פרנץ קפקא / שני חברים

אני מאד עצובה בגלל מצב המלחמה וההרוגים. ניסיתי לכתוב על כך ולא הייתי מסוגלת וברחתי לקרוא בקפקא והתחשק לי לתרגם את הסיפור הקטן הזה, בעצם רק התחלת סיפור שנפסק פתאם באמצע המשפט. זהו סיפור שנשמע לי מאד אוטוביוגרפי, ומתרחש בבית מגורים הבסבורגי טיפוסי, כמו זה שקפקא גדל בו בפראג, ואפשר לפגוש רבים כמותו גם בבודפשט או בוינה: בניין מלבני סביב חצר פנימית עם מבואה מקורה שחוצצת בין החצר לבניין ובה עוברים הדיירים כדי להיכנס לדירותיהם, והנעשה בתוך הדירות שבקומה הראשונה חשוף לעין העוברים. הדיירים כולם יהודים – זה לא נאמר במפורש וזה ברור לגמרי מן הקרבה שנוהג השכן הסוחר בחפצי קודש בילדים. השבוע שוב נשאלתי מה יהודי ביצירותיו של קפקא. שאלה מאד טפשית בעיניי. מי שאיננו מזהה יהודים לפי הדרך שבה הם מתנהגים בינם לבין עצמם, אי אפשר להסביר לו. אפשר כמובן לראות בזה סיפור על אנשים שאיננו קשור לסביבה מסוימת או לעם מסוים, אבל נדמה לי שזו דרך קצת עיוורת לקרוא את הסיפור הזה. בכל מקרה עוד מרגישים את הכעס של קפקא על הוריו, כעס מאד מוחשי, כמו במכתב לאבא. כמה חבל שמהסיפור שדי ברור שהיה צריך להיות הרבה יותר ארוך, נכתב רק קטע קצר, בפברואר 1922, קטע מחיי ילדים וחיי שכונה שפתאם נגמר.

פרנץ קפקא / שני חברים

חבר שלא ראיתי שנים רבות, יותר מעשרים שנה, ושחדשות ממנו קיבלתי רק באופן בלתי סדיר, ולעתים קרובות במשך שנים כלל לא, עמד כעת לשוב לעירנו, עיר אבותיו. מאחר שכבר לא היו לו קרובים כאן, ובין חבריו הייתי אני הקרוב אליו הרבה יותר מאחרים, הצעתי לו חדר אצלי, ולשמחתי ההזמנה התקבלה. כדי להשלים את ריהוט החדר לטעמו של חברי, ניסיתי להיזכר בתכונות אופיו, במשאלותיו המיוחדות שביטא לעתים, במיוחד במסעות הנופש המשותפים שלנו, ניסיתי גם להיזכר, מה הוא אהב ומה הוא תיעב בסביבתו הקרובה, ניסיתי לדמיין לפרטים, כיצד נראה חדר ילדותו, אבל לא הצלחתי לגלות מכך, מה אוכל לסדר בדירתי, כדי לעשותה יותר ביתית עבורו. מוצאו היה ממשפחה ענייה מרובת-נפשות. מצוקה ורעש וקטטות היו סימן ההיכר של ביתו. אני עדיין רואה בזיכרוני בדייקנות את החדר ליד המטבח, שבו לפעמים, לעתים די רחוקות, יכולנו לשבת יחד שפופים, בעוד שבמטבח הסמוך ניהלה שאר המשפחה את מריבותיה, שמעולם לא היה בהן מחסור כאן. חדר קטן אפלולי עם ריח קפה שלא ניתן היה לסלק, כי הדלת למטבח האפלולי עוד יותר היתה פתוחה יום ולילה. שם ישבנו ליד החלון שנפתח למבואה המקורה, המקיפה את החצר, ושיחקנו שח. שני כלי משחק חסרו לנו ונאלצנו להחליפם בכפתורי מכנסיים. מכך נגרמו אמנם לעתים קרובות קשיים, כאשר החלפנו את משמעות הכפתורים, אבל התרגלנו לתחליף הזה ודבקנו בו. לידינו במעבר התגורר סוחר בחפצי קודש, איש עליז אבל עצבני, שגידל שפם ארוך, שהוא סילסל בו כבחליל. כאשר איש זה צעד בערב לביתו, היה עליו לעבור לפני חלוננו, ואז הוא נשאר לעמוד, רכן אלינו פנימה לחדר והתבונן בנו. כמעט תמיד הוא לא היה שבע-רצון ממשחקנו, ממשחקי כמו גם ממשחקו של חברי, הוא נתן לו ולי עצות, תפס את כלי המשחק בעצמו ועשה מהלכים, שנאלצנו לקבל כתקפים, כי אם רצינו לשנותם, הוא כופף את ידינו: זמן רב סבלנו זאת, כי הוא היה שחקן טוב מאיתנו, לא הרבה יותר טוב, ובכל זאת טוב יותר, כך שיכולנו ללמוד ממנו. אבל כאשר פעם, כאשר כבר החשיך, הוא רכן אלינו, הרים את כל הלוח והניחו לפניו על אדן החלון, כדי שיוכל לראות בדיוק את מצב המשחק, בדיוק כשהיה לי יתרון משמעותי במשחק, שחשבתי שהתערבותו הגסה מעמידה בסכנה, קמתי בזעם בלתי מחושב של נער, שנעשה לו עוול מוכח, ואמרתי שהוא מפריע לנו במשחק. הוא התבונן בנו זמן קצר, הרים שוב את הלוח, השיבו למקומו באדיבות אירונית מוגזמת, הלך הלאה ומכאן ואילך לא הכירנו עוד. רק כאשר עבר תמיד על פני החלון, מבלי להציץ פנימה, החוה בידו תנועת ביטול. תחילה חגגנו כל זאת כניצחון גדול. אבל אז הוא בכל זאת חסר לנו עם ההדרכות שלו, העליזוּת שלו, עצם ההשתתפות שלו. מבלי לדעת אז בדיוק את הסיבה, הזנחנו את המשחק, ובמהרה פנינו לגמרי לעניינים אחרים. התחלנו לאסוף בולים, וזה היה, כפי שהבנתי רק לאחר מעשה, סימן לידידות הדוקה באופן כמעט בלתי נתפס, שהיה לנו אלבום בולים משותף. תמיד הוא היה לילה אחד אצלי ובמשנהו אצלו. הקשיים שנגרמו עקב בעלות משותפת זו הוחמרו עקב כך, שעל חברי נאסר כליל לבוא אליי הביתה, הוריי לא הירשו זאת. האיסור הזה לא כוון בעצם נגד חברי, שהוריי בקושי הכירו, אלא נגד הוריו, נגד משפחתו. מבחינה זו הוא היה אולי לא בלתי מבוסס, אבל בצורתו זו בכל זאת היה לא מאד נבון, כי הוא לא גרם אלא לכך, שאני הלכתי מדי יום לחברי, ולכן שקעתי הרבה יותר עמוק באווירת אותה משפחה, מאשר לו הורשה חברי לבוא אליי. אבל אצל הוריי משלה תכופות במקום התבונה רק הרודנות, לא רק נגדי, אלא גם נגד העולם. במקרה זה די היה להם – וכאן היתה אמי מעורבת יותר מאבי – שאיסור זה העניש והשפיל את משפחת חברי. את העובדה שהדבר סיבך גם אותי, כי הורי החבר, בהתגוננות טבעית, התייחסו אליי בלעג ובבוז, הוריי אמנם לא ידעו, אבל מבחינה זו הם לא דאגו לי כלל, וגם לו נודע להם הדבר, הוא לא היה מטריד אותם. כך כמובן אני שופט הכל רק במבט לאחור, אז היינו שני חברים, די מרוצים ממצב העניינים, והצער עקב אי השלמות של הדברים הארציים טרם חדר אלינו. הכביד עלינו, לשאת את האלבום מדי יום אנה ואנה, אבל...