בעזבונו של המשורר ש. שלום בארכיון גנזים (מס' 97), מצויים פנקסי טיוטות רבים שלו, ובהם מכל אשר כתב: יצירות, מסות, יומנים ומכתבים. באחד הפנקסים מצאתי את הטקסט שאני מעתיקה פה, שש. שלום מתארו כיומן לשם חינוכו העצמי, כדי להרגיל את עצמו לשפוך את מרי לבו בינו לבינו ולא במכתבים לאנשים שונים, שכך הוא מקים לעצמו ולשירתו שונאים ואויבים. בטקסט הנוגע-ללב, שנכתב בהיותו בן 48, בשנת 1952, כאשר התגורר עם רעייתו אורה בדירה שכורה במושבה רחובות, הוא מתנה את צער חייו ואכזבותיו כמשורר ומצבו הכלכלי הקשה. שנה אחר כך נפתרה לפחות בעיית הדיור שלו, כאשר ראש עיריית חיפה אבא חושי הציע לו, במסגרת פרוייקט הבאת סופרים לחיפה, דירה בעיר, שם התגורר עד מותו, בשכנות לידידו הסופר יהודה בורלא וסופרים אחרים. לא מצאתי המשך לטקסט זה, שנכתב על 11 מעמודי הפנקס ששאר דפיו נותרו לבנים... וגם מכתביו עזי-המבע של ש. שלום לאישים ולגופים שונים לא חדלו מלזרום...
רחובות
כ- כ"א בתמוז תשי"ב
כ- כ"א בתמוז תשי"ב
בתאריך זה הנני מתחיל לרשום יומן.
תאריך רב אחריות הוא [כ' בתמוז הוא יום פטירתו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, כ"א בתמוז הוא יום פטירתו של המשורר חיים נחמן ביאליק, שסייע לש. שלום בצעדיו הראשונים כמשורר].
ואמנם, יומן של אחריות יהא זה – כלפי עצמי, כלפי האומה, כלפי השיר. יומן זה נועד לשחררני מקללת המכתבים הבהולים הרובצת על חיי. כל ענין הגורם לי מפח נפש, צער, רוגז, אכזבה – מייד הנני נוהג להריץ מכתב על אודותיו על פי כתובת שבריתחת דמי הנני חושבה ברגע זה אשמה בכך. אבל על פי רוב אין לי שום הוכחה של ממש, כי אמנם הכתובת הזאת היא הנכונה, כשם שאין לי שום ביטחון של ממש, כי העניין המרתיח את דמי – עניין הוא... המכתב שאני שוגר, הרי רגע של טירוף דעת כמעט, כתוב בסגנון המעטה חרפה עלי בתוקפנות שבו, בבכיינות שבו, או בקיטרוג הבלתי-מבוסס שבו על אנשים מאנשים שונים. אני מרגיש בעין, כי איזה שד ולא אני הכתיב לי את המכתב הזה. כי העניין הנדון בו, כבודי שנפגע, שירי שנתקפח וכ' וכ' – איננו העיקר. יצר אבדון הוא שהכתיב לי את המכתב, יצר היודע ידיעה ברורה, כי מכתב זה לא יביא לי שום תועלת, אלא אך נזק, בזיון, לעג, זלזול, ואף על פי כן אני כותב את המכתב – ושולחו מייד... ומהרהר אחריו... ומוסר כליות מתעורר בי... ואני מריץ מכתב שני אחריו, "לתקן" כביכול את מה שפגמתי בראשון... אך גם את המכתב השני כתב וחתם אותו שד ולא אני... וכן את השלישי אחריו... וכן את הרביעי... כאגוזים המידרדרים מִשַּׂקּוֹ הנקוב של סבל, הרודף אחריהם... שד זה – ידעתי ממע[מ]קים – מִיֵּצֶר הבדידות הוא לי. בדידות, בדידות, בדידות – זה כל מה שנפשי שואפת אליו משחר ילדותי. הנתקות מכל – לשם קשר עמוק יותר, מבפנים, עם גופם של דברים. ובדידות זו לא השגתי מעודי. משום שמלחמת הקיום שלי בלעה את מיטב שנותי. משום שאהבתי יותר מדי את האדם, והאדם אהבני – משאוכל להנתק ממנו. בא שד זה, שכתיבת מכתבים שמו, ומסייעני להפוך לי את כל אדם שבא במגע עמי – לשונא. וכל שונא חדש – פירושו אמה נוספת של בדידות. אבל בשנאם אותי, שונאים "נפגעי-המכתבים" הללו גם את שירי, את קול אלוהים שבי. ואני שואל את עצמי מדי יום ביומו: הרשאי אני להשניא את שירי כדי כעס על דורי, אך ורק למען אזכה לשעה קלה של בדידות זו אשר חפצתי? על כן תפשתי עצמי היום "בציצית ראשי" ואמרתי לעצמי: שעתה של אחריות הגיעה! אל תמכור נפשך לשד הקטן הזה המסייעך – במחיר הבדידות הנכספת, המוענקת לך על ידו. והיה לך העוז להיות בודד לנפשך – בלי עזרתו... אין דבר. אחרי כל מה שעולל לך עד היום הזה – שוב לא יִכְבַּד עליך הדבר. רבו שונאיך מאוהביך ומרחיקיך ממקורביך. הגיעה השעה שתרגיש אחריות כלפי "השם-רע" שאתה מוציא על ידי כך על שירתך, כאב שִׁכּוֹר המכתים את שמה הטוב של בתו היחידה... אל תוסיף עוד לשים שמך לשמצה במכתבים בהולים אלה, שאתה יודע מלכתחילה כי לא יועילו לך במאומה, אלא אך יזיקו לך, יבזוך, ישפילוך וישימוך ללעג ולקלס, אם לא לשנאה ולתועבה. אך אם אין לך הכוח להיגמל בבת אחת מן התאוה המגונה הזאת – יהי לך היומן הזה לעזר. פתח בו את כל השסתומים של נפשך. כתוב בו את כל "המכתבים" שלך, שנועדו להישלח על פני תבל ולשוב אליך כחיצים מורעלים. ומי יודע, אולי עוד ילמדך היומן הזה את הדרך הטובה, הישרה והנאצלת ביותר אל הבדידות – את השתיקה? – אֲנִי תְּפִלָּה!
כ"א בתמוז
ענין המכתבים יעַנני על משכבי בלילות, כספר הזכרונות שנקרא בלילה ליד מיטתו של פלוני המלך. כל מכתב ומכתב נועץ שפודים בלבי, ואסון חיי הוא ששום דבר, שום אות שכתבתי, שום שגגה שיצאה מלפני – שוב אינם נמחים לעולם מלוח לבי. יודע אני כי גם הרבה ריתחת הדם גרמה, טעמי אנוכיות רגעיים גרמו, אבל בתהום תהומה של הנפש אני יודע, כי לא זה עיקר נימוקם של המכתבים. שהרי אילו רק רציתי או יכולתי למכור את נפשי לאיזו מפלגה, לאיזה מנהיג, לאיזה תקיף – הייתי פטור מכל הדאגות, ובפרסום הרב שאני מפורסם באומה – "מחירי" רב מאד. ואֵל חיי ושיר לבי עדים – שנשארתי כל ימי בן-חורין, בלתי משועבד ובלתי ניתן למכירה וכותב רק מה שמצפוני אומר לי ממעמקים, כי דבר-ברכה ואמת בו לאומה. מה פשר איפוא המכתבים האלה, שהם כמו הַבִּטְנָה ההפוכה של לבוש נפשי? אני הופך והופך בהם בזכרוני. אני "מנתח" אותם כבשרי החי. ואחרי יצר הבדידות, שהוא המניע החזק ביותר מאחוריהם, הנני מוצא היום שתי מידות "חסידיות" שירשתי מבית-אבא כנימוקי לְוָי למכתבים האלה. א. הצו החסידי שלא לראות בשום אדם – פחות ממני במעלה ובמדריגה, ול"שוחח" איפוא עם כל אדם, ואפילו הוא זר לי – כל מה שמעיק על לבי. מכאן מכתבי הוידוי המדהימים לאנשים זרים לי בהחלט, ששערותי תיסמרנה לזכרם. ב. מצוות "הוכח תוכיח" שנבלעה בדמי ומצוה עלי להתריע על העוול, ואפילו אם אותו עוול מביא לי טובה. מכאן ההדהמה בחוסר-הכרת-טובה, שהדהמתי בוודאי כמה אנשים, ביחוד מן הפקידות, שלכאורה עשו לי "טובות", אלא שאני ראיתי לנגד עיני רק את הרעות שעשו לאחרים. ועוד נימוק אחד: ג. בדידותי הנפשית משחר ילדותי. מתוך כך נתבלבלו במוחי המציאות והדמיון, ואני כתבתי מכתבי אל אנשים "מדומים", מיני פרויֶיקציות של מצבי-רוח שלי, שלא התאימו כלל אל האנשים הממשיים, שעל כתובתם נשלחו המכתבים. זאת ועוד אחרת: תמונת העולם שנתגבשה בי בבדידותי – היתה תמונה של עולם אחיד. היה בעולמי קשר פנימי בין איש לאיש ובין מראה למראה, ומתוך שהיו קשורים בעולמי הפנימי – דימיתי אותם קשורים אף מבחוץ, ואפילו לא הכירו זה את זה ולא עברו זה על זה מעולם. מתוך כך הייתי מריץ אגרת לאחד, שהיתה מיועדת אולי לשני, או שהיתה לפחות המשך לענין שפתחתי בו עם השני. אני ידעתי את הקשר. המקבל את האגרת לא ידע כמובן ולא יכול היה לדעת...
היום כתבתי והשמדתי לאחר כתיבה שני מכתבים. האחד ל"עם עובד" בגלל עלבון חדש שנגרם לי שם, השני למר ש. ארזי, ועדת יום העצמאות, בענין חזיון המסכת שלי "מנבו עד ארץ זו", שנתקבל תחילה בהתלהבות ("נהללך ונשבחך על החזיון" – כתוב במברק ששלחו אלי) והצגתו הובטחה לי "רשמית" לפני שנתיים, ועורבא פרח... העובדה שעלה בידי להשמיד את המכתבים ולא לשלחם (- במכתבי ל"עם עובד" היה כתוב על "סכין שנעצו לי שם אי-פעם בלבי"...) – הנני רואה הישג ראשון של היומן הזה.
חושב אני כי גם שפל המדריגה שאני חי בו בארץ זה שנים רבות, הוא שהיה בעוכרי בכתיבת המכתבים. מתוך רצון להיות בלתי תלוי בשום אדם, בשום מפלגה, בשום מוסד – הנני חי לי חיים של הסתפקות במועט בכפרי הנידח. קונה בעצמי יום-יום את המצרכים בחנויות המושבה, ולפעמים לאחר עמידה רבה בתור עם הנשים הקונות האחרות. בבית – אשתי חולה, מוצאת נחמתה בנגינה, ואני חייב לעזור לה גם במשק הבית, בשטיפת הכלים, בהדחת הרצפות. קשה לזכור בשעות כאלה "מי אני ולפני מי אני עתיד ליתן את הדין". יש לי כל התנאים שמינו חכמים באלה שחפצים לחטוא. אני "לבוש שחורים, נמצא במקום שחורים" – כלומר עזוב ונשכח, מושפל ועובד בפרך. מחטא של ממש ישמרני "רוח הקודש" שבי, הצמאון לדעת, ליצירה. אבל חטא במכתבים – כאן כבר קשה לעמוד בפני הפתיון, להיות אחד המוני "לברך אלוהים – ולמות". במכתבים האלה שכחתי את "הקול" הקורא בי כל חיי, שכחתי אחריותי כלפי שירי, שמי, העולם-הבא שלי. אדם טרוף-יום, טובע ביוון מצולה של זוטות-החיים בא בהם על ביטוי הטרוף. את המכתבים האלה כותב החומר הגס שבי, החלק היומיומי, שעוד לא זוכך ונאצל על ידי שלהבת השיר. המכתבים האלה הם כתב-אשמה נגדי – שהולך ונקרא בפני לילה לילה על משכבי ויום-יום בכל שעה שאינני יוצר בה – אבל הם גם כתב-אשמה כלפי המצב הירוד שאני נתון בו כל הימים בארץ. 25 ל"י (קרי עשרים וחמש לירות), זה כל "ההכנסות" שלי בארץ. (שכר-סופרים חודשי קבוע מ"דבר"). השאר – "סקריפ" מקרן-מץ, מ"הדואר" (ש"ס), או מפלוני אלמוני. לקבלת המזון תמורת "סקריפ" זה אני חייב ג"כ לעמוד בתור, לפעמים שעות. אני חייב לכתוב מכתבי-תודה. בלעדי ה"סקריפ" הזה לא הייתי יכול למצוא קיומי בארץ – שההוצאות לפרנסת משפחה (קטנה אמנם) כמונו הן מינימום פי ששה ממה שאני "מכניס". הספרים שלי לא נתקבלו להוצאה על ידי "עם עובד". המו"ל הפרטי הגון, אבל אם לא יקבל את חלק הארי ברווחים, לא יוציא את ספרי. אני חייב איפוא לשמוח על המעט שאני מקבל ממנו. והמעט הזה – יוצא על לבוש, על נייר לכתיבה, על ספר, על תוים. נמצא שאני שוב תלוי – ב"סקריפ". מצב-בריאותי אינו מרשה לי להרויח בארץ על ידי הרצאות וכ', כאשר נהגתי בהיותי צעיר יותר. וגם, כששומעים את "המחיר" שאני דורש, אין אצים להזמינני... הויה משפילה! לולא אשא עיני למעלה, אל כוכב השיר – קצתי בחיי. אלא ש"השפל" שאני נתון בו תולש נתחים, נתחים מנפשי – בדמות "המכתבים".
"בעל-הבית" שאני גר בביתו בשלושה חדרים הרגיש לאט-לאט שדמי מותר... זה כשנתיים שהוא ואשתו באים אלי בטענות, שהם – שהנם חמש נפשות – גרים על הקומה בשני חדרים, ואנוכי ואשתי, שהננו רק שתי נפשות – גרים בשלושה... לשוא הֶסְבֵּרִי, כי אצלנו החדרים הם גם "המשרד" שלי, מקום העבודה שלי... בהסברים שלי יחושו, כי אני מוצא את העניין ראוי לענות בו, ומעוררים מדי פעם טענות חדשות... ועוד... היום סוף סוף עייפה נפשי... הודעתי להם שאני מסכים לחליפין... אם יכינו לי את הדירה למעלה עד א' באלול... היספיקו לנו ולכל הספרים הרבים שלי שני החדרים למעלה? הנוכל לעבוד שם? איני שואל. אני חפץ להשתחרר מאי-נוחות זו של אנשים היושבים "על ראשי" בקומה העליונה ומעיקים עלי במבט-עיניהם... שלושים שנה בדיוק הנני בארץ. כל חיי היו קודש לשירתי ושירתי – לאומה, לעם היושב בציון. ואין לי קורת גג משלי, ואין לי מי שיעמוד לצדי. זכרה-לי, אלוהי השירה העברית.
קבלתי מכתב מלא חמת-רצח מ"הדודן בנימין" על התיאור שתיארתי אותו ב"הנר לא כבה". אכן מרגיש אני באשמתי. התיאור הזה פורקן הכרחי היה בשבילי. אבל לא העליתי על דעתי מה אני מעולל בו למתואר... לזכותי אגיד, כי גם לא עלה על דעתי, כי יגיע אל החוגים שהוא חי בתוכם... עתה אני רואה חובה לעצמי לתקן את מה שפגמתי, לתת לו פיצויים – כמרומז במכתבו – אולי את כל מה שהכנסתי מהמהדורה הראשונה של הרומן הזה. (300 לירות, שנותרו לי עוד 50 מהן). לתקן משהו גם בגוף הרומן, כשיופיע במהדורה שניה. אני מרגיש באשמתי. מנחם אותי רק הטון הרצחני, האכזרי, המלא שנאה וקללה, של מכתבו. אני מרגיש עי"כ כי לפחות מבחינת האמת שביצירה – תיאורי היה נכון...
לכל אלה הנימוקים יש עוד להוסיף את הזעזוע העצום של היצירה. הכוח הנעלם מטלטלך טלטילת גבר, מרטיט בך כל שריר נפשי וכל וריד, מעלך תהומות ומורידך הרים, מערער בך את כל הקבוע והקיים, מבלבל את כל מושגיך המקובלים, מצננך באש להבה ומציתך בשלגי-קרח, סוחט ממך כל לשד, מבהילך ומצהילך, טורף בקרבך כל ערכי אנוש – ואתה חוזר אל עולם-מטה נדהם וסתום-עין וצריך תיכף ומייד "להתמצא" כאחרים, שהם אזרחי קבע בו. צריך לדבר – ופירוש המלות המקובל שוב אינו נהיר לך. צריך לפעול – ואינך יודע להבדיל בין ימין ושמאל, טוב ורע. והאחרים אינם מבינים מאומה מכל מה שהתרחש בקרבך. מפרשים מייד את דיבוריך התמוהים, את מעשיך המתמיהים – פירושים של דופי מעולמם שלהם. ואתה מידרדר לעיניהם, מפרפר לעיניהם – ושוב אינך מוצא ידיך ורגליך. אתה מתחיל להאמין שאמנם חדל-אישים הנך. ואמונת-יאוש זו עילה לנפילות חדשות... צדק אפלטון שהפייטן הוא סכנה למדינת האדם. ולא צדק – בהאמינו, כי אם ירחיק את הפייטן ממדינה זו ירחיק גם את הסכנה. ונהפוך הוא . המשורר כעין קולט-ברק, שאם הוא איננו – הסכנה מתפשטת במדינה כולה, ואם ישנו – כל העינים רואות את הסכנה. ההצלה היא בחיזוק כוח האחריות הפנימית, ביצירת אזור מגן נפשי, במציאת רֵעַ נאמן, מעין מה שהיה רבניצקי לביאליק, שיעמיד רגליך על הקרקע, כל פעם שאתה חוזר ממעוף האין-גבולות. לא זכיתי לרֵעַ שכזה. יהי נא יומני זה לי רֵעַ ומציל. אף כי מאוחר, מאוחר. כבן ארבעים ושמונה הנני היום והלב שבור... אבל אם אציל רק רגע אחד של חיי הנותרים מן השגגות ששגיתי עד היום – כדאי המאמץ. אסון האנושות שעם היאוש על העבר, היא משליכה לתוהו גם את ההווה והעתיד. אל נקל בדיאגנוזה, אבל אל ניבהל מפני הריפוי. ואפילו אם אין תקוה מרובה בו, נלמד לעשותו לשמו. אולי זה סוד "יש קונה עולמו בשעה אחת".
התועלת שביומן, שאתה מרגיל עצמך לכתוב מה שלא נועד לעין זר. בכל אופן לא בזמן הקרוב. זה עלול להאציל מאור הנצח על יצירתך ועל חייך כולם.
אני מתחיל חינוכי העצמי ביומן זה מאל"ף-בי"ת. ולוואי ועַמִּי, שאך זה הגיע לעצמאותו, לא יתבייש לעשות כן. לאנשי הדת היתה אחיזה במצוות היומיות. מי יתן ויכולתי להרחיק לכת עד כדי כך ב"תשובתי". אך אני – באל"ף אני עומד עדיין. והאל"ף – לא לשכוח אף רגע, כי "קורצנו מן החומר אשר מלאכי השרת קורצו ממנו"... צריך להחזיק תמיד את המחשבה "למעלה" על ידי ערנות רוחנית, שאינה שוקעת בתרדימת החושים, על ידי קריאה בספרי הגדולים אשר
מעולם, במפעלות פשוטי עם אשר מסרו נפשם מתוך תום-לבב. אני מרגיש – דיוטות, דיוטות בנפש. אם הנך נמצא בדיוטה התחתונה אינך יודע על העליונה כל מאומה. אינך מרגיש שום מעצור בפני האנוכיות הגסה, בפני הנהיה אחרי התאוה המטמטמת, בפני השקיעה ביוון הטבע "הצומח" בלבד. זינוק תמידי נחוץ מחלקת פני המים, המכוסים ירוקת הלא-איכפת. אמנם היאוש יקדמך מדי פעם מדי הוציאך פניך מעל פני המים. פצצת האטום כבר מוכנת לקץ הימין... אלא שאתה חייב ללמד עצמך ליהנות מן העליה לספירות עליונות יותר, ואפילו אם זו העליה היא רק לשעתה, לרגעה. "שכר מצוה מצוה". ושמא דווקא כאשר תאמין בחוסר כל תכלית שבעליה זו – ותעפיל לעלות אף על פי כן – הגע תגיע אל התכלית העליונה? צעד, צעד אביא מהיום והלאה את חיי לנתיבה הזאת.
להגנתי הנני יכול לטעון, כי ביצירתי החזקתי תמיד את ראשי מעל פני המים. כי לא הדפסתי אף שורה, שלא עמדה מאחריה האחריות הנפשית לכל מלוא משמעותה. "נפילותי" היו רק ברגעי "ההפסקה", ככלות הנשימה, והן לא היו מכוונות אף פעם לשום תכלית אחרת, זולתי חיזוק כוחה של יצירתי, או חיזוק כוח השפעתה. אבל מרגיש אני כְּבַד-אשמה – בזאת לא סגי! לא רק משום שהדור שיתחנך על יצירה זו לא יאמין לכל "התירוצים" הללו, ויפרש "נפילותי" פירוש אשר לא כן, פירוש המתקבל על הדעת הרגילה. אלא גם משום שאני עצמי אתרגל לקבל "נפילות" אלה כהכרח אשר לא יגונה ואשקע בהן יותר ויותר, עד בלתי יכולת לשוב ולעלות. לא רק את עצמי – את יצירתי הנני אומר להציל ביומן זה, שלא תידרדר אחרי לתהום רבה...
אחת הסכנות הגדולות בחיי – הפחד מפני המליצה. פחדתי תמיד, בשיחתי, במכתבי (אפילו בתיאור אופי "המשורר" ב"הנר לא כבה") לספר על צד הטוב שבי, על אמונתי בנצח האמת, על בוזי לרע אשר בחוץ ואשר בקרבי – מפני חשש מליצה שבדברי. תמונה של שני יהודים זוללים בבית סבא שלי עמדה תמיד לנגד עיני. האחד הטעים אחרי כל זלילה וזלילה "לכבוד שבת קודש" והשני ישב כנגדו וענה לעומתו לאחר כל בליעה שלו "לכבוד כְּרֵסִי". בעיני מצא חן יותר היהודי השני. האמנתי לו יותר. ומאז, אפילו כשנתכוונתי במעשי לשם שמים – אמרתי תמיד שאני מתכוון לשמי אני... עתה ידעתי: טוב אבק-מליצה של אמונה בטוב, מאשר קיתון "אמיתי" של אמונה ברע... בפיהם של אלה שאין בהם ממש – אלה ואלה דברי הבאי, אך בפי איש המצפון, המליצה שהוא מוציא מפיו כעין-שטר, שהוא אינו יכול אחר כך לחלץ נפשו מפרעונו. הבריחה להמוניות, לגסות, שבחרתי בה פעמים הרבה, כדי לכסות מעין זר את הנאצל שבנפשי, השָׁבִיר, הפָּצִיעַ - בריחה זו, סכנתה שהיא תיהפך לשיגרה של נוחיות. כבר ראינו זאת בתנועות נוער "שפרקו עול כל צביעות" – והגיעו אל החיה הרעה של הנאציזם. למד לשונך לדבר את הטוב שאתה מאמין בו בלא פחד ובושת פנים. אל תחשוש, פן תתערב עם שונים הדשים מליצות נדושות ואינם מאמינים בהן ובוודאי שאינם מקיימים אותן. אתה לא תהיה כן. "המליצה" הנובעת ממקור אמיתך תדריכך מנוחה ותתבע את אמיתה ממך. תמנע ממך את הבריחה מעצמך. זאת הבריחה – אשר בעצם רק אותה חימדת, כאשר נתעטפת באדרת ההמוניות והגסות "למען האמת" כביכול.
להגנתי, בפני בית דין לבי, על משכבי בלילות, הנני טוען גם זאת, שמכתבים רבים היו ערוכים לפי הרמה הנפשית של מקבליהם. כלל היה נקוט בידי, שלא ליהפך ל"קדוש" ו"צלוב", אלא להשיג את המעט הדרוש לי לקיומי למען יצירתי – והסתפקתי תמיד במעט מן המעט – אפילו אם זה כרוך בבזיון כלשהו, שכן התבזות בפני בזויים אין שמה התבזות. אבל לא צדקתי. כל רע שנעשה בעולם, הוא עילה לרעות אחרות, אשר תצמחנה ממנו. ואין רע יחסי כלל... "גדול עווני מנשוא".
לא ינעמו לי הדברים שכתבתי זה עתה. שנאתי נמיכות הרוח, בכיינות על העבר, חרטה המלאה רכרוכית של אפס מעש. ה"תשובה" – חייבת להיות בדרך הברזל ולא בתשפוכת המים. אל העתיד – אכוון פני "תשובתי" בגאון, ולא אתרפס בפני נקמת העבר. אם חטאתי – את חטאי אשא ולא אתחמק. יהי חלקי גיהינום, מאֵרה, בוז. ואף על פי כן בל אחדל ללכת בדרך הנכונה, דרך חדשה – במעט הזמן אשר עוד נותר לי מחיי!
[בצבע עט שונה] – אתה שהנך בעצמך משורר אמת לא תשתומם בוודאי שאני יכול לתת ידי בלא העמדת פנים לעשיה זו למען שירתי. השירה איננה בשבילי איזו חובבות או שעשוע, שאוכל להרשות לי את המותרות להיות "ענו" על חשבונה. היא כל עצמותי, כל אמונתי, כל חיי. ואם אני נלחם לה אני נלחם למען כל אלה, לא פחות מאשר מנהיג תנועה נלחם על דיעותיו או איש דתי על אמונתו, ואני יכול להגיד במלוא הכרתי, שהקרבתי והנני מקריב למען שירתי לא פחות מאשר הללו מקריבים למען נושאי אמונתם והגיגם. ועל כן אין אני רשאי להיות וותרן בשמה ולתתה בידי מנאציה, או להפקירה להיות "קול קורא במדבר". והאמן לי, כי בעצם העמידה שלי גלוי ו"בלי בושה" על נפשה ועל גורלה – יש משום קרבן הנפש, שהוא קרבן דם התמצית ממש.
[בצבע עט נוסף] וגם זאת: בדידותי, אי-תלותי, נאמנותי לעצמי, מלחמתי לבלי-חת עם "גדולים" ונכבדים על עניינים הקרובים ללבי – עשוני הפקר לחיצי רעלם, מכשול ומרמס, ואילמלא "הבריקדה" הזאת של "השם" והפרסים שלי הייתי כבר כלא היה וכל אמונות לבי היו אובדות עמי. על כן אני נאלץ בעל-כורחי, ומתוך התגברות שאין למעלה ממנה על מורת-רוחי ולפעמים אף על גועל נפשי, לתת ידי לחיזוק "הבריקדה" הזאת...
וראו גם רשימתי "ש. שלום במבט חוזר":
