בתאריך ה-3 ביולי, חל יום הולדתו של קפקא, בשנת 1883. אני מפרסמת היום סיפור מצמרר שהחל קפקא לכתוב, כמו את "מורה בית הספר בכפר (החפרפרת הענקית)", וכמובן את "המשפט", בשנת 1914, ולאחר פתיחה רבת-עוצמה חדל ולא המשיך עוד. הסיפור נכתב בתוך היומן באמצע אוגוסט 1914. על סיפור זה ועל יבול אותה שנה בכללו העיר קפקא ביומה האחרון, ב-31 בדצמבר 1914, ביומנו:
"מאז אוגוסט אני עובד עליו, בסך הכל לא מעט ולא רע, אבל לא מהבחינה הראשונה ולא האחרונה מגיע לגבולות יכולתי, כפי שצריך היה, במיוחד מכיוון שיכולתי, על פי כל התחזיות עקב (נדודי-שינה, כאבי-ראש, חולשת-לב) לא תימשך עוד זמן רב. נכתבו מבלי להסתיים: המשפט, זיכרונות ממסילת קַלְדָה, מורה בית הספר בכפר, המישנה לפרקליט המדינה והתחלות קטנות יותר. הסתיימו רק: במושבת העונשין ופרק אחד של "הנעדר", שניהם במשך השבועיים של החופשה. אינני יודע מדוע אני עושה את הסיכום הזה, זה בכלל לא מתאים לי." מרישום זה ביומן נלקח שמו של הסיפור, שבעצמו נכתב ביומן ללא כותרת.
בגיליון קפקא של "אורות" שהשתתפתי בו, נכלל, בתרגומו של אבנר שץ, גם סיפורה של נל זינק, ששמו כשם סיפורו של קפקא, והוא מנסה להציע המשך משעשע למדי לסיפורו הבלתי גמור של קפקא, שאכן העלה בדעתי את הרעיון לתרגם את הסיפור המקורי (שתורגם בעבר לעברית בידי חיים איזק). לא שאין בסיפורו של קפקא רגעים משעשעים, אבל זהו סיפור שאולי יותר מבכל סיפוריו האחרים, מתאר בו קפקא במפורש את מחלתו, שטרם אובחנה כשחפת, למרות שהוא עצמו חשד שנים בטרם אובחן שזוהי מחלתו. בסיפור הוא מעניק למחלה נופך מיתולוגי. האופן שבו מגיח קפקא החולה לתוך הסיפור מצמרר ומדהים כאחת, כי דמות המספר שהוא בונה בסיפור, הינה היפוכו הגמור של קפקא: זוהי דמות קשוחה מאד, ערמומית, החלטית ואכזרית מאד, שמסתדרת היטב בתנאים בלתי אפשריים כמעט, עד שמתפרצת מתוכה המחלה, האלימה עוד יותר ממנה. מוטיבים אחרים בסיפור, ההתמודדות עם קשיי הקיום, קור, עוני, רעב ומחסור, ובדידות כמובן, מרבים להופיע בסיפוריו של קפקא, אם כפשוטם ואם כמטפורה מוקצנת של מציאות מטרידה שקשה להתמודד עמה, כמו המאבק עם החולדות בסיפור זה. כיצד רצה קפקא להמשיך את הסיפור? האם תיכנן להגיע בסופו של דבר לקַלְדָה? או שכמו המיפגש עם קלאם ב"טירה" היתה השאיפה הזו בלתי אפשרית, שכן גיבוריו של קפקא לעולם אינם מגיעים ליעדם, גורלם הוא המאמץ חסר-הסיכוי להגיע ליעד הבלתי מושג מיסודו, מאמץ עד מות. התמונות שיוצר קפקא בסיפור חדות וחיות לנגד העיניים: הצריף הבודד בערבה, המסילה הבלתי גמורה בלב ערבת השלג, עדרי החולדות, החלום על המפקד מן הרומן שבעיתון, שאוחז בפיגיון בין שיניו, קריקטורה של קשיחות שבה משתקף הגיבור הקשוח והקטלני של הסיפור, שלפתע מגיח מתוכו קפקא החולה, שאיננו מסוגל להמשיך את הסיפור, למרות שניכר מתחילתו של הסיפור שלא היה אמור להסתיים במותו הטראגי של הגיבור, כפי שקורה במרבית סיפוריו של קפקא. למה ציפה קפקא בקַלְדָה, שם אמור היה להתרחש עיקרו של הסיפור, שוב לא נדע לעולם.
וראו גם באותו גיליון קפקא של אורות, את מסתה היפה של צביה ליטבסקי "ישימון השלגים", על "רופא כפרי", ששמה ועניינה מתאימים גם לסיפור הזה.
פרנץ קפקא / זיכרונות ממסילת קַלְדָה
היו זמנים – כבר שנים רבות חלפו מאז – שהיתה לי מישרה במסילת-ברזל קטנה בלב רוסיה. מעולם לא הייתי כה עזוב לנפשי כפי שהייתי שם. מסיבות שונות, שלא אעלה כאן, חיפשתי אז מקום שכזה, כי ככל שבדידות רבה יותר הלמה באוזניי, כך הוטב לי, ואף כעת אינני רוצה להלין על כך. רק תעסוקה חסרה לי בימים הראשונים.
המסילה הקטנה הותקנה אולי במקורה מתוך כוונות כלכליות כלשהן, אבל הממון לא הספיק, המיזם נתקע, ובמקום להוביל לקַלְדָה, המקום הגדול יותר הבא, המרוחק מאיתנו חמישה ימי נסיעה ברכב, נפסקה המסילה ליד ישוב קטן בלב הישימון, שמשם עוד נחוץ היה יום נסיעה שלם לקלדה. כעת היתה המסילה, גם לו הגיעה עד קלדה, אנוסה להישאר בלתי ריווחית לזמן בלתי ידוע מראש, כי כל תיכנונה החטיא את המטרה, הארץ נזקקה לכבישים, אבל לא למסילות ברזל, אולם במצב, שבו נמצאה המסילה כעת, כבר בכלל לא ניתן היה לממש את התיכנון, שתי הרכבות, שעברו בכל יום, הובילו עימן מטענים שניתן היה להוביל ברכב קל, והנוסעים היו רק עובדי אדמה ספורים בימות הקיץ. אבל לא רצו לסגור את המסילה לגמרי, כי תמיד קיוו שבכך שהמשיכו להפעיל אותה, יצליחו לגייס ממון להמשך הבנייה. גם התקוה הזו לא היתה לדעתי כל כך תקוה אלא הרבה יותר יאוש ועצלנות. הניחו למסילה לפעול, כל עוד היה חומר ופחם, את השכר לעובדים המעטים שילמו באופן בלתי סדיר ובקיצוצים, כאילו היה מתנת חסד, ובנוסף לכך ציפו לקריסה כללית.
במסילה הזו הועסקתי והתגוררתי בצריף עץ, שנשאר שם עוד מזמן בניית המסילה ובה בעת שימש כבניין התחנה. היה לו רק חלל אחד, שבו הוצב דרגש עבורי – ודלפק עבור עבודות כתיבה מזדמנות. עליו הותקן מכשיר הטלגרף. כאשר הגעתי לשם באביב, עברה אחת הרכבות בתחנה מאד מוקדם – מאוחר יותר זה השתנה – וקרה לעתים, שנוסע הגיע לתחנה, כאשר עוד ישנתי. הוא נשאר שם כמובן – הלילות היו שם מאד קרירים עד לאמצע הקיץ – לא בחוץ, אלא דפק, אני פתחתי את הבריח, ולעתים קרובות בילינו שעות שלמות בשיחה. אני שכבתי על דרגשי, אורחי כרע על הרצפה או הרתיח לבקשתי תה, ששתינו אז שנינו בתמימות-דעים. כל אנשי הכפר האלה היו מאד נוחים לבריות. בנוסף לכך שמתי לב, שאינני עשוי לסבול בדידות מלאה, גם אם היה עליי להודות בפני עצמי, שבדידות זו, שכפיתי על עצמי, כבר לאחר זמן קצר החלה לפוגג את דאגות העבר. בכלל מצאתי, שזהו מבחן כח גדול לאומללות, לשלוט בהתמדה באדם בתנאי בדידות. הבדידות חזקה מהכל ודוחפת את האדם חזרה אל חיק בני האדם. כמובן מנסים אז למצוא דרכים אחרות, פחות מצערות למראית עין, בעצם בלתי ידועות עדיין.
נקשרתי לאנשים שם יותר מכפי שחשבתי. כמובן שלא היו אלה קשרים סדירים. מחמשת הכפרים שבאו עבורי בחשבון, היה כל אחד ואחד מרוחק מהלך מספר שעות הן מן התחנה והן מן האחרים. להתרחק יותר מדי מן התחנה אסור היה לי, אם לא רציתי לאבד את משרתי. ואת זה, לפחות בתקופה הראשונה, בהחלט לא רציתי. לכפרים עצמם לא יכולתי איפוא ללכת ונשארתי תלוי בנוסעים או באנשים, שלא נרתעו מן הדרך הארוכה כדי לבקרני. כבר בחודש הראשון נמצאו אנשים כאלה, אבל ידידותיים ככל שהיו, קל היה להבחין, שהם באים רק כדי שאולי יעשו אתי עסק. הם גם לא הסתירו את כוונתם. הם הביאו סחורות שונות, וקניתי תחילה, כל עוד היה לי כסף, בדרך כלל הכל, כמעט ללא הבחנה, כל כך שמחתי לבואם של האנשים, במיוחד אחדים מהם. אמנם מאוחר יותר צמצמתי את הקניות, בין השאר גם מכיוון שנדמה היה לי כי הבחנתי בכך שדרך קנייתי נראית להם מזלזלת. מלבד זאת קיבלתי גם מן המסילה מצרכים, שהיו אמנם מאד גרועים ועוד הרבה יותר יקרים מאלה שהביאו האיכרים.
כוונתי המקורית היתה אמנם, לשתול לי גינת ירק קטנה, לקנות פרה, וכך להפוך את עצמי לבלתי תלוי באיש. גם הבאתי אתי כלי גינון וזרעים. אדמה היתה שם בשפע, היא השתרעה בלתי מעובדת במשטח אחד סביב הצריף, ללא הגבעה הזעירה ביותר, ככל שהגיעה העין. אבל הייתי חלש מדי כדי להכניע אדמה זו. אדמה סוררת, שעד האביב היתה קפואה מאד והתנגדה אפילו למעדר החדש והחד שלי. כל מה שזרעו בה, הלך לאבדון. נאחזתי התקפי יאוש בעבודה הזו. שכבתי במשך ימים על דרגשי ואפילו עם הגעת הרכבות לא יצאתי החוצה. רק תחבתי אז את ראשי דרך האשנב, שהותקן בדיוק מעל הדרגש, והודעתי שאני חולה. אז נכנס צוות הרכבת, שהיה מורכב משלושה אנשים, פנימה אליי, כדי להתחמם, אבל הם לא מצאו חום רב, כי נמנעתי ככל האפשר מלהשתמש בתנור הברזל הישן, הנוטה בקלות להתפוצץ. העדפתי לשכב עטוף במעיל חם ישן ומכוסה בפרוות שונות, שקניתי פעם אחר פעם מן האיכרים. "אתה חולה לעתים קרובות", הם אמרו לי. "אתה אדם חולני. אתה לא תצא עוד מכאן." הם לא אמרו זאת כדי לצערני, אלא הם שאפו, ככל שרק יכלו, לומר את האמת. הם עשו זאת לרוב בלטישת עיניים מיוחדת להם.
פעם בחודש, אבל תמיד בזמנים שונים, בא מפקח, כדי לבדוק את פנקס הרשומות שלי, לקחת ממני את הכסף שהתקבל, וגם – אבל זה לא תמיד – לשלם את שכרי. על בואו נודע לי תמיד יום מראש מן האנשים, שהורידו אותו בתחנה הקודמת. הם חשבו הודעה זו לחסד הגדול ביותר שיכלו לגמול עמי, למרות שכמובן בכל יום עשיתי הכל כסדרו. גם לא נדרש לכך כל מאמץ. אבל גם המפקח נכנס תמיד לתחנה עם פרצוף, כאילו הוא חייב ללא תנאי לחשוף הפעם את קלקלתי. את דלת הצריף פתח תמיד במכת ברך והסתכל אליי. בקושי פתח את פנקסי, וכבר מצא שגיאה. נדרש לי זמן ארוך, בטרם הוכחתי לו בחישוב מחדש לנגד עיניו שלא אני טעיתי, אלא הוא. תמיד היה בלתי מרוצה מהכנסותיי, אז שוב פתח את הפנקס ושוב התבונן בי בחומרה. "נהיה חייבים לעצור את המסילה", הוא אמר בכל פעם. "זה יגיע לידי כך", נהגתי לענות.
לאחר סיום הבדיקה השתנו יחסינו. תמיד הכנתי שנאפס ובמידת האפשר מטעמים. שתינו איש לחיי רעהו, הוא שר בקול נסבל, אבל תמיד רק שני שירים. אחד היה עצוב וראשיתו: "לאן את הולכת, ילדה קטנה, ביער?" השני היה משעשע והתחיל כך: "חברים עליזים, משלכם אנוכי!" כי לפי מצב-הרוח שהיה בכוחי להשרות עליו, קיבלתי לשיעורין את שכרי. אבל רק בראשיתן של שיחות שכאלה התבוננתי בו בכוונה כלשהי, מאוחר יותר היינו לגמרי תמימי-דעים, גידפנו ללא בושה את ההנהלה, אני זכיתי להבטחות סודיות שנלחשו באוזני על הקריירה, שהוא רצה לסדר לי, ולבסוף צנחנו יחדיו על הדרגש בחיבוק, שלעתים קרובות לא התנתקנו ממנו במשך עשר שעות. למחרת בבוקר הוא נסע חזרה בתור הממונה עליי. עמדתי לפני הרכבת והצדעתי, הוא נהג עוד להסתובב אליי תוך כדי עלייתו לרכבת ולומר: "ובכן חבריקו, בעוד חודש שוב נתראה. אתה יודע מה נמצא עבורך על כף המאזניים." אני רואה עדיין את פרצופו הנפוח מופנה אליי במאמץ, הכל בפרצוף זה נדחק קדימה: הלחיים האף, השפתיים.
זה היה הגיוון הגדול החד פעמי בחודש, שבו התרתי לעצמי להתפרק. אם נותר מעט שנאפס, שתיתי אותו מיד לאחר נסיעתו של המפקח, לרוב עוד שמעתי את צפירת הנסיעה של הרכבת, כאשר הוא כבר גירגר בגרוני. הצמא לאחר לילה כזה היה מחריד: זה היה כאילו נמצא בתוכי אדם נוסף, ששירבב את ראשו וצוארו מבעד לפי ודרש משהו לשתות. המפקח היה מסודר, הוא הוביל איתו ברכבת מכסת משקאות הולכת וגדלה, ואילו אני התקיימתי על השאריות.
אבל אז לא שתיתי כל החודש דבר, גם לא עישנתי, עשיתי את עבודתי ולא רציתי דבר מלבדה. כאמור לא היתה זו עבודה רבה, אבל עשיתי אותה ביסודיות. למשל הוטלה עליי החובה לנקות ולבדוק מדי יום את המסילה קילומטר ימינה ושמאלה מן התחנה. אבל לא הגבלתי את עצמי להוראה והמשכתי לעתים קרובות הרבה מעבר לכך, כל עוד יכולתי עדיין לראות את התחנה. במזג אוויר בהיר זה היה עדיין אפשרי במרחק של כחמישה קילומטר. הארץ היתה לגמרי שטוחה. אם התרחקתי למרחק כזה,שהצריף כבר כמעט רק ריצד לי לפני העיניים במרחק, ראיתי לעתים, עקב חזיונות התעתועים, נקודות שחורות רבות נעות לכיוון הצריף. אלה היו חבורות שלמות, גדוד שלם. אבל לעתים באמת בא מישהו, ואז רצתי, המעדר מתנדנד, את כל הדרך חזרה.
לקראת הערב סיימתי את עבודתי ושבתי סופסוף לצריף. לרוב לא זכיתי בשעה זו לשום ביקור, כי הדרך חזרה לכפרים לא היתה לגמרי בטוחה בלילה. כל מיני ערב-רב שוטטו בסביבה, אבל אלא לא היו בני המקום, הם גם התחלפו, הם אמנם גם חזרו. לרוב הזדמן לי לראותם, התחנה המבודדת משכה אותם, הם לא היו ממש מסוכנים, אבל צריך היה לנהוג בהם בקשיחות.
הם היו היחידים שהטרידוני בשעת הדמדומים הארוכים. לבד מכך שכבתי על הדרגש, לא חשבתי על העבר, לא חשבתי על המסילה, הרכבת הבאה חלפה רק בין עשר לאחת-עשרה בלילה, בקיצור, לא חשבתי על כלום. פה ושם קראתי עיתון ישן, שמישהו השליך לי מן הרכבת. היו בו סיפורי שערוריות מקַלְדָה, שעניינו אותי, אבל מתוך הגיליון הבודד לא יכולתי להבינם. מלבדם התפרסם בגיליון המשך של רומן שנקרא: "נקמת המפקד". על מפקד זה, שנשא תמיד פגיון על ירכו, בהזדמנות מיוחדת הוא אפילו אחז בו בין שיניו, חלמתי פעם. מלבד זאת לא יכולתי לקרוא הרבה, כי מיד החשיך, ונפט או נר שעוה היו יקרים מעבר להישג ידי. מן המסילה קיבלתי לחודש רק חצי ליטר נפט, שכיליתי זמן רב לפני תום החודש, כדי להדליק רק בערב למשך מחצית השעה את אור האיתות עבור הרכבת. אבל גם אור זה לא היה כלל נחוץ ויותר מאוחר, לפחות בלילות ירח, לא הדלקתי אותו עוד. בצדק רב צפיתי, שלאחר תום הקיץ אזדקק בדחיפות לנפט. לכן חפרתי באחת מפינות הצריף בור, הנחתי בו חבית בירה קטנה מפוחמת, ובכל חודש שפכתי לשם את הנפט שחסכתי. הכל היה מכוסה בקש ואיש לא הבחין בדבר. ככל שגבר בצריף סירחון הנפט, כך גברה שמחתי: הסירחון היה רב משום שהחבית היתה עשויה מעץ ישן שברירי, שספג כולו את הנפט. מאוחר יותר טמנתי את החבית מטעמי זהירות מחוץ לצריף, כי המפקח התגרה בי פעם בקופסת גפרורי שעוה, וכאשר רציתי בהם, השליכם בזה אחר זה בוערים באוויר. שנינו ובמיוחד הנפט היינו בסכנה ממשית. הצלתי את כולנו על ידי כך שחנקתי אותו זמן כה ממושך, עד שהפיל את כל הגפרורים.
בשעותיי הפנויות חשבתי לעתים קרובות כיצד אצטייד לקראת החורף. אם אני קופא כבר עכשיו בעונה החמה – וכפי שאמרו, היה חם יותר מכפי שהיה זה שנים רבות – בחורף עלול מצבי להיות גרוע מאד. זה שצברתי נפט היה רק גחמה. היה עליי לאגור ביתר תבונה דברים מדברים שונים לקראת החורף: לא היה שום ספק שהחברה לא תדאג לי במיוחד, אבל הייתי קל דעת מדי, או ליתר דיוק, לא הייתי קל דעת, אלא שלא היה מספיק חשוב לי לדאוג לעצמי, כדי שארצה מאד להתאמץ מבחינה זו. כעת בעונה החמה מצבי היה נסבל, לכן השארתי זאת כך ולא יזמתי מעבר לכך.
אחד הפיתויים שהביאוני לתחנה זו, היה הסיכוי לצַיִּד. אמרו לי שזו סביבה עשירה באופן יוצא דופן בחיות בר, וכבר הזמנתי לי רובה, שאם אחסוך מעט כסף, אדאג שישלחו לי. כעת התברר, שאין כאן כל סימן לחיות ראויות לציד, רק זאבים ודובים היו אמורים להיות כאן, בחודשים הראשונים לא ראיתים כלל, ומלבדם היו כאן חולדות גדולות במיוחד, שיכולתי להבחין בהן מיד, כאשר רצו בהמוניהן, כאילו נשאה אותן הרוח, על פני הערבה. אבל חיות בר שהייתי שמח לקראתן, לא היו. האנשים לא היטעו אותי, הסביבה העשירה בחיות לציד היתה קיימת, היא רק היתה במרחק שלושה ימי נסיעה – לא הבאתי בחשבון, שהנתונים הגיאוגרפיים בארצות אלה, על פני מאות קילומטרים בלתי מיושבים, בהכרח אינם בטוחים. בכל מקרה בינתיים לא הבאתי את הרובה ויכולתי להשתמש בכסף לדברים אחרים, אבל בשביל החורף הייתי חייב לסדר לי רובה, והנחתי בקביעות כסף בצד למטרה זו. נגד החולדות, שהתנפלו לעתים על מצרכי המזון שלי, הספיק הסכין הארוך שלי.
בתקופה הראשונה, כשעוד קלטתי הכל בסקרנות, שיפדתי חולדה כזו והחזקתי בה לנגדי בגובה העיניים על הקיר. חיות קטנות רואים בדיוק רק כאשר מחזיקים אותן מנגד בגובה העיניים. אם מתכופפים אליהן אל הקרקע ומתבוננים בהן שם, מקבלים תמונה מוטעית ובלתי שלמה שלהן. הבולט ביותר אצל חולדות אלה היו טפריהן, גדולים, מעט חלולים ובקצותיהם מחודדים, הם היו מאד מתאימים לחפירה. בעווית האחרונה, שבה תלתה החולדה לנגדי על הקיר, היא מתחה את טפריה, בבירור נגד טבעה החי, הם דמו ליד שמושטת לקראת מישהו.
בדרך כלל חיות אלה לא העיקו עליי הרבה, רק בלילה הן העירו אותי לעתים, כאשר בריצתן על האדמה הקשה חלפו ברעש על פני הצריף. אם הזדקפתי אז והדלקתי נר שעוה, יכולתי לראות בפירצה כלשהי בין הקרשים, טפרים מתוחים של חולדה עובדים בקדחתנות. זו היתה עבודה לגמרי חסרת תועלת, כי כדי לחפור חור גדול דיו היה עליה לחפור כל היום, והיא ברחה ברגע שהיום רק החל לעלות, בכל זאת היא עבדה כמו פועל שיודע את מטרתו. והיא עשתה עבודה טובה – אמנם היו חלקיקים בלתי נראים, שהתעופפו תוך כדי חפירתה, אבל בלא תוצאה הטפרים מעולם לא התקבעו היטב. בלילה התבוננתי בכך זמן רב, עד ששגרת ושלוות המבט הפילו עליי תרדמה. אז כבר לא היה לי כוח לכבות את הנר, והוא המשיך עוד זמן מה להאיר לחולדה בעבודתה.
פעם בלילה חמים, כאשר שוב שמעתי את הטפרים עובדים, יצאתי בזהירות החוצה, מבלי להדליק אור, כדי לראות את החיה עצמה. הראש עם הפה המחודד היה שקוע עמוק, כמעט תקוע בין הרגליים הקדמיות, כדי להיצמד ככל האפשר לעץ ולתחוב את הטפרים עמוק ככל האפשר מתחת לעץ. אפשר היה להאמין, שמישהו מחזיק את הטפרים חזק בצריף ורוצה למשוך את כל החיה פנימה. כל כך היה הכל מתוח. ובכל זאת הסתיים הכל בבעיטה, שבעזרתה הכיתי את החיה למות. בהיותי ער לגמרי לא יכולתי לסבול, שמתקיפים את הצריף שלי, שהיה רכושי היחיד.
כדי להבטיח את הצריף מפני חולדות אלה, מילאתי את כל החורים בקש ונעורת ובכל בוקר בדקתי את הרצפה מסביב. התכוונתי גם לכסות בקרשים את רצפת הצריף, שעד כה היתה רק אדמה מהודקת, מה שיכול היה להועיל גם בחורף. איכר מן הכפר השכן בשם יֶקוֹץ, הבטיח לי זמן רב, להביא לי למטרה זו קרשים יבשים נאים, כבר אירחתי אותו בעבור הבטחה זו לעתים קרובות, הוא גם מעולם לא השתהה זמן רב יותר אלא בא כל ארבעה-עשר יום, היה גם צריך לעתים לבצע משלוחים ברכבת, אבל את הקרשים הוא לא הביא. היו לו תירוצים שונים לכך, בעיקר שהוא עצמו זקן מדי, כדי לגרור מטען שכזה, ושבְּנוֹ, שהיה אמור להביא את הקרשים, בדיוק עסוק בעבודת השדה.
כעת היה יקוץ על פי דבריו, שהלמו את מראהו, הרבה מעל שבעים שנה, אבל איש גדול, עדיין מאד חזק. מלבד זאת הוא שינה גם את תירוציו ובפעם אחרת דיבר על הקשיים לספק קרשים כה ארוכים, כאלה שאני נזקק להם. אני לא לחצתי, לא נזקקתי בהכרח לקרשים, רק יֶקוֹץ עצמו בכלל העלה בדעתי את המחשבה, לכסות את הקרקע, אולי כיסוי כזה בכלל לא היה מועיל, בקיצור, יכולתי להקשיב בשלוה לשקריו של הזקן. ברכתי הקבועה היתה: "הקרשים, יֶקוֹץ!" מיד החלו ההתנצלויות בשפה חצי מגומגמת, קראתי למפקח או לקצין או רק למפעיל הטלגרף, והוא הבטיח לי לא רק להביא בפעם הבאה את הקרשים, אלא בעזרת בנו וכמה שכנים להרוס את הצריף שלי ולבנות במקומו בית קבע. הקשבתי לכך עד שהתעייפתי ודחפתי אותו החוצה. אבל עוד בדלת הוא הרים, כדי לבקש סליחה, את זרועותיו הכל כך חלשות לכאורה, שעימן עוד היה מסוגל למחוץ אדם מבוגר. ידעתי מדוע לא הביא את הקרשים. הוא חשב שכשיתקרב החורף, אצטרך את הקרשים בדחיפות ואשלם יותר, מלבד זאת היה ערכו עבורי, כל עוד לא סיפק את הקרשים, גבוה יותר. כמובן הוא לא היה טיפש והוא ידע שאני יודע את מחשבותיו הנסתרות, אבל בכך שלא ניצלתי ידיעה זו, הוא ראה את יתרונו, ולכן שמר עליו.
אבל כל ההכנות שעשיתי כדי להבטיח את הצריף מפני החיות ולהתגונן מפני החורף, נאלצו להיפסק, כאשר בהתקרב רבע השנה הראשון של שירותי לקצו, חליתי קשה. עד כה נותרתי במשך שנים חסין מכל מחלה, ולו גם הקל שבמיחושים, הפעם חליתי. זה החל בשיעול חריף. כמהלך שעתיים מן התחנה לפנים הארץ היה פלג קטן, שממנו נהגתי לקבל את מכסת המים שלי בחבית על מריצה. גם התרחצתי שם לעתים קרובות, ושיעול זה היה התוצאה מכך. התקפי השיעול היו כה חזקים, שנאלצתי בעת השיעול להתפתל כולי, האמנתי שלא אוכל להתנגד לשיעול, אם לא אתפתל כולי וכך אאסוף את כוחותיי. חשבתי שצוות הרכבת יהיה מזועזע מן השיעול, אבל הם הכירו אותו, הם קראו לו שיעול-הזאב. מאז התחלתי לשמוע את היללה מתוך השיעול. ישבתי על הספסל לפני הצריף ובירכתי ביללה את הרכבת, ליויתי ביללה את עזיבתה. בלילות כרעתי ברך על הדרגש, במקום לשכב, ודחפתי את פניי לפרוה, כדי לחסוך מעצמי לפחות את שמיעת היללה. חיכיתי במתח, עד שהתבקעותו של כלי דם חשוב כלשהו תשים קץ לכל. אבל זה לא קרה באופן שכזה, והשיעול אפילו חלף בתוך ימים מעטים. יש תה שמרפא אותו, ושנהג קטר אחד הבטיח לי להביאו, אבל הסביר לי, שמותר לשתותו רק ביום השמיני לאחר תחילת השיעול, אחרת איננו עוזר. ביום השמיני הוא באמת הביא אותו ואני זוכר, כיצד מלבד צוות הרכבת גם הנוסעים, שני איכרים צעירים, באו לצריף שלי, כי שמיעת השיעול הראשון לאחר שתיית התה צריכה להיות סימן לבאות. אני שתיתי, השתעלתי כבר לאחר הגמיעה הראשונה בפרצופם של הנוכחים, אבל אז באמת הרגשתי מיד הקלה, אם גם אמנם השיעול נחלש ביומיים האחרונים. אבל החום נשאר ולא ירד.
החום הזה מאד עייף אותי, איבדתי כל כוח התנגדות, יכול היה לקרות שזיעה לגמרי בלתי צפויה תכסה את מצחי, רעדתי אז בכל גופי ונאלצתי, היכן שלא הייתי אז, לשכב ולהמתין, עד ששבתי לעשתונותיי. הבחנתי בדיוק רב, שמצבי לא הוטב אלא הורע, ושמאד היה לי נחוץ לנסוע לקַלְדָה ולהישאר שם כמה ימים, עד שמצבי ישתפר.
