דבש

במזמור תהלים פ"א מופיעים יחדיו ראש השנה ודבש, האחד בתחילתו והשני בסופו:

א  לַמְנַצֵּחַ עַל-הַגִּתִּית לְאָסָף.
ב  הַרְנִינוּ, לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ;    הָרִיעוּ, לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב.
ג  שְׂאוּ-זִמְרָה, וּתְנוּ-תֹף;    כִּנּוֹר נָעִים עִם-נָבֶל.
ד  תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר;    בַּכֵּסֶה, לְיוֹם חַגֵּנוּ.
ה  כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא;    מִשְׁפָּט, לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב.
ו  עֵדוּת, בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ--    בְּצֵאתוֹ, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם;
שְׂפַת לֹא-יָדַעְתִּי    אֶשְׁמָע.
ז  הֲסִירוֹתִי מִסֵּבֶל שִׁכְמוֹ;    כַּפָּיו, מִדּוּד תַּעֲבֹרְנָה.
ח  בַּצָּרָה קָרָאתָ,    וָאֲחַלְּצֶךָּ:
אֶעֶנְךָ, בְּסֵתֶר רַעַם;    אֶבְחָנְךָ עַל-מֵי מְרִיבָה סֶלָה.
ט  שְׁמַע עַמִּי, וְאָעִידָה בָּךְ;    יִשְׂרָאֵל, אִם-תִּשְׁמַע-לִי.
י  לֹא-יִהְיֶה בְךָ, אֵל זָר;    וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה, לְאֵל נֵכָר.
יא  אָנֹכִי, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ    הַמַּעַלְךָ, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם;
הַרְחֶב-פִּיךָ,    וַאֲמַלְאֵהוּ.
יב  וְלֹא-שָׁמַע עַמִּי לְקוֹלִי;    וְיִשְׂרָאֵל, לֹא-אָבָה לִי.
יג  וָאֲשַׁלְּחֵהוּ, בִּשְׁרִירוּת לִבָּם;    יֵלְכוּ, בְּמוֹעֲצוֹתֵיהֶם.
יד  לוּ--עַמִּי, שֹׁמֵעַ לִי;    יִשְׂרָאֵל, בִּדְרָכַי יְהַלֵּכוּ.
טו  כִּמְעַט, אוֹיְבֵיהֶם אַכְנִיעַ;    וְעַל צָרֵיהֶם, אָשִׁיב יָדִי.
טז  מְשַׂנְאֵי יְהוָה, יְכַחֲשׁוּ-לוֹ;    וִיהִי עִתָּם לְעוֹלָם.
יז  וַיַּאֲכִילֵהוּ, מֵחֵלֶב חִטָּה;    וּמִצּוּר, דְּבַשׁ אַשְׂבִּיעֶךָ.

תקעו בחודש שופר, בַּכֵּסֶה ליום חגנו, אומר פסוק ד, ובפסוק ב נאמר "הריעו לאלוהי יעקב", כנאמר בויקרא, כ"ג, פסוק כ"ד:

בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן,

זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ.

 

וגם בספר במדבר, כ"ט, פסוק א:

וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ, יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם.

והריעו בפסוק ב מקביל להַרְנִינוּ, מלשון רינה ושירה, ול"שאו זמרה". כיום אנו מזהים את התרועה עם התקיעה בשופר, אבל מן ההקבלות במזמור תהלים פ"א אפשר לשער שיום התרועה הוא יום שירה והודיה, ואולי בעבר היה כזה. משמעות התרועה בלשוננו כיום מבוססת על תיאור החרבת יריחו בספר יהושע פרק ה, פסוקים ה-ו:

וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים, לִפְנֵי הָאָרוֹן, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, תָּסֹבּוּ אֶת-הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים; וְהַכֹּהֲנִים, יִתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל, בשמעכם (כְּשָׁמְעֲכֶם) אֶת-קוֹל הַשּׁוֹפָר, יָרִיעוּ כָל-הָעָם, תְּרוּעָה גְדוֹלָה; וְנָפְלָה חוֹמַת הָעִיר תַּחְתֶּיהָ...

ומכאן ברור שבין אם משמעות התרועה היא הרמת קול כפי שאנו מבינים היום ובין אם משמעותה שירה, בכל מקרה התרועה היא קולם של האנשים, ולא קול השופר. וכך עולה גם מן ההמשך בפסוק י:

וְאֶת-הָעָם צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר, לֹא תָרִיעוּ וְלֹא-תַשְׁמִיעוּ אֶת-קוֹלְכֶם, וְלֹא-יֵצֵא מִפִּיכֶם, דָּבָר:  עַד יוֹם אָמְרִי אֲלֵיכֶם, הָרִיעוּ--וַהֲרִיעֹתֶם.

שימוש הלשון המקובל עלינו "תרועת שופר" כאילו היתה התרועה קולו של השופר מקורה איפוא בטעות, בבלבול בין תקיעת השופר לתרועת העם.

ועוד יש להעיר על בַּכֵּסֶה שמקביל ל"באחד בחודש" הנזכר בתורה, ומקור המלה כמובן בהיות הירח מכוסה, בלתי נראה.

למרות הקשר החביב בפרק ז בין איזכור ראש השנה לאיזכור הדבש, בפסוקו האחרון, פסוק י"ז: וַיַּאֲכִילֵהוּ מֵחֵלֶב חִטָּה; וּמִצּוּר דְּבַשׁ אַשְׂבִּיעֶךָ 

נראה הפסוק האחרון תלוש מעט, כאילו נדבק לפרק בטעות. הוא כלל איננו מתחבר לפסוק הקודם לו.

נדמה לי שאכן חלה איזו טעות מעתיק שנשתרשה בפסוק הזה, כי הוא נראה הרבה יותר שייך לפסוק י"א. הנה אני מצרפת את שניהם, פסוקים י"א וי"ז יחדיו:

  אָנֹכִי, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הַמַּעַלְךָ, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; הַרְחֶב-פִּיךָ, וַאֲמַלְאֵהוּ. וַיַּאֲכִילֵהוּ, מֵחֵלֶב חִטָּה; וּמִצּוּר, דְּבַשׁ אַשְׂבִּיעֶךָ.

נדמה לי שכך הפרק הגיוני יותר, וגם הדבש מתקרב כך יותר לעצם העניין, לנושא הפרק, נאמנות העם לה' והימנעות מעבודה זרה, תזכהו בהגנתו ובטיפולו המסור של ה', שמופיע כאן לא כבורא עולם אלא באסוציאציה לעשרת הדיברות:

"אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים".

ועניין זה מזכיר לי את דברי מרטין בובר מפי "היהודי" ב"גוג ומגוג" (הוצאת עם עובד, תשכ"ח, עמ' 93) החביבים עלי מאד, בפרק עשרים שכותרתו "אישור":

"הרי תמיד היו שואלים", אמר ר' בונם, מפני מה מתחילים עשרת הדיברות כך ולא במלים: "אנכי ה' אלהיך אשר בראתי שמים וארץ".

"אילו היה כתוב כך", השיב "היהודי", היה האדם אומר: אמנם אדיר הוא אלהים, אבל הוא לא יתעסק בי ואין אני יכול לגשת אליו בענייני הפעוטים. לפיכך קורא אליו השם יתברך: "אני הוא אשר הוצאתיך מן הבוץ, בוא אלי בכל זמן והבא לפני את כל דאגותיך".

פרק פ"א בתהלים קרוב מאד בתוכנו ואפילו במטבעות הלשון שלו לשירת האזינו, ספר דברים פרק ל"ב:

כִּי חֵלֶק יְהוָה, עַמּוֹ:  יַעֲקֹב, חֶבֶל נַחֲלָתוֹ.  י יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר,  וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן; 
יְסֹבְבֶנְהוּ, יְבוֹנְנֵהוּ  יִצְּרֶנְהוּ, כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ.  יא כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל-גּוֹזָלָיו יְרַחֵף;  יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל-אֶבְרָתוֹ. יב יְהוָה, בָּדָד יַנְחֶנּוּ;  וְאֵין עִמּוֹ, אֵל נֵכָר.  יג יַרְכִּבֵהוּ עַל-במותי (בָּמֳתֵי) אָרֶץ, וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי;  וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע,  וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר. יד חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן,  עִם-חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים  בְּנֵי-בָשָׁן וְעַתּוּדִים,  עִם-חֵלֶב, כִּלְיוֹת חִטָּה; וְדַם-עֵנָב, תִּשְׁתֶּה-חָמֶר.    טו וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט...

אם בתהלים פ"א, פסוק י, נאמר:

י  לֹא-יִהְיֶה בְךָ, אֵל זָר;    וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה, לְאֵל נֵכָר.

הרי בשירת האזינו נאמר:

יב יְהוָה, בָּדָד יַנְחֶנּוּ;  וְאֵין עִמּוֹ, אֵל נֵכָר. 

ואם יימנע העם מעבודה זרה וישמור נאמנות לאלוהיו הרי האל:

יג יַרְכִּבֵהוּ עַל-במותי (בָּמֳתֵי) אָרֶץ, וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי;  וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע,  וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר. יד חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן,  עִם-חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים  בְּנֵי-בָשָׁן וְעַתּוּדִים,  עִם-חֵלֶב, כִּלְיוֹת חִטָּה; וְדַם-עֵנָב, תִּשְׁתֶּה-חָמֶר.

וחיבור זה בשירת האזינו בין ההימנעות מעבודה זרה לאותו טיפול שיעניק האל לעמו בתמורה: "יניקהו דבש מסלע... עם חלב, כליות חטה" אכן מחזק את דעתי שפסוק י"ז בתהלים פ"א הוא בעצם המשכו של פסוק י"א, ואולי היה המשך ארוך יותר שמקביל לגמרי לפסוק בשירת האזינו, אבל הוא נשמט בטעות ההעתקה שהוציאה את הפסוק ממקומו הנכון וחיברה אותו שלא כהלכה, והוא שכרה של ההימנעות מעבודה זרה.

פסוק י"ד בשירת האזינו מאפשר לנו גם להבין את הביטוי המוזר "חֵלֶב חטה", שהרי החטה אין בה שומן, ובשירת האזינו אנו רואים שימוש מטפורי ב"חלב, כליות חטה" ללחם, כמו גם ב"דם ענב" ליין, באופן שמזכיר את הפולחן הנוצרי של בשרו ודמו של ישו שאולי שואב מפולחן יהודי קדום כלשהו, כפי שאפשר להסיק מן הפסוקים בשירת האזינו, שבהם נדמה הלחם לבשר והיין לדם.

ומכיוון שהזכרתי את שירת האזינו, אני רוצה להביא אמרה אחת שחביבה עלי מתוך מדרש רבה שלה:

האזינו השמיים והארץ: אדוננו רבנו יהושע דסיכנין: מכאן אתה למד שיש לשמיים פֶּה ולב ואוזן. פֶּה מנין? דכתיב "השמיים מספרים כבוד אל", ולב מנין? דכתיב "וההר בוער באש עד לב השמיים" ואוזן מגלן דכתיב "האזינו" [האזינו השמיים ואדברה].

דברים אלה של רבי יהושע מתקשרים יפה לדברי "היהודי" ב"גוג ומגוג".

שתזכו איפוא לשנה טובה ומאושרת ולעולם אל תהססו להטריד את הקדוש ברוך הוא בענייניכם הפעוטים, כי לשמיים יש פה ולב ואוזן והנה הם מאזינים.