הדמוקרטיה ומפלגת בושה לישראל

היום שלאחר אונס הקשישה בתל-אביב איננו הזמן הנוח ביותר לדבר נגד גזענות, ודוקא לכן חייבים לדבר היום על גזענות ועל מפלגת בושה לישראל, שאנשיה מעסיקים בקביעות את התקשורת, למרות שלא ברור את מי הם מייצגים מלבד את עצמם. רק פעם אחת, כאשר אריה אלדד ומיכאל בן-ארי יצאו להפגין במעבר ארז נגד החלפתו של גלעד שליט במחבלים, שכחה אותם התקשורת, והם נותרו לבדם, שני אנשים עם שלטים ובלי ציבור מאחוריהם. הציבור הלך לחגוג עם גלעד שליט ומשפחתו, ואמר בצורה המפורשת ביותר מהו הערך העליון עבורו, וכמה הוא מחשיב את חייו של חייל אחד. שלא במכוון היתה זו הפגנת כוח אדירה של מדינת ישראל שהרטיטה לבבות בכל העולם: ישראל משחררת אלף מחבלים כדי להציל חייל אחד. ההתפעלות שעורר המעשה הזה בקרב העמים היתה חזקה יותר מכל פעולה צבאית לשם הרתעה, כי עוצמה איננה נמדדת רק בכוח. חברה של כולם בשביל אחד משדרת כוח רב יותר מחברה שבה קיים היחיד רק למען הכלל.

הרבה שנים פחדתי פחד אמיתי מאיתמר בן-גביר וברוך מרזל, אנשים שכבר הוכיחו יותר מפעם שהם מסוגלים ליותר מאלימות מילולית, אבל עם השנים שמתי לב שבסופו של דבר הם די לבד. תמיד אותם שלושה או ארבעה אנשים, צועקים על הנשים בשחור או על הצועדים במצעד הגאוה או על איש ציבור יהודי או ערבי או על מישהו שמסמל משהו כמו נועה בן-ארצי שהיא בכלל אדם פרטי, אבל בהיותה נכדתו של יצחק רבין היא נתפסת אצל אנשי בושה לישראל כמושא לגיטימי להתנכלות. לא ראיתי מחנה גדול מאחוריהם. נדמה היה שהם נמצאים בכל מקום ושאי אפשר להימלט מהם, אבל תמיד היו אלה רק הם עצמם, אותם שלושה או ארבעה אנשים, תמיד אותם הפרצופים ואותה האלימות המילולית שמאיימת להפוך בניד עפעף לאלימות גופנית, תמיד אותה תוקפנות, אותן מחוות שמאיימות להפוך למכות ונעצרות לעתים רגע אחד לפני ולעתים רגע אחד מאוחר מדי.

בשבוע שעבר הם היו בבית המשפט העליון כדי לאיים על חנין זועבי והם הרגישו חזקים, כי אנשי ליכוד שיתפו איתם פעולה בפסילתה כמועמדת לכנסת, וגם תקפו את בית המשפט העליון שביטל את הפסילה הבלתי-מוצדקת. כבר כתבתי כאן על ההתנכלות לחנין זועבי, שעובדת היותה אשה רווקה ממלאת תפקיד מרכזי בהתנפלות עליה, גם כאשר הסיבה כביכול אחרת. הרי היו חברי כנסת, ואפילו חברי כנסת ערבים, שהשמיעו התבטאויות קשות יותר כלפי מדינת ישראל, ואיש לא חשב לפסול אותם. השתוללות אנשי בושה לישראל בבית המשפט העליון היא חציית קו אדום, ואני מצטערת מאד שלא הייתי שם, שלא הייתי שם עם רבים מחבריי, כדי להגן בגופנו על חברת הכנסת זועבי מאנשים שהמסר העיקרי שלהם הוא אלימותם. הרבה אנשים היו צריכים להיות שם ולעצור בגופם את אנשי בושה לישראל, כי בית המשפט העליון הוא מקום שבכלל אסור להשלים בהיכלו עם ביריונות, כל שכן ביריונות שביסודה גזענות ושנאת נשים. עקרון פומביות המשפט תקף רק כאשר התנהגות הנוכחים ראויה, ולא זה היה המקרה.

לא פעם חשתי שגם בית המשפט העליון מפחד מאלימותם של אנשים אלה, כאשר הותר להם לצעוד באום-אל-פאחם, מצעד שכולו שנאה והתגרות לשמה, משום שטענו כי אם מרשים למצעד הגאוה להתקיים בירושלים, כדי לרומם את הסובלנות ואת ההכרה בקיומה של הקהילה ההומוסקסואלית ובצורך העמוק שלה להיות חלק מן החברה, חייבים לאפשר גם את מצעד השנאה וההתגרות של אנשי כ"ך בעיר ערבית. בעיניי זו פחדנות לומר שהכל מותר. מותר לאנשים להילחם על זכויות האדם והאזרח שלהם. אבל אין זה מותר לפעול באלימות לשלילת זכויות האדם והאזרח של הזולת ולהפצת שנאה נגד קבוצות אוכלוסיה, כל שכן מיעוט לאומי. בית המשפט העליון היה צריך להבהיר באומץ מה כן ומה לא, ולא להסתפק בפשרה הנוחה שהכל מותר, מה שמבחינתם של אנשי בושה לישראל היווה רישיון להמשך תוקפנותם.

כעת מנסים אנשים עתירי אלימות ומעוטי חיילים אלה לאמץ להם מחנה שמוכן אולי, בלחץ הנסיבות, לאמץ אותם כמנהיגיו, או לפחות ללכת אחריהם לרגע. האימה והמצוקה של תושבי דרום תל-אביב, שעליהם לבדם הוטל להתמודד עם האפריקנים שהגיעו לישראל בדרך לא דרך וללא מעמד מוסדר עולות על גדותיהן. פיתרונות שייקלו את העול על האוכלוסיה החלשה ביותר במדינה ישראל לא נמצאו במידה הדרושה. הממשלה חייבת למצוא פיתרונות כאלה, כי היא זו שחייבת לדאוג למצוקות תושביה, ואכן היא מחויבת לדאוג בראש וראשונה למצוקות תושביה שלה ולעניי עירה. אבל אנשי בושה לישראל כבר שם, כבר השתחלו למוקד הזעם ומנסים ללבות את האש ברעל הגזענות והאלימות שממלאים את הוויתם, ולרגע הם נראים כאילו יש מחנה גדול מאחוריהם, אבל אין זה מחנם. לא כל מי שקפץ לתוך ציבור זועם כדי ללבות את האש ולהצית שריפה גדולה ככל האפשר הוא מנהיג הציבור. כדי להנהיג ציבור דרושה יכולת רבה יותר מהיכולת להפוך מצוקה אמיתית לשנאת חינם.

התקשורת איננה חדלה ללכת בעקבותיהם של אותם שלושה ארבעה אנשים שמספקים לה בכל הזדמנות מיצג של אלימות ושנאה שממלא את המסך. אבל את מי הם בכלל מייצגים? היכן סניפי המפלגה שלהם? מיהו הציבור התומך בפעילותם? ואינני מתכוונת לאותו ציבור שהם קופצים למרכזו בשעת הסערה ומתיימרים לנווט את ספינתו. אם יש ציבור כזה, חייבת התקשורת לחשוף אותנו לקיומו, ואם אין ציבור כזה, צריכה התקשורת לחשוף בפנינו את הדבר, ולא להסתפק בכך שהיא מתבוננת בעיניים פעורות לרווחה בהתפרצות התורנית של אותם שלושה ארבעה אנשים ומתווכת אותה לציבור כאילו היתה מרכז העולם.

אנחנו מתחילים היום את שנת 2013 בעיצומה של מערכת בחירות שלכאורה הכל ידוע בה ובעצם איש איננו יודע דבר. השבוע האחרון לשנת 2012 עמד בְּצִּלָּם של מפלגת בושה לישראל וחבריה לדרך במפלגות המכובדות יותר, שעשו עמה יד אחת להכות בדמוקרטיה שלנו ובמימושה השברירי בתנאי הסכסוך הלאומי הקשה בין יהודים לערבים, והוא נמשך במבחן קשה ליכולתנו לשמור על צלם אנוש גם מול מי שאיבד את צלם האנוש שלו, ולא להיגרר להכללה שביסודה הגזענות. עלינו להיות מודעים לכך שדמוקרטיה איננה מצב של מנוחה ונחלה אלא מאבק מתמיד ובלתי פוסק למימוש הזכויות הדמוקרטיות של הפרטים והכלל, מאבק שאין בו אפילו רגע של מנוחה. בפרוש שנה אזרחית חדשה אני מאחלת לנו שנצליח במאבקנו על הדמוקרטיה שלנו, ושכמו באותו יום מופלא שבו יצא עם שלם לחבק חייל צנום ששב לחיים מן הגיהנום, נדע לזכור את מה שחשוב ואת מי שחשוב, ולשכוח את מי שמקומו מחוץ למחנה.