כבר כמה ימים שהסיפור על המכתבים מהבובה איננו יוצא מראשי. את הסיפור הזה מספר מכס ברוד מפיה של דורה דימנט, אהובתו האחרונה של קפקא, בספרו "יאוש וגאולה ביצירת פרנץ קפקא" שלא תורגם לעברית, כי רובו עוסק בפולמוסו עם חוקרים אירופים על קפקא, שהתנהל בארצות-הברית ובאירופה ולא הגיע לישראל, שבה זכה ברוד להערצה רבה בחייו, למרות ניסיונות של בעלי עניין לתאר מציאות אחרת. אבל יש בספר הזה פרק שנקרא "אישי", פרק די מבולבל ונוגע ללב, שבו הוא מספר על אופיו של קפקא ועל זיכרונותיו ממנו. בקריאה ראשונה נדמה היה לי שאין שום חוט מקשר לפרק. וכך מספר ברוד:
"חברתו לחיים דורה דימנט סיפרה לי, איך פעם בשעת טיול משותף בגן העירוני בשטגליץ ליד ברלין [פרברה של ברלין שבו התגוררו בשנת חייו האחרונה של קפקא] פגשו ילדה בוכה. היא בכתה כי איבדה את בובתה. קפקא ניחם את הילדה – אבל היא לא מצאה ניחומים. "אבל הבובה שלך בכלל לא אבדה", אמר הסופר לבסוף, "היא רק נסעה, ראיתי אותה קודם ודיברתי איתה.היא הסכימה לשלוח לך מכתב. תהיי כאן מחר באותה שעה, אני אביא לך את המכתב." אז חדלה הילדה מבכי, ובאמת למחרת הביא קפקא את המכתב, שבו סיפרה הבובה על הרפתקאות מסעה. מכאן התפתחה התכתבות עם הבובה, שנמשכה שבועות, והגיעה לקצה רק כאשר הסופר החולה החליף את מקום מגוריו, ונאלץ לצאת למסעו האחרון פראג-וינה-קירלינג. לבסוף הוא לא שכח בכל מהומת המעבר הכה עצוב עבורו, להשאיר לילדה בובה ולציין שזוהי בובתה הישנה האבודה, שבמהלך כל חוויותיה בארצות ניכר חוותה שינוי מסוים."
ברוד בעצם מספר את הסיפור כדי לציין את קרבתו של קפקא לסופרים כיוהאן פטר הבל, מתיאס קלאודיוס או אדלברט שטיפטר, שידועים בעיקר בתחום התרבות הגרמני וכתיבתם בעלת אופי רומנטי וחביב. כל הספר מנסה לתאר צדדים של אור באישיותו של קפקא. קפקא עצמו כתב הרבה יותר על חיבתו להיינריך פון-קלייסט, אמנם סופר רומנטי מאד, אך כזה שהחביבות רחוקה ממנו, ואפילת הנפש האנושית מפעפעת בספריו. אילו נותר קפקא בחיים, אומר ברוד, אולי היה בכלל מפסיק לכתוב ומפנה את להט יצירתו לחיי קדושה כמו הרופא אלברט שוויצר.
ולטר בנימין ביקר את ברוד בזמנו בחריפות על ניסיונותיו לתאר את קפקא כחוזה וכקדוש, שהחמיצו את היותו בראש ובראשונה יוצר גדול, דבר שלדברי בנימין אין לו דבר עם הקדושה. לא ברורה לי סיבת מאמציו של ברוד להפוך את קפקא לקדוש או לדמות דתית, כאשר מעולם לא היה ולא התכוון להיות לא זה ולא זה. אולי הדבר כרוך באופן שבו ניסה מכס ברוד לצייר את עצמו בהקשר לקפקא. כתיבתו על קפקא בספר הזה מוזרה לי מאד. אבל כל זה מרחיק אותי מהמכתבים לבובה.
אולי בעצם הפרק הזה שנראה לי מאד לא מאורגן בתחילה משקף בעצם ניסיון מאד מחושב לתאר את קפקא בצורה מסוימת, בהקשר מסוים, שבמובן מסוים עולה לי על העצבים כפי שעלה בזמנו על העצבים לוולטר בנימין, שבא מרקע דומה לשלי מבחינות מסוימות, ומבחינות אחרות מאד רחוק ממני. קפקא שהכתיבה היתה עבורו כאוויר לנשימה, כיצד אפשר בכלל לתאר אותו אחרת מאשר כסופר, ומאיפה באה הפנטסיה הזו על קפקא כמושיע? אמנם כעורך-דין בחברת ביטוח הוא ניסה לעזור לפועלים ועניים שנפגעו, בהחלט התעניין בגורלם. אמנם הזדהה מאד עם עולמו הרחוק ממנו כל כך של סרן קירקגור הלותרני, אבל קפקא ואלברט שוויצר? איזו השוואה מוזרה.
ושוב זה מרחיק אותי מסיפור המכתבים מהבובה. בוודאי היתה כאן איזו הנאה להמציא את הרפתקאותיה של הבובה, זוהי אחת מהנאותיו של סופר, להמציא, אבל זו גם העדות היחידה לכך שקפקא כתב משהו שדומה לסיפור ילדים, מעין סיפור לילדים. הילדים שגדלו על ברכיו סיפרו ששיעשע אותם בסיפורים, אבל את תוכנם איננו יודעים. ביומניו ובכל כתביו כפי שפורסמו וכפי שהם ידועים לנו אין סיפורי ילדים, אף לא דבר שדומה לזה.
כיצד נשמע קולו של קפקא בסיפור ילדים? בסיפור הרפתקאותיה של בובה שנועד לאוזניה של ילדה קטנה? אינני חדלה לחשוב על כך. מדוע אין ברוד אומר על כך דבר? האם לא שאל את דורה מה כתב קפקא לילדה, האם היא זוכרת משהו מהדברים? לפעמים מוזר איך ברוד, שלכאורה אסף ופירסם כל פתק שקפקא כתב, מתייחס לדברים מסוימים, שאינם מתאימים לתמונה שבחר. האם כתב קפקא, הקפדן כל כך בכתיבתו, טיוטות של המכתבים מהבובה בפנקסיו? את פנקסיו האחרונים האלה סירבה דורה למסור לברוד ובסופו של דבר הם נפלו בידי הגסטאפו. יש חוקרים שעדיין מקווים למצוא אותם, אולי בעליית גג כלשהי, אולי בארכיון נידח ברוסיה. קרוב לוודאי שנשרפו לאפר ודבר מהם לא יימצא לעולם.
דורה נפטרה בשנות החמישים לחייה בשנת 1952, וספרו הנ"ל של ברוד התפרסם בשנת 1959, כשכבר לא היתה בין החיים. יש חוקרים שאינם מאמינים לסיפור הזה, שדורה כבר לא יכלה להכחיש. הנס-גרד קוך בספרו "קפקא בברלין" מלגלג על הסיפור שהוא מתאר כ"אנקדוטה שצוטטה רבות" וחושב שהוא מומצא. אינני מבינה מדוע הוא חושב כך. הרי אין זה סיפור בלתי מתקבל על הדעת. קפקא שלא היו לו ילדים משלו, אהב להשתעשע עם ילדי אחיותיו וחבריו, ואלה מהם שנותרו בחיים, זכרו שריתק אותם בסיפורים. משהו בסיפור הזה נשמע לי מאד אמיתי. גם ההשקעה בכתיבת מכתבים שנועדו לשעשע ילדה אחת נשמע בהחלט מתאים לקפקא, למשמעת הפנימית שלו בכתיבה. ברוד מציין בהערה שהחוקרת מרתה רוברט סיפרה את הסיפור בצורה שונה מעט, והוא מספר אותו כפי שסופר לו מפי דורה. דורה כנראה לא כתבה על כך דבר, כי לו כתבה על כך לא היה הנס-גרד קוך מפקפק באמיתותו של סיפורה.
הייתי רוצה לדעת האם הילדה היתה יהודיה, שאז אין הרבה סיכוי שהיא נותרה בחיים, או אולי היתה זו ילדה גרמניה, ואז אולי יש סיכוי קלוש שמישהו ימצא פעם את המכתבים מהבובה, שהם אולי סיפור הילדים היחיד שכתב קפקא. האם תיאר את מסעותיה כדרך שתיאר ביומניו את מסעותיו האמיתיים, בעיקר ברכבות – גלילי שחר מרבה לכתוב על כך בספרו היפה "הפצע של קפקא". האם נסעה הבובה ברכבת, או הפליגה באניה כמו קרל רוסמן. כבר כמה ימים אינני יכולה לחשוב על דבר אחר אלא לנסות ולדמיין מה כתב קפקא במכתבים מהבובה, שבועות ספורים לפני מותו. אני יודעת שכתב דברים נוספים שכנראה נשמדו, וברוד כתב גם שדורה סיפרה לו שקפקא השליך בעצמו כמה מפנקסיו לאש וכבר לא ניתן להצילם. אבל משום מה כעת האובדן הזה של המכתבים מהבובה מציק לי ומעציב אותי יותר מאובדנם של הכתבים האחרים.
