רציתי לפרסם היום משהו אחר אבל אני לא מסוגלת כי אתמול הכלבה שלי מתה. כבר זמן מה הבנתי שהסוף קרוב, למרות שלא ידעתי שיש לה סרטן בריאות. רק אתמול כשהבאנו אותה לבית החולים בבית דגן והיא כבר התקשתה לנשום, עשו לה צילום רנטגן ואמרו לנו שהריאות שלה מלאות וזה נראה כמו סרטן ואי אפשר כבר להציל אותה. בחודשים האחרונים היא כבר לא יכלה לרדת במדרגות ובכלל מאד נחלשה אבל חשבתי שזה בגלל שהיא מאד זקנה. לפני חודש מלאו לה שש עשרה שנים, שזה גיל מאד מבוגר לכלב, והבנתי כבר שצריך להתכונן לפרידה, אבל רציתי לדחות את זה כמה שאפשר. בשבועות האחרונים היא התחילה לאכול פחות ופחות עד שהפסיקה לגמרי לאכול, ולקחנו אותה לרופא ונתנו לה תרופות ויומיים היא חזרה לאכול קצת ושוב הפסיקה לאכול. וקאיה תמיד אהבה מאד מאד לאכול, וכשהיא הפסיקה לאכול הבנתי שהמצב מאד מאד רע. ניסיתי כל הזמן לשדל אותה לאכול אבל היא הפנתה את הפה הצדה כמו בן-אדם שמסמן לא עם הראש, ואתמול היא גם סירבה לשתות, וכבר הבנתי שאם לא נביא אותה לבית החולים היא תמות בכל מקרה מהתיבשות, וחשבתי גם כל הימים האלה אולי לתת לה למות בבית שהיא חיה בו כל שש עשרה שנותיה והוא היה הממלכה שלה ושבו היא מרגישה הכי בטוחה ומוגנת, אבל גם לא רציתי שהיא תמות ביסורים קשים, אז הבנתי שמוכרחים לקחת אותה לבית החולים לחיות, למרות שבלבי ידעתי שנחזור משם בלי כלבה, ולכן רציתי לדחות את זה ככל האפשר, וגם הרופא כשהוא בא להגיד לנו שכבר אי אפשר להציל אותה הוא הסתכל בפניי ואמר לי: את לא מופתעת ממה שאני אומר לך, ואמרתי לו שכבר הבנתי בימים האחרונים שזה המצב גם מבלי לדעת מה בדיוק יש לה, וכאילו הרגשתי שקאיה אומרת לי שדי, שהסוף הגיע וצריך כבר להגיד שלום ולוותר, ולכן סירבה להכניס לפה אפילו פירור, למרות שניסיתי לתת לה את הדברים שהיא הכי אהבה. אני לא יודעת מה בן-אדם יכול באמת להבין מרגשות של כלב, אבל כשהרמתי אותה מהמכונית לבית-החולים היא הניחה את הראש על כתפי, כמו ילד חולה שמניח את ראשו על כתף אמו, ואני עוד חשה את מגע הראש שלה על כתפי, וכשהנחתי אותה על רצפת בית החולים היא כבר נראתה גמורה והזדעזעתי לראות אותה, כי כל עוד היינו בבית היא עדיין היתה היא עצמה, ומדי פעם עלתה על המזרון הסגול ששרון קנתה לה שכל כך אהבה לשכב עליו ונראתה שלוה, אבל בבית החולים היא התקשתה כבר לנשום ואפילו הרופא נבהל כשהוא ראה אותה ואמר שקודם כל צריכים להנשים אותה, אבל די מהר הוא יצא ואמר שכבר אין סיכוי להציל אותה. נתנו לנו כמה זמן להיפרד ממנה, היא כבר היתה מטושטשת מכל הואליום שנתנו לה, והרופא והרופאה שהיו שם אמרו לנו שהיא לא תסבול. הרופאים תמיד אומרים את זה לאנשים כדי לנחם אותם, אבל אני בלבי תמיד תוהה אם זה באמת נכון. אמרתי להם שחשבתי אולי לתת לה למות בבית במקום שלה, והם אמרו לי לא, החזקת אותה כמה שהיית יכולה, ובאמת בבית לא הייתי יכולה להנשים אותה או לתת לה ואליום שלא תסבול. אני בעצמי תמיד חושבת שהייתי רוצה למות בבית ולא בבית חולים, למרות שבבית חולים יכולים לעזור לך לסבול פחות, אבל אני באמת לא יודעת. במצבים כאלה מנסים לעשות את הטוב ביותר, אבל מהו הטוב ביותר זו רק השערה. אמרתי לקאיה שהיא כלבה חמודה וטובה וקיויתי שהיא עוד שומעת אותי ומבינה, כי היא הבינה די הרבה מלים, והיא ידעה שאומרים לה כלבה חמודה מתוך אהבה. אחר כך חזרנו הביתה ושרון שאלה אותי מה לעשות עם המגבת שפרשתי על המושב מתחת לקאיה, מגבת ים כחולה רכה וגדולה עם פרחים ירוקים. זו היתה אותה המגבת הכחולה עם הפרחים הירוקים שפרשתי גם מתחת לכלב כשלקחנו אותו לבית-החולים כשהוא כבר בלי הכרה, וגם אז חזרנו עם המגבת ריקה. אמרתי לשרון שאני אקח את המגבת ואכבס אותה ובאמת הבוקר כיבסתי אותה יחד עם המגבת הורודה עם פרסומת למזון כלבים שקיבלנו פעם במתנה, וגם זרקתי לפח כל מיני בקבוקונים עם טיפות עיניים לקאיה שבשנה האחרונה לגמרי התעוורה, וגם בקבוקונים ריקים של שמפו לכלבים, כי את הבקבוק שעוד מלא אולי אני אתן לשכנים שיש להם כלב. אבל את הצלחות עם מעט האוכל שהיא לא אכלה והמים שהיא כבר לא שתתה עוד לא היה לי כוח לנקות ולארוז, גם את המזרון הסגול שלה השארתי בינתיים על הרצפה, וחשבתי איך היא אהבה שהחזרתי לה אותו אחרי הכביסה, והיתה עולה עליו ומסתובבת עליו כמה סיבובים כדי לשטח אותו ברגליה, ואז נשכבת כשראשה בין רגליה הקדמיות וישנה כמו ילדה קטנה. הכי קשה לי עכשיו לכבס את המזרון הסגול של קאיה. אולי אני אעשה את זה מחר, ואז כבר לא אראה את הדברים של קאיה בחדר הכניסה ולא אשכח כל הזמן שהיא מתה, או אולי כן, אולי המוח מסרב בתוקף להשלים עם מות, ומתעקש לחשוב שהמתים עוד כאן איתנו לנצח, והיעדרם איננו אלא אשליה.
