כשקראתי אתמול בעיתון שויסלבה שימבורסקה מתה, הרגשתי צער גדול, כאילו מתה דודה אהובה. את ויסלבה שימבורסקה אני אוהבת אחרת מאשר משוררים אחרים. אני אוהבת כמו שאוהבים מישהו שמכירים ואוהבים, ולא כמו מישהו שאוהבים רק מקריאה. כמובן לא קראתי אותה במקור, אלא בתרגומיהם של דוד ויינפלד ורפי וייכרט, שאני חייבת להם תודה, כי ויסלבה שימבורסקה מפיהם מאד העשירה את חיי. בכלל יש לי קשר מיוחד למשוררים הפולנים שאינני יודעת להסביר. הקשר הפולני שלי לא יכול להסביר את זה, כי הוא איננו קשר של שפה. במשפחתי הגליצאית דיברו יידיש וגרמנית בניב האוסטרי ורק מעט מאד פולנית, מלים בודדות שריחפו בחלל הבית: פּוֹקוּי, פּוֹמידוֹרֶן, פְּשִׁייֶנצֶ'ה, שהן עד כמה שהבנתי חדר, עגבניות, נשף. אפילו האוקראינית היתה נוכחת יותר, כי סטניסלבוב שבה נולדה אמי נמצאת בעצם באוקראינה. ובכל זאת למשוררים הפולנים אני מתחברת באיזה אופן טבעי, במיוחד לשימבורסקה, שהתימות שלה פחות נוצריות משל אחרים, והשוֹאָה מאד נוכחת בשירה שלה, למרות שלמיטב ידיעתי היא איננה יהודיה. היו לה עיניים שחורות ועצובות כמו ליהודים, והיא כתבה "אני מעדיפה עיניים בהירות, כיוון ששלי כהות" (בתרגום רפי וייכרט), וכשניסיתי לחשוב על שיריה חשבתי שוב ושוב על:
ומיהו התינוק הזה שבמתניה?
זהו אדולפיק הקטן, בנה של משפחת היטלר!
אולי יהיה דוקטור למשפטים כשיגדל?
או טנור באופרה של וינה?
של מי היד הקטנטנה הזאת, של מי האוזן, העין, האף הזעירים?
של מי הבטן הקטנטנה המלאה חלב, עדיין לא ידוע:
של דפס, רופא, סוחר, כומר?
לאן יגיעו הרגליים הקטנטנות, המצחיקות האלה, לאן?
לגנון, לבית הספר, למשרד, לחתונה
אולי עם בתו של ראש העיר?
(מתוך "תצלומו הראשון של היטלר" בתרגום רפי וייכרט)
החיבור בין היטלר לתינוק החמוד, או אולי המחשבה על תינוק חמוד כהיטלר לעתיד, הרעישה אותי. זה כאילו מובן מאליו שגם היטלר היה תינוק חמוד, אבל המחשבה על כך היא מחשבה מאד יוצאת דופן, וכאלה הם שיריה של ויסלבה שימבורסקה. הם חושבים על דברים מובנים מאליהם בצורה מאד יוצאת דופן, ורק עכשיו כשאני מעיינת בשיריה אני חושבת שהם מאד הגותיים, פילוסופיים, וזה מוזר, כי תמיד חשבתי עליה כעל משוררת מאד ספונטאנית, שמדברת מאד מהלב, ועכשיו אני קוראת וחושבת שאלה בעצם שירים מאד פילוסופיים, שמכריחים אותך להתבונן במובן מאליו בצורה חדשה לגמרי:
אחרי כל מלחמה
מישהו חייב לנקות.
סדר כלשהו
הרי לא יתרחש מעצמו.
מישהו חייב להדוף את עיי החורבות
אל צדי הדרכים,
כדי שיוכלו לעבור בהן
עגלות מלאות מתים.
מישהו חייב לבוסס
בטיט ובאפר,
בקפיצי ספות,
שברי זכוכית
וסמרטוטים מדממים.
מישהו חייב לגרור קורה
כדי לתמוך בקיר,
להתקין זכוכית בחלון
ולקבוע דלת על ציריה.
זה איננו פוטוגני
ומצריך שנים ארוכות.
כל המצלמות נסעו מכבר
למלחמה אחרת.
(מתוך "סוף והתחלה", תרגום רפי וייכרט)
מעניין אם המחשבה הזאת על מה שצריך לתקן ולנקות אחרי המלחמה, האם היא מחשבה נשית? תמיד נדמה היה לי שהשירים שלה מאד נשיים, אבל אולי זה מפני שחשבתי עליה כשקראתי אותם. נדמה לי שהשיר הזה שמסתכל על אחרי המלחמה שכבר לא רואים בחדשות הוא שיר מאד נשי, כמו אשה שמסתכלת על סעודת פאר וחושבת בעיקר כמה טרחו קודם לכן במטבח וכמה עוד יטרחו להדיח כלים. האם זה מבט פילוסופי נשי? או רק מבט פילוסופי? כבר אינני בטוחה:
אִי-בּוֹאִי לעיר נ'
התקיים בדיוק במועד.
הוזהרת במכתב
שלא נשלח.
הספקת לא להגיע במועד הנקוב.
הרכבת נכנסה לרציף שלוש.
ירדו ממנה הרבה אנשים.
בהמון שנדחק אל היציאה נבלע
העדר דמותי.
כמה נשים נחפזות
מילאו את מקומי
בחיפזון הזה.
לאחת מהן קרב
מישהו לא מוכר לי,
אולם היא זיהתה אותו מיד.
(מתוך "תחנת רכבת" בתרגום רפי וייכרט)
ואני חושבת איך צמח השיר הזה מתוך עובדה אחת שמופיעה בו: הרכבת שנכנסה לרציף שלוש, וירדו ממנה הרבה אנשים, ביניהן כמה נשים נחפזות. אבל אולי זו איננה עובדה אלא זיכרון. המחשבה על משהו שעשית הרבה פעמים, אבל אתה חושב על הפעם שלא, שרק העדר דמותך נכח שם, בין האנשים שהיו שם במקומך, ומבלי להיות שם יכולת להרגיש הכל בדיוק, כי כבר היית שם הרבה פעמים, ודוקא בפעם שלא אתה חש בחריפות הרבה ביותר את חוויית הלהיות שם – כשאתה שם אתה נחפז מדי בכדי להרגיש.
קודם לא הייתי בטוחה איזה שיר אני רוצה לצטט ועכשיו אני רוצה לצטט את כולם. אלה שעוסקים במות מקבלים כעת משמעות יתרה:
למות – לא מעוללים זאת לחתול.
כי מה אמור חתול לעשות
בדירה ריקה.
לטפס על הקירות.
להתחכך ברהיטים.
(מתוך "חתול בדירה ריקה" בתרגום רפי וייכרט)
כמה צער מבלי לומר מלה על המת, שעכשיו משוטט בבית העדר דמותו, שכבר איננה יכולה להאכיל את החתול, כבר איננה יכולה ללטף. ואינני יכולה בלי השיר האהוב על בתי שרון וגם עליי:
כתיבת קורות-חיים
מה נחוץ?
נחוץ לכתוב בקשה
ולצרף לה קורות-חיים.
ללא קשר לאורך החיים
על הקורות להיות קצרות.
תימצות העובדות ובחירתן הכרחיים.
המרת נופים בכתובות
וזיכרונות רופפים בתאריכים מקובעים.
מכל האהבות לרשום את הנישואים בלבד,
ומהילדים רק את אלה שנולדו.
זה שמכיר אותך חשוב יותר מזה שאתה מכיר,
טיולים רק במידה ולחוץ-לארץ,
השתייכות למה, אך בלא הלמה.
ציונים לשבח בלא הנימוקים.
כְּתוֹב כאילו מעולם לא דיברת עם עצמך
וכאילו עקפת עצמך מרחוק.
התעלם מכלבים, חתולים וציפורים,
מזכרות נושנות, חברים וחלומות.
מחיר ולא ערך
כותרת ולא תוכן.
מספר הנעליים ולא היעד שאליו הולך
זה שאמור להיות אתה.
לכך יש לצרף תצלום באוזן גלויה.
רק צורתה נלקחת בחשבון, לא מה שנשמע.
מה נשמע?
נהמת מכונות הגורסות את הנייר.
(כתיבת קורות-חיים בתרגום רפי וייכרט)
אין זה רק הפער בין הנכתב לבין החי, זה הפער בין מי שאתה לבין מה שהסביבה רואה בך, שהוא צערו של כל אדם. וכאן בשירים עולות האהבות והכלבים והחתולים והציפורים ומי שאתה מכיר ויודע ולאן שאתה הולך ומי שאתה. אולי זה אושרם של המשוררים שאנו מכירים אותם מתוך שיריהם, עם הכלבים והחתולים והציפורים והחברים והחלומות. ויסלבה שימבורסקה היתה כל אלה. עכשיו היא שהעידה על עצמה ש"אני מעדיפה את אגדות האחים גרים על עמוד ראשון בעיתון" בעמודים הראשונים של העיתונים, אבל האנשים שחושבים עליה חושבים על החלומות. כי גם אחרי המלחמה שהרסה הכל:
בעשב, שכיסה
את הסיבות והתוצאות,
מישהו חייב לשכב לו
עם שיבולת בין שיניו
ולבהות בעננים.
(מתוך "סוף והתחלה" בתרגום רפי וייכרט)
וכעת כשהגיעה שעת סיכומים אפשר לומר בלב שלם:
מי שסבור כי המות כל-יכול
מְהַוֶּה בעצמו הוכחה חיה,
שכל יכול איננו.
אין חיים שאינם,
ולו להרף עין בלבד,
בני-אלמוות.
המות
תמיד מאחר באותו הרף-עין.
לחינם הוא מטלטל ידיות
של דלתות לא-ניראות.
את מה שמישהו הספיק
לא יוכל להשיב לאחור.
(מתוך "על המות, ללא הגזמה" בתרגום רפי וייכרט)
השירים צוטטו מתוך "סוף והתחלה" בהוצאת "גוונים"
ומתוך "שלהי המאה" בהוצאת "קשב לשירה".
