על ולטר בנימין

 ביום ו' שעבר הקדיש מוסף "גלריה" של עיתון "הארץ" סדרת מאמרים לולטר בנימין. לרגל 120 שנה להולדתו. לא הרביתי לקרוא בכתבי בנימין, רק מהדברים שכתב על קפקא ואת "האמנות בעידן השיעתוק הטכני" קראתי, ורק עם מעט מהדברים הסכמתי, אבל אהבתי את הדרך שבה הוא מתאר דברים. בשנים האחרונות חשבתי הרבה כמה טעה באמונתו שקלות השיעתוק תוריד מערכו של המקור. כל שכפוליה של המונה ליזה, ואפילו השפמים שציירו לה, רק העלו את ערך המקור, שצלייני האמנות עומדים בתור לראותו כפי שצליינים אחרים ממתינים בסבלנות לכרוע לפני פסל עושה נסים של הבתולה הקדושה, וכתבי היד של קפקא, כשנדפסו בכל העולם, קפץ ערכם לאין שיעור, ובמקום שיטפלו בהם חוקרים ואוהבים הם מתגלגלים בידיהם של סוחרים ורודפי-בצע שאינם אוהבים וסוגדים אלא לכסף לבדו, מה שהופך את מושג עליית הערך לעצוב מעט. בכלל המחשבה על ולטר בנימין היא מחשבה עצובה, כמו המחשבה על כתביו. כשכתבתי לפני מספר שנים את הנובלה "בראי המים" שלא פירסמתי, חשבתי עליו הרבה, במיוחד על "האמנות בעידן השיעתוק הטכני", ואני מביאה פה כמה קטעים שמתייחסים לכך.

מתוך "בראי המים":

שרה איננה מסכימה כמובן עם ולטר בנימין שתמיד אפשר היה לשעתק יצירות אמנות, ושכל דבר שאדם יצר יכול אדם אחר לחקות. שרה תמיד האמינה שיצירות אמנות אינן ניתנות לחיקוי, ושהעתקיהן אינם אלא צללים או השתקפויות של הדבר האמיתי, כמו שהדמות הנוצרת במראה איננה אלא בבואתה של הדמות הנשקפת. שרה שזכתה לראות לא מעט יצירות אמנות מקוריות, מעולם לא מצאה שהעתקיהן או צילומיהן דומים להן באמת, כשם שתצלומי אנשים מעולם לא נראו לה דומים למצולמים, אלא מזכירים אותם בלבד, כמו במראות הכסף העתיקות שהדמויות המשתקפות בהן מטושטשות, ורק מי שיודע מה עליו לראות מצליח לראות משהו בדוחק. האנשים אכן אוהבים לשקף ולהעתיק את דיוקנם כמעט בלי גבול, אבל היכולת הזו להעתיק היא יכולת מוגבלת מאד, שאין די בה אלא כדי להזכיר את המועתק, באין יכולת אמת לשכפל אותו. ובכל זאת הוקסמה שרה מן האופן שבו תיאר ולטר בנימין כיצד עוזבת הקתדרלה את מקומה כדי להיתלות על קיר הסדנה, ואיך שירת המקהלה שהופרחה כמו להקת יונים באויר הפתוח, נלכדת בכלוב של זהב כדי לזמר בתוך החדר, אם כי לעתים יכלה שרה לשמוע בתוך המוסיקה את חבטות כנפיהן של היונים המבקשות להשתחרר ולעוף אל המקום שממנו באו, ואז היתה מכבה את המוסיקה ומקשיבה לשקט וליונים שדפקו ברגליהן על גגון המרפסת באויר הצח, ואף לא אחת מהן היתה דומה בדיוק לזולתה.

משום כך מיעטה שרה לצלם ומיעטה לתלות תצלומים, וגם מן הציורים העדיפה תחילה ציורים של בני אדם ולא ציורי נוף, כי ציורים של בני אדם אינם שיעתוק, אלא מבט של אדם על רעהו. עם השנים הסכינה גם עם ציורי נוף ודומם, אם יכלה לראות בהם את פני הצייר, יותר משראתה את הנוף שצפה בו. אנשים ונופים השתדלה שרה לנצור בלבה, למרות שידעה כמה הזיכרון מתעתע וכמה דל כוחו לשמר את מה ואת מי שהיה. בכל זאת תלתה על הקיר את תמונת אביה שהביאה לה אמה לאחר מותו, והתבוננה בה כל העת, ככל שיכלו עיניה הלאות להתבונן. אבל לרוב זכרה את אביה שוכב על מיטתו בחדר השינה, ראשו שעון על הכר, רגליו הארוכות והיפות פרושות לפנים, והוא קורא בספר. כשחשבה על אביה תמיד ראתה לפניה את כפות ידיו אוחזות בספר, פניו מעט מורמות מן הכר, עיניו הגדולות הכחולות שכל כך דמו להן עיניה של שרה, שפתיו הצרות מעל סנטרו המגולח למשעי, ואת שעון הקיר המוזהב עם מחוגיו המוזהבים שהיה תלוי על קיר החדר, לצד המיטה, וזכרה גם שתמיד ענד אביה את שעונו, שעון הזהב שקיבל מסבה של שרה כשעמד לשאת לאשה את אמה, בעוד ששרה מעדיפה להניח תמיד את שעונה על הכוננית, ואינה אוהבת כלל להתבונן בשעונים, למרות שיש לה כמה כאלה בבית. לרוב משתדלת שרה שעיניה לא ינוחו על פני השעון הדומים בעיניה לפני אדם שמראים את הזמן החולף, ומראה הזמן החולף יש בו מטעם המות, והוא מפחיד את שרה כמראה גולגולת בחשכה.

שרה אוהבת להתמסר לכאן ועכשיו של הדברים. איננה מצלמת ואיננה מתעדת, אלא רק מרגישה וחשה את חום השמש וריח הדשא ומתבוננת בעורבים הרצים אנה ואנה ולוכדים במקוריהם שאריות מזון. אין לשרה תמונות שלה לא על גדות הדנובה ולא על גדות הריין, לא על פסגות האלפים ולא בהרי הדולומיטים, לא בשלג ולא בחום הקיץ, וגם בירושלים איננה אוהבת להצטלם. את כל המראות בולעת שרה בעיניה ושומרת בלבה, את המגע ואת הריח ואת המית הלב המפכפכת כמים הזורמים תחת רגליה, את כל אלה שומרת שרה לא במגירות אלא בגופה שהזיכרונות טבועים בו כמו אותיות בספר. שרה קוראת בגופה את חייה וזיכרונותיה ורק בה הם טבועים, ומאחר שלא שועתקו מעולם, אנשים אחרים אינם יכולים לקחת חלק בהם, אלא שרה לבדה.

ובכל זאת אוהבת שרה את הבבואות שאינן משועתקות כדי להישמר בעינן אלא נוצרות ונעלמות כהרף עין, כמו הדמות הנוצרת במראה שעל הקיר או בראי המים, הבבואות הרוטטות, הנעות והנעלמות, שמשום שהן רוטטות ונעות ונעלמות, משום שהן מגיחות לרגע קט וחולפות, נדמה לשרה שיש בהן יותר חיים מאשר בשיעתוקים שמשעתקים את החיים כדי לשמר ולהנציח אותם, כמו התעודות והסרטים והתצלומים שנשארים בעינם, לבד מכך שהחומר שבו הם נטבעים הולך ומתפורר ככל החומרים שטבעם להתפורר ולהיות נפסדים ומתכלים עד לכיליונם המוחלט שבא לאטו או בחטף, כמו הארכיון של קולוניה אגריפינה שנשפט ברגע במים ולא נותר ממנו זכר, למרות שהיו משוקעות בו אלף שנים של תיעוד ושיעתוק. אבל הבבואות הרוטטות במראה שעל הקיר ובראי המים הן נעות כמו היצור החי שהן משקפות וכמוהו הן צצות ונעלמות לרגעים או לתמיד, שכך טבעם של יצורים חיים שהם נעלמים לרגעים ואז נעלמים לתמיד, והיעלמותם היא נצחית ולא חייהם, כי המות הוא הנצח ולא החיים, ואף הזיכרון שזוכים לו המתים שזוכים לזיכרון איננו אלא בבואה של חייהם בשעה שהיו חיים, ואם יש כוח חיים בבבואת הזיכרון אף היא נעה ורוטטת, מופיעה ונעלמת לרגעים עד שהיא נעלמת לנצח, כי הזיכרון החי והמת הוא בבואתם של החיים והמתים.

וגם האנשים הם מראות שמשקפות זו את זו, ואיש משתקף בפני רעהו, ובבואות האנשים נטבעות בפני רעיהם, וככל שהם מרבים לנוע בקרב האנשים כך הם משתקפים יותר ויותר בפני האנשים וכך נטבעות בבואותיהם יותר ויותר בפני האנשים ומשתמרות בפניהם, אבל שרה שאינה מרבה לנוע בקרב האנשים אלא מסתגרת לנפשה ממעטת להשתקף בפני האנשים ובבואתה ממעטת להיטבע בהם, ורק המראות והמים שהיא אוהבת להתבונן בהם יודעים את שרה ונוצרים את בבואתה.

*

בעיניים נדהמות צופה שרה איך במקום העצים שעקר השכן בחצר הוא פורש דשא מפלסטיק, ומקים לידו גינת עציצים מפלסטיק. שרה איננה יודעת אם לבכות או לצחוק. את העצים האמיתיים עקר השכן למרות שהתחננה שלא יעשה כן, ועכשיו שם במקומם צמחיה מפלסטיק. האם השיעתוק הטכני הגיע גם אל הטבע? האם לצד נוף האלפים הנלכד על לוח כסף, וצלילי כינורות הנלכדים בקרני אור, נלכדים כעת גם הצמחים בגופי הפלסטיק? האם זהו שיעתוק טכני, או אולי רק שיעתוק ידני, שאיננו עצמאי מהמקור? בלילה קרעה שרה בחשאי עלה פלסטיק אחד מעץ הפלסטיק, ולבה נשבר על העצים שנכרתו ועלוותם הירוקה כהה שכיסתה על החצר ורישרשה ברוח. כעת היתה זו חצר מפלסטיק, ושרה חשבה כמה יפה יהיה לכרות את ראש השכן ולהחליפו בראש מפלסטיק, או להחליף את השכן כולו בגמד שלם מפלסטיק, שגם יתאים לגינה וגם לא יחמיץ אף לא אחת מאיכויותיו של המקור.

בערב ראש השנה קנתה שרה חצאית שקיוותה שהיא עשויה מכותנה, אבל לא היתה בטוחה בכך, ונעלי סירה שחורות כמו שרצתה שהיו כנראה עשויות מפלסטיק כי היו זולות במיוחד ומיובאות מסין. שרה היתה רוצה לנעול תמיד נעלי עור וללבוש בגדי כותנה או פשתן, כותנה או פשתן לבנים או שחורים ורקומים ביד, אבל ידה אינה משגת אלא לקנות בגדים ונעליים שאינם אלא שיעתוק. בעצם הייצור ההמוני אינו אלא מעשה שיעתוק, ועידן הפלסטיק שלנו הוא שיאו של עידן השיעתוק, כבר איננו מכירים חומרים שנועדו ליצירה אלא חומרי שיעתוק בלבד, והאנשים החשובים בזמננו הם אלו שמשועתקים תכופות, ומשום מה נדמה שאותם אלה שמשועתקים ללא הרף הינם שיעתוק מלכתחילה ולא מקור, שהרי השיעתוק נוח בהרבה לשיעתוק נוסף מן המקור, גם אם תוצאתו פוחתת והולכת. ממילא עידן השיעתוק הוא עידן הערך הפוחת והולך, החומר הפוחת והולך, האמת הפוחתת והולכת. עידן השיעתוק הוא עידן הפחיתות והנפסדות, עידן השיעתוק הוא עידן התחליף הזול.

ובכל זאת אם אין ידה של שרה משגת לקנות עץ אלון, היא קונה עץ במבוק, ואם אין ידה משגת ארנק של עור, היא מחפשת ארנק משאריות של עור, שיהיה בדברים משהו מניחוחו של האמיתי. אבל נעליים יקרות אין ידה של שרה משגת כלל לקנות, והיא שמחה איפוא בנעלי הפלסטיק שלה, והולכת בהן כאילו ירד ממנה משא השנים וחזרה להיות צעירה. נעליים חדשות, ואפילו הן מפלסטיק, יכולות לחולל קסם, להפוך רגליים זקנות וחולות לרגליים קלות, כך לפחות רוצה שרה להאמין, ומאחר שהיא משתדלת להאמין, רגליה נושאות אותה בקלות. אולי מהותו של השיעתוק היא בחלום שהוא מעורר, כי לשכפל את הדברים כהוויתם אין שום אפשרות בעצם, וכוחו של השיעתוק איננו אלא כוחה של האשליה: כאילו שמעת נגינת כינור או פסנתר, וכינור ופסנתר אַיִּן.

ומאחר שעידן השיעתוק הוא עידן האשליה, צבעו הוא ורוד כצבע האשליה, והילדות הקטנות נועלות נעלי פלסטיק ורודות ולובשות בגדים ורודים מבריקים ויש להן ילקוטים ורודים וקלמרים ורודים ופרחי פלסטיק ורודים בשערן, וכששרה מטיילת עם הכלבים בבוקר ליד בתי הספר היא רואה בשערי בתי הספר שיירות ורודות של ילדות קטנות, וגם האמהות שמביאות אותן ורודות כמו בנותיהן, כמו עננים ורודים של צמר גפן מתוק, הכל ורוד. ורק שרה עוברת שם בבגדים השחורים שלה כמו שריד מעידן אחר וממולה הולכים הנזירים בגלימות השחורות שלהן שגם הן כמובן שריד מעידן אחר ושרה יודעת שאף היא מן העידן ההוא, השחור, שנסוג אחורה מפני עידן הפלסטיק הורוד, ואין לו תכלית אלא להסתגר לו במנזרים ולקוות שיניחו לו להתקיים במנותק מן העולם שכבר איננו שייך אליו ואיננו יכול להשתייך.

הנובלה בשלמותה ראה "בראי המים"