שתי משוררות בשבוע אחד זה הרבה יותר מדי, אפילו למלאך המות שחרמשו ארוך וחד. והן כל כך שונות זו מזו. כל כך שונות. דבר איננו מחבר ביניהן לבד מתאריך המות, עניין מקרי וחסר חשיבות, שלא היה עולה על הדעת לולא צירוף המקרים. אלו מתה ש. שפרה בחודש התמוז אי אפשר היה להתעלם מכך שהמשוררת הגדולה של עלילות התמוז ירדה איתו שאולה, אבל המות בחודש שבט שהוא חודש הלבלוב איננו מעלה על הלב את הנשים מבכות את התמוז אלא את החיים החדשים שמפכים, את צדו השני של התמוז, זה שעולה מן השאול אל הארץ כמו הצמחים שנובטים מן האדמה ובאמת בראיון יפהפה למיה סלע לפני שלוש שנים אמרה ש. שפרה שרדת הגשם הוא זמן לאהבה. אבל היא עצמה הזדהתה כל העת עם האלה אִינַנָּה היורדת לשאול, מעשה שאפילו השירים העתיקים אינם מסבירים. ירידתה של אִינַנָּה לשאול, שהיא יודעת שיִקְשֶׁה עליה לשוב משם, איננה מובנת, וגם הזדהותה של ש. שפרה עם אִינַנָּה איננה מובנת. אִינַנָּה היא אכזרית, היא נוראה. מדוע ש. שפרה מזדהה איתה, מדוע שמה שורות מירידת איננה לשאול בפתח ספרה "אשה שמתאמנת בלחיות"? האם ההזדהות הזו עם אִינַנָּה מקורה ברצון לגבור על המות? ואולי חשה שהיא עצמה שלחה את אהובה לשאול כמו אִינַנָּה:
אשה שמתאמנת בלחיות פוקדת
את מצבת אישה, ריח ניחוח של
שרידי פרדסים מעלה בעיניה
דמעות, מַלּוּחַ, מַלּוּחַ, מגעגועים, אשה
שמתאמנת, מחליטה לפתע, לא מתאים
לה כלל, להעמיד למראשותיו עציץ
חֹמֶר רחב, ככל שיספיק הרֶוַח הצר
בין דלת אמותיו לדלת אמותיה
הממתינות, מתלבטת אם לטעת
בוגנויליאה, אֲדֻמָּה כדם,
מתורבתת, או סְגֻלָּה כשקיעה
מדברית פרועה.
אינני מבינה את עניין המַלּוּחַ – ניקדה בפתח, כלומר שהתכוונה לצמח, לא לטעם הדמעות, ומה עושה שם הצמח. דוקא את הרצון לבוגנוילאה עזת-צבע אני מבינה. אלה החיים שנובטים מן המות, גם כשאין חוזרים מן השאול. כבר מוכן לה קִבְרָה שלה לצדו. כל החיים אהבה גבר אחד, חיכתה לו. אני אמורה להבין, אבל אינני בטוחה שאני מבינה. כשמת חזרה לימיה כפילגשו:
חיכיתי לך במיטה כפולה מכוסה
בשמיכה, ריחה טחוב כמו בבית
המלון שבו בילינו את לילותינו הגנובים, סוף
סוף הגעת ואיך אהבת אותי, נשקת
לי כמו בימים ההם, בינינו
השמיכה ומתחתיה פרחתי אליך מגנוליה
לבנה פעורת עלי כותרת, פתאם
אמרת אני צריך ללכת, והשארת
אותי במיטה הכפולה בבית
המלון בורחת אל השינה, כלב
לבן מתולתל כמו כבש ליקק
את עיניי בלשון אדומה, וקמתי אל יקיצה
שבה אתה חי וזכר הריח בנחיריך למרות
שהלכת והשארת אותי
לבדי בבית המלון ולמרות שאפילו לא נגעת
בגופי מבעד לשמיכה, והלא רק עכשיו נשקת לי כל
כך חי.
נדמה לי שזאת התשוקה שאינני מבינה עד הסוף. השירים האלה נוראים:
כמה חמדה ניגרת
מאשה אם היא מוכנה ומזומנה לעלות
לילה לילה על משכב
רצפה, לילה לילה
על משכב ענפי
אקליפטוס על
משכב חול
ים, ולפעמים מגעגועים
למיטה על משכב
זונה ברחוב
הירקון.
היא מזדהה עם אִינַנָּה, שיש לה תשוקה לשלוט גם בשאול, שיורדת אל השאול, ואז שואלת לעלות מן השאול. אבל אולי גם תמהה על התשוקה, על כוח שלטונה של התשוקה. גם אִינַנָּה יורדת שאולה משתוקקת לכס אחותה מלכת השאול. יש בתשוקה משהו נורא.
איש לא בא על פילגש בְּעֶדְנָה
אף פעם אפילו בימים
הטובים, בעדנה, מתנמנמת
המלה בחיקה ברכבת לחיפה, ואחריה שבלי
שחפים על בצעי מים ועשב רך, מתערסלת ושועטת
מתערסלת ושועטת אף
פעם לא, תמיד על דגלו מלחמה
וכיבוש.
את השיר הזה אני אוהבת במיוחד. יש בו הרבה צער על מה שאינו אפשרי, הרבה כמיהה לאהבה אחרת מזו שהיא בלתי נמנעת, כמיהה וגם ויתור, כי מה שלא קורה, לא קורה אף פעם. אולי את זה אני יכולה להבין טוב יותר. אינני חושבת שהקרב בין איננה לאחותה מלכת השאול אֶרֶשׁכִּגַּל העסיק אותה. היא חזרה ושבה שוב ושוב לאיננה ודומוזי בגלל אותו עניין לא פתור, הגבר והאשה והשנאה והאהבה והתשוקה שאין לה גבול והעדנה שלא היתה אבל התנמנמה בחיקה כשהיתה לבדה, אולי אהבה את העדר העדנה בשירים העתיקים, אולי היא חשבה שהקול שאין בו עדנה הוא קולם של החיים האמיתיים.
אחר אשר הוסרו בגדיה, והיא כורעת – הובאה האשה פנימה.
הקימה את אחותה מעל כסאה,
והיא – על כסאה ישבה.
שבעת שופטי האֲנֻנָּה חרצו עליה משפט:
נתנו בה עין – עין המות!
דִּבְּרוּ דָּבָר – דבר חרון!
קראו אליה – קריאת אשם!
הֻכְּתָה, הפכה לפֶגֶר,
את הַפֶּגֶר תלו על וו.
(בימים הרחוקים ההם, ש. שפרה, יעקב קליין, עמ' 358, ירידת איננה לשאול בתרגום ש.שפרה ויצחק צפתי)
אפילו המיתוס איננו מבאר את מעשי איננה בשאול. אביה האל אנליל מסתייג ממעשיה:
בתי, מרומי שמיים ביקשה, מעמקי ארץ ביקשה,
איננה מרומי שמים ביקשה, מעמקי ארץ ביקשה,
ממשלות שאול, ממשלות – איש בל יחמדם, ואשר ישיגם –
בשאול ישאר!
(בימים הרחוקים ההם, עמ' 359)
את השורות האלה שמה בפתח ספרה: "אשה שמתאמנת בלחיות", שם שרה לאהובה המת. וגם הוסיפה שתי שורות מכניסתה של איננה לשאול, איך הסירו מראשה את המצנפת, את נזר מלכותה בשמיים, כשירדה אל השאול, ששם בשיר (בימים הרחוקים ההם, עמ' 357) זו רק ההתחלה, שהרי אחר כך מסירים מצוארה את חרוזי הספיר, מחזה את הענק והמשכית, מידה את צמיד הזהב, את סמלי מלכותה ואת בגדיה, הכל נלקח ממנה והיא באה אל השאול עירום ועריה ומיד היא משליכה את אחותה מלכת השאול אֶרֶשׁכִּגַּל מכס מלכותה ומתיישבת במקומה. מדוע אהבה ש. שפרה כל כך את המיתוס הזה? האם ראתה ברדתה של איננה אל השאול, שדודה מכל סמלי מלכותה ואפילו מבגדיה, סמל למעשה האהבה, שנוטל מן האדם את כל הגנותיו, לבד מעצמיותו? האם ראתה באיננה סמל לכוחה של האשה גם כשנוטלים ממנה את כל סממני הלואי, האם התפעלה מעוצמתה של איננה, גם אם זו הביאה על עצמה את המות? מאומץ לבה לרדת שאולה? ב"אשה שמתאמנת בלחיות" היא שוב ושוב מהרהרת בכך:
אני לא יכולה ללכת
איתך לשם הולכים
לבד
רק ללוות עַד ולקשור
לפחד עיניים.
ויותר מכך היא אומרת בשירה "כמנהג הודו":
אולי צריך באמת ללבוש
שחורים שנה תמימה לשרוט
שרטת בנגלה לעין כל
לשרוט בחתום מעין כל לילל
כְּתַנִּים, סגורה ומסוגרת בחדרי
חדרים, ואולי נכון
מכל להיות לאפר במי
הנהר
באותו ראיון למיה סלע אמרה:
"יום אחד הגברת הזאת אישתר [שמה האכדי של איננה השומרית] – שלא במקרה נהפכה לדגם להרבה תנועות פמיניסטיות בעולם, חוץ מאשר כאן – מורדת בחוקי האלים שאסרו על אלי השמים לרדת לשאול ועל אלי השאול לעלות לשמים. היא יורדת לשאול ואז הוא [תמוז] בחוץ לבדו ואין פיריון. האלים מסרבים לעזור לה. זה נוגע כמעט לכל אחת מהנשים שאני מכירה. את שוברת את החוקים של המשחק, תשלמי. רק אל אחד מצליח להחיות אותה, אבל מי שיוצא מהשאול חייב להביא תחליף. היא יוצאת לחפש תחליף. פוגשת את בעלה-אהובה לבוש בבגדי תפארתו עושה חיים. ומה היא אומרת? "אותו! קחוהו!" והוא יורד לשאול במקומה. את הדגם הזה לא תמצאי באף סיפור. תמיד האשה נשארת בשאול. כאן הוא נשאר והיא בחוץ. זה סיפור אדיר, שתפס את הפרדוקס העצום שבעצם הקיום הזוגי. את העימות הבלתי פוסק".
לכאורה פתרה ש. שפרה בראיון הזה את חידת משיכתה לאיננה-אישתר, אבל לא באמת, כפי שמראים שיריה. היא עצמה הירהרה במנהג הודו, דימיינה להישרף חיים ולרדת עם אהובה אלי קבר, להיות לאפר במימי הנהר מבלי לחזור אל ארץ החיים. את עצמה היא מתארת לא בתפקיד איננה הנועזת אלא בתפקיד סוכנת ביתה הנאמנה נִנְשֻׁבֻּר, אשר:
בעיניה שרטה עליה שרטת, באפה שרטה עליה שָׂרֶטֶת,
בחתום מעין כל, בעגבותיה, שרטה עליה שָׂרֶטֶת
(בימים הרחוקים ההם, עמ' 358)
את דמותה שלה שירטטה בדמות נִנְשֻׁבֻּר הנאמנה, המקוננת, האבלה, הנותרת לבדה מאחור. המשוררת הגדולה הזו, שהביאה אלינו את האפוסים הגדולים של בבל, שורש תרבותנו, ואלה נטמעו בדם שיריה, אהבה כל חייה איש אחד, אהבה עד מות, ולא לחינם העניקה לתרגומיה מעלילות איננה-אישתר ודומוזי-תמוז את הכותרת "עזה כמות אהבה". היא שראתה בעצמה אשה חופשית שחוגגת את החופש, היתה שפחתה של האהבה, פחדה מהמות אבל חשבה לא בלי הערצה על הנשים ההודיות הנשרפות חיים עם גופת בעליהן ויורדות עם אהובן שאולה. ש. שפרה היתה כל כולה אהבה עד מות, בהתמסרות המוחלטת שאין בה יראת המות היא ראתה סוג של ערך. היה בה בוז מסוים לחיינו הקטנים שאין בהם מחוות אדירות, ולו גם אכזריות, של אהבה ומות, שגדולות מן החיים. היא חלמה על אהבה שיש בה עדנה אבל התמסרה לאהבה שאין בה רחמים. לא ורד ענוג נניח על קברה הטרי, אלא בוגנוילאה אדומה כדם, או סגולה כשקיעה מדברית פרועה.
