ומנצחים אין

סילחו לי מאד כל האדונים המלומדים שמפרשים את המלחמה באולפני הטלויזיה, אבל אתם מדברים שטויות. אתם פשוט מדברים שטויות, ואני לא אטרח אפילו לציין בפניכם כמה שנים עסקתי בהיסטוריה צבאית וכמה מערכות קרב אני מכירה בעל-פה, כדי שתואילו לתת לי פתחון פה או להקשיב לי, אני פשוט אומר לכם, שכשאתם מכריזים באולפני הטלויזיה על נצחונו של החמאס אתם מדברים שטויות.

כמובן שהחמאס עצמו מכריז כל העת על נצחונו ומקיים חגיגות ניצחון. זה נובע לא מהעובדה שהחמאס ניצח, אלא מהעובדה שהחמאס הוא אירגון דיקטטורי שמקיים משטר דיקטטורי, ומשטרים דיקטטורים, כפי שלימדנו מורנו הפרופ' אמנון לינדר, עוסקים כל העת בתעמולה, או אם ארשה לעצמי ביטוי שמורי לא נקט בו, ברמייה עצמית. רמייה עצמית משפיעה על מצב רוחך ולפעמים גם משכנעת אחרים, אבל היא בעיקר מנתקת אותך מהמציאות, ושלטון החמאס מנותק לגמרי מהמציאות, לכן אזרחיו רעבים ללחם, ארצו הרוסה ומצבה מחריד, מה שלא מפריע לו כמובן לצבור טילים ולהכריז על ניצחונו בכל פעם שהוא יורה.

ישראל היא דמוקרטיה ולדמוקרטיות יש אתוס של ביקורת בכלל וגם של ביקורת עצמית. לכן במלחמה בין דיקטטורה לדמוקרטיה  הדיקטטורה תמיד תכריז על נצחונה והדמוקרטיה תמיד תהיה עסוקה בליקוק הפצעים. גם הניצחון על גרמניה הנאצית הוליד חגיגות בעיקר בדיקטטורה הסובייטית. ארצות-הברית ובריטניה לא חשבו שיש סיבה גדולה לחגוג, כאשר פצעי המלחמה כה נוראים.

במחשבה מפוכחת אין כמובן מנצחים בשום מלחמה. במלחמה יש רק אובדן: של חיי אדם, של רכוש, וכמובן אובדן של כסף, כי מלחמות הן מאד מאד יקרות. מלחמות תמיד היו מאד יקרות – גם אניות מפרש היו מאד יקרות לזמנן, וכילו את משאבי המדינות לא פחות ממטוסי ההפצצה של ימינו. ובכל זאת המלחמות המודרניות הן יקרות במיוחד. לכן מי שיש לו שכל יוצא למלחמה רק כשממש ממש אין לו ברירה אחרת, ולא בכל פעם שיש לו סיבה או הצדקה להילחם.

אבל גם לפי אמות המידה המקובלות החמאס לא ניצח. האבידות שגרם לישראל הן כבדות מאד לפרט אבל קטנות למדי עבור מדינה. אבידות החמאס בנפש וברכוש קשות בהרבה.

ההישגים שמציינים הפרשנים כניצחון לחמאס הם שההסכם מהווה הכרה בחמאס והפסקת בידודו. זה פשוט לא נכון. כמי ששולט בפועל בעזה החמאס הוא הגורם שעמו נושאים ונותנים – כמו במקרה של גלעד שליט. אבל אין שינוי במדיניות – ארצות-הברית הקפידה לשאת ולתת עם החמאס רק באמצעות מתווכים, ואין שום סיכוי שנראה את איסמעיל הנייה מוזמן לבית הלבן. גם לא לארמון הנשיאות בצרפת. לדעתי זה דוקא טפשי. הייתי מעדיפה ששמעון פרס ידבר עם הנייה פנים אל פנים כדי לגבש הסדרים צנועים לדו-קיום. לי אישית גם לא היה אכפת שהילארי קלינטון תיסע לעזה ותדבר עם הנהגת החמאס. אבל זה לא קרה, ולא צריך להעמיד פנים כאילו זה כן קרה. החמאס נשאר אירגון שמדברים איתו באמצעות מתווכים, כמו שמנהלים משא ומתן עם חוטפים. זה לא מעניק להם הכרה ולא מוציא אותם מהבידוד. מי שמדבר איתם ישירות אלה מנהיגים ערבים ומוסלמים שגם קודם דיברו איתם ובכך אין שום שינוי.

ההישג השני שמציינים וכמובן גם החמאס עצמו מציין כהישג הוא מניעת פלישה קרקעית של ישראל לעזה. מי שרוצה שיתפעל מזה. אני לא מתפעלת כי ברור לי שנתניהו לא היה מעוניין בפלישה קרקעית לעזה שסופה מי ישורנו. הוא גייס מילואים וצעק לאמריקאים "תחזיקו אותי!" שזאת בדיוק אותה המדיניות שהוא מנהל ביחס לאיראן: צועק "תחזיקו אותי!" כדי להשיג מהאמריקאים את ההתערבות שהוא מעוניין בה. לגבי איראן זה פחות עוזר לו כי האמריקאים יודעים שהוא לא יתקוף באיראן. לגבי עזה זה יותר הצליח לו, כי האמריקאים לא היו בטוחים במאה אחוז שנתניהו לא יכניס את צה"ל לעזה, למרות שהיה ברור לכולם שהוא מאד איננו רוצה בזה, כמובן מתוך חכמה, שכניסה קרקעית תגרום הרבה אבידות וביקורת וכעס על ישראל, ולא תועיל, בדיוק כמו שהכניסה לעזה לפני ארבע שנים לא מאד הועילה, או הועילה בצורה מוגבלת מאד. נתניהו צעק "תחזיקו אותי!" ומיד הגרמנים והאמריקנים התערבו לכפות הפסקת-אש, שזה לדעתי בדיוק מה שנתניהו רצה.

ההישג השלישי שהחמאס מתפאר בו הוא העובדה שהצליח לגרום לנתניהו וברק לרדת למקלט. על ההישג הזה של החמאס אינני רוצה לערער. אני רוצה רק לקוות, שגם אנשים כמוני, שרבים כמותנו בישראל, שאין להם לא חדר ביטחון ולא מקלט, יזכו במהרה להעניק לחמאס את הניצחון שבירידה למקלטים, במקום לשבת בביתנו נטול המגן ולהתפלל שלא יפול עלינו טיל.

מדוע איפוא גמרו הכל אומר להכריז על ניצחון החמאס? השמאל מכריז על ניצחון החמאס, מפני שלמרבה הצער השמאל הוא בדיוק כמו שהימין מתאר אותו: הוא שונא את ישראל, או ליתר דיוק לא נאה לו לאהוב את ישראל, והוא נורא אוהב להגיד שצריך לברוח מפה ושעדיף בהרבה לחיות בחו"ל, ובגלל זה השמאל כל הזמן מפסיד בבחירות, כי אנשים לא רוצים 

להצביע למי שלא נאה לו לאהוב אותם, גם אם יש לו פתרונות יותר מוצלחים לבעיות שלהם, והימין עושה זאת, מפני שהימין הוא למרבה הצער בדיוק כמו שהשמאל מתאר אותו: הוא שונא ערבים בצורה חולנית, ותמיד רוצה לפגוע בהם ולהרוג אותם עוד יותר, גם אם אין בכך שום טעם, שהרי הימין יודע בדיוק כמו השמאל שהפלישה הקרקעית לעזה לפני ארבע שנים, שהיתה אכזרית והרסנית בלי גבול, לא פתרה את בעיית הטילים מעזה, ואולי אף החמירה אותה. בין הימין לבין השמאל ישנם אנשים שבעיקר רוצים לחזור הביתה בשלום, ואולי הם הרוב, והם בעיקר ממלאים את פיהם מים, ומודים לאל הטוב שהם יצאו בחיים.

עכשיו אתם אולי מחכים שאני אומר שהידברות כן תפתור את הבעיות, שהרי אני תמיד חושבת שצריך להידבר, אבל אני חושבת שצריך להידבר כי זה יכול לפתור בעיות נקודתיות ולשפר את המצב. לא מפני שאני חושבת שזה יכול להביא שלום ושלוה, כי לחמאס יש רצון חזק מאד לפגוע בישראל, גם אם הוא עצמו ייפגע מכך, ולא רק כדי לפתור את המצוקות האמיתיות שלו, שאולי הוא יכול היה לפתור יותר טוב אם לא היה יורה על ישראל. החמאס רוצה לפגוע בישראל ולהגיד שהוא ניצח, ולכן הוא מסתבך הרבה בצרות וחוטף הרבה מכות, והניצחון היחידי שלו הוא בכך שהוא מצליח להכניס למקלטים בישראל את אלה שיש להם מקלטים. זה אולי מאד משמח את אנשי החמאס, שהאזרחים שלו לא כל כך מספיקים להימלט למקלטים אלא מופצצים מהאויר ללא מחסה, אבל זה לא בדיוק בסיס להכרזה על ניצחון.