לפני חרוזי השיר הראשונים של משוררי מזרח-אירופה, ברצוני לומר לכם, גבירותיי ורבותיי הנכבדים, עד כמה אתם מבינים יותר יידיש מכפי שאתם מאמינים.
איני דואג דוקא לחוויה שמזומנת לכל אחד מכם בערב הזה, אבל אני חפץ שהיא תהיה חופשיה, כפי שראוי לה. אבל זה לא יוכל לקרות, כל עוד לאחדים מביניכם פחד כה רב מפני היידיש, שכמעט אפשר לראות זאת על פניהם. איני מדבר כלל על אלה שמתייהרים כלפי היידיש. אבל פחד מפני היידיש, פחד שביסודו סלידה מסוימת, הינו מובן בהחלט אם רוצים.
נסיבות חיינו המערב-אירופיות, אם הננו מתבוננים בהן במבט מרפרף בזהירות, הינן כה סדורות: הכל זורם בשלוה. אנו חיים דוקא בהרמוניה עליזה, מבינים איש את רעהו, כאשר הדבר נחוץ, מסתדרים איש ללא רעהו, כאשר הדבר מתאים לנו, ואפילו אז מבינים זה את זה: מי היה יכול מתוך סדר עניינים שכזה להבין את היידיש, או למי היה בכלל חשק לכך?
היידיש היא השפה האירופית הצעירה ביותר, רק בת ארבע מאות שנה ובעצם עוד הרבה יותר צעירה. היא טרם עיצבה לה צורות ביטוי בעלות משמעות כזו שלה אנו זקוקים. מבעה קצר וחפוז.
אין לה דקדוק. אוהביה מנסים לכתוב לה דקדוק, אבל היידיש תדובר הלאה. היא לא תשקוט על שמריה. העם לא יניח אותה למדקדקים.
היא מורכבת רק ממלים זרות. אבל אלה אינן נחות בקרבה, אלא משמרות את הבהילות והחיוניות שבהן אומצו. נדודי עמים חוצים את היידיש מקצה ועד קצה. כל הגרמנית, העברית, הצרפתית, האנגלית, הסלאבית, ההולנדית, הרומנית ואפילו הלטינית נטמעות ביידיש בסקרנות ובקלות, זה מוסיף כוח להחזיק במצב כזה יחד בכל השפות. לכן שום איש בר-דעת איננו חושב להפוך את היידיש לשפה בינלאומית, עד כמה שזה היה מתבקש. רק שפת הגנבים מאמצת אותה ברצון, כי היא פחות זקוקה להקשרים לשוניים מאשר למלים בודדות. גם מפני שהיידיש היא שפה שזמן רב התעלמו ממנה.
אולם בפעולת השפה הזו מושלים שוב שברים של חוקי לשון מוכרים. היידיש מקורה בראשיתה למשל בתקופה שבה הגרמנית הבינונית הגבוהה התחלפה בגרמנית הגבוהה החדשה. כך היו חלופות, שהגרמנית הבינונית הגבוהה נטלה אחת מהן, והיידיש נטלה אחרת. או שהיידיש פיתחה צורות של הגרמנית הגבוהה הבינונית אפילו ביתר עקביות מן הגרמנית הגבוהה החדשה: כך למשל mir seien ביידיש, (שבגרמנית גבוהה חדשה אומרים wir sind, "אנחנו"), התפתח מן הגרמנית הבינונית הגבוהה sin ביתר טבעיות מאשר wir sind בגרמנית גבוהה חדשה. או שהיידיש שמרה על דפוסי לשון של הגרמנית הבינונית הגבוהה למרות הגרמנית הגבוהה החדשה. מה שנכנס לגטו, איננו ממהר לחמוק משם. כך נותרו צורות כמו Kerzlach (נרות, בגרמנית תקנית Kerzen) Bluemlach (פרחים, בגרמנית תקנית Blumen) Liedlach (שירים, בגרמנית תקנית Lieder).
וכעת נובעים מדפוסי לשון אלה של שרירות ושל חוק ניבי היידיש: היידיש כולה מורכבת רק מניב, אפילו לשון הכתיבה, גם אם מסכימים לרוב על דרך הכתיבה.
עם כל זאת אני חושב בעיקר על אלה, גבירותיי ורבותיי הנכבדים, שהשתכנעו זמנית, שהם לא יבינו אף מלה ביידיש.
אל תצפו לעזרה מן ההסבר לשירים. אם אינכם נמצאים כעת במצב להבין יידיש, שום הסבר רגעי לא יוכל לעזור לכם. במקרה הטוב תבינו את ההסבר ותשימו לב שמשהו קשה עומד לבוא. זה יהיה הכל. אני יכול לומר לכם למשל:
מר לוי יקריא כעת, כפי שייצא בעצם, שלושה שירים. תחילה "הירוקים" מאת רוזנפלד. הירוקים, או ירוקי הקרניים, הם הבאים זה מקרוב לאמריקה. מהגרים יהודים כאלה צועדים בשיר הזה בקבוצה קטנה עם המטען המלוכלך שלהם ברחוב ניו-יורקי. הציבור מתאסף כמובן, תמה עליהם, הולך אחריהם וצוחק. הסופר הנרגש עד עמקי נפשו ממראה זה מדבר על סצינת רחוב זו כנתיב ליהדות ולאנושיות. מקבלים את הרושם שקבוצת המהגרים קופאת על עומדה כאשר המשורר מדבר, למרות שהיא רחוקה ואיננה יכולה לשומעו.
השיר השני הוא מאת פְרוּג והוא נקרא "חול וכוכבים". זהו מדרש מר של הבטחה תנ"כית. נאמר שנהיה כַּחוֹל אשר על שפת הים וככוכבי השמיים לרוב. כעת, אנו כבר נרמסים כמו החול, מתי יתגשם העניין עם הכוכבים?
השיר השלישי הוא מאת פרישמן ונקרא "הלילה שקט". זוג נאהבים פוגש בלילה תלמיד-חכם אדוק, שהולך לבית התפילה. הם נבהלים, חוששים שיסגיר אותם, ואחר כך מרגיעים זה את זו.
כפי שאתם רואים הסברים כאלה אינם ולא כלום.
אם תסמכו על הסברים אלה תחפשו בזמן ההקראה את מה שאתם כבר יודעים, ואת מה שבאמת יש שם, לא תראו. למרבה המזל מסוגל כל בקי בשפה הגרמנית, להבין יידיש. כי כשמסתכלים אמנם ממרחק גדול, היידיש מובנת לכאורה על פי השפה הגרמנית: זה יתרון על פני כל שפות אנוש. בצדק יש לה גם עקב כך מגרעת לעומת כל שפות אנוש: אי אפשר לתרגם את היידיש לשפה הגרמנית. הקשרים בין יידיש לגרמנית עדינים ומשמעותיים מדי, מכדי שלא יתפוררו מיד, כאשר משיבים את היידיש אל הגרמנית, כלומר שאין משיבים אליה את היידיש, אלא משהו חסר מהות. בתרגום לצרפתית למשל, אפשר להעביר את היידיש לצרפתים. בתרגום לגרמנית היא מחוסלת, מתה, טויט, שזה ממש לא tot, ובלוט, בשום אופן איננו Blut (דם).
אבל לא רק ממרחק השפה הגרמנית, גבירותיי ורבותיי הנכבדים, יכולים אתם להבין יידיש. אתם יכולים להתקרב עוד צעד. לפחות לפני זמן לא רב עוד הופיעה שפת המשא ומתן הנאמנה של יהודי גרמניה, בין אם חייתם בעיר או בכפר, במזרח או במערב, כמו שלב מקדים רחוק יותר או קרוב יותר של היידיש, ועדיין נותרו הרבה איפיונים ממנה. אפשר לעקוב אחרי ההתפתחות ההיסטורית של היידיש בעומק ההיסטוריה כמו במישור ההווה.
אתם כבר מתקרבים אל היידיש כאשר אתם מהרהרים בכך, שחוץ מהבנות עוד מפעמים בכם כוחות וקשרי כוח, שמאפשרים לכם להבין יידיש מתוך תחושה. רק כאן יכול המסביר לעזור, כאשר הוא מרגיע אתכם, כך שאינכם חשים עוד מוצאים מהכלל, כך שאינכם יכולים עוד להתלונן על כך, שאינכם מבינים יידיש. זה החשוב ביותר, כי עם כל תלונה נחלשת ההבנה. הישארו דוממים, והנה אתם לפתע בלב היידיש. אם היידיש תפסה אתכם פעם – ויידיש היא הכל, נעימה חסידית ומהותו של שחקן יהודי מזרח-אירופי זה עצמו – אז לא תכירו עוד את שלוותכם הקודמת. אז תוכלו לחוש את האחדות האמיתית של היידיש, כה חזק שתפחדו, אבל כבר לא מהיידיש, אלא מעצמכם. לא תהיו מסוגלים לשאת פחד זה לבדכם, אם לא יבוא אליכם בה בעת מהיידיש גם אמון בעצמכם, שפחד זה מחזיק מעמד ועוד מתגבר. תיהנו ממנו ככל יכולתכם! כאשר יאבד לכם, מחר ומאוחר יותר – איך יוכל להתקיים גם על זכרו של ערב קריאה יחיד! – אבל אז אני מאחל לכם, שתוכלו לשכוח גם את הפחד. כי לא רצינו להעניש אתכם.
על הנאום על היידיש של קפקא
לנאומו המרגש של קפקא על היידיש, שנסמך אמנם בכמה עניינים על דבריהם של בלשני-יידיש, אין ערך מדעי. בניגוד גמור לדבריו היידיש היא כמובן שפה בעלת כללים ודקדוק משלה, והיא שפה ככל השפות, שכולן מושפעות ושואבות משפות אחרות – למרבית השפות האירופיות יש גם מקור לטיני וגם מקור גרמני ולעתים גם מקור גאלי שמתמזגים זה בזה. ייחודה של היידיש הוא בכך שבהיותה המאפיין המובהק ביותר של יהדות אשכנז, גם כאשר לא נבדלו היהודים במלבושיהם משכניהם הנוצרים, היא מיקדה אליה את שנאת היהודים באופן שהוא כמעט בלתי נתפס. הדוגמה המובהקת היא כמובן חיבורו של ריכרד וגנר "היהדות במוסיקה":
"כזר בתכלית ובלתי נעים נשמע לאוזננו תחילה צלילו השורקני, הצורמני, הזמזמני והשבור של אורח הדיבור היהודי: שימוש כלל לא אופייני בלשוננו הלאומית ועיוות שרירותי של המלים והמבנים הלשוניים נותן לצלילים אלה אופי של פטפוט מבולבל ובלתי-נסבל, שבעת שמיעתו מתעכבת תשומת לבנו בעל כורחנו, יותר על האיך הדוחה הזה של הדיבור היהודי, מאשר על המה שכלול בו..."
בדבריו של וגנר על הדיבור היהודי ובתגובתו של קפקא כלפיהם עסקתי בהרחבה ברשימתי "יוזפינה הזמרת, או קפקא עונה לוגנר". הסיפור "יוזפינה הזמרת או עם העכברים" מוכר לנו כסיפורו האחרון של קפקא, שנכתב מספר חודשים בטרם מותו. הנאום על היידיש לעומת זאת נישא בפראג בערב קריאת שירי יידיש של ידידו הקרוב של קפקא השחקן יצחק לוי, בתאריך ה-18 בפברואר בשנת 1912, שנה שנחשבת לראשית תקופת יצירתו הבשלה של קפקא, שבה כתב את סיפורו "הגלגול", שבו כבר מופיעים קוויה המובהקים של הסיפורת הקפקאית בשיא שכלולם. המעניין הוא שכבר במועד הזה מודע קפקא באופן כה עמוק לפחד המחלחל ביהודים מפני היידיש, שהבנתם אותה חושפת את זהותם היהודית ואת פחדם העצום מפני הלעג והשנאה לדיבור היהודי שלהם שבו מתגלמת בעצם זהותם היהודית. פחדם של היהודים להיחשף כיהודים, שמתגלם בפחד מפני היידיש, וחילחל כה עמוק ללב היהודים, עד שגם הצברים יש בהם פחד מפני היידיש, פחד בלתי נשלט כמעט, שכדוברת יידיש מילדות אני נתקלת בו לא פעם ונדהמת מעוצמת הפחד מפני שפה שנתפסת גם אצל יהודים כאנטי-שפה, תפיסה שעולה גם מדבריו של קפקא, כשם שהיהודים במבט האנטישמי הם אנטי-גזע ואנטי-עם, כך גם שפתם מתוארת כאנטי-שפה, אשר החוקים והכללים החלים על שפות אחרות כביכול אינם חלים עליה. אין לנאומו של קפקא על היידיש ערך מדעי, אבל יש לו ערך מופלא בתיעוד הפחד היהודי הזה מפני השפה שחושפת את הזהות היהודית, בתיעוד הפחד מפני היות יהודי שנראה יהודי ונשמע יהודי ונתפס כיהודי, פחד שגם הציונות בכל הדרה איננה יכולה לו. את הנאום הזה צריך לראות כחלק מיצירתו הספרותית של קפקא, שאיננה מתארת מציאות חיצונית, אלא מציאות נפשית, בעין שחודרת כל מסוה וכל אשליה: כולכם, כלומר יהודי פראג, יהודי אירופה בכלל, דוברים גרמנית, אבל כולכם מבינים יידיש, וכולכם פוחדים פחד מוות מכוחה של הבנת היידיש הזו להסגיר את יהדותכם, מבעד לשכבת ההסוואה הדקיקה של התרבות הגרמנית, וככל שתגבר הבנתכם את היידיש, הפחד הזה עתיד לגדול ולהשתלט עליכם.
