו כספים מהגרמנים כדי שלא יפרסמו מאמרים שאינם נוחים לגרמניה? והאם ממשלת גרמניה באמת מעורבת, והאם משום כך אנגלה מרקל חיבקה את אלפרד נוון-דומונט ואמרה לו שאין עוד איש נפלא כמוהו, ועמוס שוקן חייך במלוא פיו, כפי שראיתי באחד מגיליונות "הארץ".
או אולי כל אלה אוסף שמועות חסרות שחר, ועמוס שוקן פשוט עשה עסקה כלכלית משתלמת עם חברה גרמנית שרוצה להשקיע בישראל, למרות שבראיון לארי שביט אמר אלפרד נוון-דומונט שיום אחד ישראל לא תהיה על המפה.
מדוע אדם שחושב שיום אחד ישראל לא תהיה על המפה רוצה להשקיע בישראל, ועוד עשרים וחמשה מיליון אירו.
מצד שני יכול להיות שאצל מיליונרים עשרים וחמשה מיליון אירו זה כסף קטן.
*
עמוס שוקן אמר שמשפחתו והוא רואים את המימד ההיסטורי של העסקה. גם אני ראיתי את המימד ההיסטורי של העסקה. הגרמנים קנו את העיתון של גרשום שוקן. אם זלמן שוקן היה קשור לספריו יותר מאשר לבני משפחתו, הרי בנו גרשום היה קשור לעיתון "הארץ" יותר מאשר לבני משפחתו. גרשום שוקן מכר את ספריו של אביו שבהם היתה צרורה נשמתו לגרמנים, ועמוס שוקן מכר את עיתונו של אביו, שצרר בו את נשמתו לגרמנים. נקמה שטנית על נקמה שטנית באנשים שפחדו מן הגרמנים פחד מות. חשבתי מי יודע מה יעשו בני הדור הרביעי והחמישי של זלמן שוקן, שיירשו כל כך הרבה נכסים וכל כך הרבה שנאה ופחד.
*
אפשר לקרוא בהרבה צורות את הסיפור של משפחת שוקן. אפשר לומר שזה גורלם של אנשים שמשקיעים יותר אהבה בנכסיהם מאשר בילדיהם, סופם שילדיהם יפזרו את נכסיהם. אפשר לומר שמשפחת שוקן נלכדה בסבך חסר המוצא של יהודי גרמניה שיהדותם מתעבת את גרמניותם ולהיפך. אפשר לומר שהגרמנים בסוף ניצחו, כי כנגד החנויות שהשיבו למשפחת שוקן קנו להם את נכסיה היקרים ביותר. אפשר לומר שזה גורלם של אנשים שהכסף קודם בעיניהם לרוּחַ – יַרְבּוּ כסף ויִרְעוּ רוּחַ. אפשר גם לומר שמי שמעשיו מרובים מתורתו מעשיו מתקיימים, ואין ספק שמשפחת שוקן מעשיה מרובים הרבה מתורתה. אפשר לומר כמו כותרת המאמר בפרנקפורטר אלגמיינה צייטונג ש"איכות היא הדבר ההגון", אלא שלא ברור מה בדיוק משמעות הדברים לגבי משפחת שוקן לדורותיה.
ואפשר גם לומר כמו החיפושיות, שכסף אינו קונה לך אהבה, ושבסוף האהבה שאתה מקבל זו האהבה שנתת. ביחד עם מנגינה של ג'ון לנון זה נשמע הרבה יותר טוב.
*
לילה אחד חזרתי מתל-אביב לירושלים במונית מיוחדת ובקרבת לטרון הבחנתי שהכביש, שזכרתי כאפל וחשוך, מואר באור יקרות.
הפנסים האלה, אמר לי הנהג, זה רבין עשה.
הצטנפתי בפינה והתעטפתי בסוודר ועד ירושלים לא אמרתי מלה.
