אני ואושר מנצחים את החמאס

אתמול קצת אחרי כניסת השבת היתה פתאם אזעקה בירושלים וחשבתי שזאת חייבת להיות טעות, אז לא מאד התרגשתי. מיד נפתחו דלתות ובחדר המדרגות השכנים דיברו בעצבנות, ואחר כך ניקי דפקה בדלת ואמרה לי ענת, יש אזעקה, כמו שהיא היתה באה לקרוא לנו במלחמת המיפרץ להיכנס לחדר האטום, ואני אמרתי אז מה אני אעשה? כי אין לנו מקלט, וניקי אמרה אולי תצאו לחדר המדרגות, אבל לא התחשק לי לצאת עם אושר לחדר המדרגות, כי מיד הוא היה מבקש לרדת לגינה, ואי אפשר להסביר לכלב שצריך לשבת במדרגות בשקט, לא לעלות ולא לרדת, כי ירו עלינו טיל, דבר שמנקודת ראות של כלב נשמע די בלתי הגיוני. חשבתי אולי אני צריכה להיכנס עם אושר מתחת לשולחן, שזה המרחב המוגן היחיד שיש לי בבית, למרות שרגלי השולחן די רעועות ואם יקרה משהו הוא עלול ליפול עלינו. בכל מקרה לא בא לי להיכנס עם אושר מתחת לשולחן. חשבתי שהוא לא יאהב את זה ואי אפשר להסביר לכלב מה פתאם אני יושבת מתחת לשולחן במקום על הכסא ועוד סוחבת גם אותו לשבת אתי שם. אז אושר הלך לשכב על הספה בסלון מתחת לחלון שזה המקום שהוא בחר לעצמו בתור המיטה הקבועה שלו, בדיוק המקום שהכלב המנוח שלי קאיקאי אהב לשכב ולישון בו תמיד ואולי הוא עוד יכול להרגיש את הריח של קאיקאי, כי כלבים יכולים להרגיש כאלה דברים. חשבתי שאולי אני צריכה לקחת אותו למקום אחר, כי אם נופל טיל אסור להיות מתחת לחלון, אבל נורא לא התחשק לי להזיז את אושר שהתנמנם בנחת מתחת לחלון וגם את עצמי ממש לא התחשק לי להזיז לשום מקום אחר. הכל היה מאד שליו בבית. המרק והעוף התבשלו בשקט וגם בחדר המדרגות המהומה נרגעה. רק ניצן התקשרה מאנגליה לשאול אם אנחנו בסדר, כי אמרו לה שיש אזעקה בירושלים והיא מאד נבהלה. אמרתי לה שאנחנו בבית כי אין לנו מקום יותר טוב, ושאם יירו הרבה טילים על ירושלים אולי אני אחשוב על משהו אחר לעשות, אבל בינתיים אין לי חשק ללכת לשום מקום אחר. הרי אני לא אלך יחד עם אושר לשבת אצל השכנים. ניצן היתה מאד מודאגת, כי כשרחוקים תמיד עוד יותר דואגים, וכשנמצאים במקום אי אפשר לדאוג כל הזמן, כי אז משתגעים. וגם באמת לא פחדתי, אני לא יודעת להסביר למה, כי בדרך כלל אני מאד מפחדת מהכל והכי פחדתי מהפיגועים ועד היום כשאני שומעת סירנה של אמבולנס או רכב משטרה כל הגוף שלי מזדעזע ומצטמרר, וגם במלחמת המיפרץ נורא פחדתי שיפול עלינו טיל. הבנות שלי עוד היו ילדות וישבנו אצל ניקי מכווצות בחדר האטום שהיא סידרה להפליא. אבל בינתיים עברו כבר יותר מעשרים שנה. הבנות שלי כבר בוגרות ואני כבר מרגישה זקנה ואין לי כוח לפחד או להסתתר, ואני בעיקר מתפללת שהכל יהיה טוב ושאף אחד לא ייהרג, אבל על עצמי אני כבר הרבה פחות מפחדת, למרות שאינני יודעת להסביר את זה. בכל אופן שאלתי את שרון אם היא רוצה לישון אצלי כדי שלא תצטרך לנסוע הביתה ואולי בדרך תהיה אזעקה, אבל היא העדיפה לחזור הביתה, כי רק שם היא יכולה באמת לישון, וגם אני יכולה לישון רק במיטה שלי. כשאושר ביקש לצאת שרון אמרה לי תיזהרו שלא יפול עליכם טיל, אבל לא הרגשתי שום פחד, אבל אולי זאת היתה בעצם קהות-חושים. בגינה הסתכלתי על השמיים וראיתי שהירח הוא סהר דקיק של זהב מעל לעץ האיזדרכת וזה סימן שהתחיל חודש כסלו ועוד מעט נחגוג את חג החנוכה וניצן תבוא מאנגליה לביקור ונאכל סופגניות ונהיה שמחים. תמיד כשאושר משחק בגינה ואני מסתכלת בשמיים ובכוכבים ובירח באות אליי מחשבות שמחות ואני שוכחת את הדברים הרעים. כשאושר שיחק בגינה סימונֶה בא עם הכלבה שלו לונה שהיא כלבה לבנה קטנה וחמודה והיא חברה מאד טובה של אושר. סימונה שאל אם הדלת של המקלט הציבורי שנמצא בגינה פתוחה, ואמרתי שאני לא חושבת. הוא הלך ובדק וראה שהיא נעולה ודי נלחץ, והבנתי שהוא חשב שאם תהיה אזעקה נוכל להיכנס למקלט הזה, ועכשיו הוא באמת מפחד שיפול עלינו טיל. סימונה בא רק לפני ארבע שנים מאיטליה והוא לא רגיל למלחמות. הוא אמר שהאזעקה מאד הפחידה אותו וכל הגוף שלו נהיה משותק מרוב פחד. הוא שאל אותי לאן אני הולכת כשיש אזעקה ואמרתי לו שלשום מקום אני לא הולכת, ליתר ביטחון אני מחזיקה אתי תמיד ספר תהלים, שזה כידוע הדבר שהכי עוזר נגד החמאס ובכלל. סימונה צחק, ואושר ולונה שיחקו ולא הטרידה אותם בכלל המלחמה וקנאתי בהם קצת. אחר כך כשהלכנו הביתה אמרתי לסימונה שלא יקח ללב ושהכל יהיה בסדר והוא חייך. בבית שרון ראתה טלויזיה וצחקה מדברים שאמרו ושאלתי למה היא צוחקת והיא אמרה לי את לא מקשיבה ובאמת לא הקשבתי, כי הטלויזיה נורא עיצבנה אותי, זאת אומרת האנשים שדיברו שם כל הזמן בלי סוף. בכל פעם שאמרו שהעורף חסון נורא התעצבנתי, ושרון שאלה למה אני מתעצבנת ולא ידעתי להסביר. גם כשאמרו שצריך לתת לצה"ל להשלים את משימתו נורא התעצבנתי, והכי התעצבנתי כשאמרו שהחמאס יתחנן להפסקת אש, כאילו אנחנו לא מתחננים להפסקת אש. אני יודעת שכולם בסך הכל אומרים את מה שצריך לומר ואת מה שהם חושבים שיעזור, ושאני לא צריכה להתעצבן, אבל אני מתעצבנת כל הזמן. אני מדליקה את הטלויזיה כי צריך להיות מעודכנים אבל לא באמת מקשיבה, כי כל מה שאומרים נורא מעצבן אותי, והראש שלי בורח לדברים אחרים, למחשבות אחרות על דברים אחרים. נמאס לי מהעיתונים והטלויזיה והתחלתי לקרוא את הספר "מלחמת הסלמנדרות" של קרל צ'אפק שצופיה הביאה לי במתנה, ויש שם רב חובל שמדבר כל הזמן על לטאים שהוא מאלף, כלומר לטאות שמחפשות צדפות פנינה במעמקי הים. זה משהו נחמד לחשוב עליו, יותר נחמד מאשר לחשוב על מלחמה, למרות שגם בספר יש מלחמה אבל עוד לא הגעתי אליה, ובכל מקרה זאת מלחמה בסיפור, שזה הרבה יותר טוב ממלחמה בחיים, שאת זה יש לנו כל הזמן וכבר נמאס לי מזה. הרי דיברו עם החמאס על גלעד שליט ובסופו של דבר הגיעו לעיסקה שכולם היו מרוצים ממנה, אז אפשר אולי לדבר על עוד כמה דברים ולהגיע לאיזשהו הסכם שלא נהרוג אחד את השני כל הזמן. אולי יש בממשלה שלנו יותר מדי אנשי צבא שמסוגלים לחשוב רק על שימוש בכוח ולא על הסכמים, ואולי הדיונים בממשלה נראים כמו הדיונים בערוץ שתיים, כשרוני דניאל צועק על כל אלה שלדעתו לא מספיק קרביים ומסביר שצריך להמשיך ולהמשיך, להפציץ ולהפציץ. אולי ככה זה בממשלה ובכל מקום ואין ממש סיכוי לקולות אחרים שחושבים שאולי אפשר בכל זאת לסכם על דברים מעשיים כאלה, למשל שאם הם יפסיקו לירות יכניסו לעזה אוכל וסחורות אזרחיות בלי הגבלות, דברים שלא בשמיים שצריך לפחות לנסות להסכים עליהם בשביל שאנשים יוכלו לחיות ובלי שמישהו יצעק עליך כשאתה מנסה להעלות רעיון שהוא לא כוחני, שזה מה שקורה כל הזמן לא רק בממשלה ולא רק ביחסים עם הפלשתינים, אלא גם בעניינים אחרים כשמישהו, למשל אשה, מנסה להציע לעשות משהו בדרך של פשרה או בדרך של משא ומתן, אז בדרך כלל מישהו, בדרך כלל גבר גדול עם קול עבה, צועק עליו ומעליב ולא משאיר סיכוי לעשות דברים אחרים. אולי המדינה שלנו מתנהלת ברמות הבכירות ביותר בצורה לא כל כך שונה מכפי שמתנהלים החיים שכולנו מכירים ממקומות העבודה שלנו – שמישהו אומר לכולם מה לעשות וצועק על כולם, וזה לאו דוקא המישהו הכי חכם בסביבה, לפעמים דוקא ההיפך הוא הנכון, ואת האנשים היותר חכמים משתיקים בצעקות ובעלבונות ושומעים רק קול אחד שצועק וצועק וכל הקולות האחרים נאלמים ומשתתקים.