אמנות ההגשה איננה נכללת בין האמנויות. בהיותה אמנות שימושית, אנשים נוטים להקל בערכה. אנשים נוטים להגדיר כאמנות אך ורק דברים שקיימים לשם היופי בלבד, ואינם משמשים לדבר מלבד להרבות יופי בעולם, ואילו אמנות ההגשה היא אמנות תכליתית לגמרי, והיופי שבה אינו אלא ערך נלוה. אפילו האדריכלות, שדוקא נכללת בין האמנויות, אינה זוכה לתהלה כאשר היא מייצרת בתים מרובעים עם חלונות מרובעים, ארבעה כיווני אויר וגגות אטומים היטב נגד שלג וגשם, אלא כאשר היא בונה מגדלים שראשם בשמיים, גרמי מדרגות שמתפתלים לשום מקום, חלונות בלתי נפתחים, עמודי תמך שאינם תומכים דבר וגגות מרובי מפלסים שהגשם דולף דרכם ישר למרכזו של אולם הכניסה המחופה שיש קרארה שעליו מחליקות הגברות בנעלי העקב ושוברות את קרסוליהן. השימושיות אין בה שום תהלה, והימים שבהם מגלפי חרבות, שענים אומנים וצורפים מיומנים זכו לכבוד ולממון רב עברו מן העולם, והרי גם באותם ימים אמנות ההגשה לא זכתה לתהלה יתרה. ישנם אמנם בתי קפה ישנים בוינה שמכשירים את מלצריהם לשאת בו זמנית כמה וכמה מגשים של ספלי קפה ריחניים בשמנת קפה שלידם כוס מים זעירה מלאה כדי שני שליש בלבד, ובפסטיבל הבירה שבמינכן הנאוה נושאות נערות נאות בריצה קלה מגשים עמוסי כוסות בירה ענקיות שאסור להן להפיל או לשפוך מהן, אבל אלה יוצאים מן הכלל. אמנות ההגשה אינה זוכה להערכה למרות המיומנות שהיא דורשת, והסיכון הממשי שהיא נושאת בו בכל רגע ורגע, שכן שוו בנפשכם סיר מרק רותח המוטח אל הרצפה וקילוח לוהט ניתז ממנו אל פרצופה של עקרת הבית, הסיר נופל על גבו של הכלב שנמלט בבהלה וביללה כווי וחבול, נתחי עוף וגזר בפטרוזיליה ושיני שום קלופות מתפזרים סביבו, והרי לכם ארוחה ביתית נינוחה ומשובבת נפש שהפכה בן רגע לאסון גמור שאין לו תקנה. או שוו בנפשכם דג יפהפה שנצלה בתנור ברוטב יין לבן, ובמקום להינשא אחר כבוד אל השולחן הוא מוטח אל הרצפה, ורוטב יין לוהט מציף את ידה הלבנה של עקרת הבית שהרופא ייאלץ לחבוש למחרת בעודו נאנח במבטא צרפתי כבד: קודם נשך אותך הכלב, עכשיו זה דג מת! ושוו בנפשכם לעומת זאת איזה מראה מרהיב הוא מגש עמוס בשני עופות צלויים היטב, ממולאים שזיפים, משמשים וצימוקים, מזוגגים יפה בדבש ונחים על תלוליות של תפוחי אדמה מתוקים, תפוחי עץ ואגסים, שמוגשים אל השולחן בהליכה קלילה, ביד בטוחה, ובשריקה קלה של קטע מ"מפצח האגוזים", או מ"נישואי פיגארו"? האם יש אמנות שתשוה לכך, בעונג שהיא מסבה לאנשים הגונים? או אפילו מחבת שקשוקה עממית צנועה של עגבניות בשלות ופלפלים אדומים מפולפלים היטב, ששתיים שלוש ביצים זהובות חלמון שוברו לתוכו ונקרשו קלות ולצדו תבנית של לחם טרי שיצאה זה עתה מן התנור, שמגיעות אל השולחן בשלום עם ערימת צלחות, מזלגות וסכינים, כוסות מים קרים, מלחיה ופלפליה, וזמרת "לתת, את הנשמה ואת הלב"? וכמובן כוסות התה משלל עשבי ופרחי הבר שתרקודנה אל השולחן בתום הארוחה, עם קעריות הריבה הקטנטנות בשלל צבעים וכפיות הכסף ארוכות הידית, שלריקודן תעלה מאליה שירת "מה טוב ומה נעים"? ראויה היא אמנות ההגשה שתזכה לכבוד הראוי לה ולתשומת הלב של הבריות שנוטים לראות בה עניין מובן מאליו, והרי דבר איננו מובן מאליו בעולמנו, והדיעה השגורה כאילו דברים שביומיום הינם מובנים מאליהם ואינם מעשה אמנות ראוי לתשואות ולמחיאות כפיים, מקורה בטעות הבנה נפוצה שיש לעוקרה מן השורש.
סופגניות יין:
ארבע-חמש כוסות קמח
קורט מלח
מעט מים פושרים
50 גרם שמרים
ארבע כפות סוכר
קליפת לימון מגוררת
כף יי"ש (ברנדי)
כוס יין (אפשר להחליף בכוס חלב פושר)
שלוש ביצים ועוד שני חלמונים
להתסיס את השמרים כמה דקות עם כף סוכר ומעט מים פושרים.
לערבב את הקמח, המלח, שלוש כפות סוכר, הביצים והחלמונים, השמרים המותססים, הברנדי והיין וגרידת הלימון, ללוש היטב לבצק רך וגמיש, לכסות ולהניח שעה וחצי להתפחה.
לרדד על משטח מקומח לבצק בעובי שני סנטימטר בערך ולחתוך עיגולים בעזרת כוס או קערית. את הבצק הנותר לרדד שוב ולחתוך לעיגולים. להניח לסופגניות לתפוח 20 עד 30 דקות.
לחמם בקבוק שמן בסיר לחום בינוני. לטגן כשתי דקות מכל צד עד שהסופגניות משחימות. להניח במסננת. כשהסופגניות מתיבשות מעט לחרוץ חור קטן בסכין חד ולמלא בריבה. לטבול באבקת סוכר.
חג חנוכה שמח ובתיאבון
