פרידה

עכשיו ניצן וגיא על המטוס למילנו, עוד מעט הוא ינחת, והם יעשו את דרכם לכפר טירולי קטן שאפשר להגיע אליו רק בנסיעה ארוכה ברכבל, שאותי זה קצת מפחיד, אבל זה מאד מלהיב את ניצן. אחר כך הם יסעו לונציה, ואני אדמיין אותם בונציה שביקרתי בה מאד מזמן. תמיד רציתי שבנותיי תיסענה לאיטליה, שבעיניי היא הארץ הכי יפה והכי מלהיבה, אבל לרוב הן העדיפו את אנגליה, אולי בגלל שהן מדברות בשפתה. איטליה היתה החוץ-לארץ הראשון שלי, כשהייתי בת שמונה-עשרה, ונסיעה לחו"ל היתה רחוקה מלהיות פעולה שגרתית ופשוטה. כשהיו ילדות תמיד חלמתי לקחת אותן לוונציה או לרומא, אפילו חלמתי שנשוט לשם באניה, אבל בסופו של דבר תמיד טסנו במטוס לבודפשט או לוינה, כי נסעתי איתן תמיד לפי העבודה. עכשיו גם ניצן טסה ממקום למקום בעקבות העבודה, ואני כבר מבינה שזו תהיה דרך חייה, ואני צריכה להתרגל לכך שרוב הזמן היא רחוקה, וגם כשהיא בישראל היא מאד מאד עסוקה. הפעם היה לי קשה במיוחד להיפרד, כי לא יכולתי ללוות אותה לשדה-התעופה ואני יודעת שגם לא אוכל לבקר אותה בחו"ל כי אינני יכולה להשאיר את אושר, הוא בוכה אפילו כשאני יורדת להשליך את האשפה. פעם כשהייתי נוסעת לחו"ל שרון וניצן היו מתחלקות ביניהן בטיפול בכלבים. עכשיו שרון לבדה וגם ככה היא מאד עסוקה, ובעוד מחצית השנה היא תעבור לתל-אביב, ואני אשאר בירושלים רק עם אושר. זמן קצר התלבטתי אם לעבור לתל-אביב כדי שלפחות בת אחת תהיה לי קרובה, אבל שרון אמרה שאולי היא עוד תחזור לירושלים, למרות שנדמה לי שלא, ובכל מקרה צריך להשאיר את כל האופציות פתוחות לפי שעה. כשחשבתי שוב על הכל הבנתי שאני אשאר בירושלים, כמו שהבנתי אחרי שקאיה מתה שאני אקח גור כלבים ואגדל אותו, ושזה אומר שאני לא אסע הרבה לחו"ל ואולי בכלל לא אסע לחו"ל וגם בישראל לא אסע הרבה, למרות שאושר בניגוד לקאיה די אוהב לנסוע במכונית ובכלל הוא ביריון גדול ולא כלב רגיש כמו הכלבים שלי שמתו, ולמרות זאת גם לו אני כל הזמן חרדה. בכלל אני כל הזמן חרדה, אבל אני אומרת לעצמי ולבנות שיהיה בסדר, ואני גם מאמינה בזה, גם אם למרות האמונה אני עדיין חרדה. אתמול היה לי מאד קשה להיפרד מניצן אבל היא כבר מיהרה, כי היה לה עוד הרבה להספיק לפני הנסיעה, ואחרי איטליה היא תחזור לאוקספורד וגם שם עוד יש לה המון המון עבודה. בנסיעות הקודמות ליויתי אותם לשדה התעופה ובאופן מוזר זה דוקא הקל עליי את הפרידה, שנסעתי איתם במונית וליויתי אותם עד לשער הכניסה, כאילו החזקתי בידם בדרך הארוכה. עכשיו אני מלווה אותם רק במחשבה, ואני עצובה, גם בגלל שאושר לא התנהג יפה לניצן ונשך אותה, וזה גרם לי להרגיש נורא. גם אותי הוא נושך לפעמים, לא תמיד אני יודעת אם בטעות או בכוונה, אבל זה אחרת, כי אני מטפלת בו וכל מי שיש לו כלב ובמיוחד גור קטן מתרגל מדי פעם לנשיכה. בכיתי בגלל הכל ובייחוד בגלל שהזמן כאילו עף מאז שהיא באה ועכשיו היא כבר נסעה. אני שמחה שיש לי את אושר שלרוב הוא כלב טוב, ואני הולכת איתו לטייל בעמק המצלבה והוא נהנה לשחק שם עם ענפים ואיצטרובלים, ואני משתדלת לא לחשוב כל הזמן שקאיה מתה וניצן נסעה ועוד מעט גם שרון תעבור דירה ותמכור את המכונית, ואני כבר לא אוכל לראות אותן לעתים קרובות, ואני אשאר בירושלים ברחביה, נדמה לי שכולם מכירים אותי שם והרבה אנשים חביבים אליי ושואלים אותי מה נשמע ואומרים שאושר מאד גדל. לכל בן-אדם יש המקום שלו, ששם הוא מי שהוא והוא לא יכול וגם לא רוצה להעמיד פנים שהוא זר, ואני בירושלים כבר כמעט ארבעים שנה, נדמה לי שאני כבר לא מסוגלת לגור במקום אחר, ואני אוהבת לטייל בשעות הזריחה והשקיעה בעמק המצלבה, ואפילו בחושך, כי כשהולכים עם כלב מרגישים יותר ביטחון. והילדים הם גדלים ונוסעים למקומות אחרים והם מאושרים בדרכם, ואני חיה את חיי שלי, שיש אנשים שחושבים שהם לא חיים מי יודע מה, אבל כמו שמיכאל הנדלזלץ ציטט יפה מחנוך לוין בכתבה שלו היפה, אם העולם שלי היה שלולית, הנה בשלולית הזאת השקעתי את חיי! גם כשבחרתי לגדל את הכלבים אחרי שהבנות שלי בגרו, היו אנשים שאמרו לי עכשיו את צריכה להקדיש זמן לעצמך, לנסוע, ואני לא רציתי לנסוע, רציתי לטייל עם הכלבים בעמק המצלבה, שזה זמין וזה בחינם וזה הרבה יותר ידידותי לסביבה. בעיקר רציתי לאהוב מישהו ולטפל במישהו, שזה משהו שאני יודעת לעשות וזה מעניק לי יותר סיפוק מדברים אחרים שאפשר לעשות בחיים. בסך הכל אני אשה די שמרנית ודי מיושנת שגדלה בימים אחרים ותמיד מסתכלת על אנשים צעירים יותר ותוהה על חייהם וחושבת לעצמי שאני כבר זקנה ולא מבינה, אם אני לא חושבת את זה בעצמי הבנות שלי אומרות לי את זה. אבל ביסודו של דבר הפרספקטיבה שלך על חייך היא שלך, אתה לא יכול לחיות לפי ערכיהם ושאיפותיהם של אנשים אחרים, והם לא יכולים לחיות על פי אלו שלך.