פרנץ קפקא / גברת קטנה

הסיפור "גברת קטנה" התפרסם לראשונה ב:

Prager Tagblatt, 20 באפריל 1924, ולאחר מכן בקובץ "אמן רעב", אוגוסט 1924, בהוצאת Die Schmiede, ברלין, כחודשיים לאחר מותו של פרנץ קפקא, שהספיק להגיה את הספר בימיו האחרונים. בניגוד לשלושת הסיפורים האחרים בקובץ, "צער ראשון", "אמן רעב", ו"יוזפינה הזמרת או עם העכברים", סיפור זה איננו עוסק בדמותו של אמן, אלא בחוויית הניראות, שקפקא תמיד התקשה בה, ושבסיפור זה מקבלת אופי אובססיבי. לכאורה מתאר הסיפור אשה מסוימת, אך בעצם הוא מתאר את החוויה האמביוולנטית של המספר כמי שחשוף למבטה של אשה שאיננו יכול להימנע ממנו ואיננו יכול לשאת אותו. למרות שאיננו יודעים בסיפור זה דבר על זהותו של המספר, דו-קוטביות זו, של אי היכולת להיות נראה ואי היכולת לחדול מהיות נראה, מאפיינת את כל דמויות האמנים המבצעים בשלושת הסיפורים האחרים בקובץ, והיא משקפת את דו-הקוטביות של אי היכולת שלא לעסוק באמנות ואי היכולת כן לעסוק בה, ששתיהן סופן מות – העיסוק באמנות כמו ההימנעות ממנה שניהם מובילים אל המות, ומבחינה זו זוהי דו-קוטביות גורלית, שמעצבת וגוזרת את גורלו של האמן.  

בסיפור זה באה לידי ביטוי בחריפות מיוחדת אימת הנשים של קפקא, ותחושתו המתמדת שהמבט הנשי שופט אותו כל העת ומאיים להכחידו. בהקשר זה ראו את רשימתי "האיום הנשי אצל קפקא וסמליו הפרוידיאנים". 

פרנץ קפקא / גברת קטנה

זוהי גברת קטנה: אמנם דקת גיזרה מטבעה, אך בכל זאת עוטה מחוך: אני תמיד רואה אותה באותה שמלה, היא מאריג צהוב-אפור, כביכול בצבע עץ, ומצוידת בגדילים או עיטורים דמויי כפתורים באותו הצבע: היא תמיד ללא כובע, שערה הבלונדיני העמום חלק ולא בלתי מסודר, אבל מאד רפוי. למרות שהיא עוטה מחוך, היא בכל זאת קלת תנועה, היא בוודאי מפריזה בקלות תנועה זו: ברצון היא מחזיקה את ידיה על המתניים ובתנופה מטה את פלג גופה העליון במהירות מפתיעה הצידה. את הרושם שידה עושה עליי, אני יכול לשחזר רק כשאני אומר, שטרם ראיתי יד, שהאצבעות הנבדלות נפרדות בה זו מזו בחדות כזו, כמו בידה, ועם זאת אין בידה בשום אופן שום ייחוד אנטומי, זו יד נורמלית לחלוטין.

ובכן גברת קטנה זו מאד איננה שבעת רצון ממני, תמיד היא מוצאת בי פסול כלשהו, תמיד אני גורם לה עוול, אני מכעיס אותה על כל צעד ושעל: לו חילקו את החיים לחלקיקים הקטנטנים ביותר, וכל חלקיק היה נשפט בנפרד, היה בוודאי כל חלקיק של חיי מטרד עבורה. תכופות הרהרתי בכך, מדוע באמת אני כה מכעיס אותה: הייתכן שהכל בי נוגד את חוש היופי שלה, את חוש הצדק שלה, את הרגליה, את מסורותיה, את תקוותיה, ישנם טבעים מנוגדים זה לזה כגון אלה, אבל מדוע היא כל כך סובלת מכך? אין שום יחסים בינינו, שיכלו לכפות עליה לסבול ממני. היא היתה רק צריכה להחליט, לראות בי זר גמור, שכזה בעצם הנני ואינני יכול לצאת כנגד החלטה שכזו, אלא הייתי מאד מברך עליה, היא רק היתה צריכה להחליט לשכוח את קיומי, שאכן מעולם לא כפיתי עליה ולא הייתי כופה עליה – וברור שכל הסבל היה חולף. אני לגמרי מתעלם כאן מעצמי, שהתנהגותה כמובן מטרידה גם אותי, אני מתעלם מכך כי אני מכיר בהחלט בכך, שכל הטירדה הזו הינה כאין וכאפס בהשוואה לסבל שלה. כאשר אני אמנם מודע בהחלט לכך, שאין זה סבל אוהב: אין זה חשוב לה כלל, באמת לשפר אותי: מה גם שכל פסול שהיא מוצאת בי, איננו מאותו סוג שיכול להפריע את התקדמותי. אבל היא גם איננה עוסקת בהתקדמותי, היא אינה עוסקת בדבר לבד מעניינה האישי, כלומר לנקום על העינוי, שאני גורם לה, ולמנוע את העינוי, שאני מאיים לגרום לה בעתיד. כבר ניסיתי פעם לרמוז לה, כיצד ניתן לשים קץ בצורה הטובה ביותר לרוגז נמשך זה, אבל דוקא על ידי כך גרמתי לה להתרגשות כזו, שלא אחזור יותר על הניסיון.

מוטלת כאן, אם רוצים, גם עליי אחריות מסוימת. כי זרה ככל שהגברת הקטנה הינה עבורי, וככל שהיחסים היחידים שקיימים בינינו, הינם הכעס, שאני גורם לה, או ליתר דיוק הכעס שנגרם לה בעטיי, לא צריך הייתי להיות שוה נפש לכך, כיצד היא סובלת בבירור גם גופנית עקב הכעס הזה. פה ושם, ועוד יותר בזמן האחרון, מגיעות אליי חדשות, שהיא שוב חיוורת בבוקר, שנתה נודדת, סובלת מכאבי ראש וכמעט איננה מסוגלת לעבוד: בכך היא מדאיגה את קרוביה, הם מתייעצים פה ושם בנוגע לסיבות למצבה, אך עד כה לא מצאו אותן. אני לבדי יודע אותן, זה הכעס הישן והמתחדש תמיד. כמובן שאין לי חלק בדאגת קרוביה: היא חזקה וקשת עורף. מי שיכול לכעוס ככה, יכול כנראה גם להתגבר על תוצאות הכעס, אני אפילו חושד, שהיא – לפחות חלקית – רק מעמידה פני סובלת, כדי להפנות באופן כזה את חשד העולם כלפיי. לומר גלויות כיצד אני מענה אותה בעצם קיומי, היא מדי גאה: לפנות בגיני לאחרים, היא תראה אפילו כפגיעה בערכה. רק בחוסר רצון, בחוסר רצון בלתי פוסק שדוחק בה לַנֶּצַּח היא מתעסקת בי: לדון בציבור בעניין מזוהם זה יהא יותר מדי לבושתה. אבל זה גם יותר מדי לגמרי לשתוק על דבר, שמעיק עליה ללא הרף. וכך היא מנסה בעורמת הנשים שלה דרך ביניים: בשתיקה, רק באמצעות הסימנים החיצוניים לסבל פנימי, היא רוצה להביא את העניין לשיפוטו של הציבור. אולי היא אפילו מקוה, שאם הציבור יכוון פעם את מבטו המלא כלפיי, יתעורר כלפיי כעס ציבורי כללי ויביא באמצעי הכוח הגדולים שלו הרבה יותר חזק ומהר לסופי הגמור מכפי שכעסה הפרטי, החלש יותר יחסית, מסוגל. אז היא תסתובב, תנשום לרווחה ותפנה לי את גבה. כעת, אם אלה אכן תקוותיה, הרי הן נכזבות. הציבור לא יטול את תפקידה: הציבור לעולם לא ימצא בי כה הרבה פסול עד אין קץ, גם אם יניחני תחת זכוכית המגדלת החזקה ביותר שלו. אינני אדם כה בלתי מועיל, כפי שהיא חושבת: אינני רוצה להלל את עצמי, ובפרט לא בהקשר זה, גם אם אמנם אינני מצטיין ביעילות מיוחדת, בוודאי גם אינני מתבלט בתור ההיפך מכך. רק עבורה, לעיניה הכמעט בוהקות בלובנן הנני כזה, היא לא תוכל לשכנע בכך שום אדם אחר. ובכן האם יכולני מבחינה זו להירגע כליל? לא, בכל זאת לא, כי כאשר אכן יכירו בכך, שאני בהתנהגותי באמת גורם לה להיות חולה, וכמה מפקחים, כמו גם נושאי החדשות החרוצים ביותר, יתנו את דעתם לרדת לעומק העניין, או להעמיד פנים שירדו לעומקו, ויבוא העולם ויציג בפניי את השאלה, מדוע איפוא הנני מענה את הגברת הקטנה בהיותי חסר תקנה והאם אני מתכוון להביא את מותה ומתי תהיה בי בינה וחמלה אנושית פשוטה לחדול מכך – אם העולם ישאלני כך, יהיה קשה לענות לו. האם יהא עליי להודות אז שאינני מאמין כל כך באותם סימני מחלה והאם עלי לעורר בכך את הרושם הבלתי נעים, שאני, כדי לחמוק מאשמה, מאשים אחרים, ודוקא באופן בלתי נאה שכזה? והאם אוכל בכלל לומר בגלוי, שאני, גם לו האמנתי במחלה אמיתית, אין בי ולו החמלה המועטה ביותר, כי הגברת לגמרי זרה לי, והיחסים שקיימים בינינו נוצרו רק על ידה וקיימים רק מצידה. אינני רוצה לומר שלא יאמינו לי, ליתר דיוק לא יאמינו ולא לא יאמינו לי: בכלל לא יגיעו כל כך רחוק, שיהיה אפשר לדבר בכך. רק ירשמו את התשובה שנתתי בעניין לגברת חלשה, חולה, וזה לא יהיה לטובתי. כאן, כמו בכל תשובה אחרת, תעמוד לי בעקשנות למכשול אי יכולתו של העולם שלא להעלות במקרה כגון זה חשד ליחסי אהבה, למרות שגלוי וברור בבהירות קיצונית, שיחסים כאלה אינם קיימים, ושלו היו קיימים, סביר יותר שהיו באים מצדי, כי אני לפחות הייתי מסוגל באמת להעריץ את הגברת הקטנה על עוצמת שיפוטה ועל מסקנותיה הבלתי נלאות, לולא הייתי נענש בהתמדה ממעלותיה. אבל אצלה אין כל סימן ליחס ידידותי כלפיי: בזאת היא כנה ואמיתית: על כך אני סומך את תקוותי האחרונה: אפילו פעם אחת, כאשר הדבר התאים לתכנית המלחמה שלה, לגרום שיאמינו ביחסים שכאלה כלפיי, היא לא שכחה את עצמה עד כדי כך, לעשות משהו מעין זה. אבל הציבור האטום לגמרי בכיוון זה יישאר בדעתו ותמיד יכריע נגדי.                 

כך נותר לי רק להשתנות בעוד מועד, בטרם יתערב העולם, במידה כזו, שאמנם לא אסלק את כעסה של הגברת הקטנה, דבר שאינו עולה על הדעת, אבל בכל זאת אפחית אותו מעט. ואכן שאלתי את עצמי לעתים קרובות, האם אמנם מצבי הנוכחי כה משביע את רצוני, שכלל אינני רוצה לשנותו, והאם לא היה בגדר האפשר, לתכנן אצלי שינויים מסוימים, גם אם לא אעשה אותם, משום שהנני משוכנע בנחיצותם, אלא רק כדי לרכך את הגברת. וניסיתי זאת ביושר, לא בלי מאמץ והקפדה, זה אפילו התאים לי, זה כמעט גרם לי עונג, שינויים בודדים התחוללו, היו די ניכרים לעין, לא הייתי צריך לגרום לגברת לשים לב אליהם, היא שמה לב לכל דבר כגון זה לפניי, היא מבחינה כבר במבע של כוונה בהוויתי, אבל הצלחה לא זומנה לי. כיצד יכלה להתאפשר הצלחה? חוסר שביעות רצונה ממני, כפי שאני כבר מבין כעת, הינו עקרוני, דבר אינו יכול לסלקו, אפילו לא סילוקי שלי עצמי: התקפות הזעם שלה למשמע ידיעה על התאבדותי יכלו להיות נטולות מעצורים. כעת אינני יכול לתאר לעצמי שהיא, גברת חריפת שכל זו, איננה מבינה זאת בדיוק כמוני, הן את חוסר התוחלת שבמאמציה כמו גם את תום לבי, את אי יכולתי, למרות רצוני הטוב, להיענות לדרישותיה. היא בוודאי מבינה זאת, אבל כבעלת טבע לוחם היא שוכחת זאת בלהט הקרב, ואת האופן האומלל שבו אני, שאבל אינני יכול לבחור אחרת, כי ככה זה אצלי, רוצה ללחוש אזהרה חרישית למישהו, שיצא מהכלים. כמובן שבאופן שכזה לעולם לא נגיע להסכמה. שוב ושוב אצא לי מן הבית באושר של שעות הבוקר הראשונות ואראה את הפרצוף הזה העגום בגללי, את השפתיים המופשלות ברוגז, את המבט הבוחן שעוד לפני הבחינה יודע את התוצאה, שחולף על פניי ואיננו יכול להיעלם במהירות רבה יותר, את החיוכים המרים הקודחים בלחיים הילדותיות, את המבט התובעני כלפיי שמיים, את הנחת הידיים על המתניים, כדי להתחזק, ואז את החיוורון והרעד מחמת הכעס.

לאחרונה, בעצם לראשונה, כפי שהודיתי בפני עצמי בהשתאות בהזדמנות זו, רמזתי לחבר טוב כמה רמזים בעניין זה, רק דרך אגב, בקלילות, במלים ספורות, הפחתתי בחשיבות העניין כולו, קטן ככל שהינו עבורי ביסודו לכאורה, עוד פחות מן האמת. נפלא בעיניי שהחבר לא התעלם מכך, אלא אפילו מעצמו ייחס לעניין משמעות, לא רצה וגם התקשה להסיח את דעתו ממנו. נפלא בעיניי עוד יותר, שלמרות זאת, בנקודה מכרעת הוא המעיט בערך העניין, כי הוא יעץ לי ברצינות לנסוע לזמן מה. שום עצה לא יכלה להיות פחות מובנת מכך: אמנם הדברים פשוטים, כל אחד יכול לרדת לעומקם, אם הוא נותן את דעתו על כך, אך בכל זאת הם אינם כה פשוטים, שבאמצעות נסיעתי הכל, או אפילו רק החשוב ביותר, יבוא על מקומו בשלום. ההיפך מכך: עלי להישמר מפני הנסיעה: אם עליי בכלל לנהוג על פי תכנית כלשהי, הרי זה בכל מקרה לשמור את העניין בגבולותיו הצרים עד כה, שאינם כוללים את העולם שבחוץ, כלומר לשבת בשקט על מקומי, ולא לבצע שינויים גדולים ובולטים בעטיו של עניין זה, שלכך שייך גם, שלא לדבר עם איש על כך, אבל כל זה לא בגלל, שזהו כביכול איזה סוד נורא, אלא בגלל שזה עניין קטן, לגמרי אישי ובתור שכזה לפחות קל לשאתו, ובגלל שכזה הוא צריך להישאר. לצורך זה היו אמנם הערותיו של החבר לא בלתי מועילות, הן לא לימדוני דבר מה חדש, אלא חיזקוני בהשקפת היסוד שלי.

כפי שזה בכלל נראה בעיון מדוקדק יותר, השינויים, שנראה שנודעו במצב הדברים במרוצת הזמן, אינם שינויים בעניין עצמו, אלא רק התפתחות השקפתי עליו, מבחינה זו שהשקפתי הפכה בחלקה שלוה יותר, גברית יותר, קרובה יותר ללב העניין, ובחלקה אכן, גם תחת השפעתם הבלתי ניתנת לשליטה של זעזועים נמשכים, לקתה בעצבנות מסוימת.

שליו יותר לגבי העניין נהייתי במובן זה, שנדמה לי שאני מכיר בכך, שהכרעה, ככל שהיא נראית לפעמים כעומדת מאחורי הדלת, למרות זאת בהחלט לא תבוא עדיין. אדם נוטה בקלות, במיוחד בשנים האחרונות, להגזים מאד בהערכת הקצב, שבו נופלות הכרעות: אם פעם השופטת הקטנה שלי, שנחלשה עקב מבטי, שקעה הצדה בכורסה, ידה האחת אחזה במשענת הגב, ידה האחרת התירה את מחוכה, ודמעות זעם ויאוש זלגו על לחייה, חשבתי תמיד, שכעת ההכרעה עומדת ליפול ומיד אֶקָּרֵא לתת את הדין. אבל לא הכרעה ולא נתינת דין, נשים חשות ברע בקלות, העולם זמנו קצר מכדי לפקוח עין על כל המקרים. ומה בעצם קרה במשך כל השנים? לא יותר מכך שמקרים כאלה חזרו על עצמם, לעתים חזק יותר, לעתים חלש יותר, וכעת איפוא מספרם הכולל גדול יותר. והאנשים מסתובבים מסביב והיו מתערבים ברצון, לו מצאו הזדמנות לכך, אבל הם אינם מוצאים, עד כה הם מסתמכים רק על חוש הריח, וחוש הריח לבדו מספיק אמנם לספק לבעליו תעסוקה רבה, אבל ליותר מכך איננו מסוגל. אבל כך ביסודו של דבר זה היה תמיד, תמיד היו עומדי הפינות ושואפי האוויר חסרי-התועלת הללו, שהצדיקו את היותם בסביבה באיזה אופן ערמומי, עדיף בקרבת משפחה, תמיד הם פקחו עין, תמיד רטט אפם מרוב ריחרוח, אבל התוצאה מכל זה היא אך ורק שהם עדיין עומדים שם. כל ההבדל הינו בכך, שלאט לאט היכרתי אותם, למדתי להבחין בין פרצופיהם: קודם חשבתי שהם נאספים הנה אט אט מכל מקום, שממדי העניין גדלים ויכפו מעצמם הכרעה: היום אני חושב שאני יודע, שכל זה היה שם מימים ימימה ואין לו דבר וחצי דבר עם בוא ההכרעה. וההכרעה עצמה, מדוע אני מכנה אותה במלה כה גדולה? אם ביום מן הימים – וובוודאי לא מחר ולא מחרתיים וכנראה שלעולם לא – נגיע לידי כך, שהציבור יעסוק בעניין זה, אשר כפי שאני חוזר ואומר איננו מוסמך לעסוק בו, אמנם לא אצא ניזוק מן ההליך, אבל עם זאת יילקח בהחלט בחשבון, שאינני בלתי מוכר לציבור, שאני חי מאז ומתמיד לאורו המלא, נותן אמון וראוי לאמון, ושלפיכך גברת קטנה זו שנתגלתה בדיעבד כסובלת, שאולי דרך אגב מבחינה במישהו אחר מלבדי שזמן רב מוכר כטפיל ושלמען הציבור רמסה חרישית תחת מגפיה, גברת זו יכלה במקרה הגרוע ביותר להוסיף רק סלסול קטן מכוער לתעודה, שבה הכריז עליי הציבור מזמן כחבר ראוי להוקרה. זהו מצב העניינים כיום, שאיננו מסוגל להדאיגני במיוחד.

זה שבמשך השנים הפכתי יותר שליו, אין לו דבר עם משמעותו האמיתית של העניין: פשוט אי אפשר להתמיד בכך, להכעיס מישהו תמיד, אפילו כאשר מכירים בהחלט בהעדר יסוד לכעס: נהיים לא שקטים, מתחילים, כביכול רק גופנית, לארוב להכרעות, גם אם בחכמה לא מאד מאמינים בהגעתן. בחלקו מדובר רק בתופעת גיל: לצעירים הכל יפה. פרטים בלתי נאים אובדים במקור הכוח הבלתי אכזב של הנעורים: אם למישהו כאדם צעיר היה מבט אורב משהו, הוא לא נפגע מכך, בכלל לא שמו לב לכך, אפילו לא הוא עצמו, אבל מה שנשאר עם הגיל, הינן שאריות, כל אחת נחוצה, דבר איננו מתחדש, הכל נמצא תחת השגחה, ומבטו האורב של אדם מזדקן הינו אכן לגמרי בבירור מבט אורב, ולא קשה לזהות אותו. גם פה אין כל הרעה ממשית אמיתית.

ובכן מכל צד שאראה זאת, שוב ושוב מתברר ואני נשאר בשלי, שאם רק אכסה בידי על עניין קטן זה ולו גם בקלילות רבה, אוכל להמשיך בשלוה בחיי עד כה עוד זמן רב, מבלי שהעולם יפריעני, למרות כל המהומה של הגברת.  

  ספר תרגומי קפקא שלי