פעם הייתי מורה ואהבתי להטיל על תלמידיי לכתוב חיבורים קצרים. חשבתי שהם ייהנו ממשימה שאינה כוללת שינון בלבד, אלא מאפשרת להפעיל את הדימיון. במהרה התברר לי שהמשימות עתירות הדימיון הן המשימות השנואות ביותר. הקראת החיבורים בכיתה היתה סיוט. זה הלך בערך כך: אחד התלמידים הטובים ניאות לקרוא: "אבי אמר לי שאסיים להכין שיעורים לפני שאצא". חיבורו היה סביר, אם כי לא עתיר דימיון במיוחד. אחר כך ביקשתי מחברו היושב לידו לקרוא את חיבורו. הוא סירב בתוקף, ורק לאחר שידולים והפצרות הוא ניאות וקרא: "אחי אמר לי שאסיים להכין שיעורים לפני שאצא". גם כל השאר היה זהה לחיבור הקודם, לבד מכך שהאח תפס את מקום האב. נאלצתי להבין שהמין האנושי הרבה פחות יצירתי מכפי שנוהגים לחשוב, ושדרווין בהחלט קיטלג אותנו במחלקה הנכונה.
זיכרונות פדגוגיים רחוקים אלה עלו בי אתמול כשקראתי את פסק הדין היפה והמקיף של כב' השופט יוסף שפירא מבית המשפט המחוזי בירושלים, שחִייב בדין את סופרת רבי-המכר נעמי רגן בגין גניבה ספרותית מן הסופרת החרדית שרה שפירו, וצפיתי בטבלאות שהכינה התביעה כדי להוכיח את עניינה.
(בית המשפט המחוזי בירושלים, ת"א 9430-07 שרה שפירו נגד נעמי רגן).
שרה שפירו כתבה ספר במתכונת יומן על חוויותיה כאם צעירה, שנקרא Growing with my Children. בין השאר היא מצטטת שם שיחה אמיתית שנערכה בינה לרב שאליו פנתה לייעוץ:
When you bump into a table, are you angry at the table?
שאל הרב את שרה.
בספרה של נעמי רגן שנקרא במקור "סוטה" ובעברית "ואל אישך תשוקתך" מופיעה שיחה דומה, אבל במקום הרב ששוחח עם שרה שפירו מופיעה דמות הבעל ברומן ששואל את רעייתו:
Listen, when you bump into the wall, are you angry at the wall?
ועוד שאל הרב את שרה שפירו כמסופר בספרה "לגדול עם ילדיי":
Can an apple become a pear?
ואילו בספרה של נעמי רגן "סוטה" אומר הבעל לרעייתו באותה שיחה:
Can a fish become a lion?
השינוי הזה יותר מעניין מהקודם. שולחן וקיר הם שווי ערך, גם תפוח ואגס הם שווי ערך. כאשר הרב שאל את שרה האם תפוח יכול להיעשות אגס, הוא שאל אותה האם יכול אדם לשנות את טבעו ולהפוך לאדם אחר. אגס איננו טוב יותר מתפוח, הוא פשוט שונה.
השאלה האם יכול דג להיעשות אריה היא שאלה אחרת. בין הדג והאריה יש הירארכיה ברורה. הדג הוא לפעמים שליח האל, כמו הדג שבלע את יונה, ולפעמים הוא דג זהב מחולל נסים, אבל לעולם איננו מלך כמו האריה. השאלה האם יכול דג להיעשות אריה איננה רק שאלה על היכולת להשתנות. זו שאלה על היכולת לעלות במידרג החברתי, להפוך מבעל חיים פשוט המשמש למאכל, למלך החיות, למי שאפילו האדם רב התחבולות מכבדו ומתיירא ממנו. ואכן נעמי רגן טענה בין השאר, שבספרה שלה עברו הטקסטים של שרה שפירו טרנספורמציה, ולכן אין בהם משום גזילת זכויות יוצרים. אבל היא לא התכוונה רק לשינוי כפשוטו. היא בהחלט חשבה שאצלה הפך הדג לאריה.
שאלת ההירארכיה היא שאלה מאד חשובה, כי בה נעוץ הלך הנפש שעומד בבסיס הגניבה הספרותית. הגנב הספרותי חש כאריה שמותר לו לטרוף כמה דגים קטנים, שכמותם יש בים רבים. את עצמו לעומת זאת הוא רואה כמיוחד וכנעלה עליהם, כמי שנוטל מאחרים קש והופכו לזהב. במקרה של נעמי רגן אולי התיאור הזה אפילו מוצדק.
לאורך עדותה הקפידה נעמי רגן לדבר על "יומנה של התובעת", לעומת "היצירה הספרותית" שלה עצמה, ואף כינתה את ספרה של שרה שפירו "חומר גלם". כאשר נשאלה לפשר הדימיון המפליא בין הניסוח הלא מאד שגרתי של שרה שפירו בשיחתה עם העוזרת כפי שהוא מובא בספרה של שפירו:
You don't understand Americans, we don't make in our business to produce perfectly behaved angels.
לבין הניסוח בספרה של נעמי רגן "סוטה":
"You don't understand Americans, Dina", She defended herself weakly, "American mothers are not in the business to produce perfectly behaved angels"
האם מדובר בצירוף מקרים, השיבה רגן:
"לא. אני פשוט השתמשתי בדבר הכי מתאים לאותו קטע של הספר שלי. זה שזה בתוך הספר שלה, זה בתוך הספר שלה. אולי זה היה מתאים לה גם כן." (מצוטט בעמ' 50-51 לפסק הדין).
ובתשובה לשאלות נוספות אמרה:
"יכול להיות שקראתי את זה בספר. יכול להיות שקראתי את זה בספר של שרה שפירו. אז מה? נכנסו לי כמה פרומילים זעירים מספר שקראתי באותה עת, באותו זמן כאשר כתבתי את הספר שלי. אני רק בן אדם. נכנס לי בתוך הראש. אני בחיים שלי לא הייתי יושבת וכותבת את מה שהיא כותבת. למה? היא סופרת כל כך טובה? אני אין לי מלים? אני צריכה ללכת לבקש מלים אצלה?"
ועוד אמרה:
"אם יש פרומילים זעירים שאני בתוך הבאר שקראתי את הספר שלה סמוך מאד לזה כשאני כתבתי את הספר שלי הדברים הזעירים מאד, אני מודה שכאשר שמתי את המצקת לתוך הבאר כמה טיפות קטנטנות של מה שקראתי בספר של שרה שפירו אולי נכנסו לתוך הספר שלי."
ובתגובתה על פסק הדין לעיתון "הארץ" אמרה נעמי רגן:
"התובעת לא כתבה רומן אלא יומן במסגרת חוג."
אמנם גם התובעת עצמה תיארה את ספרה Growing with my Children כיומן אמיתי שכתבה במשך שלוש שנים כאשר היתה אם צעירה וניסתה להתמודד עם קשיי גידול ילדיה, אבל היא תיארה אותו כך כדי להדגיש את העובדה שמדובר בחוויות החיים שלה עצמה כאשה חרדית צעירה, שנעמי רגן הפקיעה ממנה לצורך ספרה, וכדי לתאר את החברה החרדית באור שלילי, דבר שהוסיף על הפגיעה שנפגעה מגזל יצירתה. גם בית המשפט הכיר בכך שנגרמה לתובעת פגיעה גם בזכותה המוסרית ליצירתה. על כך נאמר בסעיף 66 לפסק הדין:
66. סעיפים 45 ו-46 לחוק החדש זכויות יוצרים 2007 מתייחסים לזכות המוסרית של היוצר תוך שקובעים כי זו זכות אישית וכוללת:
א. כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין.
ב. כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר.
זכות השלמות הינה זכותו של היוצר למנוע שינוי ביצירתו, וכדברי גרינמן, [ההפניה היא לספרו של טוני גרינמן "זכויות יוצרים" וראה גם האתר:
אף "שימוש ביצירה בהקשר המעוות את משמעותה או את המסר של יוצרה" (שם, 540) מהווה סילוף והפחתת ערכה של היצירה.
לטענת התובעת עצם נטילת קטעים/עמודים ספציפיים מיצירתה, בין בריכוז ובין בתפזורת, פוגמת ביצירתה השלמה של התובעת.
התובעת העידה בעניין זה , כי הנתבעת נטלה למעשה קטעים מיצירתה שהתאימו לעלילה של הנתבעת והשתמשה בהם. פרסום קטעים מיצירת התובעת בהקשר של אשה שחשודה בניאוף, של שיחה בין בעל ואשה שאח"כ משוחחים על אמצעי מניעה וכו', כל אלה חוטאים לתוכן, רוח ומגמת הכתיבה של התובעת.
לטענת התובעת הנתבעת הסבה לה כאב וסבל אדירים, המורגשים עד עצם היום הזה. הכאב אינו רק בכך שקטעים מיצירתה הופיעו בחיבור של אחר, אלא אף מכך שאירועים, זיכרונות וחוויות אישיים מחייה, בעלי משמעות רבה עבורה, "נחטפו", נפגמו וסולפו לצורך תכליות ומסרים במסגרת פרסום מסחרי שהתובעת לא התכוונה אליהם כלל ועיקר. אכן יש בכך כדי לפגוע בכבודה ושמה הטוב של התובעת.
הסעיף הזה ריגש אותי מאד. לא רק מפני שחוויתי פעמים רבות העתקה ושימוש ביצירתי ועבודתי ללא מתן קרדיט, שזו מכה חברתית קשה, ולמרבה הצער מאד נפוצה, אלא בגלל אחד המקרים היותר מרגיזים שחוויתי כאשר דוקא ניתן לי קרדיט בשפע ומאמר קטן וצנוע שלי נשלח בתפוצה אדירה ושימש בסיס למערכה שאף סוקרה בעיתונות, תוך סילוף גמור של תוכנו ובניגוד לכל אמונותיי וכוונותיי, ותוך התעלמות גמורה מעמדתי ומהתנגדותי למעשים. מפר זכויותיי אף הרהיב לטעון שמכיוון שמאמרי התפרסם בעיתונות, זכותו לעשות בו כל שימוש שעולה בדעתו, וגם טען שהוא מפרסם אותי, כאילו הייתי אמורה להודות לו על הניצול הפסול של עבודתי, כאילו היה לי עניין בפירסום שכזה.
ובכן לא. גם שימוש שמעוות את משמעותה של יצירה או את המסר של יוצרה הוא פגיעה בזכותו המוסרית של היוצר, גם כאשר נותנים לו קרדיט, כדי להשתמש ביצירתו לרעה, ופוגעים במוניטין שלו. לא כל פרסום הוא פרסום ראוי, ויש ליוצר זכות גם לקבוע את הדרך שבה ישתמשו ביצירתו ובה יפרסמו את שמו. אני מצטערת שבזמנו לא ידעתי את הדברים לאשורם, ואולי העובדה שאני מפרסמת אותם כאן תעזור למישהו אחר, כי לצערי רק מעטים קוראים חוקים ופסקי דין ויודעים מהן זכויותיהם, ומעטים עוד יותר הם אלה שיש להם הכוחות והאמצעים לעמוד על זכויותיהם, גם כאשר הם מודעים לניצול ולפגיעה. פגיעה בזכויות יוצרים היא פגיעה שיש בה לא רק חוצפה, אלא גם כוחנות רבה. מפרי הזכויות הם מי שיש להם, או שהם חושבים שיש להם, מעמד עדיף, והם מרשים לעצמם לנהוג ביוצרים שאת זכויותיהם הם גוזלים בהתנשאות ובעליונות, כאילו לא זו בלבד שלא עשו כל רע, אלא כביכול אף עשו עמם חסד, בכך שאנשים חשובים ונישאים כמותם הואילו לתת בכלל את דעתם על מה שיוצר אדם שהם רואים את עצמם עליונים עליו.
זה אולי ההסבר להתנהגות התמוהה לכאורה של נעמי רגן לאחר שקראה את ספרה של שרה שפירו: היא התקשרה לשרה שפירו שכלל לא הכירה קודם לכן והזמינה אותה לפגישה בביתה. במהלך הביקור נהגה בה נעמי רגן בחמימות ועודדה אותה להמשיך בכתיבה. זו יכלה כמובן להיות התנהגות מאד נחמדה, וכנראה גם שרה שפירו חשבה כך בתחילה, עד שהתברר לה שנעמי רגן העתיקה ללא רשות קטעים מיצירתה לרומן שמבזה אותה ואת קהילתה.
האם הזמינה נעמי רגן את שרה שפירו לפגישה בתום לב גמור, ושיבחה אותה בכנות ובלא זדון? או שמא חשבה כבר אז להשתמש בספרה של שפירו כ"חומר גלם" לרומן האנטי-חרדי שלה? מה היתה איפוא מטרת ההזמנה? הרי פגישה זו הוכיחה לשרה שפירו את אחד מיסודות העוולה – העובדה שספרה היה לפני נעמי רגן בעת שעסקה בכתיבת "סוטה", וכי היא קראה אותו בעיון והיתה מודעת היטב לתוכנו. נעמי רגן לא יכלה לטעון את מה שטוענים לעתים מעתיקים – שכלל לא היו מודעים למקור שממנו העתיקו. נעמי רגן שהזמינה אליה את שרה שפירו ושיבחה את ספרה לא יכלה לטעון כן. מדוע אם כן הזמינה אותה, אם חשבה להעתיק ממנה? האם חשבה שעצם ההזמנה והשבח מפיה של סופרת דגולה כנעמי רגן יחמיא כל כך לסופרת החרדית הצנועה שרה שפירו שהיא תמחל לה על ההעתקה והשימוש הפוגעני בספרה? קצת הזכירו לי הדברים את אותו אדם שאמר לי להגנתו ש"הוא מפרסם אותי" וגם פרופסור אחד שעוזרת המחקר שלו פנתה אליי כדי שאמסור לו חוות דעת מקצועית שכתבתי, גם כן כ"חומר גלם" למאמר שלו – כנראה חשב שהתעניינותו של איש חשוב כמוהו תגרום לי לוותר מיד על זכותי לפרסם בעצמי את עבודתי. סוג אחד הם אלה שמחמיאים לך, אבל מעמדת עליונות מודגשת, וישנם כמובן גם אלה שמעליבים, בהנחה שאם ישפילו אותך מיד תאבד את ביטחונך בערכך העצמי ובערך עבודתך, אלה וגם אלה מקווים שתפיל את עבודתך לזרועותיהם כאותו עורב שפער את פיו לשיר ושמט את הגבינה: מישהו שעמד על זכויותיו לגנוב את עבודתי טען כהצדקה ש"רק אני רואה את היהלום שבתוך הפחם". אני לצערי ראיתי רק את החוצפה שבתוך הבן-אדם. גנבי דברים, כפי שהם נקראים במקורותינו, תמיד מקפידים להבהיר לנגזל שהם חשובים ממנו, שהוא נחות מהם, ושהם בכלל עושים לו טובה שהם מנצלים אותו כרצונם. גם אם הזמינה נעמי רגן את שרה שפירו לביתה בתום לב ושיבחה אותה בלא זדון, עדיין קשה להתעלם מן ההתנשאות שבהתנהגותה, מפגישתה הראשונה עם שרה שפירו ועד לעדותה בבית המשפט.
וכמובן לא יכולתי שלא להיזכר בפרופסורית שהעתיקה בספרה מתוך מכתב שלי למערכת "ספרים" בעניין אגדות האחים גרים ומקורותיהן, וציינה בספרה באותיות לטיניות בשגיאת כתיב את שמו של הסופר שציינתי במכתבי רק בתעתיק עברי ושאת ספרו לא קראה מן הסתם אפילו בתרגום לאנגלית, ובחבר הכנסת שגנב את עבודתה של תלמידה מצטיינת והגישה כשלו כשהוא מותיר את הטקסט בלשון נקבה, ואת המשוררת הלא ידועה שהראתה לי בחשאי, כל כך פחדה שאם תרים את קולה יתנקם בה המשורר הידוע ששלחה לו את שירה והוא פירסם אותו בספר שיריו כאילו כתב אותו בעצמו ומבלי לשנות בו אפילו מלה, ואת הפרופסור שגנב ופירסם כמאמר שלו את עבודתו של חברנו ואף העניק לו ציון נמוך במיוחד, כדי לשלול כל חשד שהעתיק את העבודה – לימים נתפס בפירסום מחקרים שבדה מלבו, מה שלא גרם לו לאבד ולו שמץ של יוהרה, ואת השר הגרמני שנחשב לכוכב עולה עד שנתגלה שהרכיב את עבודת הדוקטור שלו מקטעים שנלקחו מחיבוריהם של אחרים, וגם את חברתי הצנועה בעלת היומרות הספרותיות הצנועות מאד שהתוודתה בפניי שהעתיקה מספר פרוזה שלי לסיפור שכתבה "רק משפט אחד" – מכיוון שסיפורה מעולם לא ראה אור התקשיתי לכעוס, ובכל זאת היכה אותי הוידוי בתדהמה. כמה מקילים אנשים ראש בגניבת יצירתו של אחר, והרי הגניבה הזו כואבת הרבה יותר מגניבת ממון או רכוש חומרי שלרוב יש לו תחליף. קשה מאד לפצות על הכאב שבגזילת יצירה מקורית, כל שכן יצירה ספרותית שאדם כותב מתוך רגש אמיתי ומתוך חוויות חייו. זהו גזל שאין לו תיקון.
גם החוק מכיר בכך, ומונה את זכות היוצר ליצירתו בין זכויות האדם. פסק הדין מצטט מדברי כב' השופטת דליה דורנר:
ליוצר זכות קניין ביצירתו, וזכות זו, המעוגנת בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הינה, כידוע, זכות יסוד במשפטנו.
ועוד מצטט פסק הדין מספרו של טוני גרינמן "זכויות יוצרים", עמ' 203:
אין לומר, שעל פי מירשם כלשהו ניתן להעתיק אחוז זה או אחר של יצירה בלי להפר את זכויות היוצרים בה. ייתכן שמספר משפטים, סצינות או תווים מתוך יצירה, יהיו כה משמעותיים לגביה עד שייחשבו כ"חלק ניכר" שלה.
והרי כבר נאמר "דין פרוטה כדין מאה". כל שכן כאשר פרוטות אלה נוצקו מלבו של אדם.
קשה לקרוא בשיוויון נפש פסק דין שכזה, שמעלה את כל הכאב המודחק ומזכיר כמה כואבת גניבת הדברים הזו והיוהרה והחוצפה שנילוות אליה תמיד, הזלזול הנורא הזה שמופנה תמיד כלפיי מי שנתפס כחלש מכדי להגן על זכויותיו ואלה נרמסות ברגל גסה. לכן זה פסק דין חשוב מאד שראוי לפרסם כדי שאולי גם ירתיע במקצת את גנבי הדברים המועדים שנוטים להקל ראש בגניבה ובנזק ובצער שהם גורמים לזולתם. ולבא-כוחה של נעמי רגן, עו"ד תמיר גליק, שאני זוכרת מאד לטובה ממשפט מוצלח יותר עבורו שבו ייצג גם אותי, ברצוני לומר שלא היה מקום לדבריו אתמול לעיתון "הארץ" ש"זהו יום עצוב לספרות ולתרבות בישראל". זה ממש לא יום עצוב, זה דוקא יום טוב מאד לספרות ולזכותו המוסרית של כל יוצר על יצירתו, גם אם איננו ידוע ומפורסם ועשיר, והפרקטיקה של העתקת יצירותיהם של סופרים ידועים פחות, במחשבה שכוחם לא יעמוד להם להגן על זכויותיהם, שהוא תיאר כ"פרקטיקה מושרשת" ראוי לה שתיעקר מן השורש.
רשימות של שרה שפירו:
http://www.aish.co.il/authors/48779307.html
רשימות של שרה שפירו:
http://www.aish.co.il/authors/48779307.html
הידיעה ב"הארץ" על המשפט:
